בארצות הברית תכניות לייט נייט הן מוסד ותיק ומפואר. עוד משנות השישים של המאה הקודמת, ג'וני קרסון היה גיבור כל אמריקאי – זה שנתן לצופים שלו מתנה גדולה, בדמות סיבה קטנה לחייך או לצחוק, רגע לפני שהולכים לישון. ולאורך השנים היו שם ג'יי לנו ודייויד לטרמן, קונאן אובריין וג'ימי פאלון, ג'ימי קימל וסטיבן קולבר – והפכו את תכנית האירוח הלילית למשהו שאמנם השתנה עם השנים, אבל נשאר איתן בלוח השידורים. הפורמט התעצב – אבל לא באמת השתנה. מונולוג קומי-סאטירי על ענייני היום, קטע קומי, אורח ראשון מפורסם, אורח שני קצת פחות מפורסם, זמר או להקה – תודה רבה לכם, לילה טוב. כך הוא נשאר, מימיו של קרסון ועד ימים אלה ממש.

>> הראשון בשכונה: בר היין ג'ודי מכניס עוד קצת קלאס לשדרות יהודית
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

בישראל, לעומת זאת, הפורמט הקלאסי הזה לא ממש תפס, אבל ניסיונות לעשות תכניות לילה היו למכביר. היו כאלה שניסו לשעתק את המודל האמריקאי, היו כאלה שסטו ממנו לגמרי, וסיפורו של הלייט נייט הישראלי מספר לא מעט גם על הטלוויזיה שלנו. בעיקר כי היום, ברצועות האלה אפשר למצוא בעיקר חדשות, שזה הדבר היחיד שהטלוויזיה המסחרית בארץ יודעת לייצר בעשור האחרון – חוץ מריאליטי. אבל כמתגעגע סדרתי, החלטתי לנסות ולדרג את תכניות הלייט נייט הגדולות שהיו כאן. המאפיינים המובהקים: השעה – תכנית שמשודרת מאוחר, בסביבות השעה 22:00 או 23:00 בלילה. האולפן – תכניות מערכונים ליליות (והיו כאלה) ירדו מהפרק, ונשארנו עם אדם בתוך אולפן טלוויזיה שמנסה להשאיר אותנו עם חיוך, רגע לפני שהולכים לישון. מכאן הפורמטים משתנים (ומשונים), אבל זהו המוטיב החוזר – ועכשיו מגיעה העשירייה.

10. "היום שהיה עם גיא זוהר" (2003-2019)

נכון, נכון, מדובר בתכנית חדשות – ובכל זאת, בעיניי ראוי לתת את הכבוד לגיא זוהר ולפורמט שלו. קודם כל, את הפונקציה הקלאסית של תכנית לילה בחיים שלנו – היא מילאה. גיא זוהר הצליח לרכך במעט את היום הישראלי הלא פשוט שהיה, עם קצת חיוך וקצת ציניות – בלי לוותר על הדיווחים ועל האקטואליה. ומעל הכל, ה"אולי, ואולי לא, נחכה ונראה" שהפך אותו לחיקוי מוצלח ב"ארץ נהדרת" – הוא לב העניין. בתוך תקשורת שתמיד חיפשה כותרות וג'וס, זוהר בא עם הפרופורציות הידועות שלו – שהצליחו גם אחר כך, ב"מהצד השני" של התאגיד. תכנית חדשותית עם גרוב של תכנית לילה, ולפעמים הגרוב הזה הוא הכל.

9. "לילה בכיף" (2009-2010)

דייויד לטרמן, גיבור לייט נייט אמריקאי, התפרסם בתור מגיש ה"אנטי טוק שואו". וגם בלי להיתלות באילנות גבוהים מדי, "לילה בכיף" היא אולי ההגדרה המושלמת לכך. מדובר בפארודיה הכי טובה שאני מכיר על הפלסטיקיות המובנית בפורמט הלייט נייט – מונולוג הפתיחה השחוק, הבדיחות שחוזרות על עצמן בכל פרק, האורחים האקראיים ו"להקת הבית" (שהיא בכלל להקה מחו"ל). "לילה בכיף" אמנם התחבאה בערוצי הנישה, אבל השילוב בין דודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון (לימים אחד האנשים המצחיקים בישראל, אם לא ה-) – הפך אותו לראוי לכבוד. ראויה לציון בהקשר הזה גם האמא – "מהדורה מוגבלת", שבמידה רבה הולידה את תכנית הקאלט הזו.

8. "היום בלילה עם גורי אלפי" (2015-2018)

עוד פורמט לילי שגם נוסה בארץ (ע"י תכניות כמו "עד כאן" או "פעם בשבוע") הוא הפורמט על שמו של ג'ון סטיוארט. להלן – מגיש שלא עומד במונולוג, אלא מתיישב; מגיש מונולוג סאטירי וחד על ענייני היום, באמתלה של מהדורת חדשות, קטעי וידאו במהלך המונולוג שהופכים לפאנצ'ליינס, ואורח באולפן ממגוון של נושאים – מכוכבי בידור ועד פוליטיקאים. התכנית של אלפי אמנם עברה שינויים עם השנים (ועם פיצול ערוץ 2, מה שדי דפק אותה בדרך), אבל היא היתה הניסיון הכי טוב להתמודד עם הפורמט הזה – ובעיקר, המחישה את העוצמות של גורי, שאחרי שנים בפורמטים קבוצתיים זרח כמגיש בודד. קצת חבל שזה נגמר כ"כ מהר.

7. "יצפאן" (2001-2006)

אלי יצפאן הוא, לכל הדעות, אחד הקומיקאים הגדולים שחיים בינינו. ולאורך השנים, הוא עבר כמה ניסיונות עם עולם הטלוויזיה – מהפריצה הגדולה ב"פספוסים", דרך כמה פורמטים שהרבה פחות הצליחו. אבל זו, נראה לי, פסגת ההצלחות שלו. תכנית שהחלה בערוץ 3 בכבלים, רחוקה מהפריים טיים הערוצ-שתיימי, אבל הפכה ללהיט כביר. אבל מעבר למונולוג ולאורחים ולמוזיקה, זו בעיקר התכנית שהציגה את מגוון היכולות של יצפאן כקומיקאי – מפאנצ'ליינס שנונים ועד חיקויים בלתי נשכחים (כולל תקרית דיפלומטית עם נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק). תכנית שהיא סינדרלה – החלה בקטן, וגמרה בענק.

6. "הצינור" (2010-היום)

דוגמא קלאסית נוספת ללייט נייט שבא מהאקטואליה, אבל עשה יותר מזה. תכנית שהחלה מפינה בהגשת גיא לרר במהדורת השבת של אושרת קוטלר, הפכה לתכנית סולו ומשם התפתחה למפלצת – ממי שהיה עסוק בעיקר בהדהוד קטעים אינטרנטיים, לכזו שקובעת סדר יום, מניפה דגלים חברתיים (מהקנאביס ועד יוקר המחייה) ולא פעם מביאה סיפורים יוצאי דופן. סיפור סינדרלה של תכנית גדולה, שהשפיעה מעבר לשעת השידור שלה.

5. "לילה טוב עם אסף הראל" (2016-2017)

בשנת 2003, אסף הראל ניסה לעשות תכנית לילה. זו היתה תכנית בפורמט הכי קלאסי של ה"טונייט שואו" – להקת ביג בנד, אורחים, מוזיקאים, פאנצ'ים, כל הג'אז הזה. אבל "כל לילה" עם הראל לא הצליחה לחדור את המיינסטרים – היא זכתה לרייטינג נמוך יחסית, הסתבכה בשערורייה עם רוחמה אברהם ופשוט נגמרה בשלב מסוים. 13 שנים אחר כך, הראל חזר ללייט נייט – ואמר "פאק איט". הפעם, הוא שבר לחלוטין את חוקי הפורמט; אין פה קהל, אורחים היו מעט מאוד (ולקראת הסוף), ובכל זאת הוא הצליח להבקיע משהו – עם המונולוגים הסאטיריים והשמאלניים, שהחלו בתור משהו סמלי וקטן, והפכו כמעט ללב התכנית. וחוץ מזה, היא כאן כי היא נתנה ביטוי לדור של קומיקאים שהגיע מהסטנד אפ – ונהנתה מהכישרון שלהם. תכנית שבאופן אישי היתה מאוד אהובה עליי, אבל גם היא היתה קורבן של השיטה – ומתה אחרי עונה וחצי בלבד.

