Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

לילה טוב עם אסף הראל

כתבות
אירועים
עסקאות
פעם בלילה. "היום בלילה עם גורי אלפי". צילום מסך/ קשת 12

אומרים שהיה פה שמח: 10 תוכניות הלייט נייט הטובות ביותר בישראל

אומרים שהיה פה שמח: 10 תוכניות הלייט נייט הטובות ביותר בישראל

פעם בלילה. "היום בלילה עם גורי אלפי". צילום מסך/ קשת 12
פעם בלילה. "היום בלילה עם גורי אלפי". צילום מסך/ קשת 12

רצועת השידורים הלילית מעולם לא היה ספוט נכסף בטלוויזיה הישראלית, ובכל זאת היו יוצרים לא מעטים שניסו להפוך אותה למשהו יוצא דופן. שנים לפני שאת כל הטלוויזיה מילאו אולפני פוסט ריאליטי וחדשות מתמשכות, כאן היו התכנים הכי פורצי דרך. קינה ללייט נייט הישראלי

13 בספטמבר 2024

בארצות הברית תכניות לייט נייט הן מוסד ותיק ומפואר. עוד משנות השישים של המאה הקודמת, ג'וני קרסון היה גיבור כל אמריקאי – זה שנתן לצופים שלו מתנה גדולה, בדמות סיבה קטנה לחייך או לצחוק, רגע לפני שהולכים לישון. ולאורך השנים היו שם ג'יי לנו ודייויד לטרמן, קונאן אובריין וג'ימי פאלון, ג'ימי קימל וסטיבן קולבר – והפכו את תכנית האירוח הלילית למשהו שאמנם השתנה עם השנים, אבל נשאר איתן בלוח השידורים. הפורמט התעצב – אבל לא באמת השתנה. מונולוג קומי-סאטירי על ענייני היום, קטע קומי, אורח ראשון מפורסם, אורח שני קצת פחות מפורסם, זמר או להקה – תודה רבה לכם, לילה טוב. כך הוא נשאר, מימיו של קרסון ועד ימים אלה ממש.

>> הראשון בשכונה: בר היין ג'ודי מכניס עוד קצת קלאס לשדרות יהודית
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

בישראל, לעומת זאת, הפורמט הקלאסי הזה לא ממש תפס, אבל ניסיונות לעשות תכניות לילה היו למכביר. היו כאלה שניסו לשעתק את המודל האמריקאי, היו כאלה שסטו ממנו לגמרי, וסיפורו של הלייט נייט הישראלי מספר לא מעט גם על הטלוויזיה שלנו. בעיקר כי היום, ברצועות האלה אפשר למצוא בעיקר חדשות, שזה הדבר היחיד שהטלוויזיה המסחרית בארץ יודעת לייצר בעשור האחרון – חוץ מריאליטי. אבל כמתגעגע סדרתי, החלטתי לנסות ולדרג את תכניות הלייט נייט הגדולות שהיו כאן. המאפיינים המובהקים: השעה – תכנית שמשודרת מאוחר, בסביבות השעה 22:00 או 23:00 בלילה. האולפן – תכניות מערכונים ליליות (והיו כאלה) ירדו מהפרק, ונשארנו עם אדם בתוך אולפן טלוויזיה שמנסה להשאיר אותנו עם חיוך, רגע לפני שהולכים לישון. מכאן הפורמטים משתנים (ומשונים), אבל זהו המוטיב החוזר – ועכשיו מגיעה העשירייה.

10. "היום שהיה עם גיא זוהר" (2003-2019)

נכון, נכון, מדובר בתכנית חדשות – ובכל זאת, בעיניי ראוי לתת את הכבוד לגיא זוהר ולפורמט שלו. קודם כל, את הפונקציה הקלאסית של תכנית לילה בחיים שלנו – היא מילאה. גיא זוהר הצליח לרכך במעט את היום הישראלי הלא פשוט שהיה, עם קצת חיוך וקצת ציניות – בלי לוותר על הדיווחים ועל האקטואליה. ומעל הכל, ה"אולי, ואולי לא, נחכה ונראה" שהפך אותו לחיקוי מוצלח ב"ארץ נהדרת" – הוא לב העניין. בתוך תקשורת שתמיד חיפשה כותרות וג'וס, זוהר בא עם הפרופורציות הידועות שלו – שהצליחו גם אחר כך, ב"מהצד השני" של התאגיד. תכנית חדשותית עם גרוב של תכנית לילה, ולפעמים הגרוב הזה הוא הכל.

