עיריית תל אביב-יפו מיהרה להוציא הבוקר (ג') הודעה על חניכת שני בתי ספר על שמן של שתיים מכוהנות הזמר העברי – שושנה דמארי ויפה ירקוני. שני בתי הספר היסודיים ייפתחו בספטמבר השנה בעלות של כ-40 מיליון שקל כל אחד.

בית הספר על שמה של שושנה דמארי ייפתח בשכונת עמישב בדרום-מזרח העיר, ובית הספר על שמה של יפה ירקוני ייפתח בשכונת צמרות איילון. מהעירייה נמסר עוד כי בשנה הקרובה ייפתחו בתל אביב-יפו 4 בתי ספר חדשים; 2 תיכונים ו-2 יסודיים, "זאת כמענה לגידול המבורך במספר התלמידים בעיר", לשון ההודעה.

הכוונה לפתוח שני בתי ספר על שמן של דמויות נשיות היתה ידועה, אולם נציין כי במקרה או לא – ההודעה לעיתונות נשלחה בעודנו ממתינים לתגובת העירייה בנושא קרוב: הגדלת הפערים בקריאת שמות הרחובות בעיר בין גברים לנשים. "הנצחתן היא חלק ממהלך עירוני לשוויון מגדרי בהנצחה במרחב העירוני", נמסר הבוקר בהודעה.

ראש העיר רון חולדאי מסר כי "שושנה דמארי ויפה ירקוני הביאו בדמותן ובפועלן את בשורת התרבות הישראלית והזמר העברי לכל יישוב ולכל בית ובעיקר לחיילים בחזית. שתיהן היו נשים פורצות דרך ומודל לחיקוי עבור רבים ורבות לאורך שנים ארוכות. שתיהן גרו לאורך כל השנים בתל אביב-יפו וזוהי זכות גדולה עבורנו להוקיר את זכרן ולשמר את מורשתן התרבותית, במיוחד למען הדור הצעיר שיתחנך לאורן".

• הבועה
• חינוך
• עיריית תל אביב
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• בתי ספר בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

היו ימים שבהם כל המראיינים בישראל היו אייל ברקוביץ', גם אם הם היו רבקה מיכאלי. מספיק לחזור ל־1993, להופעה הראשונה של דנה אינטרנשיונל בתוכנית "סיבה למסיבה", שבה שאלה מיכאלי את הזמרת את כל השאלות שלא צריך לשאול אישה טרנסית, וקינחה בהערה עוקצנית ביחס ל"הליך הרפואי הקטן" שעליו דיברה אינטרנשיונל: "זה תלוי אם זה קטן או לא קטן".

עוד כתבות מעניינות:
מה לעזאזל קורה בעמוד הפייסבוק של ברבי ישראל?
מי עוןמד מאחורי "לשון הרע לא מדבר אלי", הסלוגן ההיסטרי של התקופה?
המתלבשות הטובות, הרעות והמוגזמות של ה-VMA

כאילו כדי להוסיף לעלבון, מתברר כעת שהאופן היחיד שבו שהסכימו לארח את ה"תופעה" בתוכנית האירוח המרכזית של הערוץ הממלכתי הייתה כחלק מתצוגת אופנה של המעצב דני מזרחי, שיצר עבורה שמלות.

"זה נעשה כדי להמתיק את הגלולה, כביכול. אופנה הייתה ההצדקה לריאיון", אומר רפי וזאנה, עוזר למנכ"לית עיריית חולון בנושאי תרבות ואמנות, שאצר עם ד"ר גיא מורג תערוכה המוקדשת לאינטרנשיונל שתיפתח ב־6 בספטמבר בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון. במקביל עתידה להיפתח בגלריית החווה בחולון תערוכה על יפה ירקוני – דיווה נוספת וניגוד מוחלט לאינטרנשיונל כמעט בכל אספקט.

במסגרת התערוכה על דנה אינטרנשיונל יוצגו פריטי אופנה ומערכות לבוש המזוהים עמה, בהם השמלת שעיצב עבורה ירון מינקובסקי לקדם האירוויזיון של 1995, השמלה שעיצב עבורה ז'אן פול גוטייה לאירוויזיון של 1998 ופריטי לבוש בעיצוב גלית לוי, דני מזרחי, אלון ליבנה, דודו בר־אור ועוד. לצד אלה יוצגו פריטי ארכיון מהעיתונות, קטעי וידיאו ביתיים ופריטי אספנות שונים. בולט בהיעדרו הוא ז'קט נוצות התוכי שעיצב גוטייה עבור אינטרנשיונל, ושעורר בשעתו מחאה מצד אירגוני זכויות בעלי חיים. "לא הבאתי את הז'קט המקורי מהרבה סיבות, גם ערכיות", אומר וזאנה, "אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה אחרת ואני שמח על המודעות ועל האנטי לשימוש בבעלי חיים באופנה".

