במשך 6 שנים הסתובבתי בעולם ובארץ עם הסדרה ״אנחנו על המפית״ (כאן 11) בניסיון להגדיר מהו אותו מטבח ישראלי שובב, הנושא על גבו הצעיר תיבת פנדורה קולינארית-פוליטית כבדת משקל. פייר? חזרתי יותר מבולבל ממה שיצאתי. ואז התגלגל לידי הספר של ד"ר טובה דיקשטיין, "מסע שורשים" – סיכום מחקרה בן 30 השנים על התפריט היהודי הקדום, שהתהווה באזורנו מתקופת אברהם אבינו (הברונזה התיכונה) ועד חורבן בית שני. 2700 השנים הראשונות של העם הנבחר. בקטנה.

ראיתי את האור. או אולי את המובן מאליו. לא הלאומיות בראה את האדמה, הפוך גוטה – הלאומים אורחים על האדמה, ולא האדמה ללאום. העמים שצמחו (או חלפו באזור) גדלו על הקרקע המופלאה הזאת, ניזונו ממנה ואז עשו מאמצים עילאיים להחריב אותה במלחמות אין צדק. זאת ועוד, אולי הגיעה השעה לעשות עוד צעד מתבקש בחפירה הארכיאולוגית, להיפרד מהאובססיה לאוכל עדתי כזרז להגדרת זהות ולחשוף שכבות חדשות טרום עידן העדה.עם שלל המחשבות האלה יצאתי לדרך, אוחז בידה הטובה של ד"ר דיקשטיין.

התחלנו לעבוד כשהמהפכה החוקתית והתפרעות הפונדמנטליזם היהודי קרעו את העם ביד גסה. שאפתי ליצור תשתית לבסיס רחב, שיצופף תחת מטרייתו את היושבים בציון, כמין משאלת לב כמוסה ואולי נאיבית שאניע תהליך ריפוי שיתחיל בצלחת, ויסתיים בלבב פנימה. הבנתי גם שאני מחזיק בביצת זהב, כזו שיש בכוחה ליצור מלכודת דבש עבור הציבור שמייחל לחזרת מלכות יהודה. התוכן הזה הוא הלחם והחמאה שלהם, ודרכו אפשר לטפטף מסרים עובדתיים-מחקריים, שלא פעם מתנגשת עם תפיסת העולם המשיחית. נאיבי כאמור.

אל המסע הזוגי של טובה ושלי הצטרפו רוני מנור ושגית שלום (AKA מעגלות הפקות), כאן 11 וצמד ברנשים שתשעה קבין של חכמה ויופי ירדו עליהם: השף אסף דוקטור – מגיבורי העורף של 7 באוקטובר, ומי שיש לו שם לכל ריס וציפורן במטבח המקומי העכשווי – וג׳רמי פוגל – דר׳ לפילוסופיה יהודית מודרנית והיהודי הכי טוב וחרוץ שפגשתי בחיי. ביחד יצאנו למסע בן 8 חודשים, כשברקע הלמות המלחמה. דרך המחקר חפרנו באוצרות הכתובים, היהודים והלא יהודים, אכלנו את הראש לאנשי דת ואקדמיה (בעיקר ארכאולוגים, זואולוגים, בוטנאים ושכמותם), והתפרצנו לסלונן של נציגות יהודיות ושאינן יהודיות, בנות תרבויות מקומיות, שלא הוכרחו לעזוב ושימרו את מסורות הבישול הקדומות של המקום הזה.

