>> מיטל כץ מינרבו (כדאי שתעקבו) היא אמנית רב-תחומית ומעצבת, נולדה בישראל, גדלה בוונצואלה וחזרה לארץ ב-1995. בימים אלה היא מציגה במוזיאון רמת גן את תערוכתה "עבודת שדה", מיצב רב-שכבתי יפהפה הקלוע כולו בטכניקת ראטן מסורתית ופורש גן שנוצר ביד נשית: עצים, פרחים, פירות וספסל. התערוכה מהדהדת יוזמות פורצות דרך של נשים חלוצות בתחום הבוטני, וכץ-מינרבו מנכסת את הפרקטיקה הגברית של רישום בוטני ומייצרת לקסיקון צמחים נשי מומצא.אתם רוצים לראות את זה.

>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי
>> אסופת זיכרונות מתוקים מהולים במי ים מלוחים // העיר של רוני ידידיה

1. חוף צ'ארלס קלור

ספציפית בין 8 ל-10 בבוקר. אני שוחה בים כמה שאני יכולה בכל עונות השנה. הים מנחם אותי כמו תרופה.

2. פארק החורשות

אני מטיילת בו עם הכלבה שלי כל יום, ויש שםבית קפה חדש דנדש, "קפה מצפור". כולי צפיה שיצליח להתבסס ולבנות אג'נדה מעניינת. הקפה בסדר גמור.
>> מצפור // הינריך היינה 19 תל אביב

3. הגן הבוטני

פיסת גן חלומי ומפתיע בדרום העיר.

4. כנסיית פטרוס הקדוש

הכנסייה שבפארק החורשות, על שם השליחים הקדושים פטרוס ופאולוס וטביתא הצדיקה. הכנסיה נוסדה בשנת 1888 בנוכחות הדוכסית הגדולה אליזבת פיודורובנה והדוכסים הגדולים סרגיי ופאבל רומנוב (יש לי חולשה לכל מה שקשור למשפחת רומנוב, מבחינתי זה חלום שהתגשם).

5. קריית המלאכה

שם מתרכזים כל תחומי החיים: מסעדות, הופעות, גלריות, מרכזי תרבות, חנויות ומה לא. זאת עיר קטנה בתוך תל אביב. יש בה גם צדדים אפלים והם חלק מהאופי של המקום.

מקום לא אהוב בעיר:

גינת לוינסקי הפכה למקום אפל למדי. בגלל בניית הרכבת הקלה שלא נגמרת, נווה שאנן ורחוב סולומון הפכו מקומות למפחידים ממש גם ביום, ועוד יותר כשיורד החושך. מתרחשת שם תופעה שראיתי בעוד מקומות בעיר והיא שבערב יש רק גברים ברחוב. זה לא היה ככה. בעבר הרגשתי נוח להסתובב בעיר בכל שעה. היום זה לא קורה, בניית רכבת הקלה יוצרת אזורי בניה נטושים וסמטאות צרות וחשוכות. ביחד עם זה, כמות חסרי הבית והג'אנקיז גדלה, כל מקום הוא בית בשבילם וכל פינה חשוכה היא אתר לצריכת סמים. דרום העיר כבר היה במצב יותר טוב. ההתדרדרות ניכרת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מאז שהתחילה ההפיכה המשטרית, הראש שלי לא מסודר. מהשבעה באוקטובר 2023, הבלגן נהיה מורכב יותר. האירועים שסידרו אותי היו רגעיים וקטנים מאוד. לא מצליחה ליהנות. אני חושבת שמה שסידר אותי ונתן לי תחושה שאני לא לבד היו ההפגנות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אמנם אני אמנית פלסטית, אבל מקורות ההשראה שלי הם קולנוע וטלוויזיה. כמו שאמרתי קודם, בשנתיים האלה אירועים קטנים עודדו אותי. הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס עזר לי למצוא את השגרה שאיבדתי בגלל המלחמה ולימד אותי כמה השגרה חשובה כדי להתחבר מחדש לאנושיות ולעצמי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתרום לארגונים ומטפלות.ים שתומכות בנפגעי פוסט טראומה. ארגונים ומטפלותים המקדמות מחקר של טיפול באובדנות, בעיקר של חיילים. יש גם את ארגון "בואו" לנפגעי העוטף. ולא פחות חשוב ארגון"בדרך להחלמה"המתאם הסעות מתנדבים של ילדים פלסטינים חולי סרטן מהמחסום אל בית החולים. אותו ארגון נדיב הסיע את אבי קצת אחרי שבעה באוקטובר מביתו לקבלת טיפולי הקרנה בבית חולים במשך חודשיים. אני אסירת תודה למתנדבותים המדהימות האלה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני מרימה לשמרית המהממת, שמנהלת את תהליכי האימוץ של הכלבים והחתולים באגודתצער בעלי חיים ברחוב הרצל. לפני שנה אימצנו כלבה ששנתה את חיינו. "לאב" שמה והיא חירשת. שמרית ידעה מהרגע הראשון שאנחנו המשפחה שלה וליוותה אותנו במסירות. את לאב הבאינו בשביל שתרים לילדים שהיו גמורים אחרי שבעה באוקטובר. מאוד מהר הבנו שגם אנחנו המבוגרים היינו צריכים אהבה ונשיקה עם אף רטוב. אז תודה לשמרית שהרמת לנו את החיים, עכשיו תורינו להרים לך!!! לכו לאמץ!!

