בקיץ 2024, בערב מפתיע ומרגש במיוחד עבורי – לקראת סופו של קונצרט של שלומי שבת עם הפילהרמונית הישראלית אותו כתבתי וניהלתי מוזיקלית – שלומי עלה להדרן. המנגינה של "החוף של טרפטוני" התחילה, ובמקום זורנה (zurna) וגיטרה חשמלית, ניגנו הקסילופון והפיקולו. הקהל כולו נעמד על הרגלים, ואז גם הדרבוקה הצטרפה, וכל שבעים נגני התזמורת ניגנו, חלקם נעמדו ורקדו, מחרוזת להיטים ים תיכונית שלמה. התרחש שם קסם בלתי מוסבר של שילוב צלילים ממקומות שונים. של גשר. בתהליך העבודה על המופע שלומי לא האמין שהחיבור יצליח, חשש שזה "לא מתחבר", שנגני התזמורת לא ימצאו את עצמם בתוך המקצבים האלה, ואני אמרתי לו "אתה תראה, זה יעבוד". וכך היה.
>>הבית של הרדיו בתל אביב מציג: חגיגת רדיו לכל המשפחה. וקוטנר גם

בעקבות המופע הזה נולד תיאבון גדול, גם שלי, וגם של הפילהרמונית. כשהפילהרמונית והיכל התרבות הזמינו אותי לכתוב עבורם מופע חדש לפתיחת פסטיבל החורף, ידעתי שבלב המופע יהיה החיבור הזה של כל הסגנונות והצלילים. הערבוב הזה של צלילים והשפעות, קיים בתוכי מאז ומתמיד. אמא שלי בת זקונים למשפחה מרוקאית (מרוקו הספרדית), והמנגינה של הקידוש בנוסח הייחודי של דוד שלי טבועה בי מילדות. אבא שלי דור שני לניצולי שואה שעלו מהונגריה וצ'כיה- סבתא שלי כל כך אהבה לשמוע מוזיקה קלאסית, ובבית שמעתי הכל מהכל; המון זמר עברי, הרבה ג'אז, פופ אמריקאי ועוד.

את דרכי המוזיקלית התחלתי כסקסופוניסט צעיר שחולם להיות אלי דג'יברי, ובתיכון תלמה ילין צללתי עמוק לעולם התיאטרון ומחזות הזמר. כשהתגייסתי ללהקה הצבאית נחשפתי לעולם של המוזיקה הים תיכונית, לרוק ישראלי ולועזי, ואחרי הצבא בתואר הראשון בקומפוזיציה צללתי מאות שנים אחורה לבטהובן, באך ומוצרט. גם כמלחין בתיאטרון כבר עשרים שנה, אני מתנסה בהלחנה של מוזיקה מגוונת מאוד – בתיאטרון אתה מוצא את עצמך מלחין מוזיקה אפגנית להצגה אחת, ובהצגה אחרת מוזיקה אמריקאית של שנות השלושים.

עבור המופע חיפשתי תוכן שיהיה הבסיס לגשר המוזיקלי בין מזרח ומערב, ואין קיבוץ גלויות מוזיקלי יותר עשיר ומגוון מאשר המדינה שלנו, ישראל. חשוב היה לי לכתוב מופע שנולד כאן, שידבר אלינו הישראלים ויספר את הסיפור שלנו. לשמחתי עורכת התוכן והמוזיקה מספר אחת בישראל – אתי אנטה שגב – הצטרפה אלי לבריאת המופע.

אחרי שנים קשות מאוד במדינה שלנו, חשבנו אילו חומרים ישראלים יכולים לקבל משמעות חדשה, ולהעביר את הקהל מסע מוזיקלי מיוחד ומעניין, איגדנו שירים ומנגינות שנכתבו על ארץ ישראל.מיטב המשוררים והמשוררות שלנו, כתבו שירים מפעימים על המקום המדהים והמורכב הזה. שירים שנכתבו בגולה עוד לפני קום המדינה, בתימן, או בפולין, ושירים שנכתבו פה ונולדו מתוך תקווה, או כאב, מתוך שבר, או אופוריית ניצחון. מסע דרך שירים רבים מתקופות שונות מספר לנו סיפור מרתק ומורכב על המדינה שלנו. על השבטים השונים בתוכנו.