4. "פרפר לילה" (1997-2000)

הטלוויזיה הישראלית ידעה לא מעט ניסיונות לקחת דברים שמצליחים ברדיו, ולנסות להפוך אותם למוצר טלוויזיוני. זו בעיניי הדוגמא המוצלחת ביותר – טל ברמן, אחרי ההצלחה הגדולה בגלי צה"ל עם "מוטל בספק", משתחרר מהצבא ואחרי שנתיים, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "רשת". לימים הוא יודה שהוא היה הניסיון של הזכיינית הטיפה "מרובעת" להתרענן – לתת צ'אנס לילדים הרעים לבעוט את דרכם קדימה. רועי לוי, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים שקמו פה, קיבל שם את הצ'אנס הראשון, ו"פרפר לילה" הרשתה לעצמה גם לבחון גבולות. בנוסף, היא היתה גם התכנית היחידה ברשימה שהצליחה לארח את "כוורת". וזה כבר מקנה לה מקום בפנתיאון הישראלי.

3. "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" (1999-2000)

כנראה שאין קלישאה יותר גדולה מאשר – "איזה כיף היה בניינטיז". השנים שהיינו צעירים ויפים, שבהן הטלוויזיה היתה מעניינת – ובעיקר, הרשתה לעצמה להעז. והנה דוגמא מעניינת לכך, בלייט נייט קצר הימים של "קשת". דנה מודן, שכבר התפרסמה כשחקנית (בעיקר ב"פלורנטין"), קיבלה את המשבצת ועשתה איתה תכנית אירוח לילית ונועזת במיוחד. הפורמט הוא משהו שנע בין מסיבת פיג'מות למשחק "אמת או חובה" – ארבעה אורחים, נשים וגברים, שמעזים לדבר על הנושאים הכמוסים והאינטימיים שלהם בטלוויזיה. היא הפכה את דנה מודן לשם דבר, היא פרצה את הטאבו סביב סקס – גם אם שודרה בשעה מאוחרת, והיא גם היתה הניסיון הטלוויזיוני הראשון של מולי שגב, אז בן זוגה. וכל הצצה ביוטיוב רק מעוררת בך שוב את הקלישאה החבוטה – אח, איזה כיף היה בניינטיז.

2. "לילה גוב" (1993-1998)

ללא ספק, הניסיון הכי מוצלח לפצח את פורמט ה"טונייט שואו" קלאסי. מיד עם עליית ערוץ 2 לאוויר, הופיע שם גידי גוב – אחד שכבר היה מולטי טאלנט (עוד לפני שמישהו חשב על המילה), וגם כיכב בטלוויזיה באמצעות "זהו זה". ועדיין, זה היה רגע הפריצה האמיתי שלו – עם המונולוגים הארוכים, ההומור הפרוע (עד כדי וולגרי לפעמים), הכבוד שהוא נתן ליוצרים כמו חנוך לוין ז"ל (ששידר ב"לילה גוב" את היצירה הטלוויזיונית האחרונה שלו), ומעל הכל – הדואטים המפורסמים בסוף התכנית, שלו יחד עם זמר או זמרת אחרת, שמתנגנים עד היום ברדיו. כגובולוג ותיק, "לילה גוב" היתה התכנית שהפכה אותי למעריץ מושבע של גידי כפרסונה – עם ההומור הנוירוטי והתזזיתי. לימים, נעשה ניסיון לגלגול שני בתחילת שנות האלפיים – אבל עליו, חבל להרחיב את הדיבור.

1. "חלומות בהקיציס" (1999-2003)

כי בסופו של דבר, אין כמוה. תכנית שלקחה את פורמט הלייט נייט, ובעטה אותו לקיבינימט. אייל קיציס, שאז התנסה בכמה תכניות שכוחות אל, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "קשת" – ומייצר להיט על זמני. תכנית פרועה, מוגזמת, מחופפת על כל הראש – בקיצור, כל מה שילד בן 12 היה צריך כדי שהמוח שלו יתפוצץ. ובמוקד היה טל פרידמן – עוד מישהו שניסה ולא הצליח בכמה מקומות, שבזכות התכנית הזאת הפך לשם דבר. במה מוחלטת שלו להתפרע ולהתחרע, ולהפוך ללהיט של כל מתבגר שגדל בתקופה הספציפית – מ"מה, כבר נגמר?!" ועד "הכל בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי". כמי שגדל אז, זו היתה נוסחה קומית שאי אפשר לסרב לה. ובדיעבד, זה גם היה הרגע שבו קיציס ופרידמן – שעד התכנית עוד חיפשו את דרכם – הצליחו לעלות אל המדרגה הבאה, "ארץ נהדרת". אבל יותר מכל, זה היה הלייט נייט הישראלי במיטבו: הוא היה מצחיק, הוא היה בועט, הוא היה שונה מכל מה שהיה עד אז, והוא בעיקר הצליח לשלוח טינאייג'ר מתבגר ודחוי (לא חשוב שמות) עם חיוך ענק על הפרצוף.

• המסך
• לייט נייט
• לילה גוב
• לילה טוב עם אסף הראל
• איל קיציס
• טל פרידמן
• גורי אלפי

• Facebook
• Twitter
• Email

הירידה הקרובה של "לילה טוב עם אסף הראל" מהמסך מסמנת למעשה את חיסולו של כיס ההתנגדות האחרון בטלוויזיה. עד לפני פחות מעשור, לא היה נדיר להדליק את הטלוויזיה ולהיתקל בערוצים השונים במערכוני ביזאר שלא היו מאוד שונים ממערכונים כמו "אינסטול עם טורונגול" (טל טירנגל מתירס סקסואל מגיש פינת מה שניתן לתאר רק כפינת רכילות אירוטית-פסיכדלית), שכיום שרדו רק בתכנית של הראל.

בתחילת שנות ה-2000 הייתה כאן תקופה קצרה בה הביזאר חי בשלום לצד בדיחות העדות ובדיחות "אשתי", בין היתר בזכות ערוץ ביפ (הראל בעצמו היה מיוצרי סדרת האנימציה "מ.ק 22" בערוץ, שהייתה דווקא מהיצירות היותר מיינסטרימיות שבו). לצידה שודרו תכניות כמו "לילה בכיף", שהוולגריות הסלפסטיקית שבה חזרה על עצמה פרק אחר פרק (התסריט היה קבוע וחזר על עצמו לאורך כל העונה), "הרצועה", בה המנחה טל ברמן, שהיה "רגוע מדי" הוחלף ב"עופר נבאחו" (אורי גוטליב בתפקיד מטורלל) ותכניות נוספות, כמו "פיני הגדול", "עולמו של רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה". גם "מיסטר מותק" ו"קרציה", שרצו באותן שנים ב-yes התהדרו בניסיונות בלתי פוסקים להביך את האורחים והצופים גם יחד.

היום, מבט חטוף בערוצים המסחריים מלמד שהומור מוזר לא מוכר יותר. בהתחלה התכנים של ביפ עברו לאינטרנט (ואחר כך ירדו גם משם), ערוץ YTV של yes, שהיה סובלני לתכנים כאלה, גם הוא ז"ל, הערוצים המסחריים נהיו, ובכן, יותר ויותר מסחריים, והוט קומדי סנטרל מעולם לא היה במה אמיתית לתכנים משונים, בין היתר בגלל מיעוט הפקות המקור שבו.