מה יהיה?
אני אופטימית ולא מתייאשת. אני מאמינה באופן מוחלט שמחשבה יוצרת מציאות. אז אני עובדת על זה חזק! יהיה טוב!!!

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• מוזיאון רמת גן
• פארק צ'ארלס קלור
• קריית המלאכה
• פארק החורשות
• הגן הבוטני
• כנסיית פטרוס הקדוש

>> דינה יקרסון היא אוצרת-משנה במוזיאון רמת גן, עולה ותיקה מאוד מברית המועצות (1990), וביום חמישי (מחר, 15.5 19:00) היא תערוך במסגרת יום המוזיאונים הבינלאומי – יחד עםדאשה איליאשנקומקולקטיב קקדלארט שמחבר בין אמנים עולים ושדה האמנות בארץ – ערב מיוחד תחת הכותרת "קולות ההגירה", בו שמונה יוצרים מתחומים שונים, יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, אשר עלו לישראל בשלוש השנים האחרונות בעקבות מלחמת רוסיה ואוקראינה, ויספרו בזמן מוקצב על יצירתם וחוויותיהם כאן.כל הפרטים והכרטיסים כאן.

>> בריכה שהיא מקור חיים ואוכל באמת מצוין // העיר של אלכס ליבק
>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של הצ'ייסרית מיכל שרון

1. חוף העלייה/עג'מי

אני בת אדם שצריכה מרחב וטבע, ובשנים האחרונות נעשה לי קשה יותר לנשום בין חללי הבטון העירוני. לכן, המקום האהוב עליי בהחלט – פיסת הטבע של תל אביב – זה הים. מאז ומעולם הים היה מקום מפלט, וגם בזמנים הכי מורכבים זה המקום שבו הנפש שלי נרגעת. החוף שאני הולכת אליו בעיקר הוא חוף גבעת עלייה בעג'מי. יש אליו גישה נוחה עם אוטו, לא צפוף ותמיד אפשר למצוא איפה לשחות, גם כשהים מאוד סוער.

2. קפה שפירא

אני גרה בדרום העיר, בקרית שלום, אליה עברתי משכונת שפירא שבה גרתי חמש שנים קודם לכן. קפה שפירא – שהוא הרבה יותר מבית קפה – היה סמוך לבית הקודם שלי, ותמיד הרגשתי שהוא כמו החצר האחורית שלי. ובשבילי הוא היה ועדיין (למרות שאני נמצאת שם פחות) סוג של בית. זהו מרחב גדול שיש בו גם גידולי ירקות ומתקנים DIY לילדים, ובכל מיני ימים ושעות מתרחשת שם פעילות אחרת, בין מופעים, שוק בגדים, השקות של ספרים, הקרנות של סרטים, ערבי רגאיי ועוד. תמיד אפשר למצוא שם פנים מוכרות ולהרגיש תחושת שייכות ובית.
רלב"ג 15

3. קולנוע לב

אני לא אוהבת את הסנטר עצמו, אבל בהחלט אוהבת ללכת לראות סרטים בקולנוע. קולנוע זה המדיום האהוב עליי לצריכה, ואני מאוד אוהבת לראות סרטים על המסך הגדול. בתי קולנוע גדולים מאוד הם לא בשבילי, ומשהו באינטימיות של קולנוע לב מספק את החוויה.

4. מסעדת אייבי

למרות שאני חיה חיים מאוד צנועים, המשתרעים בעיקר בין הבית שלי לעבודה ולמקומות שהם ברדיוס שלי פחות או יותר, אני מאוד אוהבת לאכול טוב. והמסעדות האהובות עליי הן אלו שיש בהן אווירה הכי קז'ואל בשילוב של אוכל מעולה. בשבילי מסעדת אייבי זה מקום כזה. לא שאני יושבת שם באופן קבוע, אבל זו מסעדה שאני ממשיכה לחזור אליה מפעם לפעם.
לינקולן 16

5. המגדלור ספרים

כשאני מגיעה למגדלור תמיד בא לי לקרוא את כל הספרים. ממש כיף לשהות שם, ואני תמיד נשארת הרבה אחרי שאני מוצאת את הספר אשר חיפשתי.