בכתיבת העיבודים למופע חיפשתי את הגשרים בין השבטים והסגנונות – איך נשמעים ביחד הפיוט המרוקאי "למולדת שובי רוני" עם השיר ה"תימני"(פולני/ישראלי) "בכרם תימן" שכתב אלתרמן והלחין זעירא? איך "מדינה קטנה" של כוורת ישמע ביחד עם "איזו מדינה" של יוני רועה ואלי לוזון? טשרניכובסקי שואל: "אומרים ישנה ארץ, איה אותה ארץ?" וסובול שואל שנים אחרי: " איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת?". אולארצ'יק שואל: "ארץ מלח, לא אבד עליך הכלח, אבל איפה את היום?". ביחד עם השחקנית הראשית במופע – הפילהרמונית, בניצוחו של איתי ברקוביץ' – ישירו אלון אולארצ'יק, ירדנה ארזי, קרולינה, רוני דלומי, ושי צברי. בואו כדי לגלות, להתרגש ביחד איתנו, ולשיר ולנגן את השיר המטורף של הארץ.
המופע "השיר על הארץ" יפתח את פסטיבל החורף ה-8 של היכל התרבות תל אביב, שיתקיים בסופ"ש, בין ה-25.2 ל-28.2, ויציג עיבודים חדשים ויצירתיים עם חיבורים מעניינים ומפתיעים בין האמנים והיצירות.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• התזמורת הפילהרמונית
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקאים

גדלתי במדבר, בערבה, בשחרות. מקום שבו הולכים גם כשאין דרך מסומנת, ולומדים ליצור יש מאין. המדבר היה נקודת ההתחלה שלי, המקום שממנו יצאתי למסע ארוך של עשייה מוזיקלית. הוא לימד אותי להקשיב, לשהות בתוך אי־ודאות, ולסמוך על כך שהצעד הבא מתגלה תוך כדי תנועה. השנים שעברו מאז הובילו אותי ליצירה ולהופעות בארץ ובעולם עם A-WA. עשייה שצמחה מתוך השורשים והעמיקה אותם, דרך שירת נשים תימנית שעברה כמסורת שבעל־פה, סיפורי הסבתות שלי והמסע שלהן מתימן לישראל. הקול שלי הוא המשך של שושלת נשית עתיקה.

בשנים האחרונות, היכולת לנוע בתוך מציאות משתנה הפכה לשריר שכולנו נדרשים לפתח. אחרי תקופה של קורונה, מלחמה וטלטלה מתמשכת, היה ברור שהעולם סביבי השתנה – וגם אני. בתוך התנועה הזו בער בי הרצון לדבר מגרוני. לא לנטוש את השורשים, אלא להמשיך אותם אחרת. במקביל ללידה של הבנים שלי, הבנתי שגם אני עוברת לידה מחדש – כאישה, כאימא, כיוצרת.

הרצון היה ליצור אלבום מקורי לחלוטין. כזה שנשען על המסורת, אבל מדבר בשפה עכשווית. לשלב בין הדיאלקט והצליל של יהדות תימן לבין אנגלית ועברית, ולפתוח את המוזיקה החוצה לעולם עם מבט קדימה. באותה תקופה נכנסתי לתהליך של חקר והעמקה – קבלה, אסטרולוגיה ונומרולוגיה – מתוך רצון להבין את הזמן שאנחנו חיים בו. תקופה היסטורית כמעט תנ״כית, שבה מבנים ישנים מתפרקים ומה שנראה כמו כאוס מבקש לפנות מקום למשהו חדש. מתוך החקר הזה נולד Maktub, אלבום שנכתב מתוך הסכמה לסמוך על התוכנית האלוהית, גם כשלא הכול ברור.

את האלבום התחלתי לכתוב כשעוד גרתי בתל אביב, מתוך ניסיון לזקק קול בתוך קצב מהיר ורעש תמידי. עבדתי עליו באולפן בדרום תל אביב יחד עם תמיר מוסקט. קצת לפני המלחמה עברתי למושב שילת, ושם השירים העמיקו. הקצב האט, ההקשבה התרחבה. העיר והכפר שזורים באלבום הזה יחד.