אז לאן הביזאר נעלם? התשובה הברורה היא – לאינטרנט. אם כי התבוננות מעמיקה יותר מגלה שזה לא כל כך מובן מאליו. רוב התכנים המשונים בפייסבוק מופיעים בסטטוסים מילוליים בעמודים שזמן התהילה שלהם קצר או שמסתמכים על תוכנת "צייר" האהובה על הקהל הפייסבוקי. כשאין מאחוריך חברת הפקות, קשה יותר להעמיד תכנים טלוויזיוניים רציניים.

נכון, הייתה תקופה בתחילת העשור הקודם בה אתרים כמו Flix היוו פלטפורמה ליוצרים חובבנים שחלקם יצרו תכנים שהפכו לקאלט (מיטיבי לכת יזכרו את "ריבוע ומשולש"). באתר הזה גם התחילו את דרכם ב-2007 ניצה ולחם (רועי כפרי וניב מג'ר), שיש שיאמרו שהחיבוק שהם קיבלו בסופו של דבר מהקהל הרחב היה חיבוק דב. דבר דומה קרה גם ל"ערוץ הכיבוד" כשהלהיט "עור ברווז" חצה את הרוביקון והחל להתנגן במסיבות בלי המטען הקומי הנלווה.

ליוני סמאש, שהיה תסריטאי ראשי בתקופת הזוהר של "ביפ" יש הסבר ברור למצב הביזאר היום. "לעשות דברים כאלה בטלוויזיה זה סיכון כלכלי", אומר סמאש, "והניסיון של קשת עם 'לילה תירס' (ספק תוכנית לייט נייט, ספק פארודיה על אחת, שהנחו טירנגל ושותפו יורן דוידי למשך עונה אחת קצרה ב-2014 – נ"נ) מוכיח את זה. נתנו להם פינה בלילה לעשות בה שטויות, וזה לא השתלם. אפילו אסף הראל התחיל עם לשלוח קול קורא לתסריטאים בפייסבוק שבו אמר 'חבר'ה, לא תרוויחו הרבה כסף, אבל תוכלו לעשות לונה פארק'".

סמאש, שהיום עובד בתאגיד השידור הציבורי כמפתח תוכן, טוען שההומור לא השתנה, רק המדיום. "רחלי רוטנר, לדוגמה, לא תקבל תכנית טלוויזיה משלה בחיים, אבל אלפי לייקים בפייסבוק יש לה", הוא אומר, ומשווה את סוג ההומור הזה למה שהוא וחבריו היו עושים בתחילת שנות האלפיים ב"ביפ": "עד היום אנשים ברחוב קוראים לי מפשר-מן (דמות שגילם ב"לילה בכיף" – נ.נ). לדברים טובים יש אורך נשימה ואורך רוח. ב'לילה בכיף' ניסינו לקחת את הטוק שואו הקלאסי ולהתעלל בו עד זוב דם. רפטטיביות מוגזמת עובדת ואני רואה את זה גם אצל חבר'ה צעירים שעושים היום מערכונים באינטרנט, למשל אצל 'כל מה שמצחיק בעולם', שאוספים לעצמם קהל מעריצים אדוק'".

אנשי "כל מה שמצחיק בעולם" (מג'ר שהוזכר לעיל, גלית חוגי, אריאל ויסמן, ירמי שיק בלום, אסף קפלנסקי ואחרים) הם קומיקאים צעירים שגדלו על הצדדים היותר משונים בעולם הקומדיה, ומנצלים בצורה מיטבית את החופש שהאינטרנט מעניק. "ראם הנער שהתבגר מהר מדי", מיני-סדרה שיצר איתם שאול לוריא (סולן קין והבל 90210) היא אחת מפסגות הז'אנר, כזו שגורמת לצופה לתהות אם כל השחקנים שמשתתפים בכלל מודעים לסוג ההומור שאותו הם יוצרים.

בסוגה הקומית הזו, שמתעתעת בצופה לגמרי, יש כיום שחקן חדש ומוזר להפליא: "מגזין באריה". אחד מסיפוריו המוכרים של הסופר חורחה לואיס בורחס עוסק בסופר צרפתי משנות השלושים של המאה ה-20 שמנסה לכתוב את "דון קיחוטה" של סרוואנטס בן תחילת המאה ה-17 – אך לא להעתיקו, אלא מתוך עצמו להגיע לכתיבה של אותו הספר מילה במילה. כך עולות השאלות: האם שתי יצירות מקוריות, אחת מהמאה ה-17 ואחת מהמאה ה-20, שהן זהות מילה במילה – האם הן אותו הדבר? "מגזין באריה" מעלה את השאלה – האם תוכן שנוצר כדי לחקות אחד לאחד תוכן אמיתי של ערוץ קהילתי הוא הומור, מחווה, "דאחקה", או שהוא פשוט הדבר האמיתי?

תמונת הפרופיל של עמוד הפייסבוק של ה"מגזין" הזה היא מקלט טלוויזיה ישן וגדול, מה שמרמז על התכנים – קליפים, ראיונות ופתיחים בסגנון הערוץ הקהילתי, על כל מה שמשתמע מכך: מעין גרסה מצולמת לעמוד הפייסבוק "מנחם המשעמם". בתיאור העמוד נכתב "‎ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעמוד הרשמי 'מגזין באריה', בערוץ הקהילתי אפיק 98 בכבלים ובלוויין‎". וכן, זה אכן משודר בערוץ 98, מה שמעלה את השאלה – האם הערוץ הקהילתי מודע לבדיחה? ובכלל, האם חיקוי אחד לאחד של אסתטיקת ערוץ מקומי עדיין נחשבת בדיחה?

הפטנט לכאורה פשוט, אבל החכמה היא בביצוע – היוצרים של "באריה" הבינו את הניואנסים שבאסתטיקת "הערוץ הקהילתי" והביצוע שלהם מקבל ציון 10. גם ניהול העמוד מציית לחוקים של הפרובינציאליות באופן מעורר רושם, עם תגובות אדמין דוגמת: "שלום חנן. הכתבה צולמה בקפה יונצ׳ו ברחוב הבנים 5. באריה. סופשבוע נעים. נאווה וצוות מגזין באריה". זה כל כך דומה למקור, שכבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". לראיה, כשעמוד הפייסבוק של הערוץ הקהילתי שיתף את הקליפ "יום חלום" של ה"אמנית" דבורה בר-און, המגיבים התמימים היו בטוחים שמדובר בקאלט בהתהוות. הם רק לא הבינו שמדובר בקאלט מכוון.

המסיכה לא יורדת גם כשמנסים לקבל תגובה מהיוצרים, שמעדיפים לא לחשוף את זהותם האמיתית: "אנחנו מגזין חדשות מקומיות שפועל באופן עצמאי בישוב באריה", עונה לפנייתנו מי שמזדהה כנאווה בן עזר, סגנית העורך. "אנחנו מסקרים את את ענייני היום-יום של באריה מזה עשרים שנה. הצוות מורכב מגברים ונשים בכל הגילאים שהמשותף להם הוא הרצון לספר סיפור, להראות את החיים מזווית קצת אחרת, להצחיק ולרגש".

ואילו מי שמזדהה בתור דוד בן עזר, העורך הראשי ומייסד המגזין, אומר: "אנחנו מושפעים מחיי היום יום, מתושבי באריה, מן המשפחות שלנו, החברים שלנו, הילדים והנכדים. לכל אחד מצוות המגזין יש השפעות ספציפיות משלו. נאווה לדוגמה מאוד אוהבת אומנות וטיפוסים צבעוניים, אני מעדיף להתמקד בהיסטוריה של היישוב, שולי ושוש מגלות פינות חמד וממליצות על אירועים, צבי אברבוך הוא טיפוס צבעוני יותר, יערה, כתבת הנוער שלנו (שמורידה את ממוצע הגילאים ושומרת עלינו צעירים) מביאה את הקול הצעיר, ויש את נמרוד שכולנו למדנו להכיר".