9. "לילה בכיף" (2009-2010)

דייויד לטרמן, גיבור לייט נייט אמריקאי, התפרסם בתור מגיש ה"אנטי טוק שואו". וגם בלי להיתלות באילנות גבוהים מדי, "לילה בכיף" היא אולי ההגדרה המושלמת לכך. מדובר בפארודיה הכי טובה שאני מכיר על הפלסטיקיות המובנית בפורמט הלייט נייט – מונולוג הפתיחה השחוק, הבדיחות שחוזרות על עצמן בכל פרק, האורחים האקראיים ו"להקת הבית" (שהיא בכלל להקה מחו"ל). "לילה בכיף" אמנם התחבאה בערוצי הנישה, אבל השילוב בין דודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון (לימים אחד האנשים המצחיקים בישראל, אם לא ה-) – הפך אותו לראוי לכבוד. ראויה לציון בהקשר הזה גם האמא – "מהדורה מוגבלת", שבמידה רבה הולידה את תכנית הקאלט הזו.

8. "היום בלילה עם גורי אלפי" (2015-2018)

עוד פורמט לילי שגם נוסה בארץ (ע"י תכניות כמו "עד כאן" או "פעם בשבוע") הוא הפורמט על שמו של ג'ון סטיוארט. להלן – מגיש שלא עומד במונולוג, אלא מתיישב; מגיש מונולוג סאטירי וחד על ענייני היום, באמתלה של מהדורת חדשות, קטעי וידאו במהלך המונולוג שהופכים לפאנצ'ליינס, ואורח באולפן ממגוון של נושאים – מכוכבי בידור ועד פוליטיקאים. התכנית של אלפי אמנם עברה שינויים עם השנים (ועם פיצול ערוץ 2, מה שדי דפק אותה בדרך), אבל היא היתה הניסיון הכי טוב להתמודד עם הפורמט הזה – ובעיקר, המחישה את העוצמות של גורי, שאחרי שנים בפורמטים קבוצתיים זרח כמגיש בודד. קצת חבל שזה נגמר כ"כ מהר.

7. "יצפאן" (2001-2006)

אלי יצפאן הוא, לכל הדעות, אחד הקומיקאים הגדולים שחיים בינינו. ולאורך השנים, הוא עבר כמה ניסיונות עם עולם הטלוויזיה – מהפריצה הגדולה ב"פספוסים", דרך כמה פורמטים שהרבה פחות הצליחו. אבל זו, נראה לי, פסגת ההצלחות שלו. תכנית שהחלה בערוץ 3 בכבלים, רחוקה מהפריים טיים הערוצ-שתיימי, אבל הפכה ללהיט כביר. אבל מעבר למונולוג ולאורחים ולמוזיקה, זו בעיקר התכנית שהציגה את מגוון היכולות של יצפאן כקומיקאי – מפאנצ'ליינס שנונים ועד חיקויים בלתי נשכחים (כולל תקרית דיפלומטית עם נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק). תכנית שהיא סינדרלה – החלה בקטן, וגמרה בענק.

6. "הצינור" (2010-היום)

דוגמא קלאסית נוספת ללייט נייט שבא מהאקטואליה, אבל עשה יותר מזה. תכנית שהחלה מפינה בהגשת גיא לרר במהדורת השבת של אושרת קוטלר, הפכה לתכנית סולו ומשם התפתחה למפלצת – ממי שהיה עסוק בעיקר בהדהוד קטעים אינטרנטיים, לכזו שקובעת סדר יום, מניפה דגלים חברתיים (מהקנאביס ועד יוקר המחייה) ולא פעם מביאה סיפורים יוצאי דופן. סיפור סינדרלה של תכנית גדולה, שהשפיעה מעבר לשעת השידור שלה.

5. "לילה טוב עם אסף הראל" (2016-2017)

בשנת 2003, אסף הראל ניסה לעשות תכנית לילה. זו היתה תכנית בפורמט הכי קלאסי של ה"טונייט שואו" – להקת ביג בנד, אורחים, מוזיקאים, פאנצ'ים, כל הג'אז הזה. אבל "כל לילה" עם הראל לא הצליחה לחדור את המיינסטרים – היא זכתה לרייטינג נמוך יחסית, הסתבכה בשערורייה עם רוחמה אברהם ופשוט נגמרה בשלב מסוים. 13 שנים אחר כך, הראל חזר ללייט נייט – ואמר "פאק איט". הפעם, הוא שבר לחלוטין את חוקי הפורמט; אין פה קהל, אורחים היו מעט מאוד (ולקראת הסוף), ובכל זאת הוא הצליח להבקיע משהו – עם המונולוגים הסאטיריים והשמאלניים, שהחלו בתור משהו סמלי וקטן, והפכו כמעט ללב התכנית. וחוץ מזה, היא כאן כי היא נתנה ביטוי לדור של קומיקאים שהגיע מהסטנד אפ – ונהנתה מהכישרון שלהם. תכנית שבאופן אישי היתה מאוד אהובה עליי, אבל גם היא היתה קורבן של השיטה – ומתה אחרי עונה וחצי בלבד.