המוזיקה התימנית לימדה אותי שהקצב הוא כלי להתעלות. גם בשירת הגברים, שהיא תפילה, וגם בשירת הנשים, ששרות את הכאב כדי להתמיר אותו. באלבום הזה שילבתי בין שתי המסורות, לצד כתיבה והלחנה מקוריות, מתוך אמונה ששמחה ותנועה הן דרך לריפוי. ב־14 בפברואר אני מציינת את יציאת Maktub וחוזרת לתל אביב להופעת להקה חגיגית, עם שירים מהאלבום החדש לצד שירים אהובים של A-WA, בעיבודים חדשים. כי גם אם יש דברים שכתובים לנו – הרשות נתונה. הבחירה להמשיך ליצור, לחיות מתוך שמחה ולהביא תדר של אהבה, היא שלנו.
תאיר חיים תשיק אלבומה החדש Maktub مكتوب,במרץ 2, ב-14.2.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים
• מוזיקה
• A-WA

לפני כחודשיים נועם ענבר, ממקימי להקת "הבילויים" ומבחינתנו אחד מגדולי היוצרים הישראלים הפעילים כיום, הביא לעולם את אלבום הסולו השני שלו, "איה רוחי". עם סינגל מוביל שמתרגם את "Mind my is Where" של הפיקסיז ואסופת שירים שאת חלקם יצר עם מקהלת גיא בן הינום שאותה ייסד, האלבום יצא לפגוש את הקהל בבמות נכבדות של פסטיבל תל אביב, אינדינגב, פסטיבל חשיפה בינלאומית ועוד. ב-28.1 נועם ענבר יגיע לאולם צוקר בהיכל התרבות ת"א להופעה מיוחדת, לביצוע משירי האלבום, כאשר איתו על הבמה יעלו יונתן אלבלק, עודד אלוני, ספיר רוזנבלט, לילה מזל יינישן, עמית פישביין ואריאל לייקין בשם נועם ענבר סופרגרופ (כאן מוצאים כרטיסים), ולקראת ההופעה החגיגית ביקשנו מענבר לכתוב ולהרחיב מעט על כמה משירי האלבום החדש, והוא מסר כי הוא "מקווה שזה יתן קונטקסט למוזיקה הזו, שנוצרה עם המון אהבה ומחשבה במהלך השנתיים האחרונות".

"בין אדוות"

השיר הפותח את האלבום התחיל כלחן ללא מילים והסתובב איתי כמה שנים. אני חושב שהלחנתי אותו ב-2022, בהשפעת מרסדס סוסה. הלחנתי שיר של מרסדס סוסה ללא מילים. יש לו איזו איכות אפית, של סיפור. וזה מה שרציתי. לספר סיפור. הטקסט של השיר עבר כמה טרנספורמציות, לבסוף, תוך כדי העבודה על האלבום, נתתי אותו לבן סגרסקי לנסות.

שלחתי לו את הלחן עם סוג של בריף שזו לשונו – זה שיר על מישהו שנסחף בגלים ופוגש שלושה אנשים. בהתחלה הוא פוגש איש שנשלט על ידי הרגש, ע”י הטראומה (בשיר הוא “האיש השבור”), ואז מישהו שנשלט על ידי המחשבה, על ידי סיפור, זהות, דימוי, מישהו שנאחז חזק בכל זה (״האיש השרוף”), בסוף הוא פוגש מישהו מעט יותר חופשי שמצליח להרים מבט. שתי הפגישות הראשונות נכשלות, השלישית מצליחה. בן עשה בעיני עבודה מדהימה בכתיבת השיר הזה. באמת מלאכה עילאית.

"הפרח"

הוא השיר שילדים הכי אוהבים באלבום (אולי אחרי ”איה רוחי”, שמשום מה הופך להמנון בפיהם של ילדים מתחת לגיל 6!). כתבתי אותו כ”שיר לימוד”, כלומר שיר שאפשר ללמוד דרכו משהו על מוזיקה, כשהייתי עושה ריטריטים ביער. את ויליאם בלייק, המשורר האנגלי האגדי שכתב את הטקסט, לימד אותי לאהוב ג’רמי פוגל, הייתה תקופה בחיים שצללתי לעומקיו, אבל לא הלחנתי שום דבר שלו עד שפגשתי את התרגומים המופלאים של רונן סוניס לספרו של בלייק ”שירי תום וניסיון”. אז זה הפך להיות התנ”ך שלי.

לריטריטים ביער ביקשנו מהמשתתפים לחשוב על שיר תום אחד (שיר נאיבי, פשוט, ילדי), ושיר ניסיון אחד (שיר על קושי, אתגר, שיר מדמם, כואב), כל אחד בחר שני שירים והיינו שרים אותם. הרעיון הזה של בלייק שתמימות וניסיון הם שני צדדים של אותה חוויה, ושזה לא בדיוק לינארי (קודם אתה תמים ואחר כך בעל ניסיון), אלא שיש רגע בחיים שבו אתה חוזר להיות תמים, ואז שוב בעל ניסיון ואז שוב תמים. את זה אני לוקח איתי. האלבום הזה הוא במידה רבה ניסיון לבדוק מה היא תמימות עכשיו, בימים אלה, רוויי הכאב והניסיון.

