>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב

>> בעוד כשבוע (15-21.2) רגע אחרי יום האהבה וסביב יום המשפחה, אירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי" יתקיימו זו הפעם השנייה בהובלת "אנו – מוזיאון העם היהודי" ו־FOODISH, אגף הקולינריה של המוזיאון, במסגרתו מזמינים במוזיאון את הציבור לקיים ארוחה משפחתית וקהילתית משותפת, גם דרך הצעה לפעילות סביב הארוחה המשפחתית, שתהיה זמינה באתר המוזיאון. במקביל יתקיימו אירועים ומפגשים במוזיאון ומחוצה לו – גם בבתים פרטיים, ובמרכזים קהילתיים ברחבי הארץ, כמו מפגש בן דורי עם מיכל ושרי אנסקי, פרק לייב של פודקאסט הקולינריה "מדברים מהבטן" ואירועים נוספים (את כל הפרטיםתמצאו ממש כאן). ביקשנו ממרב אורן, מנכ"לית FOODISH, לכתוב לנו מעט על איך "סיפורים מהמטבח המשפחתי" הפך לאירוע דגל של המוזיאון.

״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ לא נולד כרעיון גדול. הוא נולד לאט, מתוך הצטברות של רגעים. שנים שאני מתעסקת באוכל ובזהות דרך FOODISH. נפגשתי וראיינתי אנשים מוכרים יותר ופחות, אנחנו עובדים עם בני נוער, ילדים ואזרחים ותיקים – תמיד מתוך הבנה שאוכל הוא לא העניין. הוא הפלטפורמה. בהשראת ״זיכרון בסלון״ עלתה לי מחשבה פשוטה: מה אם לכל אחד ואחת תהיה האפשרות לארח ולהתארח, ולספר את הסיפור המשפחתי שלו דרך האוכל? לא צריך במה, לא צריך הפקה. בית, שולחן, עוד אנשים, וזהו.

אז ניסיתי אצל ההורים שלי בבית. הזמנו את החברות של אמא שלי למפגש קטן. כל אחת התבקשה להביא משהו מהבית – טעימה, חפץ, זיכרון – לא משהו גדול, לא “אירוע”, סתם לשבת יחד. אבל אז קרה משהו שלא צפיתי. פתאום הכרתי את החברות של אמא שלי מזווית אחרת לגמרי. לא כ״החברות של אמא״, אלא כנשים עם סיפור. שמעתי סיפורים שלא הכרתי, גם על אמא שלי, כאלה שלא עולים בשיחות יומיומיות. לא דרמטיים, לא היסטוריים – פשוט אנושיים. והבנתי שמה שקורה סביב שולחן, כשיש אוכל במרכז, הוא אחר – פתוח יותר, חשוף יותר, כן יותר.

במפגשי “סיפורים מהמטבח המשפחתי”, עולים שוב ושוב רגעים מהסוג הזה. לא רגעים מתוכננים, אלא כאלה שקורים מעצמם: מישהו שמספר על אבא שעלה לארץ עם דלעת ממולאת בכסף, מישהי שמדברת על אחותה שהייתה מחטופי תימן, ומישהי שגילתה קרובת משפחה באירוע רק דרך מאפה שטעמה. אלו לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים שנחבאים בין שורות של מתכון.

הרגע שהכי נשאר איתי קרה באחד האירועים הראשונים. הגיע לשם גבר בן 92. הוא לא יצא מהבית מאז הקורונה. ובכל זאת, הוא הגיע במיוחד כדי לספר על הקובנה של אמא שלו שעלתה מתימן. על הריח, על הטעם, על הגעגוע. בגיל 92 געגוע לאמא לא נעלם, הוא רק משנה צורה. כשהוא דיבר, החדר כולו השתתק. שם הבנתי סופית: זה לא פרויקט על עבר, זה פרויקט על קשר. על הצורך שמישהו יקשיב, על הרצון שהסיפור שלך יסופר.

