>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

>> "יוקה ומפלצות" היא קבוצה של מיזמים חדשניים בתחומי תרבות הפופ, האומנות והתקשורת החזותית, שהוקמה למען יוצרים וצרכנים של זרמים תרבותיים שנדחקו עד כה לשוליים. הקבוצה, שהוקמה ב-2021, מביאה לציבור הרחב את היקומים התרבותיים של גיקים, בוני עולמות, חולמי חלומות וגיבורי-על.אם עוד לא ביקרתם בחנות אז אנחנו מקווים שהכל בסדר איתכם.
המסיבאסה היא אירוע פתיחה של עוד שנת דיכאון קיומי, והיא תתרחש ביום שישי הקרוב (2.1 החל מ-10:00 בבוקר) בחנות הספרים והקומיקס של "יוקה ומפלצות" (מקווה ישראל 23 תל אביב), בכיכובן של ארבע קומיקסאיות שעבודותיהן מציגות את הצד המבאס של החיים, כולל דוכני קומיקס ומרצ', מוזיקה וקפה ופחמימה לנפש עצובה. ביקשנו מהקומיקסאית אפי קישון (תעקבו) להבהיר ולנמק.

>> כשהוט מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם
>> אנושיים אחרי הכל: שכונת שפירא היא ה-DNA של תל אביב במיטבה

יש משהו נוח בלצחוק מדברים שלא מצחיקים. לא כי הם פתאום נהיו סבבה, אלא כי ברגע שהם נהיים בדיחה – הם יוצאים ממך. הופכים לפאנל. למשפט. למשהו שאפשר להסתכל עליו בלי להתפרק. וברגע שמישהו אחר צוחק, אפילו קצת, זה כבר לא סיפור אישי שלי אלא משהו משותף.

בקומיקס שלי אני עוסקת בחלקים הפחות מחמיאים של החיים. חרדות, דיכאון, עייפות כללית מהקיום והמחשבות הקטנות שמגיעות כשכבר אין לי כוח לעבד אותן כמו שצריך. הומור לא הופך את הדברים האלה לפחות רציניים, הוא פשוט מאפשר לדבר עליהם בלי נאום ובלי סיכום. לצחוק רגע, ולהמשיך להיות באי־נוחות.

הדמות שאני מציירת היא אני, אבל גם לא. אין לה שם, אין לה סיפור רקע, ואין לה שאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמה. היא גנרית בכוונה. היא שם כדי שכל אחד ואחת יוכלו להיכנס אליה, להגיד "כן, זה מוכר", ולהמשיך הלאה. לא הזדהות גדולה. הזדהות קטנה. יומיומית.

הרבה פעמים אני מרגישה כמו חייזר שנחת בכדור הארץ וצופה בבני אדם. איך הם מדברים, איך הם מזיזים ידיים, איך הם אומרים “הכול טוב” ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. גם על עצמי אני מתבוננת ככה. ההתנהגות האנושית מעסיקה אותי, בעיקר ברגעים שבהם היא לא לגמרי מחוברת למציאות. הציניות שלי מגיעה משם – לא מזלזול (למרות שגם את זה יש בשפע) אלא מעודף תשומת לב.

היום מותר לשתף קושי. מותר לבכות בריל. מותר להגיד "לא הכל זוהר למרות שנראה". וזה אחלה. ועדיין, איכשהו, גם הכנות נהייתה קצת מופע. אפילו ברגעים הפחות יפים, הכול נראה יחסית מסודר. עם התחלה, אמצע, וסוף אופטימי. הקומיקס שלי לא עובד ככה. הוא לא מחפש קתרזיס ולא פתרון. הוא פשוט עוצר על רגע אחד לא פתור, ומשאיר אותו שם.

יש גם עניין של עצלנות, אי אפשר להתעלם מזה. הקומיקס הפשוט שלי, שמצוייר תמיד עם אותו עט שחור, הוא הדרך הכי מהירה להגיד משהו ולהמשיך הלאה. אין לי כוח להסביר, להעמיק או ללטש. משפט אחד, ציור אחד, וזהו. אולי בגלל זה זה עובד – כי אין זמן להיות חכמים מדי.