"Refugee Song" (או שיר הפליט)

במקור הוא שיר של חבר ומורה יקר בשם סמי עוואד. סמי חיי בבית ג’אלה, ליד בית לחם, בגדה המערבית. ביליתי בבית של סמי הרבה מאוד בשנים האחרונות. שם נולד המסע שעשיתי עם ישראלים ופלסטינים לספרד לשתות איוואסקה, שם נולדו הרבה חברויות וקשרים חוצי גדרות וחומות. סמי כתב והלחין את "שיר הפליט" בערבית ואני ביצעתי אותו יחד עם הזמר מרואן חלבי בכמה הזדמנויות, אחר כך נתתי אותו לבן סגרסקי שיתרגם לעברית.

זה שיר על חווית פליטות, מדובר בו על אנשים שנסים על נפשם ממדינות שנהרסו על ידי מלחמות, על מי שמחפשים לברוח דרך הים. כשהוא מתורגם ומושר בעברית וערבית הוא מקבל תפנית. רציתי לשלב אותו באלבום, חשבתי לקחת אותו כמו שהוא, ביקשתי רשות מסמי. אבל אז, איזה לילה התחלתי לזמזם את הלחן החדש של השיר, היינו בקמפינג ולא הייתה לי גיטרה אז הלחנתי את כולו בראש, בלי לשמוע אותו. זה לקח לי כמה שעות, תוך כדי בישול ארוחת ערב, הקמת אוהל, דיבור עם חברים, השיר הלחין את עצמו. באלבום מרואן שר את הערבית ואני את העברית. בבית האחרון קורה משהו שאני מאוד אוהב, שנינו שרים, בשתי השפות על חזרה ל”מולדת”, מילה שאני לא מחובר אליה בדרך כלל, אפילו נרתע ממנה, אבל כאן היא נכונה, אני חושב, תשפטו אתם…

"ילל מלא"

שיר שהתחיל כמעין קינה שנכתבה ליצירה שלי ״עצום״. במקור היו לה מילים אחרות, שכתב יונתן לוי, הנה שורה אחת: ״הוו! כשעץ קשה נשרף בעץ, קצה שורף, שרף נוטף״, כשהכוונה לכך שאנשים עם ראש ״קשה״, כשהם נפתחים, כשהם ״נשרפים״ באש המודעות, הרבה שרף נוטף מהם, הרבה דמעות נשפכות ויש לזה הרבה ערך בעולם, לשרף הזה. אני אוהב את המילים האלה כי אני מרגיש שזה מדבר עלי. גם בתור ״ענבר״ (כלומר שרף שנזל והתקשה).
אז המילים המקוריות מאוד התאימו ל״עצום״, שזו יצירה שהקהל חווה כשעיניו מכוסות. העלינו את זה במסגרת פסטיבל ״מקודשת״ ביער ירושלים וזה אולי הדבר השלם ביותר שיצרתי עד אז.

כשהתחלתי לעבוד על האלבום לא חשבתי על השיר הזה. אבל אז ככל שהתקדמתי הבנתי שהוא נדרש, שצריך קינה, שצריך איזו שירת קריאה ומענה שתעזור להביא דמעות, מיד אחרי שיר הפליט. הטקסט המקורי, למרות יופיו, הרגיש כבר פחות רלבנטי, אז ביקשתי מבן סגרסקי (כשזכור כתב את המילים ל״בין אדוות״ ותרגם את ״שיר הפליט״) שיכתוב משהו על המבנה המוזיקלי הקיים, משהו שמדבר את הימים האלה. הוורסיה שהגענו אליה יחד, בסוף תהליך ארוך, היא מעין מסע לעבר הדמעות, התרחבות האמפטיה, וההזדהות עם כל מי שסובל, לא רק הצד ״שלנו״ – כל בני האדם, כל ההורים, כל הילדים.
נועם ענבר סופרגרופ, 28.1, 21:00, אולם צוקר בהיכל התרבות (הוברמן 1, תל אביב).לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים
• הבילויים
• מוזיקה ישראלית