אני באה מבית חילוני, ובישול לא היה הצד החזק אצלנו. דווקא מתוך העבודה שלי הבנתי עד כמה אוכל הוא עוגן. בלי ששמתי לב, ארוחות השבת אצלנו בבית הפכו ממשהו שעושים מתוך הרגל לרגע מאחד שכולם מחכים לו. בעולם שבו מדברים כל הזמן על בדידות, זה כמעט נראה מובן מאליו, אבל זה לא. לנו, כעם, יש טקס שבועי קבוע שגורם לנו לשבת יחד, לדבר, להקשיב. דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, גברים ונשים – לכולנו יש מסורת כל כך מיוחדת סביב שולחן השבת.

בשנה שעברה, ״סיפורים מהמטבח המשפחתי״ הפך לאחד מאירועי הדגל של "אנו", מוזיאון העם היהודי עם סדרת מפגשים בתוך המוזיאון וגם מחוצה לו, בבתים, בקהילות ובמסעדות ברחבי הארץ. השנה זו הופכת למסורת של ממש, והפעם גם משרד החינוך משתף איתנו פעולה. בעיני, המהות של המיזם כולו היא פשוט לספר את סיפור הזהות שלנו דרך האוכל, כי לכל מטבח משפחתי יש סיפור. לא צריך לדעת לבשל, לא צריך מתכון משפחתי מפואר, צריך רק מי שיספר ומי שיקשיב. לפעמים זה כל ההבדל בין זיכרון שנשאר סגור לסיפור שממשיך לחיות.
לכל הפרטים המלאים לאירועי "סיפורים מהמטבח המשפחתי"

• יוצרים כותבים
• מוזיאון אנו ANU
• פודיז
• סיפורים

בקיץ 2024, בערב מפתיע ומרגש במיוחד עבורי – לקראת סופו של קונצרט של שלומי שבת עם הפילהרמונית הישראלית אותו כתבתי וניהלתי מוזיקלית – שלומי עלה להדרן. המנגינה של "החוף של טרפטוני" התחילה, ובמקום זורנה (zurna) וגיטרה חשמלית, ניגנו הקסילופון והפיקולו. הקהל כולו נעמד על הרגלים, ואז גם הדרבוקה הצטרפה, וכל שבעים נגני התזמורת ניגנו, חלקם נעמדו ורקדו, מחרוזת להיטים ים תיכונית שלמה. התרחש שם קסם בלתי מוסבר של שילוב צלילים ממקומות שונים. של גשר. בתהליך העבודה על המופע שלומי לא האמין שהחיבור יצליח, חשש שזה "לא מתחבר", שנגני התזמורת לא ימצאו את עצמם בתוך המקצבים האלה, ואני אמרתי לו "אתה תראה, זה יעבוד". וכך היה.
>>הבית של הרדיו בתל אביב מציג: חגיגת רדיו לכל המשפחה. וקוטנר גם

בעקבות המופע הזה נולד תיאבון גדול, גם שלי, וגם של הפילהרמונית. כשהפילהרמונית והיכל התרבות הזמינו אותי לכתוב עבורם מופע חדש לפתיחת פסטיבל החורף, ידעתי שבלב המופע יהיה החיבור הזה של כל הסגנונות והצלילים. הערבוב הזה של צלילים והשפעות, קיים בתוכי מאז ומתמיד. אמא שלי בת זקונים למשפחה מרוקאית (מרוקו הספרדית), והמנגינה של הקידוש בנוסח הייחודי של דוד שלי טבועה בי מילדות. אבא שלי דור שני לניצולי שואה שעלו מהונגריה וצ'כיה- סבתא שלי כל כך אהבה לשמוע מוזיקה קלאסית, ובבית שמעתי הכל מהכל; המון זמר עברי, הרבה ג'אז, פופ אמריקאי ועוד.