ב-2.1 נחגוג את הקושי במסיבאסה – אירוע של ארבע יוצרות (ואני בתוכן) – שעוסקות באותם אזורים אפורים. לא כי זה טרנדי, אלא כי זה פשוט מה שיש. חרדות, דיכאון, ציניות, והתנהגות אנושית מוזרה. זה לא אירוע שנותן תשובות, ולא כזה שמבטיח ש"יהיה בסדר". זה מקום שבו אפשר לצחוק יחד על דברים שלא באמת מצחיקים, ולגלות שזה מספיק. 🙂
ואם זה בכל זאת לא מספיק – לפחות יש דוכנים, קומיקס, את יוקה ומפלצות ועוד אנשים שמרגישים קצת חייזרים.
>> מסיבאסה, 2.1 15:30-10:00, יוקה ומפלצות, מקווה ישראל 23 תל אביב

• יוצרים כותבים
• קומיקס
• יוקה ומפלצות
• אירועים בתל אביב
• טור אישי

בתחילת פברואר נפתח את השדה –תוכנית ראשונה מסוגההמעניקה כלים לפעילות והתפתחות מקצועית בשדה האמנות המקומי: כתיבת הגשות למענקים, פרסים, קולות קוראים, רזידנסי ועוד; מיפוי והכרות עומק עם מודלים של חללי תצוגה (מוזיאונים, גלריות, אירועים מרכזיים, ירידים ועוד); הכרות עם אנשי ונשות מפתח (אוצרות, גלריסטים, מנהלות מוזיאונים, אנשי תקשורת, קרנות ועוד).

>> הקו האדום: 21 תערוכות חדשות שיסמנו לכם את גבולות השבוע
>> "לתרבות יש תפקיד קריטי. במקום לקלל את החשיכה – הדליקו נר"

אנחנו, רעות ברנע ועומרי דנינו, מגיעים ממקומות שונים בעולם האמנות: עומרי הוא אמן ומשורר, זוכה פרס רפפורט לאמנות לשנת 2024, מרצה לאמנות במוזיאון תל אביב משנת 2020 ועורך ספרותי עצמאי. בוגר התואר הראשון והשני במחלקה לאמנות בבצלאל (2012-2016, 2018-2020). בשנת 2026 יציג במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה בעקבות הזכייה בפרס רפפורט לאמנות.

רעות היא עיתונאית, עורכת ומדריכת סיורי אמנות, שפעילה מזה 15 שנים בשדה האמנות והתרבות המקומי. כותבת ועורכת בנושאי אמנות, עיצוב ותרבות בטיים אאוט תל אביב (גילוי נאות וזה), במגזין פורטפוליו ובמגזין טקסטורה של בית בנימיני. בוגרת התכנית הרב תחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב (2006).

בשנים האחרונות הכרנו אחד את השני מרחוק, אבל לא אישית. על החיבור בינינו אמון ה-POC קפה בפלורנטין, שבו שנינו יושבים לעבוד באופן תדיר. יום אחד כשישבנו אחד ליד השנייה על הבר, התחלנו לקשקש. ואז בימים שאחרי המשכנו לקשקש. ולקשקש עוד קצת. אחרי כמה שבועות שבהם ליהגנו בערך על הכל, גילינו שכל אחד מאיתנו הבין, בנפרד ובזמנו, שאמנים ואמניות מתמודדים באופן שוטף עם מחסור באינפורמציה והיעדר כלים פרקטיים לפיתוח הקריירה שלהם – מה שמשפיע באופן ישיר על ההצלחה המקצועית שלהם.

זה מה שהוביל אותנו לפתוח את השדה: כדי לתת מענה, מידע וכלים פרקטיים ורלוונטיים להתפתחות מקצועית. בנינו תוכנית עומק של 12 מפגשים למשך 3 חודשים, כל מפגש באורך 2-2.5 שעות, כולם יתקיימו בימי ראשון החל מה-1.2 בחלל מקסים בשם 2BHub ברחוב שוקן 32 בת"א.

למה אותו המחסור קיים מכתחילה? יש לכך כמה סיבות: הראשונה היא שאלה נושאים שלא נלמדים באקדמיות ובבתי הספר לאמנות. מעבר לזה, אין אף גוף שמרכז את כל המידע הזה, ובנוסף שדה האמנות המקומי פועל ללא חוקים ברורים – כל ארגון/חלל/גוף מקצועי עובד במודל אחר. החוק הגורף היחידי הוא שלכל אחד חוקים משלו.

