• Facebook
• Twitter
• Email

מי שחלף לאחרונה בכיכר דיזנגוף המחודשת ודאי הבחין שהמזרקה המיתולוגית של יעקב אגם "מים ואש" ניצבת במרכז הכיכר אפורה וחשופה. חידושם של המשולשים הצבעוניים שהונחו על טבעותיה והקנו לה את המראה הכה ייחודי ופוטוגני שלה עדיין לא הושלם – והכיכר עצמה טרם נחנכה באופן רשמי, חרף השלמת העבודות להנמכתה בנובמבר 2018.

>> לקראת האירוויזיון: "אל תחפרו לתיירים"

בימים אלו עומל אגם על התכנון המחודש של המזרקה ובחירת הצבעים. "זה לא עבודה שנעשית כלאחר יד", הוא מבהיר. "רק בטבעת המרכזית יש כמעט 1,500 צבעים שונים זה מזה. כבר שלושה חודשים אני עובד יום ולילה על המזרקה". עד כה לא היה ברור מתי תושלם המלאכה אולם כעת הוא מצהיר כי ישתדל להשלים אותה עד אירועי האירוויזיון שיערכו בתל אביב בחודש מאי הקרוב. "גם אם זה לא יהיה באופן מלא, אני אשתדל להשלים את העבודה לפחות באופן חלקי עד חודש מאי, כך שיראו את הצבעים המחודשים של המזרקה", אומר אגם. יש לציין, בהקשר זה, שלאגם יש היסטוריה של דקדקנות מחמירה, ושפתיחתו של מוזיאון אגם בראשון לציון לוותה גם היא בעיכובים ובדו שיח מתמשך בינו לבין העירייה, לצד סירוב לשתף פעולה עם הצוות המקצועי.

באשר לכיכר דיזנגוף, טוען אגם, מלבד העובדה שמדובר בהמון צבעים שצריך לבחור ולהכין מחדש, הוא דרש שהפעם יוכנו שתי מערכות זהות למזרקה, כך שהתחזוקה שלה תהיה מיטבית. "במזרקה הישנה היו נכנסים ציפורים, אבנים או לכלוך שאנשים זרקו אליה והרבה אלמנטים נפגעו. אחרי שפירקו אותה ביקשתי להכין 'גלגל רזרבי', כך שאם משהו מתקלקל או מתבלה אחרי שלוש שנים פשוט מוציאים ומחליפים כך שהמזרקה המחודשת תחזיק גם עוד 100 שנה", מספר אגם. "העירייה אישרה את הבקשה שלי, וכעת אני צובע מחדש שתי מערכות, לכן בין היתר זה לוקח זמן – אבל בסוף זה ישתלם ויהיה אפשר לתחזק את המזרקה כמו שצריך", הוא מבטיח. "ידעתי שזה ייקח זמן, זאת יצירת אמנות מאוד מורכבת שבזמנו עבדתי עליה עשור שלם. כשדיברתי עם מהנדס העיר עודד גבולי סיכמנו – הם יחנכו את הכיכר ללא קשר ליצירה, הבהרתי שייקח זמן עד שתושלם".

מעיריית תל אביב־יפו נמסר: "פרויקט כיכר דיזנגוף, הכולל את הורדתה למפלס הרחוב ושיפוצה, מספק מרחב עירוני פתוח וירוק. הפרויקט נמצא בשלב של הרצת מערכות ויסתיים עם השלמת הפסל 'מים ואש', שגווניו נתונים לאישורו של האמן יעקב אגם, אשר טרם אישר את חלקם. עד כה נצבעו הטבעות העליונה והתחתונה בלבד, וחלקי המשולשים החדשים נמצאים כעת אצל הצבע. כשיסתיים תהליך היצירה תזמין העירייה את הציבור לחנוכה הרשמית של הכיכר".

• כיכר דיזנגוף
• יעקב אגם
• מזרקה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

האם יעקב אגם הוא אמן חשוב שישאיר חותם על האמנות הישראלית? קשה למצוא אנשי אמנות שישיבו על התשובה הזאת בחיוב. זה לא סוד – אגם אינו אמן אהוד במיוחד במחוזותינו. אם פעם הוא היה דמות שאוהבים לשנוא, עם השנים, כשהעשייה שלו בארץ הצטמצמה בעיקר לקיטורים מרירים ולתביעות משפטיות (בעיקר נגד מוזיאון תל אביב ועיריית תל אביב־יפו), הוא סתם על עצמו את הגולל והפך לפרסונה נון גרטה באמנות המקומית.

