המוזיקאי שיצא מהחלון ונעלם: ישי אדר עדיין מתאושש מנושאי המגבעת. ריאיון
ישי אדר, ממקימי נושאי המגבעת – הלהקה ששברה למוזיקה הישראלית את הפנים ומיהרה להיעלם – מקווה להישאר אנרכיסט, גם אם הוא עומד בראש מגמה במכללת ספיר. ויש גם אלבום סולו בדרך
בירושלים על קו התפר של שנות ה־70 וה־80, ישי אדר היה ילד בן 9 עם דחף בלתי מוסבר לחקור את הצד האפל. בכל פעם שהשעון שלו היה מורה 2:00, הוא היה בודק אם ההורים שלו ישנים, מתלבש ואז חומק היישר מהחלון אל הגגון של השכן, משם היה מתגלגל אל הרחוב הקודר. הבנייה הערבית של גגות ירושלים הקלה על תחביב הפארקור המתפתח של אדר. פעם אחת בעודו משוטט כך הוא הבחין בדמות מסתורית חבושה כובע שהלכה אחריו. "הנה, זה הצד האפל", חשב לעצמו ורץ חזרה לביתו, בעוד האיש ממשיך לעקוב אחריו. הוא עדיין זוכר את הפחד שאחז בו לנוכח הדמות המתקרבת עם הסיגריה המהבהבת, עד שהמרחק ביניהם הצטמצם והוא זיהה בה את אבא שלו. האב לא אמר לו מילה, בטח שלא צעק – פשוט העלה את ישי אדר בחזרה הביתה.
"היום כשאני חושב על זה", מספר אדר (45), "רק המחשבה שאחד משלושת הילדים שלי ילך לבד בלילה מעבירה בי חלחלת אימים. בתור אבא אני לא מבין איך בכלל זה קרה, ואיך בדיוק ההורים שלי התייחסו לכל מה שקרה". היום, מתחת למעטה של מוזיקאי רציני ואיש חינוך מעט יותר קשה לזהות את האנרכיסט הצעיר שהיה, אבל התכונות האלו ליוו אותו כל חייו. כך היה גם כשנושאי המגבעת – הלהקה שאדר הוא אחד ממייסדיה – הייתה על מפתן ההצלחה והוא מיהר לעזוב אותה. פשוט לא דרך החלון.
"בשלוש השנים האחרונות התחלתי, בפעם הראשונה לאחר 13 שנה, לעשות מוזיקה שלא קשורה לשום דבר, פשוט מוזיקה שלי. לא בני המה (צמד אלקטרוני שהקים עם שותפו להקמת נושאי המגבעת, סולן הלהקה אהד פישוף), לא פסקול לסרט, פשוט אני, ישי. בשנה האחרונה התחלתי לחשוב לעשות מזה מופע, אבל עד שהוזמנתי להופיע בפסטיבל טכטוניקס לא עשיתי עם זה משהו. אני בן אדם שהרבה פעמים לא מוריד דברים לרמה הקונקרטית. אני מגיב לעולם, אבל לא אכתיב את סדר היום. זו האישיות שלי".
לצד היצירה העצמאית, אדר בדיוק התמנה לראש מסלול פסקול בבית הספר לאמנויות במכללת ספיר, ובמקביל הוא מרצה כבר שנים רבות בסם שפיגל, כך שלאחרונה לא הייתה לו ברירה אלא להשלים עם כך שהילד שלא הסתדר עם מסגרות והיה דבוק באובססיביות לפסקול הדיסטופי של "בלייד ראנר" טיפס במעלה הסולם של תעשיית הקולנוע הישראלית והוכר יותר ויותר כאחד מהמלחינים המוכשרים שבה. לאחרונה הוא אף זכה בפרס חג'ג' בפסטיבל הקולנוע בירושלים על מוזיקה לסרטה של טלי שלום עזר, "פרינסס".
איך המעבר בין המוזיקה חסרת הגבולות שיצרת פעם למינוי במכללת ספיר?
"אין מעבר, זה המשך ישיר. אני עושה מוזיקה ללא גבולות גם במכללת ספיר, והאלוהים שלי צריך להתעורר ולשתות קפה כדי לעזור לי לנהל ולתת את כל מה שאני רוצה לתת לסטודנטים היקרים של המסלול. אבל אני לא בן אדם של מוסדות ומסגרות, אני לומד עכשיו את החומר וזה לא קל לי. הולך במסדרונות וכולי אחוז תזזית. נראה לי שאנשים מסביב צוחקים. הייתה לי איזושהי נקודה, פרשת דרכים בחיים, כשהתלבטתי אם להיות בן אדם של מוזיקה או בן אדם של חינוך. בלי ששמתי לב, נהייתי שניהם. היו לי הרבה מאבקים פנימיים ובאיזשהו שלב ויתרתי על החינוך. אבל דברים קרו מעצמם ואיכשהו מצאתי את עצמי שוב בעולם הזה, ועוד בדרגה גבוהה יותר".
מה החוויה שלך בכתיבת פסקול?