עומרי:אל התוכנית אני מגיע מתוך תחושה של התמודדות עם קושי שליווה אותי בשנים שאחרי סיום התואר השני באמנות. הרגשתי שאני לא מצליח לדייק את ההגשות והרעיונות שלי, הגשתי שוב ושוב לקולות קוראים ולא הצלחתי לקבל מענקים ותמיכות; זה יצר תסכול וקשיים שגרמו לי לעיתים לרצות לעזוב את התחום.

אחרי שהצלחתי לפתח טכניקה פשוטה וברורה לכתיבת הגשות לקולות קוראים ומענקים, הצלחתי לפרוץ את המעגל של דחיות: קיבלתי מענקים משמעותיים, פרסים והכרה מקצועית. בין המענקים/פרסים שקיבלתי ב-2024-2025: פרס רפפורט לאמנות 2024, מענק מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ׳, רכישת אמנות מטעם איגוד האמנים בסיוע קרן פלומס, מענק של קרן פלומס, מענק בא בזמן של עיריית תל אביב-יפו, ובנוסף תצוגה בתערוכות מרכזיות.

אני מתייחס להגשות כמדיום אמנותי שיש לו חוקים בסיסיים. אמנים משקיעים לא מעט זמן, מאמץ וכסף בפיתוח השפה והטכניקה האמנותית; אבל לא תמיד מצליחים להביא אותה להביא אותה לידי ביטוי, לדייק אותה כרעיון או לנסח אותה כהצעה לתערוכה, בקשת מענק או מועמדות לפרס.בתוכנית המשתתפים ילמדו איך לעשות בדיוק את זה: להעביר את הפרקטיקה האמנותית שלהם לשפה כתובה או מדוברת, מה שיעניק בטחון וכלים פרקטיים להגשה לקולות קוראים, הצעות לתערוכות ולתמיכות כספיות.

רעות:מזה כ-15 שנה שאני משוחחת עם אמנים ואמניות בשלבים שונים של הקריירה שלהם. במקביל, הודות לכתיבה, עריכה וסיורים שלקחה אותי לתור (פיזית וקונספטואלית) בין חללי אמנות ברחבי הארץ, למדתי למפות את השדה המקומי על כל פעולותיו.

בשנים האחרונות, הודות לביקורים תכופים בתערוכות בוגרים.ות ואינטראקציה רבה עם אמנים ואמניות בתחילת דרכם (בין השאר, כמדריכה ביריד צבע טרי, כאוצרת וכמנטורית בתכנית המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), הבנתי עד כמה מורכב לאמנים.ות להתמצא בשדה האמנות המקומי ולהבין איפה הם יכולים להציג, ואיך מגיעים לשם.

את הידע שצברתי בנושא אני מתכננת להעביר הלאה, לאמנים ואמניות בתחילת דרכם אבל גם בשלבים מתקדמים יותר של הקריירה, כדי למקסם את ההתמצאות שלהם וכתוצאה את האפשרויות שייפתחו בפניהם לתצוגה והשתתפות בתערוכות.

ביחד, המטרה שלנו היא להעניק ארגז כלים פרקטי להתנהלות מקצועית: פיתוח ביטחון עצמי בכתיבה ובהגשות, מתוך היכרות מעמיקה עם עולמות התוכן והפרקטיקה האישיים של כל אמן ואמנית; הגדלה משמעותית של הסיכוי לקבל מענקים ותקציבים; הכרת שיטות פרזנטציה שיאפשרו לבלוט מול ועדות ואוצרים; ובניית הגשות המשדרות ביטחון ובשלות מקצועית.

ביום ראשון הקרוב (4.1) נקיים ערב פתוח שבו נציג את מבנה התוכנית, המטרות שלה, התוצרים שאיתה יצאו המשתתפים.ות בסופה ואת אופן הגשת המועמדות. מוזמנים ומוזמנות להכיר אותנו, את התוכנית ולשאול את כל השאלות. יהיה גם יין. בינתיים אפשר ומומלץ גםלעקוב אחרינו באינסטגרםלטובת עדכונים.
>> השדה – תוכנית לפיתוח אמנים ואמניות. ערב פתוח ביום ראשון, 4.1.26 בשעה 20:00, שוקן 32 תל אביב. הכניסה חופשית ואין צורך להירשם מראש