את דרכי המוזיקלית התחלתי כסקסופוניסט צעיר שחולם להיות אלי דג'יברי, ובתיכון תלמה ילין צללתי עמוק לעולם התיאטרון ומחזות הזמר. כשהתגייסתי ללהקה הצבאית נחשפתי לעולם של המוזיקה הים תיכונית, לרוק ישראלי ולועזי, ואחרי הצבא בתואר הראשון בקומפוזיציה צללתי מאות שנים אחורה לבטהובן, באך ומוצרט. גם כמלחין בתיאטרון כבר עשרים שנה, אני מתנסה בהלחנה של מוזיקה מגוונת מאוד – בתיאטרון אתה מוצא את עצמך מלחין מוזיקה אפגנית להצגה אחת, ובהצגה אחרת מוזיקה אמריקאית של שנות השלושים.

עבור המופע חיפשתי תוכן שיהיה הבסיס לגשר המוזיקלי בין מזרח ומערב, ואין קיבוץ גלויות מוזיקלי יותר עשיר ומגוון מאשר המדינה שלנו, ישראל. חשוב היה לי לכתוב מופע שנולד כאן, שידבר אלינו הישראלים ויספר את הסיפור שלנו. לשמחתי עורכת התוכן והמוזיקה מספר אחת בישראל – אתי אנטה שגב – הצטרפה אלי לבריאת המופע.

אחרי שנים קשות מאוד במדינה שלנו, חשבנו אילו חומרים ישראלים יכולים לקבל משמעות חדשה, ולהעביר את הקהל מסע מוזיקלי מיוחד ומעניין, איגדנו שירים ומנגינות שנכתבו על ארץ ישראל.מיטב המשוררים והמשוררות שלנו, כתבו שירים מפעימים על המקום המדהים והמורכב הזה. שירים שנכתבו בגולה עוד לפני קום המדינה, בתימן, או בפולין, ושירים שנכתבו פה ונולדו מתוך תקווה, או כאב, מתוך שבר, או אופוריית ניצחון. מסע דרך שירים רבים מתקופות שונות מספר לנו סיפור מרתק ומורכב על המדינה שלנו. על השבטים השונים בתוכנו.

בכתיבת העיבודים למופע חיפשתי את הגשרים בין השבטים והסגנונות – איך נשמעים ביחד הפיוט המרוקאי "למולדת שובי רוני" עם השיר ה"תימני"(פולני/ישראלי) "בכרם תימן" שכתב אלתרמן והלחין זעירא? איך "מדינה קטנה" של כוורת ישמע ביחד עם "איזו מדינה" של יוני רועה ואלי לוזון? טשרניכובסקי שואל: "אומרים ישנה ארץ, איה אותה ארץ?" וסובול שואל שנים אחרי: " איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת?". אולארצ'יק שואל: "ארץ מלח, לא אבד עליך הכלח, אבל איפה את היום?". ביחד עם השחקנית הראשית במופע – הפילהרמונית, בניצוחו של איתי ברקוביץ' – ישירו אלון אולארצ'יק, ירדנה ארזי, קרולינה, רוני דלומי, ושי צברי. בואו כדי לגלות, להתרגש ביחד איתנו, ולשיר ולנגן את השיר המטורף של הארץ.
המופע "השיר על הארץ" יפתח את פסטיבל החורף ה-8 של היכל התרבות תל אביב, שיתקיים בסופ"ש, בין ה-25.2 ל-28.2, ויציג עיבודים חדשים ויצירתיים עם חיבורים מעניינים ומפתיעים בין האמנים והיצירות.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• התזמורת הפילהרמונית
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקאים

>> עם פתיחתה לפני מספר חודשים הבטיחו אנשי OBI – Sound & Kitchen להפוך את המסעדה, שקנתה לה מעמד של אחד ממקומות הבילוי הלוהטים בעיר, ל-HUB של ממש עם תכנים תרבותיים המתקיימים ברווח שבין עמדת הגריל לעמדת הדי.ג'יי, והנה הם מקיימים: מדי יום ראשון לאורך חודש פברואר הם יפתחו את שערי המסעדה לסדרה של מפגשים מסקרנים עם אנשי תרבות וקולינריה, ובראשון הקרוב יתארח שם העיתונאי המוערך אורי משגב, שיערוך ערב של האזנה מודרכת ל"פלסטיק אונו בנד", יצירת המופת של ג'ון לנון (ואלבום הבכורה שלו כסולן). ויש לו לא מעט מה להגיד על זה. קחו טור מיוחד,הכרטיסים שלכם כאן.