ואחרי כל הדרך עם מה נשארנו? עם ההבנה העדינה שאנחנו חיים על תל תרבותי מפואר שמוכרחים להכיר, לא כדי לשחזר, אלא כדי ללמוד ממנו ולשפר אותו, ושלא המצאנו כלום, אבל אנחנו יותר ממוזמנים להפיק לקחים ולבחור טוב, כדי לעשות טוב. לא רק לנו, אלא בעיקר לאדמה הזאת וליושביה, שמגיע להם כל כך הרבה יותר.את כל התשובות לתפריט ולחיים הגשמיים של היהודי הקדום, ואולי גם ללא מעט סוגיות טורדניות (או מאירות עיניים) של החיים שלנו כאן, תקבלו ב-5 הפרקים של "הצלחת של הארץ המובטחת", שעולהמחר (20.1) לשידור בכאן 11, ב-22:00.
עופר עין גל הוא היוצר, הבימאי והעורך של ״הצלחת של הארץ המובטחת״.

• יוצרים כותבים
• דוקומנטרי
• אוכלים שותים
• כאן 11

בגיל 34 התחלתי להרגיש שיש תינוק בדרך אלי. אחרי מחשבות והתלבטויות הגוף שלי דיבר – אני רוצה ילד.
אני וחברת ילדות החלטנו שננסה להיכנס להריון ביחד. קבענו מתי נתחיל ודמיינו כמה נהדר זה יהיה לגדל יחד ילדים. זה היה רעיון טיפשי מאוד; החברה נכנסה להריון מיד, אני נכנסתי לניתוח ברחם. ככל שההריון שלי איחר להגיע, ככה התגברו הרצון, הכאב והתסכול. פתאום כולן בהריון סביבי – הבוסית שלי, המטפלת שלי, כל החברות שלי. אצלי בנתיים ניתוח נוסף. כל עגלה ברחוב מעוררת קנאה, כל התינוקות עושים לי צביטה בלב. עוד בדיקה, עוד דחיה, עוד ניסיון, עוד אכזבה.

>> שירים שמתאימים ליין: תרצה קצת רוזה עם הנוגה ארז שלך?
>> אש בשמיים ורוח גדולה: הציור העקשן היה לי עוגן בתוך הסערה

אחרי תקופת החלמה ארוכה וניסיון נוסף, הגיע טלפון מאחות מכבי: "תשובה חיובית" זה קרה. הצלחנו.
הריון מסעיר, מרגש, אין לי בחילות, אני מרגישה יפה, מלכת העולם, יש לי כוחות ויש לי מזל. החלטתי שלפני שאני מקדישה את עצמי לאמהות, אני אתן דחיפה לקריירה המוזיקלית שלי. בטרימסטר הראשון התחברתי עם אמנית בובות ויצרנו קליפ שהייתי גאה בו, בחודש חמישי הטיסו אותי במפתיע להופיע באל.איי, עבדתי במרץ על אלבום שני, כדי שיצא לפני הלידה. עוד קצת ויגיע אלי הילד שלי.

תחילת מרץ, חודש שישי להריון, הקליפ ששקדתי עליו לשיר שלי"טובה בלהיות אמא" יצא כטיזר ליציאת האלבום. באמצע מרץ הוזמנתי להתראיין ברדיו, ומיד אחרי הראיון קפצתי למנהלת שלי והמצאנו רעיונות יצירתיים לקידום המוזיקה. הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.

באמצע הפגישה אשתי התקשרה בוכה. בטח משהו קרה לאבא שלה. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת. היא באה לאסוף אותי כמה שיותר מהר. זה בקשר להריון. צריך לנסוע.

סוף מרץ. אנחנו מחכות בתור באיכילוב להפסקת דופק. "טובה בלהיות אמא" קיבל משמעות אחרת.
לאלבום שהיה אמור לצאת קראו "פרץחיות" ואני בדיוק להיפך, המוות אצלי. הציצי שלי מתמלא בחלב, ואין לי למי לתת אותו. כלום לא מעניין, רק להיות במיטה, לאכול, לכעוס על אלוהים. הקריירה המוזיקלית שלי לא חשובה יותר. הכל עצר. כל השירים מעירים בכי ממעמקי הבטן. רציתי להפוך את התינוק שלי לקיים, שתלתי עץ בגינה של ההורים, עשינו קעקוע, יצרנו בבית פינה עבורו עם נר ואבנים ונוצות. הכאב בלתי נסבל, התינוק שלי לא יחזור, הוא לא יתקיים.

לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. שהלידה השקטה היא רק פרידה מרעיון, מאפשרות, מהפנטזיה של להיות אמא. זאת באמת פרידה מכל אלה, אבל יש גם את פרידה מהעובר. ההיכרות עם העובר היא אמיתית מאוד, זה פשוט קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים. אז את מתאבלת על זה שאת אמא בלי ילד, ואת מתאבלת על הפרידה מהישות הקטנה הזאת שהכרת ולא הספקת להכיר יותר. גבריאל שלי.

אמרו לי "תכתבי על זה! תנגני!", אבל אפילו שיר אחד לא כתבתי בתקופה הזאת. לא נגעתי בפסנתר, רק הקשבתי למוזיקה ונשברתי. הייתי חייבת להתרחק מהכל, מכל החברות ההריוניות והמניקות, מכל מי שאיחל בטעות מזל טוב, ומהניסיונות החוזרים והכושלים להיכנס שוב להריון. קנינו כרטיס טיסה, לערבב מחדש את הקלפים.

בפורטוגל הטבע ניחם אותי, בהודו כעסתי ובניו זילנד השלמתי עם מה שקרה לנו.
היום, כמעט שנתיים אחרי הלידה השקטה, אני חיה בפורטוגל. ביד אחת אני כותבת וביד השניה מניקה את בתי. אני רוצה לכתוב בתי הבכורה ולא מצליחה, בתי שאיתי.
מעט לפני שהיא נולדה הרגשתי שמתאפשר לי לחזור אל השירים שהשארתי מאחור עם הלידה הראשונה. האלבום נולד מחדש. פרץ חיות.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• לידה
• הריון

השבוע, במשמרת ערב שגרתית בבוסר, בלי להתכוון התאהבתי בבחור שניגש אליי לבקש עוד יין. כשבחרנו בקבוק הוא אמר את המילים הכי רומנטיות ששמעתי: "אני חושב שאקרא לבת שלי גאמיי".את המשך הערב העברנו בבחינת שמות ענבים כשמות ילדים.ומשם הדרך קצרה לשיגעון הזה: איזה שירים הם איזה יינות ולמה כדאי להקשיב להם יחד.

RAYE – Worth It // Rose Thibaud Boudignon

ריי היא לא תגלית מפתיעה – היא מוזיקאית שלקח לה שנים של עבודה מאחורי הקלעים כדי להגיע קדמת הבמה. גםיין ורודבמאבק מתמיד על מקומו – הוא לא אדום עמוק, ולא לבן חד. הרוזה שלטיבו בודיניוןמציל את המוניטין בשביל כולם. להינות מוורוד כאילו היה לבן, ומפופ כאילו הוא R&B.

גידי גוב ומיקה קרני – והגשם יבוא //סוביניון בלאן, נעמה סורקין

יש שירים שמתגלמת בהם שלמות: איך שהמילים נופלות לתוך המנגינה, נוצרת תחושה מוכרת שמפעילה את כל החושים. עם "והגשם יבוא" מרגישים את טיפות הגשם נקוות על העור, ריח הדשא אחרי לילה של גשם, וקור קל בקצה האף. הסוביניון הגלילי של נעמה סורקין מציע עשבוניות ומינרליות, רעננות ירקרקה בדיוק כמו השיר. קור מנחם.

אביתר בנאי – מעונה לעונה // X VERO II

"מעונה לעונה" הוא עבורי דרשה מוזיקלית: שכבות סינתים, קולות רקע, תחושה משיחית כמעט. כדי לתרגם את החוויה הזו ליין, בחרתי ב־Ex Vero II של Weingut Werlitsch. יין לבן טבעי אוסטרי, מינימום התערבות, סוביניון לא מסונן. השתייה שלו מרגישה כמו להסתכל על האהוב שלך יוצא ממעיין קפוא ולגלות שככה, במערומיו, הוא יפה מאי פעם.