לשאלה מדוע לדעתו אין היום מספיק תכני ביזאר כמו "באריה", עונה בן עזר "לא בטוח שהבנתי את שאלתך. יש המון תכנים כמו שלנו. אני מזמין את קוראיך לפתוח את אפיק 98 בכבלים או בלוויין".

"מגזין באריה" לא פועל בוואקום מוחלט. עמית איצקר, קומיקאי וקולנוען שמוכר בעיקר מתפקידו כקלידן זיו בסדרת האינסטנט-קאלט "משיח", פועל גם הוא בשדה הזה. איצקר אחראי היום לאחת מתכניות הביזאר היחידות שבכל זאת "משודרות" באינטרנט – "חתיכות – עמית איצקר ויואב טל גוזרים ומדביקים", שחוזרת בשבוע הבא לעונה שנייה ב-Halalit.tv.

מדובר בתכנית אירוח שמארחת אנשים מתחומי התרבות והבידור. עד כאן, אין שום דבר מיוחד. אבל התכנית נראית חובבנית באופן מופגן, כשאיצקר וטל משרים את האווירה המביכה ביותר שניתן להעלות על הדעת. והדובדבן שבקצפת – הפרקים אורכים מעל לשעה, זמן בלתי אינטרנטי בעליל. "החללית מנסים להביא דברים קצת שונים. בהתחלה הם רצו בכלל שנעשה תכנית של שעתיים. הם פועלים משיקולים שקשה להבין, הם לא הכי קומוניקטיביים, אבל הם נורא מאמינים בזה", הוא מסביר.

כשהמציאות עצמה נהיית יותר ויותר לא ברורה, הצופים אוהבים מציאות אלטרנטיבית ובהירה על המסך – הומור עדות ישן וטוב, תכניות אירוח קלאסיות, לכל היותר ראיונות השטח של שי שטרן. הכל נהיה היום מאוד ברור, גם ההומור. האינטרנט נתן לביזאר מקום לזלוג אליו, והמעבר הזה התאים לטלוויזיה הישראלית ולצופיה. בדיוק כמו שרק סוגיות ביטחוניות מצליחות באמת לתפוס את סדר היום הציבורי, כך גם הומור אקטואלי נתפס כנכון יותר, או חשוב יותר, מההומור המוזר. או שהצופים פשוט שכחו איך זה לחשוב על משהו שהוא לא פוליטיקה.

• המסך
• הומור
• ביזאר
• קומדיה
• לילה טוב עם אסף הראל
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סקירה חטופה של האזור תספיק כדי להבין שמדובר במשרד המוזנח ביותר בהרצליה פיתוח. עמדות המחשבים הצרות ירצו בקושי מוקדני שירות דקיקים במדינת עולם שלישי, ועל דלת השירותים מודבק השלט "הכי כיף לכתוב תסריטים בלי ריח של קקה באוויר", מחשש שמישהו ילך שם עד הסוף ויצחין את החלל החנוק ממילא.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
אסף הראל הוא האיש הכי דווקאיסט על המסך. ריאיון
הלייט נייט הישראלי מתגלה כפתרון רדיקלי
ריאיון עם תסריטאי ומפיק "משפחת סימפסון"

כאן הם מבלים כ־12 שעות מדי יום ומבשלים מערכונים ארוכי טווח לצד תגובות קומיות מיידיות לענייני דיומא. להוציא את הקיטורים האופייניים על העורכים, השעות והחברים לצוות, הם מסכמים את העונה בחיוך מסופק. "דאגו לנו למקרר, נייר טואלט וערגליות, ואנחנו עובדים בלהצחיק זה את זה", הם מודים, ומוסיפים שמי שממש צריך לחרבן תמיד יכול לרדת קומה לשירותים של ערוץ הספורט.

עבור עמית הרשקוביץ (28), רות אלבז (28), גיא אדלר (29), אסף קפלנסקי (34) וישי שלמון (25) מדובר בתפקיד הכתיבה הראשון לטלוויזיה, מה שאמור להפוך את טל טירנגל מתירס סקסואל (32), בהיגיון מופרע לחלוטין, למבוגר האחראי בצוות. "אני לגמרי אוהב את מה שנהיה מהתוכנית", הוא מספר. "אני לא אדם כזה פוליטי, אבל אי אפשר לא להעריך את המונולוגים החדים של אסף. אני גאה גם במעין סדרת הראפ ששילבתי בתוכנית, 'הכנופיה', ובאינסטול, שבו חילקתי זיינים במקום הדרקונים של דורין אטיאס. כל שאר הכותבים מעולים, ואם זאת לא הייתה תוכנית יומית שטוחנת לנו את החיים, זה היה יכול להיות מושלם".

איך עובדת הדינמיקה בין הכותבים והעורכים?

קפלנסקי: "המגע איתם הוא תסכול מתמשך. כשאתה בא אליהם עם מערכון, אתה יכול לצפות לשלוש תגובות אפשריות, השכיחה ביותר היא שתקבל פרצוף של 'למה בכלל באת לפה'. השנייה היא זיק של תמיכה, והרבה פעמים זה אומר שהם ייקחו את הרעיון אבל הוא ילך למקום אחר לחלוטין, או שהם פשוט אוהבים את זה, אבל זה יחסית נדיר".

וביניכם לבין עצמכם?

הרשקוביץ: "התהליכים היו די גמישים. לא הכרנו בהתחלה, ובשלב הראשון ניסו לצוות אותנו לזוגות. זה לא עבד. אז עם הזמן אנשים מצאו את הנישה שלהם. היום לדוגמה יצא שרות כתבה מערכון עם קפלנסקי בפעם הראשונה מאז תחילת העונה, ויכול להיות שזה לא קרה עד עכשיו רק כי הם ישבו בשני חדרים יחסית רחוקים".

חוץ מכסף וזמן מסך, מה קיבלתם מהעונה הזאת?

אדלר: "עבאדי בכמויות, פיצות בערב וגם את הניסיון שרכשנו מאסף ומעידו העורך, אפילו שהרבה פעמים חשבנו שהם לא מבינים כלום".

• ישי שלמון
• אסף קפלנסקי
• רות אלבז
• לילה טוב עם אסף הראל
• עמית הרשקוביץ
• אסף הראל
• סאטירה
• גיא אדלר
• המסך
• טל טירנגל
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

סביב שולחן האוכל, לאסף הראל, האדם הכי דווקאיסט בטלוויזיה, יש גישה אחרת לגמרי. "אתה אוכל המבורגר?", הראל מתעניין, "אני צריך לדעת מה להזמין. אם מישהו אוכל המבורגר, אני אוכל המבורגר. אם יש דגים אז יותר מגניב לאכול דגים או פסטה עדינה".

למה?

"הריחות מתחברים. אני לא יכול דג כשפתאום יש לי דם פה. אלה שאלות מנחות: יש סטייק על השולחן? המבורגר זה גיים צ'יינגר. פסטה אפשר תמיד, פסטה היא לא דומיננטית על השולחן. אז אתה לוקח המבורגר?". אז אנחנו אוכלים המבורגרים.

[tmwdfpad]הראל, במכנסיים קצרים ובחולצה לבנה עם הדפס של מספריים, מתיישב לארוחת צהריים המאוחרת אחרי כמה שעות של קריאת ושיכתוב המערכונים שהצוות שלו כותב מהבוקר. מתחת לעייפות החיצונית שלו נושבת איזו רוח חיונית: זהו ספק החופש המתקרב (מיד עם תום העונה הוא ימריא לשלושה שבועות בתאילנד. "חופשה של כמה חברים והמשפחות שלהם, עם הילדים, על החוף", הוא מפנטז בקול רם), ספק תשומת הלב המחודשת בתוכנית שלו.