4. "פרפר לילה" (1997-2000)

הטלוויזיה הישראלית ידעה לא מעט ניסיונות לקחת דברים שמצליחים ברדיו, ולנסות להפוך אותם למוצר טלוויזיוני. זו בעיניי הדוגמא המוצלחת ביותר – טל ברמן, אחרי ההצלחה הגדולה בגלי צה"ל עם "מוטל בספק", משתחרר מהצבא ואחרי שנתיים, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "רשת". לימים הוא יודה שהוא היה הניסיון של הזכיינית הטיפה "מרובעת" להתרענן – לתת צ'אנס לילדים הרעים לבעוט את דרכם קדימה. רועי לוי, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים שקמו פה, קיבל שם את הצ'אנס הראשון, ו"פרפר לילה" הרשתה לעצמה גם לבחון גבולות. בנוסף, היא היתה גם התכנית היחידה ברשימה שהצליחה לארח את "כוורת". וזה כבר מקנה לה מקום בפנתיאון הישראלי.

3. "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" (1999-2000)

כנראה שאין קלישאה יותר גדולה מאשר – "איזה כיף היה בניינטיז". השנים שהיינו צעירים ויפים, שבהן הטלוויזיה היתה מעניינת – ובעיקר, הרשתה לעצמה להעז. והנה דוגמא מעניינת לכך, בלייט נייט קצר הימים של "קשת". דנה מודן, שכבר התפרסמה כשחקנית (בעיקר ב"פלורנטין"), קיבלה את המשבצת ועשתה איתה תכנית אירוח לילית ונועזת במיוחד. הפורמט הוא משהו שנע בין מסיבת פיג'מות למשחק "אמת או חובה" – ארבעה אורחים, נשים וגברים, שמעזים לדבר על הנושאים הכמוסים והאינטימיים שלהם בטלוויזיה. היא הפכה את דנה מודן לשם דבר, היא פרצה את הטאבו סביב סקס – גם אם שודרה בשעה מאוחרת, והיא גם היתה הניסיון הטלוויזיוני הראשון של מולי שגב, אז בן זוגה. וכל הצצה ביוטיוב רק מעוררת בך שוב את הקלישאה החבוטה – אח, איזה כיף היה בניינטיז.

2. "לילה גוב" (1993-1998)

ללא ספק, הניסיון הכי מוצלח לפצח את פורמט ה"טונייט שואו" קלאסי. מיד עם עליית ערוץ 2 לאוויר, הופיע שם גידי גוב – אחד שכבר היה מולטי טאלנט (עוד לפני שמישהו חשב על המילה), וגם כיכב בטלוויזיה באמצעות "זהו זה". ועדיין, זה היה רגע הפריצה האמיתי שלו – עם המונולוגים הארוכים, ההומור הפרוע (עד כדי וולגרי לפעמים), הכבוד שהוא נתן ליוצרים כמו חנוך לוין ז"ל (ששידר ב"לילה גוב" את היצירה הטלוויזיונית האחרונה שלו), ומעל הכל – הדואטים המפורסמים בסוף התכנית, שלו יחד עם זמר או זמרת אחרת, שמתנגנים עד היום ברדיו. כגובולוג ותיק, "לילה גוב" היתה התכנית שהפכה אותי למעריץ מושבע של גידי כפרסונה – עם ההומור הנוירוטי והתזזיתי. לימים, נעשה ניסיון לגלגול שני בתחילת שנות האלפיים – אבל עליו, חבל להרחיב את הדיבור.

1. "חלומות בהקיציס" (1999-2003)

כי בסופו של דבר, אין כמוה. תכנית שלקחה את פורמט הלייט נייט, ובעטה אותו לקיבינימט. אייל קיציס, שאז התנסה בכמה תכניות שכוחות אל, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "קשת" – ומייצר להיט על זמני. תכנית פרועה, מוגזמת, מחופפת על כל הראש – בקיצור, כל מה שילד בן 12 היה צריך כדי שהמוח שלו יתפוצץ. ובמוקד היה טל פרידמן – עוד מישהו שניסה ולא הצליח בכמה מקומות, שבזכות התכנית הזאת הפך לשם דבר. במה מוחלטת שלו להתפרע ולהתחרע, ולהפוך ללהיט של כל מתבגר שגדל בתקופה הספציפית – מ"מה, כבר נגמר?!" ועד "הכל בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי". כמי שגדל אז, זו היתה נוסחה קומית שאי אפשר לסרב לה. ובדיעבד, זה גם היה הרגע שבו קיציס ופרידמן – שעד התכנית עוד חיפשו את דרכם – הצליחו לעלות אל המדרגה הבאה, "ארץ נהדרת". אבל יותר מכל, זה היה הלייט נייט הישראלי במיטבו: הוא היה מצחיק, הוא היה בועט, הוא היה שונה מכל מה שהיה עד אז, והוא בעיקר הצליח לשלוח טינאייג'ר מתבגר ודחוי (לא חשוב שמות) עם חיוך ענק על הפרצוף.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רצועת השידורים הלילית מעולם לא היה ספוט נכסף בטלוויזיה הישראלית, ובכל זאת היו יוצרים לא מעטים שניסו להפוך אותה למשהו יוצא...