Noga Erez – AYAYAY feat. Dillomי//Passion Petit Roy

פסיוןהוא היין האהוב עליי עכשיו: פירותי, קליל, כזה שמבקש עוד שלוק. סאיצ'י, יינן יפני בבורגון, והצמד נגה ואורי נפגשים באותו מקום – יוצרים גדולים וחוצי תרבויות עם ביטחון להכניס קריצה. יין אדום שאפשר לרקוד איתו.

מיקה טל –אני רוצה לריב // La Boheme – Patrick Boujou

קודם כל, רגע על תוויות: מדובר בציור של קיפוד. אני לא מבינה כלום בנשים, באמנות או ביין, אם הספיריט אנימלשל השיר הזה היא לא קיפוד.לה בוהםהוא בוז'ולה טבעי – אדום סקסי, חכם ומתוח, עם חומציות קרירה וטאנינים עוטפים. הלוחמנות הנשית שבשיר, היא בדיוק מה שהיין מבקש – כאילו נכתבו זה לזה.

Billie Eilish – Birds of a Feather //יTetramythos Roditis Natur

בילי אייליש היאיין יווני– לקח לי זמן לפיצוח, כי חשבתי בכלל ש"ריטה" היא יין יווני… "Birds of a Feather" הוא שיר שמוגדר מרגעי השקט והנשימות שבו. רודיטיס לבן רענן, מלוח, מלא אופי, עם בריזה של הפלפונז בכל לגימה. יין שבעצימת עיניים מרגישים בו את המליחות והרוח, בדיוק כמו השיר.

מרגלית צנעני –כל כך מוכר // Traminer יהודית בק

מרגול היא באמת הכל. היא סול תימני. חמסה.שיר כל כך מוכר (סליחה) שקשה לדמיין איך אפשר לחדש איתו. אבל דווקא מכאן מגיעה החידוש – יין כתום כיפי, ליצ’י שהוא מסיבה בפני עצמה. זה לא השילוב הכי מתבקש – מרגול וטרמינר כתום – לכן זה בדיוק השילוב שהכי קל להתמסר אליו. כמו מרגול בבארבי: לא צפוי, ושאי אפשר להשאר אדישים אליו.

עדי בוטביקה – ראש לשועלים // Domaine du Gringet, Mont Blanc Brut Nature

"ראש לשועלים"פותח את האלבום שהוצאתי: שיר על גרורות פרידה, ואיך להתמודד עם פצעים חשופים. מונט בלאנק מבעבע זקוף ופראי, מציג לראווה את הפרי שלו בלי מיסוכים. יין אמיץ לשיר של התמודדות.

ב־5.2 משיקים את האלבום שלי ב־מרץ2. זה יהיה יותר כמו כינוס סביב בירות, אבל ממש אשמח לפגוש אתכם שם. כאןתמצאו כרטיסים, וכאן עוקביםבאינסטה.

• יוצרים כותבים
• בוסר
• מוזיקאים ישראלים
• יין

>> ענת בצר היא אמנית חזותית בולטת ומוערכת וגם משוררת. בחודש שעבר נפתחה בגלריה נגא"רוּחַ",תערוכתה החדשה (עד ה-31.1), שבה ממשיכה בצר את עיסוקה המעמיק בציור על מופעיו הריאליסטיים. במרכז הסדרה עומדת דמות אשה המפנה את גבה, מבקשת להתאבך לעבר השמיים הגדולים, להתמזג בכאוס העננים או אולי לברוח מאימת המציאות שמחוץ לציור."גשרים נופלים לאט"הוא ספר שירה ראשון שלה שיצא לאור ב־2024 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בזמן המלחמה הארורה, וגם הוא מהווה הדהוד למאבק מתמשך המשקף את הקונפליקטים המהותיים של הזמן הזה.