לאחר שבחודשים הראשונים שלה היא זכתה לצ'פחה ידידותית מצד המבקרים, שהסכימו שמדובר במקרה הטוב בקאלט בהתהוות או לכל הפחות בחצי שעה מקורית של נונסנס כיפי בשולי לוח השידורים, בשבועות האחרונים היו אלו דווקא המונולוגים של הראל שהפכו יותר ויותר מדוברים, רועשים, כועסים – וויראליים. הוא תקף את נתניהו, את הרצוג, את הציונות הדתית ושוב את נתניהו.

בפעם האחרונה, במונולוג שגרסת הפייסבוק שלו זכתה לכרבע מיליון צפיות וליותר מ־3,500 שיתופים, הוא הלך עד הסוף. "באיזה חוסר יושר, נכלוליות, אפס ערכים ו־100 אחוז אופורטוניזם אתה מנהל את המדינה", הוא ירה למצלמה. הגבות והידיים האקספרסיביות שלו עבדו שעות נוספות. "ומה עם אירן…? כלום? בסוף זה היה הסכם טוב, אה, יא אפס, מוכר אשליות?". ברשות השנייה פתחו בתגובה בהליך הפרה, השני במספר של התוכנית. אם "לילה טוב" תימצא אשמה, משמעות הדבר היא קנס לערוץ 10 שעלול להגיע לסך של עשרות אלפי שקלים, תקרית משמעותית בקורותיה של תוכנית צעירה ודלת תקציב.

החודש נפתחו נגדך שני הליכי הפרה ברשות השנייה. איך ההרגשה?

"אני לא לוקח את הדברים האלה יותר מדי ברצינות", הראל אומר בלי היסוס. "זה כמו שאתה בתיכון והזמינו את ההורים שלך".

זה יכול להיות גם מקור לגאווה.

"כן, לפחות זה עלה מעל הרדאר. בוא נגיד, כשאף אחד לא התייחס, בחודשים הראשונים, הייתה תחושה מדכאת שלאנשים כבר לא אכפת מכלום. לא אכפת להם מה אתה אומר. בואנ'ה, אנחנו אומרים אמירות שאמורות לעצבן את החברה הישראלית, אבל התחושה שעבדנו בה בחודשים הראשונים היא שבעידן הפייסבוק, בניגוד לעונה הקודמת, אנשים לא מתרגשים יותר. ועכשיו, כשכל הטהרנים והמצקצקים התעוררו, עולם כמנהגו נוהג. האנשים מזדעזעים מכל דבר, עדיין לא מקשיבים למערכון אלא רק לכותרת. בסדר".

כמה שעות קודם לכן באולפני הרצליה, נפתח היום ה־133 לשידורה של "לילה טוב עם אסף הראל". זהו שבוע העבודה האחרון של התוכנית לעונה זו. חברי המערכת, רובם המוחץ קומיקאים צעירים שימי העבודה שלהם מגרדים את ה־12 שעות על בסיס קבוע, עובדים על אדים אחרונים. בהיעדרו של הראל, שטרם הגיע – הוא מצלם מערכון בחוץ לתוכנית האחרונה, שתשודר בחמישי (28.7 בחצות) – ישיבת הבוקר מנוהלת על ידי שני עורכים: עידו רוזנטל ואפק יבניאל.

הקלישאה על הפכים משלימים נכונה כאן: רוזנטל (שכתב גם בסיבוב הקודם של הראל בעולם הלייט נייט, "כל לילה עם אסף הראל" שעלתה למסך וירדה ממנו לפני 11 שנה) הוא גבר עדין ומחויך עם גילוח חלק. בתום העונה הוא ימריא בעקבות בת הזוג שלו לבוסטון. היא התקבלה לתוכנית פוסט דוקטורט בהרווארד. יבניאל, לעומתו, מהיר ואנרגטי. יש לו אינסטינקטים של מנהל שחושלו באש תוכניות הפריים טיים הרבות שבהן עבד (בהן גם "האח הגדול"). יבניאל הצטרף לתוכנית קצת אחרי שעלתה, ואף שחברי המערכת לועגים קלות להרגל שלו ללוות כל משפט שני ב"מכירים את אלה ש…", ניכר שהוא שמח שהעביר את העונה הטלוויזיונית החולפת במשרד קטן בפריפריה הרעיונית של ערוץ 10. יבניאל הוא גם הקול העיקש ביותר על כך שגל גדות צריכה לעמוד גבוה בסדר היום של "כל לילה" בעוד 12 שעות (בדיוק יצא הטריילר הראשון של "וונדר וומן", ובצפייה בו ניכרים המאמצים הכנים להסתיר את המבטא הישראלי הכבד שלה).

כי יוני מת

כזכור או שלא, העונה היחידה של "כל לילה עם אסף הראל" לא גמרה עונה ראשונה בין השאר בעקבות תביעת דיבה של חברת הכנסת לשעבר רוחמה אברהם, תלמידתו של אביגדור ליברמן שכיהנה כשרת התיירות באותה העת. הראל כינה אותה בתוכנית בעלבון הספציפי מאוד "היפופוטם עם חציל בתחת", אברהם תבעה מיליון ש"ח אבל הסתפקה ב־120 אלף ש"ח פלוס התנצלות בשידור. על התביעה הזאת כתב אז חנוך מרמרי ב"העין השביעית" שזהו תיק ש"ייזכר לדיראון בדברי ימי חופש הביטוי שלנו". זה היה, כאמור, ב־2005.

ב-2016, זוהי כבר לא שרת התיירות שנעלבת מתיאורים ציוריים, אלא ראש הממשלה. "אני שמח ששתי הפרשות הן סביב נתניהו", מודה הראל, "כי הוא המטרה שהתמקדנו בה הכי הרבה בעונה".

על הפרשה הראשונה התנצלת.

"כי לא הבינו אותי בדיוק. לא התנצלתי על מה שאמרתי על ראש הממשלה, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה. אני עומד מאחורי זה".

הוא מתעקש שהמערכון על הביקור של נתניהו באוגנדה, שכלל שיר שבו חזרו שוב ושוב על המילים "כי יוני מת", לא לעג ליוני נתניהו ז"ל אלא לאחיו הקטן. "הפוליטיקאים הם אלו שקובעים את הגבולות. פרס החליט שסוניה מחוץ לתחום, הסתיר אותה – וחוץ מפעם אחת שהיא הוצגה ב'ארץ נהדרת' היא הייתה מחוץ לתחום. רבין החליט שלאה כן בתחום, והיא הייתה בתחום. ביבי הוא זה שקבע שיוני הוא בתחום, לא אני".

על "ביבי אפס", לעומת זאת, הוא לא מתנצל ולא מתכוון להתנצל. "הסתכלתי מסביב: ליברמן קרא לו אפס. הרצוג קרא לו אפס. ציפי לבני קראה לו אפס. להם פשוט יש חסינות ולי אין. לפוליטיקאים מותר מה שלאנשים שמחוץ למערכת אסור. זה הכל התחסדות. זה בדיוק כמו שהאמריקאים לא מרשים להגיד 'פאק' ברשתות השידור, רק בכבלים. אז לי אסור להגיד 'אפס'. בסדר", הוא מתלהט. המשפטים שלו נהיים קצרים יותר ויותר. האותיות השורקות שלו יותר שורקות. האותיות הפוצצות שלו כמעט יורקות. "זו רמת הדיון. זה מזכיר הורים בבית ספר כי זה אותו סוג של דיון לא ענייני".

אבל נכנסת באראל מרגלית על "נאום הקיבינימט" שלו.

"לא על זה שהוא אמר 'קיבינימט', אלא על זה שהוא נכנס בחנין זועבי. הבעיה המרכזית שלי היא שאני מרגיש שמרגלית לא אותנטי. הוא מנסה להיות מנהיג שמאל לוחמני ובמקביל להיבנות על שנאת ערבים ולהגיד 'לכי לעזה', על זה תקפתי אותו".