עם זאת, מי שעקב אחר אינטרנשיונל לאורך השנים ידע לומר שהעובדה שאופנה היא חלק כה מרכזי מהתערוכה ומהקריירה שלה היא כמעט אוקסימורון; שהרי היא עצמה הצהירה שוב ושוב שהסגנון האישי שלה הוא "שוק בצלאל".

"דנה עצמה אומרת תמיד שבגדי מעצבים אף פעם לא היו חלק מהפנטזיות שלה", מסביר וזאנה את הקיטוב, "היא לובשת ביומיום את הבגדים הכי פשוטים שיש, ומצד שני – על הבמה היא הכי דיווה שיש. אגב, היא מצליחה להישאר דיווה גם עם בגד משוק הכרמל".

לדבריו של וזאנה, האהבה של אינטרנשיונל לאופנה נגישה זוכה גם היא לייצוג בתערוכה, גם אם באופן אמצעי יותר. "יש לנו קטעי וידיאו וגם קטעים שבהם אנחנו כאוצרים מדברים על כך שאופנה מעולם לא עניינה את דנה מעבר למשהו שעולים איתו לבמה. משנות ה־90 ועד היום היא מאוד עקבית בזה".

יותם פפו, ממפיקי ליין מסיבות האריסה, מרחיק ואומר כי המשיכה של אינטרנשיונל לאופנת רחוב זולה סייע לקבע את תרבות הגייז התל אביבית כמזרחית. "מי שהוביל בשנות ה־90 את העלייה של הגייז ואת האופן שבו הם יצאו למיינסטרים זה קבוצה של מזרחים: דנה אינטרנשיונל עופר ניסים ושירזי", הוא אומר, " הייצוג הוויזואלי הראשון של תרבות הומואית בתל אביב היה יותר מזרחי כי מראש זה התחיל קרקסי עם פאייטים. הם חגגו את הפורח. אחרי זה האשכנזים הממסדיים יותר ניכסו את זה, אבל זה התחיל כמשהו מזרחי באווירת שוק בצלאל, כלומר גם בהקשר האופנתי זה היה משהו יותר דחוי".

אשכנזייה קונטרול פריקית

מלבד היותן זמרות כריזמטיות, קשה לחשוב על משהו שיש לדנה אינטרנשיונל במשותף עם יפה ירקוני, שהיא אשכנזייה, חברת להקת החישטרון של חטיבת גבעתי עם פנים של נכס צאן ברזל. כעת מתברר שבניגוד לאינטרנשיונל העממית, הקפידה ירקוני להתלבש בהידור גם בימים שבהם לא הייתה חוצה את מפתן ביתה.

"הסלון שלה היה סוג של מרכז תרבותי", אומרת אוצרת התערוכה אילנה כרמלי לנר, "היו שם ג'ם סשנים עם כל מיני מפורסמים כגון שולה חן, אבי קורן, יזהר כהן, חני נחמיאס ועוד המון אחרים. היא הייתה קמה ומתלבשת".

מלבד שמלות, ז'קטים, כובעים ותכשיטים בעיצוב רחל גרא שהיו בבעלותה של ירקוני ושיהיו חלק הארי של המיצגים – התבקשו עשרה מעצבים ישראלים – בהם ששון קדם, גדעון אוברזון ודורין פרנקפורט – לעצב בגד חדש ברוחב של ירקוני, כמו כן יוצגו תעודות ואותות הוקרה, מסמכים, תמונות, כלי נגינה ועוד.

אחת התגליות המרעישות של כרמלי לנר הייתה העובדה שירקוני עיצבה את הבגדים עבור עצמה בשיתוף פעולה הדוק עם תופרת קבועה בשם אורה חביב, שנפטרה לפני כשנתיים. כל בגד שעיצבה קוטלג על ידיה בפנקס מיוחד, והיא הקפידה לא להופיע עם אותו פריט פעמיים. באותה רוח קונטרול פריקית משהו, הקפידה ירקוני גם לרכוש את זכויות היוצרים עבור כל תמונה שלה ולקטלג גם אותן. לעתים היא הייתה פורמת בגד ומשתמשת בחומרי הגלם ליצירת פריט חדש. "היום יש לכל זמרת מלביש, מעצב וסטייליסט", אומרת כרמלי לנר, "היה לה משהו בדי־אן־איי שלה שהוציא ממנה את כל העיצובים האלה. אם היא קנתה רקמות אצל רות דיין במשכית היה חשוב לה לשמור על זה ולא לבזבז".