אבל את חשיבותו לאמנות המאה ה־20 אי אפשר לקחת ממנו – בכל ספר שעוסק בז'אנר הקינטי אגם בהחלט מקבל מקום של כבוד. גם על הנועזות והחדשנות בתחילת דרכו קשה להטיל ספק – ב־1972 הוא תכנן אנדרטה מקרני לייזר בבית הנשיא בירושלים, בתערוכת יחיד שלו במוזיאון תל אביב ב־1973 שהייתה שובר קופות היסטרי במונחים של אז הוא הציב פסלים מונומנטליים יורקי אש ומפריחי בועות, ובסוף שנות ה־80 עבד עם מהנדסי אלביט ביצירת עבודות ממוחשבות.

המקטרגים קראו אז ליצירות שלו צעצועים גימיקיים ודקורטיביים. האם מישהו יעז לכנות ככה היום את המגלשות וקרוסלות הענק של קרסטן הולר, את חדר הגשם הנודד של קולקטיב רנדום אינטרנשיונל או את המיצבים המשחקיים של יאיוי קוסמה? אגם היה פורץ דרך בארץ בכל מה שקשור לאמנות אינטראקטיבית וכוללנית שמשתפת ומערבת את הקהל. אבל חטא ההיבריס החריב את שמו הטוב – “אני הייתי הראשון" ו"אני אבי הקינטיקה" הם משפטים אהובים על אגם והוא מסרב להשלים עם העובדה שהאמנות הקינטית (שבשנות ה־60 הפכה ל"אופ־ארט") הייתה נפיחה קטנה בהיסטוריה של האמנות המודרנית.

המבקרים טענו שזאת אמנות עיצובית שזונחת את ההבעה האמנותית לטובת חוויה חושית שטחית. האסתטיקה הצבעונית־הייטקית־אשלייתית חדרה מהר מאוד – כמו אמנות הפופ באותה תקופה – לתרבות הפופולרית ולעולמות האופנה והפרסום. אחרי 15 דקות של תהילה באמצע שנות ה־60 בארצות הברית ובאירופה, האמנות הקינטית והאופ־ארט פינו את מקומן לז'אנרים חדשניים אחרים ובראשם הווידיאו ארט. הרעיונות האגמיים של אמנות בתנועה לא השתנו משנות ה־60 והם פשוט לא עוברים את מבחן הזמן. לזה אפשר להוסיף את המוטיבציות היהודיות־קבליות שלו; שלא כמו משה גרשוני היצרי ומיכל נאמן ומיכאל סגן כהן הקונספטואליים, שעשו שימוש מתריס בדת, הקישור של אגם בין טכנולוגיה, אשליה ויהדות נתפס כקשקוש נאיבי וממוסחר.

האם מוזיאון אגם בראשון לציון יציל את כבודו האבוד ואת תדמיתו השלילית של אגם? לפי התוכנייה הלא ממש קיימת של המוזיאון, התשובה למרבה הצער שלילית. בשבוע שעבר התקיימה הפתיחה הרשמית של המוזיאון והיא נראתה פחות או יותר כמו הקריירה של אגם בארץ – מפגן ראווה חסר מודעות. מאחורי מיצגי המחול והקרנות הווידיאו הפומפוזיים והנאומים הממלכתיים של ראש עיריית ראשון לציון דב צור, המנהל הקודם של המוזיאון מארק שפס (שהוחלף בגלעד מלצר הממוקם היטב בקליקת האמנות המקומית) ואגם עצמו (בן 89 וצלול מתמיד, עם הזקן הלבן האלמותי, הכובע והחליפה המשונים) – עומדים חבלי לידה ארוכים של 19 שנים שעלו לעירייה עשרות מיליוני ש"ח וכאב ראש רציני.

המוזיאון, ששטחו כ־3,000 מ"ר, תוכנן על ידי האדריכל דוד נופר, הוא מורכב משתי קומות ומוצגות בו היום כ־30 עבודות של אגם. גולת הכותרת של המוזיאון היא “עמודי כלילה" – 29 עמודי טוטם צבעוניים, 20 מהם מוצבים בכניסה ו־9 בתוך החלל המרכזי. נכון להיום אין למוזיאון תוכנית מסודרת, והתצוגה הנוכחית תוחלף ככל הנראה באביב בתצוגה אחרת לכבוד יום הולדתו ה־90 של אגם.