>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש
>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> הקירות יכולים לדבר: התערוכה של הצלמניה מצאה לוקיישן מפתיע

ימים ספורים לאחר שבעה באוקטובר הייתה אמורה להיפתח לי תערוכה. הכל היה מוכן. במקביל הייתי אמורה להתחיל ("אחרי החגים") לעבוד עם ארז שוויצר, עורך ספר השירה שלי, לקראת הוצאתו. היו אלה ימים צפופים, עמוסים, מלאי חרדה וכעס. ההפיכה המשטרית שעמדה אז בפתח איימה על כל מה שידענו, ועוד לא ידענו דבר.

מכיוון שאני מציירת בצבעי שמן ובשכבות דקות, הציורים לתערוכה תמיד מוכנים הרבה לפני הפתיחה. עשיתי לעצמי מנהג, להתחיל משהו לפני, ולהגיע לתערוכה כשאני כבר עסוקה (פחות או יותר) בפרויקט הבא. ה"פרוייקט הבא" הזה מוצג בימים אלו בגלריה נגא.

ואז הגיע השבעה. הכל נדחה. משך חודשים הייתי משותקת. נאלמתי דום. לא יכולתי לצייר, לא יכולתי לכתוב, התותחים רעמו והמוזה שתקה. ואז, לאט לאט חזרתי לסדרה ההיא אותה התחלתי חודשים לפני. הכל היה מעורער, מלחמה ודאגה, אימה וזעם ובתווך, שעות של התכנסות לתוך עשייה משונה, כמעט ללא יכולת להשאיר את החוץ בחוץ, בסטודיו מתפורר ללא מקלט. חבר אמר לי לקנות קסדת אופנוע ולשכב על הרצפה בזמן אזעקות. מוטב לי כבר לחטוף טיל על הראש ולמות עם הציורים שלי מאשר לשכב כמו סתומה על הרצפה עם קסדה.

ספר השירה שלי יצא לאור. שמחתי, אבל לא הצלחתי להתרגש. לא עשיתי השקה. מי יכול בכלל לעשות עכשיו מסיבה?
וכך, בין אזעקה להפגנה, בין ככר החטופים לסטודיו נבנתה לי שיגרה חדשה.
ואז אמא שלי מתה.

אמא שלי האהובה הלכה, ואני, שגם ככה ליבי היה שבור, התאבלתי עליה ועלי ועלינו והכל התערבב לי והתערבל לי כמו הרוח הזאת, אותה ניסיתי לנסח בציוריי. הרוח הרעה מבפנים ומבחוץ שבאה עלינו לכלותינו, ולצידה הרוח האנושית החזקה, רוח האדם כפי שהתגלתה במלוא עוזה בעקבות אסוננו, רוחות הרפאים שלי ושלנו וכל אלה בתוך הציור העקשן שלי, שהיה לי עוגן וסיבה.

בָּאמצעים הקפואים של שפת הציור נאחזתי בנסיון לתאר מבנים של תנועה, של הבלתי ניתן לתיאור – רוח, עננים בשמיים, אד, כמו אש, כמו מים, כמו לעבור למימד הטרנסצנדנטלי של שדות הצייד הנצחיים, למקום שעליו לא ניתן לומר עוד דבר. ציירתי דמות אשה המפנה את גבה, אשה לבדה, בלב הדוקר, הצומח והמסתחרר לכל כיוון. רציתי יופי המבקש לאחוז את הדינמי, את מה שיעלם בעוד רגע, שיהיה כְּלֹא היה, שיתמזג בתנועת ההשתנות של טבע אינסופי ויהפוך אַחֵר בעוד רגע קל.
התערוכה "רוח", אם כך, תלויה עד 31.1.26 בגלריה נגא (אחד העם 60, תל אביב). אשמח אם תעופו לראות אותה.