• יוצרים כותבים
• אמנות
• אמנות ישראלית
• קורסים
• הרצאות

>> ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג ופעיל חברתי, תושב דרום תל אביב ומחבר הספר החדש "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי", לפיוהומניזם מעשיהוא צורך בוער בעידן מואץ של הקצנה, נטישת האנושיות והתרחקות מפיתרון בעיות ומהלך רוח מעשי, ונוגדן להלך רוח קולקטיבי של קיטוב, הטרלה והטלת רפש באחר בשירות האלגוריתם של הרשתות החברתיות. בספרו מציע מוהר "לקדם מודלים וכלים מעשיים לשינוי חברתי שכבר נוסו בהצלחה ברחבי העולם, ולהתרחק משקיעה בשיח מוסרני שעוסק אובססיבית באשמה, בזהות וביחסי כוח – מבלי לערער אותם כלל ומבלי לפתור את בעיות חיינו".תמכו בפרויקט ההדסטארטהמלווה את הספר ורכשו אותו כאן.

>> היום שאחרי נתניהו: מחנה שלם פיתח בו תלות. ולא המחנה שחשבתם // דעה
>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה

אני גר לא רחוק משכונת שפירא ומבלה בה הרבה. לכאורה שפירא אמורה להיות מיקרוקוסמוס מוקצן ובוער של המתחים בחברה הישראלית: גרים בה מצד אחד חרדיםוגרעין תורני שנע בין החרד"לי לדתי-לאומי, אוכלוסייה ותיקה בוכרית\מזרחית שנוטה למסורתיות ולימין, ואז אוכלוסייה חדשה, בעיקר של חילונים ליברלים, ביניהם הרבה מאוד אקטיביסטים מהשמאל הרדיקלי ומהפגנות בלפור ודומיהן, שמהגרים לשכונה על גלי ג'נטריפיקציה המאיימת על הוותיקים.

על השבר הזה תוסיפו אוכלוסייה גדולה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ואפילו קצת ערבים, וסוכני שנאה מקומיים כשפי פז, ותקבלו פוטנציאל נפץ מוגבר. והנה, למרות שהשכונה היא לא בגדר אידיאל נטול בעיות ושנאות, שפירא מתאפיינת בגדול בהרבה יותר הרמוניה ממה שהיינו מצפים. הלוואי שישראל בכללותה הייתה כזו.

"ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית-מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן"

מה עובד שם בשפירא? למה רוחה של שפי פז עם היד על התחתונה דווקא בהקשר כה נפיץ? מדוע אקטיביסטים לוחמניים יכולים להקים דוכן בשוק המקומי של חוות תל-חובז עם מאמות בוכריות ולשבת במעגל שירה עם חרדיות ומדוע מבקשי מקלט נצפים לא פעם יושבים ביחד עם ותיקי השכונה, משחקים שש-בש, שותים בירה וצוחקים? תשובה אחת, כמעט מובנת מאליה, היא העובדה שבמפגש מקומי, פנים אל פנים, יש פחות שנאה לעומת תקשורת מתווכת, למשל דרך האלגוריתם חובב העימותים של הרשתות החברתיות.

אבל לדעתי זה לא ההסבר השלם: בשפירא גם מתקיימים מערכים שלמים של קהילתיות שמה שמאפיין אותם הוא שימת בני אדם במרכז יחד עם התייחסות לשיקולים מעשיים, הנוגעים לחייהם.

כזהו בית הספר הממלכתי המקומי שיוצא מגדרו לקלוט טוב את ילדי מבקשי המקלט, ולשלבם עם הילדים הוותיקים, תוך כדי שמירה על יחסים טובים גם עם בית הספר הדתי שחולק איתו חצר בה משחקים יחד ילדים מכל שבטי מלחמת התרבות הישראלית. כזוהי החווה החקלאית בתל חובז שגם משולבת בפרויקט של המטבע המקומי – לירה שפירא – המאפשר רכישת "הון" באמצעות מסירת זבל אורגני למערכת קומפוסטרים שכונתית שהופכים את הנודלס הנשכח במקרר שלנו לדשן מזין ולמערכת מסחר אקס-קפיטליסטית; כזהו קומפלקס הדיור בר-השגה בשכונה שמאפשר לרבים שידם אינה משגת להישאר ולגור בה.