מקום לא אהוב בעיר:

אני גרה בדרום העיר, ושם יש הרבה מקומות עזובים ומוזנחים, וקשה לכתוב על כך כי זה גם עניין פוליטי. המתחם הבעייתי של התחנה המרכזית הוא מקום שאינו נעים לי באופן אישי. כשגרתי ממש בסמוך אליו הייתי פוקדת אותו יותר. ויחד עם זאת, יש שם הרבה פעילות וקהילות שקשורות למקום הזה, שהן הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים ומכירים. הסוגייה בדבר הטיפול במקום הזה מאוד מורכבת. וקטונתי מלהגיד מהו הפתרון הנכון.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
יש הרבה אירועי אמנות ותרבות שאני קשורה בהם באופן ישיר, ואני ממש חיה אותם ודרכם, והם גם נותנים לי תקווה גדולה ונחמה בימים האלו. למשל, אשכול התערוכות הנוכחי במוזיאון רמת גן שבו אני עובדת, ובמסגרתו גם אצרתי תערוכה, הקרוי"מה שהלב רוצה: אמנות כשער לריפוי"– עצם הכותרת שלו מבחינתי נותנת הרבה נחמה, וגם התערוכות עצמן. גם התערוכה שבה הצגתי יחד עם זוהר שפיר,"ידי נחש"בגלריה אחד העם 9 שהתבססה על מיתוס שומרי עתיק "איננה יורדת לשאול" – היתה עבורי ממש משמעותית דווקא בתקופה הנוכחית, מכיוון שהמיתוס העתיק דיבר על היכולת לרדת הכי נמוך בשביל לעלות למעלה ולחוות טרנספורמציה, וזה מה שכולנו הכי מייחלים לו כרגע.

מתוך התערוכה "ידי נחש", דינה יקרסון, גלריה אחד העם

ולסיום, פניי קדימה – והאירוע החשוב שאני מקווה שיפתח את הראש והלב זה אירוע שאני יוזמת במוזיאון רמת גן הקרוי"קולות ההגירה". זהו אירוע שנותן במה ליוצרים מתחומים שונים, עולים חדשים מחבל בריה"מ רבתי שעלו בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה לארץ. אני מאוד מתרגשת מכך שזה קורה ב-15 במאי, בשפה האנגלית, ואני חושבת שזה ממש חשוב לייצר שיח אינקלוסובי ולחבר אוכלוסיות חדשות שמגיעות לארץ עם שדה האמנות הקיים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בדיוק עכשיו אני קוראת את הספר"טעמם של דברים נסתרים"של שרה סבירי, שחוקרת את הסופיות כבר שנים ארוכות. כאן היא כותבת על הדרך הסופית מפריזמה מאוד אישית, ואני מנסה לקרוא את הספר לאט ולהטמיע את המילים. אני מוצאת שם הרבה כוח, השראה ותקווה, וגם חיבור אישי ועמוק. וגם אחת לכמה זמן מכים בי ציטוטים של אתי הילסום, שהיא כתבה בזמן השואה. רכשתי את הספר אך טרם צללתי ממש לתוכו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא יודעת. לצערי אינני מתנדבת. אני חיה בדרום העיר, ותמיד רציתי להתנדב באחת העמותות שפועלת למען העובדים הזרים, אך באמת לצערי הרב לא עשיתי זאת, ולכן אין לי המלצה קונקרטית. אני חושבת שגם בזמנים האפלים הנוכחיים, הבעיות שהיו גם קודם שקשורות לעובדים הזרים, לדרי הרחוב, לבני נוער במצוקה – כל אלו קיימות ואולי אף מתעצמות. בנוסף, לכל הדברים הקשורים למלחמה הבלתי נגמרת. ולכן, כל מי שמתנדב ועוזר למי שמוחלש, אני ממש מעריצה אותו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אין לי מושג. אני לא כלכך מעורה במי תל אביבי ומי לא. המושגים האלו מיטשטשים. הרבה אנשים עוזבים את העיר וגם את הארץ. אני חושבת שכל מי שמביע מחאה על מה שקורה, ופועל בחמלה ואנושיות בחיי היום יום שלו; כל מי שאינו מנותק, במובן הרגשי והפסיכולוגי, מצליח להשאר שפוי אך גם מחובר לכאב הגדול של התקופה, ופועל בשביל לעשות טוב בחייו הפרטיים – צריך להרים לו.

מה יהיה?
אין לי מושג מה יהיה. אני לא מתיימרת לנחש. אני מייחלת לימים רגועים שבהם אפשר יהיה להרפות, ולא לחוש את תחושת הדריכות והכוננות למה שיבוא. הלוואי שיהיה שלום במזרח התיכון ושלום בחיינו הפרטיים עם סביבתנו הקרובה. יצא קצת כמו של מלכת יופי, אבל מה עוד נותר לומר בימים הללו.

• העיר שלי
• מוזיאון רמת גן
• אמנות ישראלית
• חוף העלייה
• קולנוע לב
• אייבי
• המגדלור
• קפה שפירא