מוזיאונים המוקדשים לאמנים הם ביזנס לא רע ברחבי העולם, אבל ספק אם מוזיאון אגם יצליח במשימה עם תערוכות של אגם בלבד. מוזיאונים וקרנות של אמנים גילו מזמן את כוחה של האמנות העכשווית בשימור מורשתו של אמן – הקרנות של אנדי וורהול, דונלד ג'אד והנרי מור ידועות בתרומות המשמעותיות שלהן לחקר האמנות ולאמנים עכשוויים, מוזיאון מירו עורך תערוכות מצוינות לאמנים עכשוויים, וגם מוזיאון נחום גוטמן המקומי מציג תערוכות לאמנים צעירים היוצרים ברוח “גוטמנית". אם אגם רוצה להנחיל את הילת החדשנות שהייתה לו בשנות ה־60 וה־70, ראוי שייתן במה לאמנים עכשוויים וצעירים (הילה טוני נבוק, נעמה רוט ונועה יפה, טו ניים א פיו), שיכולים להעלות את קרנו ולהאיר מחדש את היצירה שלו.

מוזיאון אגם, מיש"ר 1 ראשון לציון

• יעקב אגם
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

נראה שמאז הקמתה בשנת 1938, לא הפסיקה כיכר דיזנגוף לבלבל את הציבור: היא קרויה על שם צינה דיזנגוף ולא על שם מאיר, היא חוותה משבר גיל 40 והוגבהה, היא זכתה למזרקה המשונה בהיסטוריה, וכעת, לאחר דיונים שנמשכו כעשור – היא תונמך ותרד בחזרה אל העם.

על הקמת הכיכר האיקונית הוחלט ב־1934, במסגרת חגיגות 25 לתל אביב. היא גם כיכר שעשתה כבוד לכוח הנשי – תכנונה בגלגולו הראשון שייך לאדריכלית ג'ניה אוורבוך, והיא קרויה על שם צינה דיזנגוף. עומסי תנועה ביישום התכנון המקורי הובילו לרעיון להפריד בין כלי הרכב לבין הולכי הרגל באמצעות הגבהת הכיכר, וכך לקראת סוף שנות השבעים הועלתה הכיכר למיקומה הנוכחי – מעל ראשי הנהגים.

עומסי תנועה ביישום התכנון המקורי הובילו לרעיון להפריד בין כלי הרכב לבין הולכי הרגל באמצעות הגבהת הכיכר, וכך לקראת סוף שנות ה־70 הועלתה הכיכר למיקומה הנוכחי. “העירייה הוציאה תכנון להחזרת הכיכר למצבה ההיסטורי, שייתן עדיפות להולכי הרגל ולרוכבי האופניים. ההגבהה נעשתה מתוך מתן עדיפות לכלי הרכב, וכעת המגמה היא להפוך אותה למוקד של לב העיר הלבנה", מסביר דורון ספיר, סגן ראש העירייה ויו"ר ועדת המשנה לתכנון ובנייה בעיריית תל אביב־יפו. “מצב התנועה צפוי להשתפר בגלל הכיכר, או לפחות לא להרע. כיכר נותנת זרימת תנועה יותר טובה".

צולם ביום כיפור

אלא שיש המציעים להתייחס לנהירה הנוסטלגית גם במידה של חשדנות. “כשמסתכלים על הצילומים של הכיכר, הם תמיד מיום כיפור בבוקר. לכן אנשים לא מבינים איך יכלו להרוס את שכיית החמדה הזו ולבנות במקומה את הדבר הנוכחי", אומר מעוז עזריהו, פרופסור לגיאוגרפיה תרבותית באוניברסיטת חיפה. “בצילומים לא רואים מכוניות מסביב, לכן לא מבינים מה הייתה הבעיה. עם התחבורה והאוטובוסים פולטי העשן של פעם, חציית הכביש עם עגלת תינוק כדי לשבת בכיכר הייתה בגדר סכנת נפשות – שהרי מדובר בעורק ראשי של העיר. הכיכר הפסיקה לתפקד. הרעיון בהפרדה המפלסית היה ליצור הסדרי תחבורה שימנעו את המצב שאתה יושב ליד מזרקה, די מלוכלכת, סביבך עננים שחורים של עשן ורעש אימים של אוטובוסים. הסגנון העיצובי אפיין את שנות ה־70 – יציקות בטון וברוטליזם, לא נעים להגיד, לא מוצלח במיוחד,כמו שהיה גם בכיכר אתרים".