ראית את כל השיתופים למונולוג "ביבי אפס" שלך שקיבלו מאנשים את הכותרת "ראש האופוזיציה"?

"כן", הוא צוחק. "זו שאלה מאוד מעניינת מה ההבדל בין לעמוד ולהגיד דברים מעל דוכן הכנסת לבין לעמוד ולהגיד אותם בלייט נייט. מה ההבדל, בסופו של דבר?".

כלים מסוימים שעומדים לרשותך כשאתה חבר כנסת. אתה יכול לא רק להגיד, אלא גם לחוקק.

"כן, אבל ברמת הנאום? ולא רק זה, למי יש יותר השפעה? ברגע שאתה משויך מפלגתית, יש לך יותר השפעה? פחות? אנחנו יודעים על המסביב: יש חוקים, משכורת, פנסיה, כל מיני דברים. אבל ברמת ההשפעה של המונולוג, בעולם של היום, זו באמת שאלה – לאיזה מונולוג תהיה יותר השפעה? אם אתה רוצה להשפיע באמת לך תהיה לוביסט".

"השמאל, כמובן, בבעיית דימוי עמוקה. מרוב פזילה למצביעים של הימין שכחו לגמרי מה מנסים לעשות. ברק הגיע לשלטון ב־1999. למה הוא לא הוציא את המתיישבים מחברון? דבר ראשון, בשבוע הראשון. כמו שהימין עובד מהשבוע הראשון, השמאל צריך לבוא לשלטון וישר לפעול, אוטומטית. שלטון צריך לעשות מיד את מה שהוא מאמין בו".

מכאן יש לך דברים כמו חוק יסוד: משאל עם.

"שטויות. חוקים של כותרות. הכל מראית עין. אם 60 חברי כנסת יכולים להעביר חוק X, 60 חברי כנסת יכולים להעביר חוק Y. זה לא חוקים אמיתיים".

זו העבודה שלך – לפרק את מראית העין?

"אני עסוק בלהאיר את השיח, להראות את הרטוריקה של הימין ולהגיד אוקיי, וואלה, אני מאמין במשהו – אני בא ואומר אותו. בלי להתייפייף. אני לא תוקף את חנין זועבי, נקודה. היא מטרה כל כך קלה שצריך להבהיר כמה זה קל. כל השנאה שמלבים כלפי ערביי ישראל, ובטח כלפיה כאישה שאומרת את דעתה. מהבחינה הזאת, זו עבודה של רטוריקה. כמו שבנט אמר, להביא טון לא מתנצל. אני לא רוצה להתנצל. אני חושב שהשמאל צריך להיות גאה בתפיסת עולמו".

בישראל לא רודפים אחריך

הרבה השתנה ב"לילה טוב" מאז שהראל נהג לפתוח את התוכניות במערכון מונולוג קבוע בשם "ההתנצלות". את התוכנית הראשונה, ששודרה ביום של פיגוע דקירה בשטחים, הוא פתח בהבטחה שהתוכנית תהיה מצחיקה, אבל לא מדי. הם הכינו תוכנית קורעת, אבל ביום כזה זה לא מתאים. גם בהתחשב בטון האירוני זו הייתה הצהרה בעייתית להתחיל ממנה עונה. לא שזה משנה: במהרה ההתנצלויות נזרקו מהחלון והחליף אותן מונולוג קצרצר וחסר פשרות.

המונולוג שלך חריג בנוף הלייט נייט גם בכך שהוא לא כל כך קומי.

"תלוי. הוא עבר כל מיני תהפוכות. זה סוג של מאמר המערכת שלי, אבל לפעמים, כמו בחמישי האחרון, זה יכול להיות גם משהו מפגר על כתר פלסטיק. מונולוג ביקורתי אפשר בקלות למלא בפאנצ'ים וסבבה, אנשים צוחקים. אבל יו ווין סאם, יו לוז סאם. אם אתה עושה את זה כדמות עם חיקוי, אתה מגיע להרבה יותר אנשים ומאבד חלק מהאמירה. אם אני מסתכל עלינו ועל 'ארץ נהדרת' כשני קצוות, אז הרבה פעמים נאמר את אותו הדבר, אבל הם עוטפים את זה בצורה שתגיע לקהל הכי רחב. הדעה שלי על ראש הממשלה מעצבנת המון אנשים. אם אתה עושה את זה עם דמות, עם חיקוי, אתה מגיע לאנשים והם אוהבים את הדמות, אוהבים את החיקוי ואומרים 'בסדר'. בשיטה שלי זה מגיע להכי פחות אנשים".

אבל זו גם פונקציה של שעת השידור. בפריים טיים היית מתנהל אחרת.

"סביר להניח".

הגירה לפריים טיים זה גורל אפשרי אחד של התוכנית. איך תקבל את זה?

"אני עוד לא מגובש. אנשים לא מבינים כמה העבודה הזאת מעייפת. עשיתי הרבה טלוויזיה, כולל תוכנית יומית, ושום עבודה לא הייתה אינטנסיבית כמו זאת. התקציב כל כך נמוך שאני כותב לעצמי את כל המונולוגים. אני לא יודע מה אעשה אם יציעו לי להמשיך. המחיר האישי הוא ממש כבד".

אז מתקפלים?

"אני צריך קודם כל לנסוע לחופש ואז להתנהל כאדם לא מותש. עשינו 85 תוכניות ברצף. זה באמת מאוד קשה, ואני לא מהסוג שסתם יתבכיין וכאלה".

אתה חושב שזה שנשאו עיניים אליך ולמקביליך הקומיקאים – ליאור שליין, גורי אלפי – וציפו לאיזו בשורה, זה סימפטום לכשל מנהיגות או פשוט רוח הזמנים?

"היעדר המנהיגות זועק. אני מבין את מי שלא הולך לפוליטיקה, כמובן. הייתה לי על זה סצנה על זה עוד ב'מסודרים': מי רוצה ללכת לפוליטיקה ושאלה יהיו החברים שלך לעבודה בבוקר? תחשוב, אתה הולך לעבודה. אתה לא מרוויח המון, ההשפעה שלך מוגבלת, אבל בסופו של דבר אתה פוגש אחלה אנשים על הבוקר, אינטליגנטיים, מעביר את היום בכיף".

לא פוגש את אופיר אקוניס.

"תחשוב, ברמה האישית, שאתה צריך להעביר כל יום עם אופיר אקוניס ושכמותו. אנשים אינטרסנטים, לא מצחיקים, לא מעניינים".

אז ראש האופוזיציה אתה תהיה רק בחלומות של פייסבוק.

"זו חרא עבודה. אתה קם בבוקר והולך לוועדת הכלכלה? עם כל המתחסדים שסתם רוצים כותרות? להעביר ככה את החיים? אבא שלי היה חבר כנסת, אני יודע (אהרון הראל, שהיה חבר כנסת מטעם המערך בשנים 1981־1988 – ע"ק). היו שם אנשים יותר טובים, היה לו יותר קל ללכת. אבל אם היו אנשים יותר טובים, גם לא היה צריך ללכת. מהרגע שנהייתה שם רמה כזאת ירודה של אנשים, זה פשוט דוחה. אתה רוצה להעביר את החיים בטוב". והוא לוקח פאוזה. "אבל אם העם ידרוש…", הוא מעווה את פניו, "אני לא רציתי. העם דרש". והוא נאנח בבוז מסוים.

בסדר. ואם העם ידרוש עוד עונה בתקציב דל? עזוב שליחות ציבורית, מה עם שליחות תרבותית?