מאתאבישי סלע25 באוקטובר 2024
לילה בכיף (צילום יח"צ)

בשולי החדשות: למה כבר אין מקום לתכנים מוזרים בטלוויזיה?

בשולי החדשות: למה כבר אין מקום לתכנים מוזרים בטלוויזיה?

סופה הקרב של "לילה טוב עם אסף הראל" מלמד אותנו: ימי "חלומות בהקיציס" ו"לילה בכיף" חלפו מן העולם. עולם הקומדיה הישראלי כבר לא אוהב את מה שמוזר, מבלבל, סוריאליסטי. העיירה בוערת, אז תנו לו מהר בדיחות על ביבי ועל מירי רגב

לילה בכיף (צילום יח"צ)
לילה בכיף (צילום יח"צ)
14 בפברואר 2017

הירידה הקרובה של "לילה טוב עם אסף הראל" מהמסך מסמנת למעשה את חיסולו של כיס ההתנגדות האחרון בטלוויזיה. עד לפני פחות מעשור, לא היה נדיר להדליק את הטלוויזיה ולהיתקל בערוצים השונים במערכוני ביזאר שלא היו מאוד שונים ממערכונים כמו "אינסטול עם טורונגול" (טל טירנגל מתירס סקסואל מגיש פינת מה שניתן לתאר רק כפינת רכילות אירוטית-פסיכדלית), שכיום שרדו רק בתכנית של הראל.

בתחילת שנות ה-2000 הייתה כאן תקופה קצרה בה הביזאר חי בשלום לצד בדיחות העדות ובדיחות "אשתי", בין היתר בזכות ערוץ ביפ (הראל בעצמו היה מיוצרי סדרת האנימציה "מ.ק 22" בערוץ, שהייתה דווקא מהיצירות היותר מיינסטרימיות שבו). לצידה שודרו תכניות כמו "לילה בכיף", שהוולגריות הסלפסטיקית שבה חזרה על עצמה פרק אחר פרק (התסריט היה קבוע וחזר על עצמו לאורך כל העונה), "הרצועה", בה המנחה טל ברמן, שהיה "רגוע מדי" הוחלף ב"עופר נבאחו" (אורי גוטליב בתפקיד מטורלל) ותכניות נוספות, כמו "פיני הגדול", "עולמו של רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה". גם "מיסטר מותק" ו"קרציה", שרצו באותן שנים ב-yes התהדרו בניסיונות בלתי פוסקים להביך את האורחים והצופים גם יחד.

היום, מבט חטוף בערוצים המסחריים מלמד שהומור מוזר לא מוכר יותר. בהתחלה התכנים של ביפ עברו לאינטרנט (ואחר כך ירדו גם משם), ערוץ YTV של yes, שהיה סובלני לתכנים כאלה, גם הוא ז"ל, הערוצים המסחריים נהיו, ובכן, יותר ויותר מסחריים, והוט קומדי סנטרל מעולם לא היה במה אמיתית לתכנים משונים, בין היתר בגלל מיעוט הפקות המקור שבו.

אז לאן הביזאר נעלם? התשובה הברורה היא – לאינטרנט. אם כי התבוננות מעמיקה יותר מגלה שזה לא כל כך מובן מאליו. רוב התכנים המשונים בפייסבוק מופיעים בסטטוסים מילוליים בעמודים שזמן התהילה שלהם קצר או שמסתמכים על תוכנת "צייר" האהובה על הקהל הפייסבוקי. כשאין מאחוריך חברת הפקות, קשה יותר להעמיד תכנים טלוויזיוניים רציניים.

נכון, הייתה תקופה בתחילת העשור הקודם בה אתרים כמו Flix היוו פלטפורמה ליוצרים חובבנים שחלקם יצרו תכנים שהפכו לקאלט (מיטיבי לכת יזכרו את "ריבוע ומשולש"). באתר הזה גם התחילו את דרכם ב-2007 ניצה ולחם (רועי כפרי וניב מג'ר), שיש שיאמרו שהחיבוק שהם קיבלו בסופו של דבר מהקהל הרחב היה חיבוק דב. דבר דומה קרה גם ל"ערוץ הכיבוד" כשהלהיט "עור ברווז" חצה את הרוביקון והחל להתנגן במסיבות בלי המטען הקומי הנלווה.

החיבוק מהקהל הרחב התברר כחיבוק דב. רועי כפרי וניב מג'ר (ניצה ולחם)
החיבוק מהקהל הרחב התברר כחיבוק דב. רועי כפרי וניב מג'ר (ניצה ולחם)

ליוני סמאש, שהיה תסריטאי ראשי בתקופת הזוהר של "ביפ" יש הסבר ברור למצב הביזאר היום. "לעשות דברים כאלה בטלוויזיה זה סיכון כלכלי", אומר סמאש, "והניסיון של קשת עם 'לילה תירס' (ספק תוכנית לייט נייט, ספק פארודיה על אחת, שהנחו טירנגל ושותפו יורן דוידי למשך עונה אחת קצרה ב-2014 – נ"נ) מוכיח את זה. נתנו להם פינה בלילה לעשות בה שטויות, וזה לא השתלם. אפילו אסף הראל התחיל עם לשלוח קול קורא לתסריטאים בפייסבוק שבו אמר 'חבר'ה, לא תרוויחו הרבה כסף, אבל תוכלו לעשות לונה פארק'".