שפירא היא דוגמא מובהקת במיוחד, אבל הרוח הזו המשלבת אנושיות ומעשיות – הומניזם מעשי – מאפיינת את תל-אביב במיטבה גם באופן רחב יותר. על אף הביקורת שלי על העירייה, ועל אף שלטעמי ניתן לעשות עוד, בכל זאת צריך להודות שהעיר עושה הרבה יותר מהמדינה, למשל, כדי לתמוך ולקלוט היטב מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, לסייע לדרי רחוב, לתמוך בפרוייקטים של קיימות, לקדם בנייה ותפעול של דיור בר השגה לשכירות (מהמידע שהצלחתי להגיע אליו, בהיקף שעולה על זה של ערים גדולות אחרות בישראל), לתמוך בתרבות ואמנות (שלפעמים גם צומחת לעצמאות כלכלית ולהצלחה באמצעות החממה התומכת), ובלא מעט יוזמות חברתיות נפלאות – מיוזמת "לילה טוב" למאבק בהטרדות מיניות בסצינת חיי הלילה ועד לחללי עבודה חינמיים למי שאין ידם משגת לשכור משרד. חלק מהיוזמות מטעם העירייה וחלקן צמחו מלמטה, מהקהילות.

ללא ספק יש בתל אביב גם רוח אחרת – דורסנית, קפיטליסטית, לאומנית ומדירה לפרקים, ובכל זאת הרוח ההומניסטית-מעשית עוד מפעמת בה, גם אם נדחקת דרומה לאט לאט. והתל אביב הזו לא רק שונה מאוד ממרבית המרחב התרבותי-פוליטי בישראל, הנוטה לימין, אלא במיטבה היא שונה גם ממה שמקובל בשמאל ואפילו בשמאל הפרוגרסיבי. ההיגיון של ביוש, החרמה, מישטור השפה וציד גזענים שמאפיין את תרבות הווק קיים גם פה, אבל ברגעיה הטובים הרוח ההומניסטית מעשית עושה את המאבק החשוב בדיכוי, הדרה, אפלייה וגזענות בדרך אחרת: מיזמים מעשיים, אינקלוסיביים (מעודדי הכללה), ששמים אנשים במרכז, שמושכים קהילות פחות פרוגרסיביות וליברליות כדי לקרב אותן אלינו במקום להסתפק רק בניגוח והוקעה שלהן.

ההתמקדות בניגוח מובילה פעמים רבות לאפקט הפוך וכושלת בהכתמה גורפת ולעיתים מוגזמת של בני אדם מרקע שונה. אז במקום רק להוקיע את שפי פז כגזענית – כפי שראוי – הרוח ההומניסטית של השכונה ממוקדת בלייצר מבנים קהילתיים שמכילים ומפגישים את כולם, כך שפגיעתה במרקם החיים המשותף מינימלית יחסית.

בספרי "כשלי הפרוגרסיביות – קריאה להומניזם מעשי" (הקיבוץ המאוחד), אני מנתח, כסוציולוג וכמי ששימש בתפקידים בכירים בארגוני זכויות אדם ושינוי חברתי, את הכשלים הרבים בתחביר הפרוגרסיבי הרווח – מהתגובה המעוותת לטבח השבעה באוקטובר ועד לפרקטיקות ביוש שמסייעות למנהיגים פופוליסטים הרבה יותר מאשר למאבק בסקסיזם, בהומופוביה ובגזענות.

הפעילות המעשית יחד, שיכולה לחבר קהילות ולערער חומות, שנאות והסתה, היא פיתרון הרבה יותר טוב למארג הדיכוי סביבנו בהיותה מעודדת "חיכוך חיובי". והסביבה האורבנית יכולה להיות מעבדה מוצלחת ומואצת למודלים כאלו שצומחים מהשטח וחלקם יכולים לעלות לאחר מכן לרמה הארצית (לפחות בהינתן ממשלה נורמלית). כמובן, הזירה האורבנית יכולה להיות גם זירת מלחמה מואצת לשנאות הכי קמאיות – כפי שראינו למשל בלונדון, בעימותים החל משנות ה-90' בין עובדי צווארון כחול למהגרים. שכונת שפירא – אולי השכונה המשמרת הכי טוב את הרוח האנרכיסטית-יצירתית של תל אביב – מציגה באופן המובהק ביותר את המודל האחר.