אומץ פוליטי

“ההפרעה לתנועה תקרה אך ורק בזמן ההריסה, שתהיה קצרה יחסית", מנסה ספיר להרגיע. “בזמן ההקמה יתאפשר מעבר, תוך עדיפות לתחבורה ציבורית. הנושא נבדק גם מול פרויקט הרכבת הקלה ונמצא שזה לא משפיע על העבודות, רק בזמן ההריסה".

כל הנתיבים יישארו פתוחים או שהם יצטמצמו?

“תהיה עדיפות לתחבורה ציבורית, ועם הזמן תהיה גם תנועה של כלי רכב פרטיים".

כמה זמן העבודות צפויות להימשך?

טרם ידוע, אך לביטול תוכנית החניון תרומה אדירה לקיצור בלוחות הזמנים. “היום זה מתקדם לקראת תכנון, שייקח כשנה ויעבור לביצוע בתקציב של 2017".

מדברים בעירייה על הצעד הזה כבר עשור. מה המניעים לבצע את זה דווקא עכשיו, ועוד בעת עבודות הרכבת הקלה?

“התחילו לדבר על זה ברצינות רק לפני ארבע־חמש שנים, ואז נעשה הסקר ובדקנו את זה יותר לעומק".

יש מי שמערער על הזיקה בין זמן ממושך לבחינה מעמיקה. ד"ר יואב לרמן, מומחה לתכנון עירוני, פוטר את זה ואומר שמדובר בפוליטיקה. “למה זה לקח כל כך הרבה זמן? מהיום שהעלו אותה כבר מדברים על להוריד אותה, זו טעות שהבינו די מהר. זה עניין של אומץ פוליטי".

אבל זו לא הקדנציה הראשונה של חולדאי.

“נכון, ועובדה שעם הדברים הקשים הוא מפחד להתעסק. לשפץ טיילות זה נחמד, אבל להתעסק עם הדברים האלה זה יותר קשה. אני בעד התוכנית, אבל צריך לזכור שבינתיים היא עוד לא מתוקצבת. זה עדיין יכול ליפול בדרך".

• מעוז עזריהו
• דורון ספיר
• מזרקה
• ג'ניה אוורבוך
• מאיר דיזנגוף
• צינה דיזנגוף
• יעקב אגם
• כיכר אתרים
• רחוב דיזנגוף
• תל אביב
• עיריית תל אביב
• רון חולדאי
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• יואב לרמן
• עירוני
• כיכר דיזנגוף

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 1965 גדעון אוברזון היה בן 22, ציונה שמשי הייתה בת 26, רפי לביא היה בן 28 ויעקב אגם היה בן 37. הטילון היה כלי התחבורה האולטימטיבי לשליחויות בעיר ולהתניידות בשבילי הקיבוץ, הרהיטים של מפעל רהיטי הזורע נחשבו יוקרתיים ואופנתיים והמתנה המובחרת ביותר לזוג ביום כלולותיהם הייתה סט כלים של לפיד. 50 שנה אחרי, אפשר לפגוש את כל אלה ועוד בתערוכה ״1965 היום״, שנפתחה ביום שלישי (31/3), וחוזרת אל השנה שבה הוקם מוזיאון ישראל בירושלים, המציין בימים אלה 50 שנים לפתיחתו.

התערוכה נפתחת במיצב המשלב עשרות חפצים מחיי היומיום של 1965: ריהוט, אופנה, מכשירי חשמל, ספרי ילדים ועוד, ומציג את התרבות החומרית והתרבות החזותית שאפיינו את ישראל דאז. בלב התערוכה מוצגות עבודות של אמנים שונים שפעלו באותה שנה, מאמנים ותיקים ומוערכים כבר אז, דוגמת מרדכי ארדון ויוסף זריצקי; אמני דור הביניים דאז, כאביגדור אריכא ויעקב אגם; ואמנים צעירים שאך החלו את דרכם האמנותית כיאיר גרבוז ומיכה אולמן. נוסף לכך מוצגים בתערוכה יומני קולנוע וסרטונים ביתיים מ־1965, המספרים את סיפורה של שנה ״רגילה״ לכאורה.