סמאש, שהיום עובד בתאגיד השידור הציבורי כמפתח תוכן, טוען שההומור לא השתנה, רק המדיום. "רחלי רוטנר, לדוגמה, לא תקבל תכנית טלוויזיה משלה בחיים, אבל אלפי לייקים בפייסבוק יש לה", הוא אומר, ומשווה את סוג ההומור הזה למה שהוא וחבריו היו עושים בתחילת שנות האלפיים ב"ביפ": "עד היום אנשים ברחוב קוראים לי מפשר-מן (דמות שגילם ב"לילה בכיף" – נ.נ). לדברים טובים יש אורך נשימה ואורך רוח. ב'לילה בכיף' ניסינו לקחת את הטוק שואו הקלאסי ולהתעלל בו עד זוב דם. רפטטיביות מוגזמת עובדת ואני רואה את זה גם אצל חבר'ה צעירים שעושים היום מערכונים באינטרנט, למשל אצל 'כל מה שמצחיק בעולם', שאוספים לעצמם קהל מעריצים אדוק'".

אנשי "כל מה שמצחיק בעולם" (מג'ר שהוזכר לעיל, גלית חוגי, אריאל ויסמן, ירמי שיק בלום, אסף קפלנסקי ואחרים) הם קומיקאים צעירים שגדלו על הצדדים היותר משונים בעולם הקומדיה, ומנצלים בצורה מיטבית את החופש שהאינטרנט מעניק. "ראם הנער שהתבגר מהר מדי", מיני-סדרה שיצר איתם שאול לוריא (סולן קין והבל 90210) היא אחת מפסגות הז'אנר, כזו שגורמת לצופה לתהות אם כל השחקנים שמשתתפים בכלל מודעים לסוג ההומור שאותו הם יוצרים.

בסוגה הקומית הזו, שמתעתעת בצופה לגמרי, יש כיום שחקן חדש ומוזר להפליא: "מגזין באריה". אחד מסיפוריו המוכרים של הסופר חורחה לואיס בורחס עוסק בסופר צרפתי משנות השלושים של המאה ה-20 שמנסה לכתוב את "דון קיחוטה" של סרוואנטס בן תחילת המאה ה-17 – אך לא להעתיקו, אלא מתוך עצמו להגיע לכתיבה של אותו הספר מילה במילה. כך עולות השאלות: האם שתי יצירות מקוריות, אחת מהמאה ה-17 ואחת מהמאה ה-20, שהן זהות מילה במילה – האם הן אותו הדבר? "מגזין באריה" מעלה את השאלה – האם תוכן שנוצר כדי לחקות אחד לאחד תוכן אמיתי של ערוץ קהילתי הוא הומור, מחווה, "דאחקה", או שהוא פשוט הדבר האמיתי?

תמונת הפרופיל של עמוד הפייסבוק של ה"מגזין" הזה היא מקלט טלוויזיה ישן וגדול, מה שמרמז על התכנים – קליפים, ראיונות ופתיחים בסגנון הערוץ הקהילתי, על כל מה שמשתמע מכך: מעין גרסה מצולמת לעמוד הפייסבוק "מנחם המשעמם". בתיאור העמוד נכתב "‎ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעמוד הרשמי 'מגזין באריה', בערוץ הקהילתי אפיק 98 בכבלים ובלוויין‎". וכן, זה אכן משודר בערוץ 98, מה שמעלה את השאלה – האם הערוץ הקהילתי מודע לבדיחה? ובכלל, האם חיקוי אחד לאחד של אסתטיקת ערוץ מקומי עדיין נחשבת בדיחה?

הפטנט לכאורה פשוט, אבל החכמה היא בביצוע – היוצרים של "באריה" הבינו את הניואנסים שבאסתטיקת "הערוץ הקהילתי" והביצוע שלהם מקבל ציון 10. גם ניהול העמוד מציית לחוקים של הפרובינציאליות באופן מעורר רושם, עם תגובות אדמין דוגמת: "שלום חנן. הכתבה צולמה בקפה יונצ׳ו ברחוב הבנים 5. באריה. סופשבוע נעים. נאווה וצוות מגזין באריה". זה כל כך דומה למקור, שכבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". לראיה, כשעמוד הפייסבוק של הערוץ הקהילתי שיתף את הקליפ "יום חלום" של ה"אמנית" דבורה בר-און, המגיבים התמימים היו בטוחים שמדובר בקאלט בהתהוות. הם רק לא הבינו שמדובר בקאלט מכוון.