לדברי כרמלי לנר, עבודת האוצרות הייתה מורכבת במיוחד, שכן פריטים רבים נמסרו על ידי ירקוני עצמה בשלביה הראשונים של מחלת הדמנציה שבה היא לקתה. "בשנתיים הראשונות למחלה הבנות שלה עוד לא ממש הרגישו", מסבירה כרמלי לנר, "הן חושבות שהיא חילקה הרבה מהדברים. חיפשתי אצל כל החברים שהיו רשומים בפנקס הכתובות שלה, ואפילו איתרתי שמלה אחת במיאמי, אבל לא מצאתי הרבה ממה שחולק. יש לי שתי חולצות שהגיעו מהנכדה שלה, והיא ביקשה שאני לא אכבס, כי היא עדיין מריחה מדי פעם את הריח של סבתא שלה".

דנה אינטרנשיונל: התערוכה. חמישי (6.9) עד שני (31.12), גלריית המשכן, בית מאירוב, חולון //"זה הסוד שלי", יפה ירקוני כאייקון אופנה. חמישי (6.9) עד שני (31.12), גלריית החווה, חולון

• דנה אינטרנשיונל
• אופנה ישראלית
• יפה ירקוני
• אופנה
• החיים היפים

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

• מיוחדים
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• משה שי
• פפרצי
• זהר ארגוב
• מועדון הפלקה
• יוסי בנאי
• אייבי נתן
• אדם ברוך
• נתן זהבי
• יאיר לפיד
• הפועל תל אביב
• כוורת
• אריק איינשטיין
• דן בן אמוץ
• יובל בנאי
• מוטי קירשנבאום
• סלבס
• ספינת השלום
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

כשאורנה רסקין הגיעה מעבודתה כאחות בטיפול נמרץ לסייע במסעדה המשפחתית, היא פגשה שם מטופל שזה עתה השתחרר מהמחלקה. כאשת מקצוע הורתה לו מיד להרגיע עם השמאלץ ולהזמין את מרק העוף. הסועד־פציינט ציין מצדו מיד ובחביבות ש"מיידלע" כמוה לא יכולה להגיד לו מה לאכול, כי הוא ישב בקיטון אצל סבא שלה צבי הארי רוזנברג עוד כשאלכסנדר פן שלק שם לוקשן. זמן קצר אחרי אותה תקרית, לפני כ־16 שנה, הספיקה רסקין לרשת את מסעדת קיטון מאמה שנפטרה בגיל 60. זה קרה ביום אחד שבו רסקין החליטה שהיא עוזבת את מקצועה כאחות ונרתמת בכל הכוחות לעזרת שרה רוזנברג, סבתה בת ה־90, בניהול המסעדה. לפני כשנה וחצי נפטרה גם רוזנברג בגיל 99. צילום שלה רכובה על אופנוע כבד ברחוב דיזנגוף עדיין תלוי על קיר המסעדה.

קיטון הוקמה במקומה כיום לפני 70 שנה. המסעדה נוצרה כמעט במקרה: סבתה של רסקין הביאה לסבה, שפתח בדיזנגוף דוכן למכירת אבטיחים, קצת אוכל פולני מהבית כדי להחיות את הנשמה. אוסף של חברים וקונים עטו על הסירים שהביאה איתה והבהירו לבני הזוג שזו תהיה הפרנסה שלהם. בספר האורחים כתובות מילים חמות מארתור רובינשטיין, איזיק שטרן, אורי זוהר, נעמי שמר ועוד רבים כל כך. למסיבת יום הולדת 70 שנערכה השבוע הזמינה רסקין את בני המשפחות של מנשה קדישמן, גרי בילו, מוישלה ברנשטיין וחיים חפר. "גדלנו יחד ארבעה דורות – הם כסועדים ואנחנו כמארחים", היא מסבירה את טיב הקשר.

צלחות רוטטות

בניגוד לפריחת ז'אנר המסעדות היהודיות־מזרח אירופיות בארצות הברית וטרנד הגפילטעפישיות שצבר שם תאוצה גם בקרב קהל צעיר, בארץ אין התעוררות גדולה סביב האוכל הזה. רסקין עצמה מכנה את המנות שהיא מגישה "50 גוונים של אפור", וזה עוד לפני שהתייחסנו לנטייה של הרגל הקרושה לרטוט על הצלחת. למרות זאת רסקין מרגישה נוכחות קבועה של סועדים. מובן שמגיעים אליה לא מעט קשישים תל אביבים והמוני תיירים אמריקאים, כולל מלצר צעיר בוגר תגלית, אבל גם צעירים נכנסים.