"אם היו לנו חמישה אחוזי רייטינג, היינו ממשיכים, כי אז היה לנו היגיון כלכלי – הערוץ היה סוגר פרסומות ולא היה כל הדיון. אם הייתי מייצג כל כך הרבה אנשים ועושה חמישה אחוזים כל לילה, לא היה ספק. אבל בכלל, לא כל דבר צריך כמה שיותר עונות. קח את 'הפרלמנט'. באנו, אמרנו: אנחנו רוצים לעשות חמישה פרקים. אמרו לנו, אין דבר כזה. אמרנו, זה מה שאנחנו רוצים לעשות. לא פס ייצור. לא צריך להיאבק בכל מחיר שזה ימשיך. יכול להיות שכולם כבר הבינו מה יש לי להגיד על המדינה".

אתה חושב?

"לא צריך ליפול למשוואה הקלאסית של הצלחה. כדי שתוכנית תמשיך, מישהו צריך נורא לרצות. אני יכול להגיד לך שבגדול על זה נפלה 'מסודרים'. לא היה מישהו שנורא רצה שזה ימשיך. לערוץ זה היה יקר, אסי כהן מיצה, אני לא יכולתי טכנית לעשות את העונה שהייתה לי בראש. למה 'ארץ נהדרת' ממשיכה כל כך הרבה שנים? כי מולי נורא רוצה. ביום שיימאס לו, 'ארץ נהדרת' תרד. בישראל לא רודפים אחריך".

הגבות קופצות, הראש מסתובב, הידיים מתנופפות

"לפני הכל רציתי להביא שמות חדשים לטלוויזיה", הראל נזכר בתחילת הדרך של "לילה טוב". "העליתי פוסט – אני מגייס כותבים לתוכנית. בואו. קיבלתי 2,000 פניות. קראתי את כולן. זה מדהים בעיניי, שפעם בכמה זמן יש ישי (סלומון) כזה, שהפך להיות אחד הכותבים הכי דומיננטיים שלנו. ילד, גר אצל ההורים, והוא כישרון ענקי. ענקי. ספק אם הוא אי פעם היה מגיע לטלוויזיה. מהלך החיים הרגיל לא היה שולח אותו לשם. היעד השני הגיע מאנשי הערוץ: תעשו קצת רעש, שהצעירים יבואו, שישתפו קצת בפייסבוק. המסה הגדולה שלנו היא בין 25 ל־35, קהל שאין הרבה לערוץ. לקח זמן, אבל הצלחנו לייצר באזז".

גיא אדלר וטל טירנגל, שניים מהמשתתפים בתוכנית, נכנסים למשרד הקטן שהראל חולק עם שני סגניו. בידיהם סקיצה ראשונית של הפינה שתעסוק בלימודי הליבה של החרדים. "לילה טוב אסף, ותודה שהזמנת אותי", פותח אדלר, בדמותו של אורח חרדי בתוכנית. "אני מבין שאצלכם במגזר חושבים שזה מאוד חשוב שאנחנו נדע פרזנט סימפל ופרזנט פרוגרסיב ומשוואה עם שני נעלמים. בהחלט נושאים חשובים שצריך בחיי היומיום". הראל מאלתר איתו את הדיאלוג, אבל משהו לא מקליק. הפינה ארוכה, אדלר מדבר מהר, מזהיר את הראל שאם החרדים ישתלבו בשוק העבודה אז לבסוף הוא ימצא את עצמו עם שני כותבים חרדים בתוכנית. הפאנצ'ים טרם התגבשו. "זה קצת יַבְּש", נאנח הראל. "אני לא צריך את הנאום הזה. צריך למצוא איך מצחיקים את זה, להבין איזה דיבור עושים לו. אולי יידישאי?".

המשך המערכון מצחיק. הראל חולם בהקיץ על הירשל ומנדל (אדלר וטירנגל), שני תסריטאים חרדים, במערכת "לילה טוב", שתרומתם לתוכנית היא מעשיות גלותיות ששופצו קלות לשם האקטואליות. "שנורר מקומי מגיע לניו יורק", טירנגל מספר, "הוא יוצא עם הדרייבר המקומי לסיבוב שנור", "ופוגש שלושה יהודים בשם רבינוביץ'", קוטע אותו אדלר. כשהוא מנחית את הפאנץ' החסידי אל מול מה שאמורה להיות תגובתו המשתאה של הראל, השניים נקרעים מצחוק באופן משכנע במיוחד.

לא הכל בתוכנית של אותו יום עובר חלק. כמה מעמודי התווך של התוכנית נראים כמעט קורסים בשעת ארוחת הערב, המאוחרת כשלעצמה. רכזת המערכת, סטפני זינגר, מתפרצת לקפטריה השוממת של האולפנים. מגדל מגשים של פיצה האט נערם בקצה אחד השולחנות. היא בדיוק חזרה מצילומי הפרק האחרון בסדרת המערכונים "הכנופיה".

"התלבושות של החרדים עוד לא הגיעו", היא אומרת עם סלייס ביד. גיא פירסט, עורך הווידיאו של התוכנית, מעדכן את יבניאל בצרות אחרות: רוב היום שלו הלך על עריכת המאש־אפ של גל גדות ב"וונדר וומן" ובפסטיגל, והעורך השני עדיין לא סיים עם ביקורת הצעצועים של מאור כהן, מה שאומר שגם אם מערכון החרדים יצולם בטייק אחד, הם עדיין לא יספיקו להכין אותו לשידור. השעה היא כמעט תשע בערב. רוב הצוות נמצא במשרד מ־12 בצהריים. תוכנית 133 מתוך 137.

שלוש שעות קדימה. הראל משתקף מהמוניטורים של עמדת הקונטרול הצנועה של התוכנית, כל כולה שולחן עם כמה מסכים ומקלדות בפינת האולפן של ערוץ הילדים, המעוצב כרגע בסגנון טרופי עם כיסאות נוח ועצים מפלסטיק. בז'קט אפור, על רקע הווילון הכחול – תחליף לווילון החום הכבד שעמו נפתחה העונה ושנקטל בזעם על ידי כמה מבקרי טלוויזיה בעלי זיקה לעיצוב פנים – הוא מחייך לראשונה זה כמה שעות. הוא מתניע את עצמו לקראת השידור שייפתח במונולוג קצר אך כבד (הפעם במוקד העניינים: פרשת תא"ל בוכריס). הוא שורק, מתופף על הכוס והמאפרה, כמעט מקפץ בכיסא. הוא צריך את האנרגיות: מאז שהמונולוגים שלו נהיו יותר ויותר קרובים להצהרות פוליטיות, מינון הבדיחות בהם התמתן. האנרגיות הגבוהות והמימיקה המפותחת של הראל – הגבות קופצות, הראש מסתובב, הידיים מתנופפות – מקלילות את שתי הדקות האלה. אז הוא מכניס את עצמו לזון. או שהוא פשוט אוהב טלוויזיה. אוהב לעשות טלוויזיה ולהיות בטלוויזיה.

התוכנית מתחילה טוב. הראל מנגן על המאפרה גם כשהמצלמות כבר רצות וכל האיברים בפניו מסתובבים לכיוונים שונים, כמו עובדים על צירים נפרדים ומשומנים. המונולוג על בוכריס עובר חלק ומשכנע, גם אם הוא לא עתיד להפוך ללהיט ויראלי. גם מערכון לימודי הליבה מצא חיים חדשים בזכות פתרון יצירתי: בסוף זהו דווקא יבניאל שמתארח בתוכנית בדמות החרדי, ובמקום שהמערכון יעבור לחלום מצולם של הראל, המצלמה ננעלת עליו לכמה רגעים. יבניאל רץ בזריזות מחוץ לאולפן בעוד מחוץ לפריים רייב הירשל ורייב מנדל תופסים בזריזות את הכיסאות. התסריטאים החסידים החדשים מתחילים לנסות למכור להראל מערכונים חדשים ("מערכון? אה, זה כמו מעשייה!", אומר אדלר).