המסיכה לא יורדת גם כשמנסים לקבל תגובה מהיוצרים, שמעדיפים לא לחשוף את זהותם האמיתית: "אנחנו מגזין חדשות מקומיות שפועל באופן עצמאי בישוב באריה", עונה לפנייתנו מי שמזדהה כנאווה בן עזר, סגנית העורך. "אנחנו מסקרים את את ענייני היום-יום של באריה מזה עשרים שנה. הצוות מורכב מגברים ונשים בכל הגילאים שהמשותף להם הוא הרצון לספר סיפור, להראות את החיים מזווית קצת אחרת, להצחיק ולרגש".

ואילו מי שמזדהה בתור דוד בן עזר, העורך הראשי ומייסד המגזין, אומר: "אנחנו מושפעים מחיי היום יום, מתושבי באריה, מן המשפחות שלנו, החברים שלנו, הילדים והנכדים. לכל אחד מצוות המגזין יש השפעות ספציפיות משלו. נאווה לדוגמה מאוד אוהבת אומנות וטיפוסים צבעוניים, אני מעדיף להתמקד בהיסטוריה של היישוב, שולי ושוש מגלות פינות חמד וממליצות על אירועים, צבי אברבוך הוא טיפוס צבעוני יותר, יערה, כתבת הנוער שלנו (שמורידה את ממוצע הגילאים ושומרת עלינו צעירים) מביאה את הקול הצעיר, ויש את נמרוד שכולנו למדנו להכיר".

לשאלה מדוע לדעתו אין היום מספיק תכני ביזאר כמו "באריה", עונה בן עזר "לא בטוח שהבנתי את שאלתך. יש המון תכנים כמו שלנו. אני מזמין את קוראיך לפתוח את אפיק 98 בכבלים או בלוויין".

כבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". מגזין באריה (צילום: צבי אברבוך)
כבר לא ברור מה אמיתי ומה "בצחוק". מגזין באריה (צילום: צבי אברבוך)

"מגזין באריה" לא פועל בוואקום מוחלט. עמית איצקר, קומיקאי וקולנוען שמוכר בעיקר מתפקידו כקלידן זיו בסדרת האינסטנט-קאלט "משיח", פועל גם הוא בשדה הזה. איצקר אחראי היום לאחת מתכניות הביזאר היחידות שבכל זאת "משודרות" באינטרנט – "חתיכות – עמית איצקר ויואב טל גוזרים ומדביקים", שחוזרת בשבוע הבא לעונה שנייה ב-Halalit.tv.

מדובר בתכנית אירוח שמארחת אנשים מתחומי התרבות והבידור. עד כאן, אין שום דבר מיוחד. אבל התכנית נראית חובבנית באופן מופגן, כשאיצקר וטל משרים את האווירה המביכה ביותר שניתן להעלות על הדעת. והדובדבן שבקצפת – הפרקים אורכים מעל לשעה, זמן בלתי אינטרנטי בעליל. "החללית מנסים להביא דברים קצת שונים. בהתחלה הם רצו בכלל שנעשה תכנית של שעתיים. הם פועלים משיקולים שקשה להבין, הם לא הכי קומוניקטיביים, אבל הם נורא מאמינים בזה", הוא מסביר.

כשהמציאות עצמה נהיית יותר ויותר לא ברורה, הצופים אוהבים מציאות אלטרנטיבית ובהירה על המסך – הומור עדות ישן וטוב, תכניות אירוח קלאסיות, לכל היותר ראיונות השטח של שי שטרן. הכל נהיה היום מאוד ברור, גם ההומור. האינטרנט נתן לביזאר מקום לזלוג אליו, והמעבר הזה התאים לטלוויזיה הישראלית ולצופיה. בדיוק כמו שרק סוגיות ביטחוניות מצליחות באמת לתפוס את סדר היום הציבורי, כך גם הומור אקטואלי נתפס כנכון יותר, או חשוב יותר, מההומור המוזר. או שהצופים פשוט שכחו איך זה לחשוב על משהו שהוא לא פוליטיקה.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

סופה הקרב של "לילה טוב עם אסף הראל" מלמד אותנו: ימי "חלומות בהקיציס" ו"לילה בכיף" חלפו מן העולם. עולם הקומדיה הישראלי...

מאתנדב נוימן14 בפברואר 2017
טל טירנגל (צילום: בן פלחוב)

עבאדי בכמויות: הכותבים של אסף הראל מדברים

עבאדי בכמויות: הכותבים של אסף הראל מדברים

עבור רוב הכותבים של "לילה טוב" מדובר בעבודה הראשונה בטלוויזיה. אחרי 137 תוכניות הם בעיקר צריכים לשירותים

טל טירנגל (צילום: בן פלחוב)
טל טירנגל (צילום: בן פלחוב)
31 ביולי 2016

סקירה חטופה של האזור תספיק כדי להבין שמדובר במשרד המוזנח ביותר בהרצליה פיתוח. עמדות המחשבים הצרות ירצו בקושי מוקדני שירות דקיקים במדינת עולם שלישי, ועל דלת השירותים מודבק השלט "הכי כיף לכתוב תסריטים בלי ריח של קקה באוויר", מחשש שמישהו ילך שם עד הסוף ויצחין את החלל החנוק ממילא.