חלק מהיצירות מוכרות היום היטב ומזוהות עם שנות ה־60; חלקן היו חדשניות מאוד באותה עת ובשל חריגותן לא התקבלו אז, אלא רק לימים, ואילו אחרות לא עמדו במבחן הזמן. כדי להשתחרר מההיררכיה השיפוטית שנוצרה במהלך השנים שחלפו, עבודות האמנות מוצגות על פי סדר הא״ב של שמות האמנים. הצגה זו מאפשרת להעריך מחדש את האמנות של 1965, ולבחון את האופן שבו אנו מעריכים כיום את אמנות העבר.

מיהו יוסף הלוי

״התערוכה הזאת לוקחת את הפרוסה הדקה ביותר בזמן״, מספרת מירה לפידות, אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון, שאצרה את התערוכה עם האוצרים איה מירון, נעם גל, שוע בן ארי ונגה אליאש־זלמנוביץ׳. ״במקום להתעסק רק בעצמנו, חשבנו שיהיה מעניין לנסות לבדוק לאיזה הקשר תרבותי הצטרף המוזיאון בשנה שבה הוא נחנך, ומבחינת אוצרות, זה היה אחד התרגילים הכי מעניינים שעשינו, שונה מהדרך שבה בדרך כלל עובדים על תערוכה. בדרך כלל אתה בוחר נושא, אירוע היסטורי חשוב או אמן מסוים – משהו שמעניין אותך לחקור. אבל פה עשינו תהליך קצת הפוך: ניסינו להניח למה שאנחנו יודעים על תולדות האמנות, ולתאר הווה שהוא לא ההווה שלנו, אלא ההווה שלפני שנולדנו. כל חמשת האוצרים של התערוכה נולדו אחרי 1965".

איך התנהל התהליך?

״התחלנו להסתכל על רשימות תערוכות, מה הוצג באותה שנה במוזיאונים ובגלריות, על מה נכתבה ביקורת, מי מופיע ברשימות הפרסים וכן הלאה. במקביל, חיפשנו אצלנו באוספים את כל העבודות שמתוארכות לשנת 1965. לאט לאט התחילו לצוף דברים מעניינים מאוד. פתאום אתה מגלה את יוסף הלוי שזכה בפרס נורא חשוב, אבל מאז לא שמענו את שמו. אז אתה מבין שמשהו קרה, ואתה מתחיל לברר – איך זה שאני לא יודעת עליו? ואז מתברר שהוא היגר לאמסטרדם ב־1973. או יעקב אגם, שהיה פעיל מאוד באותה תקופה והיה הכי מחובר לזרמים החדשניים של 1965, הציג במומה בניו יורק, ופתאום אתה מסתכל אחרת על העבודה שלו. העבודה על התערוכה גרמה לנו להעריך מחדש אמנים ולרענן את המבט עליהם״.

מה אפשר ללמוד על המוזיאון או על האמנות של 1965 אחרי ביקור בתערוכה?

״אני לא חושבת שמי שיבקר בתערוכה יילמד משהו חדש על המוזיאון; העניין הוא השנה. בהקשר הזה, בזמן העבודה על התערוכה גילינו המון דברים מעניינים ושאלנו את עצמנו האם התוצאות שקיבלנו מפתיעות? האם 1965 הייתה שנה מעניינת יותר משחשבנו, או שהיינו מגיעים למסקנה הזו על כל שנה? אני חושבת שהתשובה האחרונה היא הנכונה, וזה קשור לרזולוציות שירדנו אליהן במחקר שלנו.

״אחד הדברים שהכי מעניינים אותנו הוא התגובות של אנשים שחוו את התקופה כבוגרים, לעומת אלה שנולדו אחרי 1965. אנחנו מקווים שמי שחווה את התקופה ימצא בה את עצמו, שהצלחנו לגעת ולדייק במקומות החשובים. ולגבי הצעירים יותר – התערוכה מעלה שאלות כמו מה זה זמן, מה זו סימולטניות של הווה; תערוכה שמעוררת שאלות על האופן שבו אנחנו מסוגלים לשפוט באופן מהימן את הזמן שבו אנחנו חיים ומחזירות אותנו אל הפעילות היומיומית שלנו: מה זה שדה אמנות, מי הכוחות שפועלים בו, עד כמה מדויקים, מתי מה שבשוליים הופך לעיקרי, ולעומת זאת, מה נמצא היום במרכז השיח ויישכח בעוד 50 שנה?״.