"מעשה ברייב בוכריס", מתפלפל טירנגל, "שהלך בהרי ההימלאיה וראה שדוב בא אליו. אמר בוכריס 'שמע ישראל', ופתאום מבחין שגם הדוב ממלמל ברכה ומסיים: המוציא לחם מן הארץ!". עוד בטרם הוא מספיק להנחית פאנץ', אדלר כבר פורץ באולפן בזמר חסידי וסוחף איתו את האחרים. יבניאל, שבשלב הזה כבר יושב, מכווץ ומרוכז, בכיסא שלו בקונטרול בעודו עדיין מחופש לעסקן חרדי, הוא תמונה סוריאליסטית מושלמת.

אי אפשר אחרת

"אני יכול להגיד לך שמולי (שגב) הרבה יותר נחרץ ממני", אומר הראל במורד היום. "הוא בפירוש אומר שתוכנית שהיא מאה אחוז אסקפיסטית בתקופה שלנו זה חוסר אחריות. שאין לה זכות קיום. אני חושב שיש בזה הרבה טעם, אבל אני לא יודע אם אני נחרץ באותה מידה. לגבי עצמי – כן. הרגשתי שאני לא יכול להיות מאה אחוז אסקפיסטי".

אז כן יש לך אחריות.

"אני לא קורא לזה אחריות. אולי במובן הקולגיאלי והאנושי – אם יש לך במה ותוקפים מישהו, ואתה יכול לעזור, אז אתה צריך לעשות את זה. זה כמו בן אדם שהולך ברחוב ורואה פשע. אתה יכול להמשיך ללכת ואתה יכול להגיד: יש פה מישהו במצוקה ואני יכול לסייע".

"אני אופטימי, בגדול. התהליכים יותר חזקים מהכל. העם הפלסטיני יקבל את העצמאות שלו בדרך כזאת או אחרת. תהיה להם מדינה, אין שאלה בכלל. קודם, אחר כך, באיזה מחיר – אלה דברים שיתבררו בהמשך, אבל ברור שנחיה מדינה לצד מדינה, או מדינת כל אזרחיה. הדברים האלה ייפתרו כי אי אפשר אחרת. אני מקווה מאוד שעוד בימינו".

והשיח הוא רק הרעש סביב התהליכים?

"הוא יכול לקרב אותם או לדחות אותם, הם יבואו עם יותר הרוגים או עם פחות הרוגים. לכן אני מסתכל על הדברים לרגע ממעוף הציפור ואומר 'אוקיי, יש דברים יותר חזקים מנתניהו, ובטח שלי אין שום השפעה'. הבלבול הוא ברטוריקה. אומרים, מירי רגב מקללת ואסף הראל מקלל וזה אותו דבר. אנשים לא מבינים את ההבדל בין שרה ללייט נייט. אפשר להגיד, שפה בוטה זו שפה בוטה. אבל לא, לא הייתי מדבר ככה לו הייתי שר".

אבל מירי רגב מבינה את זה. היא יודעת שהיא בדרנית.

"ולגיטימי להגיד לה: 'את לא יכולה לדבר ככה'. לא לגיטימי להגיד את זה לקומיקאי. לא כל מי שמקלל ולא כל מי שמדבר בשפה בוטה הוא לא בסדר אוטומטית. מבוגרים זה עולם אחד וילדים זה עולם אחר, ושרים ורבנים זה עולם אחד וסאטירה זה עולם אחר. אם שופטים אותי כמו ששופטים שר, אז מישהו מצד אחד לא מבין משהו עמוק לגבי תקשורת. ומצד שני… אולי זה יכול לקדם אותי לעבר הפנסיה".

• המסך
• אסף הראל
• לילה טוב עם אסף הראל
• אראל מרגלית
• בנימין נתניהו
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התוכנית החדשה של אסף הראל, ששב לזירת הלייט נייט 12 שנה לאחר הסיבוב הקודם (וקצר הימים) שלו, בראש מורם ובהמון הומור עצמי, יכולה להרתיע במבט ראשון. היא אפילו עשתה זאת למבקרי טלוויזיה מסוימים שראו בסט המינימליסטי שלה ובכתיבה המתחכמת סוג של זריקת זין. אבל "לילה טוב" מוכיחה שקומדיה טובה לא זקוקה להפקה יוקרתית. אולי זו סתם ספקולציה, אבל נדמה שהסט הצנוע, היעדרו של קהל ואווירת התקציב הדל הכללית אינה בהכרח בחירה אסתטית אלא דרכו של הראל להרים תוכנית בתקציב שוודאי אינו משתווה לזה של "היום בלילה" של ערוץ 2, תוך שהוא מפנה את המשאבים ליעדים אחרים – הכותבים.

סביר שהכותבים הצעירים, המוכשרים וברובם חסרי הניסיון הטלוויזיוני של הראל לא חוזרים הביתה במרצדס, אבל אין ספק שכדי להחזיק נבחרת גדולה כל כך של כותבים (ככל הנראה הגדולה ביותר על המסך המקומי), יש לקצץ במקומות אחרים (מזל שלא בפתיח המבריק, הקליט והמהנה כל כך בבימויו של נועם ורדי). כך או כך, האסתטיקה אינה העיקר, ומי שלא מסוגל להתקדם מעבר לרקע הדל מפספס את מה שיש ל"לילה טוב" להציע – כתיבה חתרנית ומשובחת. הראל קיבץ את מיטב סצנת הסטנד־אפ המתפתחת של תל אביב – גברים ונשים חכמים, מרעננים ומושחזים שוודאי לא חלמו שערוץ מרכזי ייתן להם במה אינטנסיבית כל כך. הראל, כותב מוכשר בעצמו, היה חכם מספיק כדי לדעת שהוא לא יכול להחזיק תוכנית שלמה על כתפיו, ודאי כשהאישיות הטלוויזיונית שלו חביבה ודובונית הרבה פחות משל מתחרו גורי אלפי. ארסנל הכותבים המוכשרים והחמודים שלו מגבים אותו בוורסטיליות ובגישות שונות לקומדיה שלכולן מכנה אחד משותף – אומץ.

עצוב להודות בכך, אבל "לילה טוב עם אסף הראל" היא תוכנית חתרנית מדי לישראל של 2016. היא נישתית, ברנז'אית, שמאלנית, הומניסטית ולא עושה לצופים חיים קלים. מי שלא מבין את הבדיחות שמספרים על הרכבת – שלא יעלה עליה. הראל וכותביו לא מפחדים, החל מהתוכנית הראשונה, מעמדות לא פופולריות בנושאים נפיצים כמו הטרדות מיניות, לגליזציה של סמים קלים או נטלי כהן־וקסברג. זוהי חרב פיפיות, שכן מצד אחד הם מצליחים ליצור כמה מהרגעים הטלוויזיוניים המונומנטליים והקאלטיים של הטלוויזיה הישראלית; אך מצד שני, יש להניח שבישראל אורך חייה של תוכנית שבה המנחה שואל (את משטרת ישראל, לא פחות!) אם מותר לזיין את דגל המדינה יהיה קצר ימים ממש כמו הסיבוב הקודם. מסתמן שהראל עצמו יודע זאת ודואג לקרוץ לעברו הטלוויזיוני הסוער בכל הזדמנות. הוא יודע שיש סיכוי טוב שגם הקדנציה הזאת תהיה קצרה, אבל הפעם הוא מרוקן את כל המחסנית מלכתחילה, כדי להשאיר חותם שילווה אותנו בשנים שלאחר לכתה עם מערכונים שעוד ימשיכו לרוץ בפייסבוק ופאנצ'ים ששווים ציטוט. במובן מסוים אנחנו כבר מתגעגעים.

שורה תחתונה: אנרכיה בערוץ 10

ציון:

• אסף הראל
• תחרות
• גורי אלפי
• מצחיק
• ביקורות
• לילה טוב עם אסף הראל
• ביקורת טלוויזיה
• תרבות