"עובדים בלהצחיק זה את זה". הכותבים של אסף הראל (צילום: בן פלחוב)
"עובדים בלהצחיק זה את זה". הכותבים של אסף הראל (צילום: בן פלחוב)

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
אסף הראל הוא האיש הכי דווקאיסט על המסך. ריאיון
הלייט נייט הישראלי מתגלה כפתרון רדיקלי
ריאיון עם תסריטאי ומפיק "משפחת סימפסון"

כאן הם מבלים כ־12 שעות מדי יום ומבשלים מערכונים ארוכי טווח לצד תגובות קומיות מיידיות לענייני דיומא. להוציא את הקיטורים האופייניים על העורכים, השעות והחברים לצוות, הם מסכמים את העונה בחיוך מסופק. "דאגו לנו למקרר, נייר טואלט וערגליות, ואנחנו עובדים בלהצחיק זה את זה", הם מודים, ומוסיפים שמי שממש צריך לחרבן תמיד יכול לרדת קומה לשירותים של ערוץ הספורט.

עבור עמית הרשקוביץ (28), רות אלבז (28), גיא אדלר (29), אסף קפלנסקי (34) וישי שלמון (25) מדובר בתפקיד הכתיבה הראשון לטלוויזיה, מה שאמור להפוך את טל טירנגל מתירס סקסואל (32), בהיגיון מופרע לחלוטין, למבוגר האחראי בצוות. "אני לגמרי אוהב את מה שנהיה מהתוכנית", הוא מספר. "אני לא אדם כזה פוליטי, אבל אי אפשר לא להעריך את המונולוגים החדים של אסף. אני גאה גם במעין סדרת הראפ ששילבתי בתוכנית, 'הכנופיה', ובאינסטול, שבו חילקתי זיינים במקום הדרקונים של דורין אטיאס. כל שאר הכותבים מעולים, ואם זאת לא הייתה תוכנית יומית שטוחנת לנו את החיים, זה היה יכול להיות מושלם".

למה בכלל באת לפה? לילה טוב עם אסף הראל (צילום: בן פלחוב)
למה בכלל באת לפה? לילה טוב עם אסף הראל (צילום: בן פלחוב)

איך עובדת הדינמיקה בין הכותבים והעורכים?

קפלנסקי: "המגע איתם הוא תסכול מתמשך. כשאתה בא אליהם עם מערכון, אתה יכול לצפות לשלוש תגובות אפשריות, השכיחה ביותר היא שתקבל פרצוף של 'למה בכלל באת לפה'. השנייה היא זיק של תמיכה, והרבה פעמים זה אומר שהם ייקחו את הרעיון אבל הוא ילך למקום אחר לחלוטין, או שהם פשוט אוהבים את זה, אבל זה יחסית נדיר".

וביניכם לבין עצמכם?

הרשקוביץ: "התהליכים היו די גמישים. לא הכרנו בהתחלה, ובשלב הראשון ניסו לצוות אותנו לזוגות. זה לא עבד. אז עם הזמן אנשים מצאו את הנישה שלהם. היום לדוגמה יצא שרות כתבה מערכון עם קפלנסקי בפעם הראשונה מאז תחילת העונה, ויכול להיות שזה לא קרה עד עכשיו רק כי הם ישבו בשני חדרים יחסית רחוקים".

חוץ מכסף וזמן מסך, מה קיבלתם מהעונה הזאת?

אדלר: "עבאדי בכמויות, פיצות בערב וגם את הניסיון שרכשנו מאסף ומעידו העורך, אפילו שהרבה פעמים חשבנו שהם לא מבינים כלום".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עבור רוב הכותבים של "לילה טוב" מדובר בעבודה הראשונה בטלוויזיה. אחרי 137 תוכניות הם בעיקר צריכים לשירותים

מאתגיא פרחי31 ביולי 2016
מתגלח על אף אחד. אסף הראל. צילום: איליה מלניקוב

ראש האופוזיציה: אסף הראל הוא האיש הכי דווקאיסט על המסך. ריאיון

השמאל? "בבעיית דימוי עמוקה". ביבי אפס? "אני לא מתנצל". אראל מרגלית? "הוא לא אותנטי". פוליטיקה? "זו חרא עבודה". אסף הראל מרדים...