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• שירה
• אמנות ישראלית
• שבעה באוקטובר

מכירים את זה שמוזקאים מתעכבים עוד ועוד על הפקת האלבום והמאסטר כי לא תהיה עוד הזדמנות וזה צריך להיות מושלם? אז גם אני הייתי ככה. והבנתי שאולי אני יכולה אחרת.

>> המיתר שנקרע: יוסי אלפנט לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר
>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש

יש משהו בלגשת לשיר שכבר כתבת, לפרק אותו ולבנות מחדש. לא ממקום של תיקון, אלא של קירבה. לשיר שכבר היה, שכבר נשמע, שכבר שלך, לתת לו הזדמנות נוספת. כמו שנותנים הזדמנות נוספת לחברה שעשתה משהו לא מדויק. זה מה שעשיתי ב־"Starlings", אי.פי קצר ואקוסטי שמאגד שלושה שירים שכבר יצאו, והיום הם נשמעים אחרת. רכים יותר. עירומים יותר. כאלה שמבקשים להיות איתך בחדר, בלי יותר מדי עטיפות.

השיר “Starlings” הוא מכתב אהבה לחודש תשרי. לריח של סתיו, לשקט שאחרי היורה, לרגע הזה שבו הכול מרגיש חדש, גם אם מוכר.
"Sing With Me Sisters" שיוצא בשבוע הבא כסינגל הוא שיר שמבקש לחבר בין נשים. כמו חוט שעובר בין דורות, בין קולות, בין לבבות. אפילו בין שבטים.
ו"I Know I Will" מדבר על דיוק, על ידיעה שקטה שמתגבשת מבפנים גם כשמסביב עוד יש בלבול. שיר שמניח את היד על הזהות, בעדינות.

יש בי משהו שנרגע כשאני חוזרת אל מה שכבר היה. אולי כי זה מזכיר לי שהכול בתנועה, והנקודה שבה אני נוגעת עכשיו היא חדשה, גם אם כבר הייתי בה. זה כמו ללכת בספירלה, מוכר, אבל מהכיוון ההפוך. אני מרגישה שזו תנועה שמתאימה לי. היא משחררת אותי מהציפייה לדיוק חד-פעמי, ומביאה איתה שקט. גם המוזיקה נהיית כזו – מינימלית, אקוסטית, נוכחת. פחות זה יותר. פחות רעש, יותר אמת.

את כל הפרויקט יצרתי והפקתי כשאני בחודשי הריון מתקדמים, וזו היתה בהחלט חוויה עגולה תרתי משמע. חשתי שאנחנו שניים בעבודה הזו ורק מלכתוב את זה זה מדהים בעיניי. עם זאת הייתי מאוד קולית בנוגע לזה. גם בפעם הראשונה הייתי אחראית במובן המלא של הדבר על העטיפה של האלבום, ציירתי את הנושא שמעסיק אותי מאוד בהקשר ליצירה ובהקשר מאוד פשוט לחיים בריאים ומחוברים – להחזיק הפכים. לא באופן קבוע, כי זה נראה לי מאוד מעייף, אלא באופן שמגיח מדי פעם בתקופות שונות או בווליומים שונים. לדעת להחזיק הפכים בצורה איכותית זה כוח בלתי רגיל בעיני.

בכל תקופת ההריון חוויתי את עצמי נכנסת עמוק יותר ויותר לתוך מערה, שם שזרתי חוטי תודעה חדשים והעליתי תפילה על פי וליבי: שלום בתוכי, ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה. שלום שלא הכרתי לפני. למרות שחיפשתי אותו חזק. ומוזיקה שמדברת שלום, לא זה החיצוני או הפוליטי או הנאור והאינטלקטואלי, אלא מוזיקה מדברת שלום של הכרה רוחנית גבוהה יותר. תדר של שמחה. אמן.

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• מוזיקה
• טור אישי