קיבוץ משמר העמק – כלי פלסטיק

סיפורה של חברת תמה פלסטיק מגלם הלכי רוח שונים של החברה הישראלית בשנות ה־60. המפעל הוקם ב־1950 בקיבוץ משמר העמק, כדי לייצר תעסוקה לחברים הבוגרים ולנפגעי מלחמת השחרור. הוא התמקד בייצור כלי פלסטיק: בשנות ה־50 היה הפלסטיק חומר חדש, והוא נתפס כמודרני ובעל איכויות מוערכות. אמנם תהילתו דעכה בסוף שנות ה־60, אולם את הכלים של המפעל כמעט כל ישראלי מכיר: מהקיבוץ, מארוחת העשר בגן הילדים, מחדר האוכל הצבאי, וגם מהמחלקה הראשונה באל על.

משאיל:אוסף חברי קיבוץ משמר העמק

קיבוץ צרעה – טילון (טוסטוס)

לאיטלקים לעד תהיה הווספה ולנו הישראלים היה הטילון: אופנוע קל שיוצר בארץ בשנות ה־60 וה־70. הטילון התאפיין בגודלו הקטן, במנוע של עד 50 סמ״ק ובהרבה רעש. בשנת 1965 חל שיפור ניכר במערכת המתלה הקדמי שלו, אולם זה לא עזר לו לשרוד.

הדגם שבתערוכה יוצר והורכב בארץ בקיבוץ צרעה ב־1963. כמו מפעלים אחרים בתעשיית כלי הרכב המקומית, שפרחה בשנות ה־60 ונסגרה עם פתיחת השווקים לייבוא, המפעל של הטילון נסגר ב־1975.

משאיל:אתר הטילונים הקלאסיים I.C.M וכל השאר

יעקב אגם – סטקטו

הצלחתו של יעקב אגם, מאמני האופ־ארט הבולטים בארץ ובעולם, מיקמה אותו בשורה הראשונה של אמני הזרם, והוא אף הציג לצד רבים מהם בשנת 1965 בתערוכה המדוברת ״The Responsive Eye״ (״העין הנענית״) במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בתערוכה זו הוגדר האופ־ארט כמיזוג של המופשט הגיאומטרי עם תעתועים אופטיים. רבות מהעבודות שיצר אגם מתייחסות למונחים מתחום המוזיקה. המונח סטקטו, המתאר רצף של צלילים קצרים מנוקד בהפסקות של שקט, תורגם אצלו לריבוי של צורות קטנות המופרדות זו מזו על רקע לבן. פסלו הראשון של אגם נוצר רק כעבור שנתיים, ב־1967, ועמו גם האפשרות לסובב את הפסל: תחילה באופן ידני, לבחירת הצופה, ואחר כך באמצעות התקנת מנוע, כמו בפסלו מים ואש שהוצב בכיכר דיזנגוף בתל אביב, 20 שנה לאחר מכן.

משה פיטרו – ספסלית

משה פיטרו, עולה מרומניה, החל את דרכו בארץ כרפד. ב־1962 הוא התנסה לראשונה בעיצוב רהיט בשם ספסלית שנולד מתוך הכרה במצוקה ישראלית באותן שנים – דירות קטנות בנות שניים־שלושה חדרים למשפחות גדולות. הדירות הקטנות והמחסור בזמינות של כלי רכב פרטיים ובתחבורה ציבורית נוחה, הוליד אילוץ להלין אורחים בבית. השילוב של מעט מקום ואורחים רבים הביא את פיטרו לעצב רהיט שיחסוך מקום, יתפקד במשך היום כספסל ישיבה ובלילה יהפוך למיטה.