מאתעמית קלינג31 ביולי 2016
אסף הראל מאושר מכותביו. צילום: תום זוילי

זול אך אלגנטי: "לילה טוב עם אסף הראל" חתרנית ואמיצה מדי לישראל

זול אך אלגנטי: "לילה טוב עם אסף הראל" חתרנית ואמיצה מדי לישראל

בלי תקציב, מחוץ לפריים טיים, עם כותבים מצוינים וביצים של שור, תוכנית הלייט נייט האנרכיסטי של אסף הראל היא קאלט בהתהוות. אם היא תאריך ימים זה יהיה הנס הכי כיפי שקרה בטלוויזיה הישראלית במשך זמן רב

אסף הראל מאושר מכותביו. צילום: תום זוילי
אסף הראל מאושר מכותביו. צילום: תום זוילי

התוכנית החדשה של אסף הראל, ששב לזירת הלייט נייט 12 שנה לאחר הסיבוב הקודם (וקצר הימים) שלו, בראש מורם ובהמון הומור עצמי, יכולה להרתיע במבט ראשון. היא אפילו עשתה זאת למבקרי טלוויזיה מסוימים שראו בסט המינימליסטי שלה ובכתיבה המתחכמת סוג של זריקת זין. אבל "לילה טוב" מוכיחה שקומדיה טובה לא זקוקה להפקה יוקרתית. אולי זו סתם ספקולציה, אבל נדמה שהסט הצנוע, היעדרו של קהל ואווירת התקציב הדל הכללית אינה בהכרח בחירה אסתטית אלא דרכו של הראל להרים תוכנית בתקציב שוודאי אינו משתווה לזה של "היום בלילה" של ערוץ 2, תוך שהוא מפנה את המשאבים ליעדים אחרים – הכותבים.

סביר שהכותבים הצעירים, המוכשרים וברובם חסרי הניסיון הטלוויזיוני של הראל לא חוזרים הביתה במרצדס, אבל אין ספק שכדי להחזיק נבחרת גדולה כל כך של כותבים (ככל הנראה הגדולה ביותר על המסך המקומי), יש לקצץ במקומות אחרים (מזל שלא בפתיח המבריק, הקליט והמהנה כל כך בבימויו של נועם ורדי). כך או כך, האסתטיקה אינה העיקר, ומי שלא מסוגל להתקדם מעבר לרקע הדל מפספס את מה שיש ל"לילה טוב" להציע – כתיבה חתרנית ומשובחת. הראל קיבץ את מיטב סצנת הסטנד־אפ המתפתחת של תל אביב – גברים ונשים חכמים, מרעננים ומושחזים שוודאי לא חלמו שערוץ מרכזי ייתן להם במה אינטנסיבית כל כך. הראל, כותב מוכשר בעצמו, היה חכם מספיק כדי לדעת שהוא לא יכול להחזיק תוכנית שלמה על כתפיו, ודאי כשהאישיות הטלוויזיונית שלו חביבה ודובונית הרבה פחות משל מתחרו גורי אלפי. ארסנל הכותבים המוכשרים והחמודים שלו מגבים אותו בוורסטיליות ובגישות שונות לקומדיה שלכולן מכנה אחד משותף – אומץ.

עצוב להודות בכך, אבל "לילה טוב עם אסף הראל" היא תוכנית חתרנית מדי לישראל של 2016. היא נישתית, ברנז'אית, שמאלנית, הומניסטית ולא עושה לצופים חיים קלים. מי שלא מבין את הבדיחות שמספרים על הרכבת – שלא יעלה עליה. הראל וכותביו לא מפחדים, החל מהתוכנית הראשונה, מעמדות לא פופולריות בנושאים נפיצים כמו הטרדות מיניות, לגליזציה של סמים קלים או נטלי כהן־וקסברג. זוהי חרב פיפיות, שכן מצד אחד הם מצליחים ליצור כמה מהרגעים הטלוויזיוניים המונומנטליים והקאלטיים של הטלוויזיה הישראלית; אך מצד שני, יש להניח שבישראל אורך חייה של תוכנית שבה המנחה שואל (את משטרת ישראל, לא פחות!) אם מותר לזיין את דגל המדינה יהיה קצר ימים ממש כמו הסיבוב הקודם. מסתמן שהראל עצמו יודע זאת ודואג לקרוץ לעברו הטלוויזיוני הסוער בכל הזדמנות. הוא יודע שיש סיכוי טוב שגם הקדנציה הזאת תהיה קצרה, אבל הפעם הוא מרוקן את כל המחסנית מלכתחילה, כדי להשאיר חותם שילווה אותנו בשנים שלאחר לכתה עם מערכונים שעוד ימשיכו לרוץ בפייסבוק ופאנצ'ים ששווים ציטוט. במובן מסוים אנחנו כבר מתגעגעים.

שורה תחתונה: אנרכיה בערוץ 10

ציון:
ציון ביקורות - 9

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

בלי תקציב, מחוץ לפריים טיים, עם כותבים מצוינים וביצים של שור, תוכנית הלייט נייט האנרכיסטי של אסף הראל היא קאלט בהתהוות....

מאתמיכל ישראלי20 בינואר 2016
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!