>> כולכם נינה: לקחת את צ'כוב ולהביא אותו למלחמה // עודד קוטלר
>> בין מכתוב לבחירה: על יצירה, לידה מחדש והתקופה הזאת // תאיר חיים

פעמוני הכנסייה הרועמים מצלצלים. מסע האשכבה יוצא לדרכו. ואז הזעקה.
"אמא היה לך אותי/ אבל אף פעם לא היה לי אותך/ אני רציתי אותך/ את לא רצית אותי".

ככה זה מתחיל. אני בוכה כשאני כותב את זה. אני בוכה כשאני מקריא את זה. בהצלחה לי במופע הקרוב. תרגמתי פעם את הטקסט הזה, וגם את הטקסט של "אלוהים". הם קלים לתרגום. אמת פשוטה ועירומה. אבל מאוד קשה להקריא אותם בציבור. כי הקול נסדק. השיר שפותח, והשיר שבפועל סוגר את הפלסטיק אונו בנד הם הביטוי הכי עירום, חשוף, מפושט – לא מופשט! דווקא מוחשי להפליא – של אמנות נשגבת, כל הדרך מהפצע והשבר עד ההחלמה, וההשלמה, והקתרזיס.

אין עוד מלבדו. אין כמו לנון, ואין כמו האלבום הזה. אני לא מכיר שום דבר במוזיקה הפופולרית שדומה לו מבחינת התהליך, האומץ, הכנות, הדבקות – והתוצאה הסופית. הפלסטיק אונו בנד (1970) הוא תולדה ישירה של שני תהליכים. האחד הוא הסיקסטיז והביטלס, שאצהיר באיפוק בריטי מתבקש שללנון היה חלק מסוים בהם. השני הוא טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי שלנון וגם יוקו עברו בנפרד ובמקביל אצל הפסיכיאטר הכריזמטי והמתולתל ארתור ג'אנוב.

הדוקטור קרא לזה "Primal therapy". חוזרים לילדות המוקדמת, פותחים, מחטטים, צורחים ובוכים את הנשמה. מודה שאף פעם לא הבנתי עד הסוף מה ההבדל משיטות פסיכולוגיות אחרות, אבל כנראה שאינטנסיביות בחדר הטיפולים (על פי דיווחים היא כללה זחילה ושכיבה על הרצפה) עשתה את העבודה.

לנון, בגאונותו, הצליח לתרגם את זה למוזיקה. התוצאה היא האלבום. כאמור, אינני מכיר משהו שדומה לו. הדארק סייד אוף דה מון של פינק פלויד, למשל, שעוסק בנבכי הנפש והטירוף ונערץ עלי מאוד, נשמע כמו גן ילדים ידידותי למשתמש לעומת החשיפה של לנון. עם טקסטים מדהימים בישירותם ופשטותם, הרכב נגנים מינימלי ותזמור נזירי – אתה עובר עם גיבור מעמד הפועלים המיוסר והמפוכח אודיסיאה של רגש, כאב ויופי.

כשדרור שר, חברי הוותיק עוד מימי "טיים אאוט תל אביב" של תחילת המילניום, פנה אלי בהצעה לחדש את ערבי ההאזנה המודרכת והמוקפדת שנהגתי לקיים לאלבומים שלמים ואהובים במקום החדש שלו, OBI, היה לי ברור שיש רק אלבום אחד שאיתו נתחיל את המסע. זה שבסופו לנון מכריז "אני לא מאמין בביטלס/ אני מאמין רק בעצמי… החלום נגמר", ואחר כך מכניס עוד דמו קצרצר שבו הוא שר, ספק לעצמו, "אמא'לה שלי מתה".
ברגע הזה, כולנו יתומים.