"כל פסקול הוא חוויה יוצאת דופן. ב'בופור' היה משהו מאוד מיוחד, חווייתי וצבעוני כי ישבתי באולפן שלי, בזמן מלחמת לבנון השנייה, והתחרבשתי עם כל מיני סינתיסייזרים. עבדתי מול סרט ששומעים בו כל הזמן פצמ"רים, ואז הייתי הולך להכין כוס קפה או לנוח והייתי שומע פצמ"רים ברדיו. חוויה סטריאופונית. בעולם האמיתי וגם בעולם הקולנועי ראיתי ושמעתי את מה שעשיתי".
לפי דברי הימים של נושאי המגבעת, אומרים שפרשת מהלהקה כי התגייסת.
"ממש לא. כבר הייתי בצה"ל והמשכתי לנגן, אבל לא הסתדר לי להיות בלהקת רוק. היו לי פנטזיות על מוזיקה אלקטרונית, ופתאום היו תופים ומה לי ולזה? תביאו לי בום־טראח של מכונות תופים. הרגשתי שזה לא אני ב־100 אחוז, למרות שזה התחיל להיות כיף כי היה אקשן, שמו לב אלינו, היה דיבור וקרו מיליון דברים. אבל הרגשתי שהגורל שלי אחר".
לא היה מוזר לעזוב להקה בטיימינג כזה?
"לא. זה מאוד התאים לאופי שלי. אולי אפילו דווקא בגלל זה. הנה, לא מציית. הכנסתי לעצמי שאני יכול להיות גם כזה. זה גם היה אידיוטי, אבל בסופו של דבר אני מניח שפעלתי בחוכמה".
לפני חודשים אחדים פרצה בתקשורת המוקמית סערה קטנה ומפתיעה סביב נושאי המגבעת. הצוות של חנות התקליטים בי־סייד בנחלת בנימין יצרו קשר עם מוטי שהרבני, לשעבר המנהל וכיום הנמסיס של הלהקה (את אלבום ה"אוסף" האפור, למשל, שקיבץ הקלטות מוקדמות ונדירות, הוא הוציא בלא כל מעורבות שלהם). שהרבני ובי־סייד החליטו להוציא על גבי תקליט את שירי האלבום הראשון של נושאי המגבעת, שעד אז נחשב לנדיר במיוחד וכונה לרוב על ידי המעריצים פשוט "הקסטה". הם גם דאגו למאסטר חדש ולעטיפה חדשה ומפוקפקת.
חברי הלהקה גילו זאת רק באמצעות פוסטים בפייסבוק שהודיעו על ההוצאה המחודשת, ניסו להקפיא את הפצת התקליט (ללא הצלחה) עד שהגיעו לפדרציה לבוררות. "כל העסק הזה של נושאי המגבעת זה זומבי רקוב, שכל הזמן אתה חושב שקברת אותו מתחת לאדמה, לשכבות של קרח ופלדה ולא תשמע עליו יותר בחיים", אומר אדר, "אבל הוא מסרב להיעלם מהעולם וכל הזמן מוציא יד מהאדמה, כמו בקליפ של 'Thriller' של מייקל ג'קסון. אז בכל פעם הלהקה הזאת מוציאה יד רקובה, מסריחה כזאת, ומתחילה להתשולל ברחובות".
"בסך הכל," הוא מסייג, "יש הפי־אנד לסיפור הזה, למרות שבהתחלה הרגשנו גרוע. החלטנו שאנחנו בסך הכל לא רוצים להיות סרבנים, ראש בקיר, אז אמרנו שבמקום להילחם בזיכרון נשתף איתם פעולה. לפחות הצלחנו לקבל את התמלוגים שמגיעים לנו ולהחליף את העטיפות המכוערות שהם עשו. התקליטים בדיוק הגיעו לארץ לפני כמה ימים. מתבשלים עוד קצת על האש".
הבנתי שכשהיית מבקר מוזיקה אסרו עליך לכתוב על מוזיקה ישראלית.
"זאת מלכתחילה הייתה טעות לתת לי לכתוב על מוזיקה ישראלית. תכלס זה הדבר הכי חשוב, כי זה קורה פה בארץ, אבל מה לעשות? מי שבחרו בו לבקר שונא מוזיקה ישראלית, מתעב אותה בדם! אני לא אוהב רוק ישראלי. עד היום. כל אלבום שקיבלתי כתבתי עליו מאוד בכנות את מה שאני מרגיש באמת, והייתי צעיר אז לא הייתי מעודן. כתבתי על להקת סטלה מאריס: 'הם נשמעים כמו אוסף של בתי שחי כרותים שלא נוקו זה זמן רב'".
אדר פתאום נזכר במשהו ומיד שובר את ההפוגה הקומית. "לא מזמן חיפשתי את עצמי בגוגל – נו, כולם עושים את זה מדי פעם. ראיתי כתבה שבכלל לא זכרתי שכתבתי, בשנות ה־90, על פורטיס. קראתי את זה והתביישתי כי אני מעריץ אותו וזה היה פשוט סכין בגב, ממש מרושע. הייתי צעיר, קיבלתי עיפרון ורשמתי איזשהו שרבוט של האגו של עצמו על נייר. אז אני רוצה לבקש סליחה מפורטיס".