משאיל: חברת פיטרו

גדעון אוברזון – שמלה

בביקורת שהתפרסמה ב־1965 נכתב כי ״קשה לקבוע בדייקנות את הרצפט של אוברזון. הטעם שלו הוא שילוב של מכחול אמן רומנטית, הכרת בדים, העזה וטעם רב לאלגנס. אחרי כל זה אוברזון נשאר ישראלי, אם כי פחות ממעצבי האופנה של משכית או ממעצבים אחרים העובדים כל הזמן על הקו הישראלי. אוברזון יכול להציג ברומא או בלונדון באותה מידה שהוא מציג בתל אביב״. בשנים שבהן ניכר בישראל ניסיון להתבדל וליצור סגנון מקומי בעל אפיונים ייחודיים, התבלט גדעון אוברזון כאחר. כמי שהעביר את שנות ילדותו באיטליה ולמד אופנה בפריז, הוא חזר לארץ בתחילת שנות ה־20 לחייו מצויד ברעיונות, בהשראה ובתפיסה שונה על אופנה. הוא עיצב שמלות פורצות דרך המשיקות לסגנון הגיאומטרי הבינלאומי, אבל המציגות פרשנות אישית.

משאיל:הארכיון לאופנה ולטקסטיל על שם בנט ופאולין רוז בשנקר

ציונה שמשי – תמונת מחזור תרצ״ט

בשנים 1959־1963 שהתה ציונה שמשי בניו יורק ונחשפה לפריחת אמנות הפופ האמריקאית. בשנים אלה התחזקה זיקתה למדיום הצילום, והיא ייבאה אותו בדרכה למלאכת הפיסול. שילוב מעניין זה נולד באחד מימי 1965, כאשר המתינה בתחנה בבאר שבע לאוטובוס לאילת. מחלון הראווה של חנות צילום קטנה ליד התחנה הביטו בה דיוקנאותיהם של תלמידים ומורים מכמה תמונות מחזור, ודבר מה במבטם דחף את שמשי ליצור תמונת מחזור משלה. אלא שאצל שמשי, לצד התלמידים המחייכים חיוך סכמטי למצלמה, תופס את מרכז הפריים דיוקנו של השרת, שעל פניו מסומנת בחיוך הפוך הבעת עצב. ב־1965 סבל המשק הישראלי משביתות רבות. אחת מהן – שביתת השרתים בבתי הספר – אילצה את התלמידים להשתתף בניקיון סביבתם. בנוכחותו הבולטת של השרת בתמונת המחזור של 1965 ניכר אחד הביטויים הראשונים למעורבות החברתית של שמשי.

משאיל:ציונה שמשי

פנינה ואברהם גופר ואהרון כהנא – תכשיטי קרמיקה

ב־1965 חלשה הקרמיקה על ישראל: קירות מבנים ציבוריים עוטרו באריחים מאוירים, המתנה המובחרת ביותר לזוג ביום כלולותיהם הייתה סט כלים של לפיד, ולכל אישה הייתה סיכה או שרשרת מקרמיקה. בתערוכה מוצגים תכשיטים של הזוג אברהם ופנינה גופר שהחלו את דרכם בעיצוב גרפי והתגלגלו לעולם החומר. הוא היה אמון על הצורה והדגמים והיא על הזיגוג והצבעוניות. לצד עבודותיהם מוצגים תכשיטים בעיצוב הצייר אהרון כהנא, שפעל גם בתחום האמנות השימושית ויצר כלים ותכשיטים שמאופיינים בצבעוניות עזה ובסגנון הנוטה להפשטה.

משאיל:אוסף תמי טליסמן ואוסף חיים גרוסמן

רות צרפתי – בובות עץ

את המאיירת רות צרפתי רבים מכירים מאיוריה המופתיים לספרי ילדים כמו ״חושחושית״ ו״דודי שמחה״, אבל לא כולם מכירים את היקף פועלה העשיר. צרפתי התברכה ביצירתיות ובכישרון וניתבה אותם לפיסול, לעיצוב בובות ולעיצוב טקסטיל עבור חברות כמו משכית ורקמה. מתוך רצון לחלק לילדים ביום ההולדת של בתה חגית מזכרת משמעותית יותר מ"צעצוע זול", החלה צרפתי לעצב בובות מקוריות מחומרים טבעיים, מופשטות ומלאות חיים, שהיו שונות בנוף עולם הצעצועים המקומי. עם השנים היא זכתה בפרסים על עיצובן והן נמכרו בחנויות משכית ואף יוצאו לעולם הגדול.

משאילה:אוסף חגית שטרנשוס

• יעקב אגם
• גדעון אוברזון
• מוזיאון ישראל
• תערוכות
• אמנות
• תרבות