• יוצרים כותבים
• טור דעה
• ❤ תל אביב
• שכונת שפירא
• שמאל
• מרכז שמאל

>> אריאל קוצר הוא אמן ויוצר הפועל במרחב שבין וידאו, סאונד ובינה מלאכותית. לאחר קריירה ארוכה כמעצב וכמנהל קריאטיב בניו יורק ותל אביב, הוא יוצר כיום עבודות ניסיוניות המתמקדות ביחסים בין אדם, מכונה ודימוי – מסרטי AI ועד מיצבי וידאו ומוזיקה. יצירותיו מוצגות בפסטיבלי אמנות וקולנוע בעולם, והוא משמש כמנהל אמנותי של תערוכות ומיזמים העוסקים בנקודת המפגש בין טכנולוגיה ותרבות. הוא גם המנהל האמנותי שלתערוכת "המבנה" המדוברת, במסגרתה השתלטו 21 אמנים על בית אגוד שברחוב אחד העם והפכו אותו לספקטקל אמנותי של חמישה ימים עד ל-28.12 (כניסה חופשית בהרשמה מראש בלבד. רוצו).

>> הקו האדום: 21 תערוכות חדשות שיסמנו לכם את גבולות הסופ"ש
>> לכל אחד יש מטענים. השאלה היא מה הוא מעביר בירושה // יוצרים כותבים
>> בין כיכר החטופים לצילום חתונות, על הרצף האוטיסטי // יוצרים כותבים

מבנה נטוש במרכז תל אביב. לשעבר סניף ראשי ומשרדים של בנק. שלוש קומות, 2200 מ"ר. צומת ראשית, מתחת למגדל שלום. קבוצת הנדל"ן מבנה, בעלת הנכס, מעוניינת לעשות שם אירוע סוף שנה – אבל שיהיה מיוחד. אז בתור כאלה שראו חללים ערומים כאלה מתמלאים באמנות (למשל בוונציה או ב-dia), וראו מה שזה עושה לעבודות האמנות ולחלל עצמו, הצענו להם, האוצרת סיון סבג זלנסקי ואני, להרים תערוכה כזאת שבה העבודות מתפרסות בשטח, כל אחת מקבלת את הכבוד שלה, כל אחת מגיבה לחלל שסביבה. הכל תחת תמה של "מבנה" והרצון שלנו לאתגר את התפיסה של המונח הזה, הרבה מעבר למסגרת המקובלת של בניה וארכיטקטורה, ודרך האמנות והאמנים לאתגר גם את הקהל להיפתח לכל מה שמבנה יכול להיות, כלומר כל דבר שמורכב מחלקיו, כולל מבנים בטבע, בחברה, במוזיקה, בשפה.

הוצאנו קול קורא, קיבלנו מלא פניות מעניינות, ומתוכן בחרנו 21 אמנים שיציגו 20 עבודות מיוחדות ומגוונות שיתפרסו על פני 3 הקומות, כל אחת מהן שונה מהשנייה, חלקן עבודות site specific שנוצרו במיוחד לתערוכה ומתכתבות עם המושג ועם המבנה עצמו.מה שעמד בבסיס התערוכה הזו הוא הניסיון לקחת חלל שלא נועד לאמנות – חלל פונקציונלי, היררכי, כמעט ביורוקרטי במהותו – ולהפוך אותו לשדה ניסוי. לא לייפות אותו, לא לכסות את הקירות בלבן, אלא לעבוד עם מה שיש: עמודים עבים, תקרות גבוהות, צנרת חשופה, פינות מתות, מדרגות, מעברים, אזורים שלא ברור אם הם חלל או רק דרך לחלל אחר.

המבנה עצמו לא משמש כאן רק קונטיינר, אלא משתתף פעיל. לפעמים הוא תומך בעבודה, לפעמים הוא מתנגד לה, ולפעמים הוא זה שמכתיב לה את התנאים.המונח “מבנה” נבחר בכוונה ככותרת פתוחה. לא כהגדרה, אלא כנקודת מוצא. מבנה הוא לא רק בניין. הוא יכול להיות סדר חברתי, מערכת יחסים, שפה, קומפוזיציה מוזיקלית, אלגוריתם, גוף חי, או מערכת אמונות. הוא יכול להיות יציב או זמני, גלוי או סמוי, פונקציונלי או פיוטי. כל אחד מהאמנים בתערוכה התבקש לא "להמחיש" את המושג אלא להגיב אליו דרך הפרקטיקה האישית שלו, דרך החומר שהוא עובד איתו, ודרך המפגש עם החלל הספציפי שבו העבודה מוצבת.