"בכל פעם שאיזה סטודנט בעיר הזאת מרגיש כאב גרון הוא מתייצב אצלנו ומבקש מרק עוף. בדרך כלל הוא גם מגיע למחרת בשביל להגיד שהפניצילין היהודי עשה את העבודה שלו והוא מרגיש טוב. זה אוכל ביתי, אוכל שמרכיב את הזיכרונות שלנו – והזיכרונות שמבוססים על חושי הריח והטעם הם הכי חזקים. בכל שנות קיומה, קיטון נסגרה רק פעמיים. זה קרה במהלך השבעה של סבא שלי ובמהלך השבעה של אימא שלי. בשתי הפעמים רצתי כמו ג'נקי במסעדות יהודיות ברחבי העיר לחפש את השניצל והחמין שאני אוהבת לאכול במסעדה. הייתי חייבת את זה כדי להתאושש".

את לא פונה לפלח שוק הולך ונעלם של אשכנזים מבוגרים?

"קודם כל, אחד הלקוחות הכי ותיקים שלנו הוא יזהר כהן. הוא תמיד אומר לי שהוא היה במסעדה הרבה לפניי, עוד כשהרגליים שלו לא הגיעו אל הרצפה. בכלל, אנחנו מחזיקים פה סחוג לטובת קהל סועדים גדול. שושנה דמארי הייתה לקוחה קבועה. לא יודעת איך מעולם היא לא באה באותו זמן שישבה פה יפה ירקוני. אחד הלקוחות הקבועים שלנו הוא ערבי, אינטלקטואל כזה. בכל פעם שאני אומרת על איזה מאכל שהוא אשכנזי הוא מתעצבן עליי ושואל: 'מה אשכנזי בקציצות? אימא שלי לא הכינה קציצות אצלנו בבית? למה אתם חייבים לנכס לעצמכם את הכל?'".

עד כמה המתכונים שלך אותנטיים?

"עוד לפני שידעתי שאקח על עצמי את המסעדה ישבתי עם סבתא כדי לחלץ ממנה מתכונים. זה היה נורא קשה, היא עבדה בחופנים ובכלי מדידה שלא דומים לגודל של שום כלי קיבול קונבנציונלי. אבל הצלחתי בכל זאת לשמר את המתכונים והם עובדים רק פה, במסעדה. אני לוקחת ממטבח המסעדה את חזה העוף, פירורי הלחם, הקמח והביצה ומנסה להכין את השניצל בבית, וזה אף פעם לא יוצא אותו הדבר. משהו פה במהות של המקום נותן לאוכל טעם אחר שאי אפשר לחקות בשום צורה".

מהי המנה הכי אותנטית בתפריט?

"פלאצ'ינקי, מהכרס של הפרה. פעם זה הלך חזק מאוד, והיום בקושי מכירים וכמעט לא מזמינים. מאוד מיוחד בעיניי הכבד הקצוץ שסבתא שלי החליטה להכין מכבד בקר ולא מכבד עוף – זה בעיניי הטעם הנכון לכבד קצוץ, ויש כאן גם שמאלץ שאנחנו מכינים למכירה הביתה".

בחודש חגיגות יום ההולדת תציג רסקין יצירות אמנות של יוצרים שציירו וכתבו בספר האורחים של המסעדה, ותרים כוסית עם ענת ושמוליק עצמון, יענקלה בן סירא, דליה פרידלנד, יוסי גרבר ועוד בוהמיינים ותיקים וחדשים שינשנשו גפילטע ביס, ומגשי ברוסקטות עם כבד קצוץ, סלט ביצים ומטיאס. כולם יוזמנו ללגום כוסיות של וודקה, וגם בירת בוטיק חדשה שנקראת ווילדע חיֶה ומדברת יידיש שוטפת. בחודש הקרוב תציע רסקין ארוחת של חמש מנות מנות וגזוז ב־70 ש"ח. הארוחות יכילו מרק קניידלעך, גפילטע פיש, קרפלעך, טעימות של קישקע, לחם אחיד, חזרת וחמוצי הבית – אוכל שגורם לפולנים אמיתיים להיאנח ולשאול "למה מגיע לי כל האושר הזה?".

קיטון

• אוכלים שותים
• גפילטע פיש
• אוכל יהודי
• מרק עוף
• נעמי שמר
• יפה ירקוני
• שושנה דמארי
• קיטון
• אורי זוהר
• אוכל מזרח אירופאי
• חמין
• חדשות האוכל