• יוצרים כותבים
• ג'ון לנון
• יוקו אונו
• מוזיקה
• הרצאות

גדלתי במדבר, בערבה, בשחרות. מקום שבו הולכים גם כשאין דרך מסומנת, ולומדים ליצור יש מאין. המדבר היה נקודת ההתחלה שלי, המקום שממנו יצאתי למסע ארוך של עשייה מוזיקלית. הוא לימד אותי להקשיב, לשהות בתוך אי־ודאות, ולסמוך על כך שהצעד הבא מתגלה תוך כדי תנועה. השנים שעברו מאז הובילו אותי ליצירה ולהופעות בארץ ובעולם עם A-WA. עשייה שצמחה מתוך השורשים והעמיקה אותם, דרך שירת נשים תימנית שעברה כמסורת שבעל־פה, סיפורי הסבתות שלי והמסע שלהן מתימן לישראל. הקול שלי הוא המשך של שושלת נשית עתיקה.

בשנים האחרונות, היכולת לנוע בתוך מציאות משתנה הפכה לשריר שכולנו נדרשים לפתח. אחרי תקופה של קורונה, מלחמה וטלטלה מתמשכת, היה ברור שהעולם סביבי השתנה – וגם אני. בתוך התנועה הזו בער בי הרצון לדבר מגרוני. לא לנטוש את השורשים, אלא להמשיך אותם אחרת. במקביל ללידה של הבנים שלי, הבנתי שגם אני עוברת לידה מחדש – כאישה, כאימא, כיוצרת.

הרצון היה ליצור אלבום מקורי לחלוטין. כזה שנשען על המסורת, אבל מדבר בשפה עכשווית. לשלב בין הדיאלקט והצליל של יהדות תימן לבין אנגלית ועברית, ולפתוח את המוזיקה החוצה לעולם עם מבט קדימה. באותה תקופה נכנסתי לתהליך של חקר והעמקה – קבלה, אסטרולוגיה ונומרולוגיה – מתוך רצון להבין את הזמן שאנחנו חיים בו. תקופה היסטורית כמעט תנ״כית, שבה מבנים ישנים מתפרקים ומה שנראה כמו כאוס מבקש לפנות מקום למשהו חדש. מתוך החקר הזה נולד Maktub, אלבום שנכתב מתוך הסכמה לסמוך על התוכנית האלוהית, גם כשלא הכול ברור.

את האלבום התחלתי לכתוב כשעוד גרתי בתל אביב, מתוך ניסיון לזקק קול בתוך קצב מהיר ורעש תמידי. עבדתי עליו באולפן בדרום תל אביב יחד עם תמיר מוסקט. קצת לפני המלחמה עברתי למושב שילת, ושם השירים העמיקו. הקצב האט, ההקשבה התרחבה. העיר והכפר שזורים באלבום הזה יחד.

המוזיקה התימנית לימדה אותי שהקצב הוא כלי להתעלות. גם בשירת הגברים, שהיא תפילה, וגם בשירת הנשים, ששרות את הכאב כדי להתמיר אותו. באלבום הזה שילבתי בין שתי המסורות, לצד כתיבה והלחנה מקוריות, מתוך אמונה ששמחה ותנועה הן דרך לריפוי. ב־14 בפברואר אני מציינת את יציאת Maktub וחוזרת לתל אביב להופעת להקה חגיגית, עם שירים מהאלבום החדש לצד שירים אהובים של A-WA, בעיבודים חדשים. כי גם אם יש דברים שכתובים לנו – הרשות נתונה. הבחירה להמשיך ליצור, לחיות מתוך שמחה ולהביא תדר של אהבה, היא שלנו.
תאיר חיים תשיק אלבומה החדש Maktub مكتوب,במרץ 2, ב-14.2.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים
• מוזיקה
• A-WA