כך, למשל, בקומת המרתף – החלל הטעון ביותר פיזית ורגשית בבניין – העבודות מתייחסות למבנה כמשהו תת־קרקעי: זיכרון, שכבה ותשתית, מה שמחזיק מלמטה ולא תמיד נראה. בקומת הקרקע, הפתוחה לרחוב, העבודות נעות בין שפה ותקשורת, גוף ותנועה, מבנים חברתיים ומבנים של כוח, ומנהלות דיאלוג ישיר עם תנועת האנשים והעיר שבחוץ. בקומה העליונה, המרוחקת יותר מהרעש העירוני, העיסוק הופך לעדין ומופשט: מבנים נפשיים ואווריריים שלעיתים מתפרקים תוך כדי צפייה. הלאונג׳ – לא ממש גלריה ולא ממש חלל מעבר – מציע קצב אחר, עם עבודות שעל התפר בין עיצוב, אמנות וזיכרון תרבותי, כולל מחווה לדן ריזינגר ז״ל, מגדולי המעצבים שפעלו כאן, שעבודתו תלויה על תקרת החלל.

גם מחוץ לבניין, הקרנת הווידאו של יואב שומאכר פותחת את התערוכה אל המרחב הציבורי ומטשטשת את הגבול בין פנים לחוץ. לצד אמנים בעלי שם כמו רונן שהרבני, מאיה ז"ק ורן סלוין, התערוכה נותנת במה גם לאמנים פחות מוכרים, חלקם מציגים בפעם הראשונה.

חשוב לומר: זו לא תערוכה “אחידה” במובן הסגנוני. אין כאן אסתטיקה אחת ואין ניסיון ליישר קו. להפך. הריבוי, החיכוך והפערים בין העבודות הם חלק מהעניין. כמו בכל מבנה מורכב, גם כאן החיבורים לא תמיד חלקים, והמעברים בין הקומות והחללים מייצרים חוויות שונות, לעיתים נינוחות, לעיתים צפופות, לעיתים מבלבלות. הקהל מוזמן לשוטט, ללכת לאיבוד קצת, לחזור אחורה, לעצור במקום שלא התכוון לעצור בו.

התערוכה תתקיים במשך מספר ימים בלבד, בשעות הערב והלילה, ותהיה פתוחה לקהל הרחב בהרשמה מראש. אין כאן ניסיון לייצר “אירוע תרבותי” במובן הרגיל, אלא הזדמנות להיכנס לרגע למבנה שנמצא בין עבר לעתיד, ולחשוב – דרך אמנות – על מה מחזיק אותנו, מה מארגן אותנו ואיפה המבנים שאנחנו חיים בתוכם מתחילים להיסדק.ובמובן הזה, אולי המבנה הכי מעניין בתערוכה הוא זה שנוצר בזמן הביקור עצמו: המפגש בין העבודות, החלל, והאנשים שמסתובבים ביניהם. מבנה זמני, שנבנה ומתפרק כל הזמן.

בימים האלה, בזמן הזה, אני חושב שלאמנות, ולתרבות בכלל, יש תפקיד מהותי ואפילו קריטי לחברה הישראלית. יש משפט שאני כל הזמן חוזר אליו בזמן האחרון: "במקום לקלל את החשיכה, הדליקו נר". חשוב לי להביע תודה עמוקה לקבוצת מבנה וליעל פרי, סמנכ״לית השיווק שהעזה והובילה את היוזמה, בליווי חברת ההפקה oproductions בניהול אסנת אהרון, על הפתיחות וההבנה של הצרכים של הקהילה הסובבת את המקום שבו ניצב המבנה ועל הבחירה לאפשר למהלך הזה לקרות. אני מקווה שחברות מסחריות נוספות יכירו בערך ובאחריות הגלומים ביוזמות מסוג זה, ויבחרו לאפשר עוד מרחבים ורגעים בהם יצירה וקהל, חיבור ומשמעות נפגשים.
>>המבנה, אחוזת בית 6 תל אביב, עד ל-28.12.כניסה בהרשמה מראש בלבד

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תערוכות
• אמנות ישראלית
• פופ אפ
• טור אישי