שני הרפז (שימו פולאו) היא מוזיקאית, יוצרת ופסנתרנית שמאגדת מנעד השפעות שנע בין רוק, בלוז, ושירי ארץ ישראל ועד למוזיקה ברזילאית – תמהיל ששאבה בין היתר גם מאביה, חבר צמד "הפרברים" אורי הרפז. את אלבום הסולו הראשון שלה היא הוציאה עוד ב-2013, אבל כיום היא סולנית וגיטריסטית הטריו-רוק הטרי "שנדליר", יחד עם הבסיסט אורי צוק והמתופפת (ו"המכשפה השלישית") יעל כהן. הסינגל הראשון שלהם – גרסת רוק מחורעת היטב ל"בלדה לנאיבית" של יעל לוי – יצא ממש לפני כחודש, וב-17.1 תוכלו לתפוס אותם בהופעה מלאה ב – איך לא – הלבונטין 7. כאןתופסות כרטיסים.

>>חנויות קטנות ומופלאות ושפע חסר תכלית // העיר של ורד נסים
>>מיץ התפוזים הכי טוב וחנויות ספרים כמו בחו"ל // העיר של שקד בשן
>>קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון

1. חוף מציצים

סבא וסבתא שלי, משני צדדים שונים, היו תל אביבים מלידה. הילדות שלי לוותה בסיפורים על הים, הירקון, רחובות העיר ואנשיה. חוף מציצים היה החוף של סבא שלי, ברקה הרפז ז"ל. הוא היה פותח כל יום בהליכה עד יפו ובחזרה, עם הרדיו באוזניות. תמיד סיפר לי בהתלהבות רבה על היופי של הנשים והאנשים שהיה רואה בדרך. אבא של חברה טובה שלי מהיסודי היה מציל במציצים, ותמיד הרגשתי שם בבית. זה חוף קטן, עם מסורת כל כך גדולה. חוף מלא סיפורים, כמו בן אדם.

2. שוק הפשפשים

יש לי חיבה ומשיכה לפריטים מהעבר. אני מרגישה שיש להם היסטוריה ואופי, ולרוב גם איכות שקשה למצוא בתעשיית ה"להשתמש ולזרוק" של ימינו. אני אוהבת להסתובב ולחפש בגדים מיוחדים שאין לאף אחד אחר. חד פעמיים במובן שונה לגמרי. יש לי גם מזל כזה שכשאני מדמיינת ומחפשת בגד מסוים, אני מוצאת אותו, כמו איזו שמלה סגולה שפעם חלמתי עליה ומצאתי אותה למחרת באחת החנויות. באופן כללי, זה אחד המקומות היפים בעיר בעיניי. אני אוהבת את המבנים והסימטאות. גרתי שם תקופה ואהבתי את הקרבה הזו לשוק ולים.

3. שבלול ג'אז

אמנם במשכנו החדש של "שבלול" ביקרתי לראשונה לא מזמן, אבל במיקומו המקורי בנמל ת"א הייתי נוכחת כמעט מפתיחתו. כשחזרתי מהטיול הגדול בהודו, והרגשתי אבודה למדי, טיילתי עם המשפחה בנמל ותהיתי איפה אעבוד. ראיתי שב"שבלול" מחפשים מלצריות והחלטתי לקפוץ למי המלצרות. זו הייתה הנחיתה הכי רכה שאפשר לתוך המקצוע הזה, שאחזתי בו שנים רבות, גם בזכות המוזיקה המעולה ששמעתי בשנים בהן עבדתי שם, וגם מכיוון שכבר בסוף המשמרת הראשונה שלי מצאתי את עצמי על הבמה מנגנת בפסנתר ושרה. הרגשתי שזה סימן שאני בדרך הנכונה להגשים את החלום שלי. משם התחילה מסורת שבה עליתי להופעות לייט נייט אחרי כל משמרת, וכך למעשה התחלתי את הדרך המוזיקלית הבוגרת והעצמאית שלי. שנים שאני מופיעה עם אבא שלי, אורי הרפז מ"צמד הפרברים" לשעבר, במופעים שמוקדשים ליצירותיהם של נחום היימן ויעקב שבתאי. "שבלול" נתן לי את הבמה לשיר את השירים המקוריים שלי, וגם קאברים רבים שאהבתי. אני חייבת הרבה מאד לבני, יוסי ואלי, הבעלים המקוריים של המקום.
קרליבך 23, תל אביב

4. גלוטריה

כשהייתי ילדה, והיינו נוסעים ברחוב אבן גבירול לבית של הסבים שלי, חלמתי איך יום אחד אלך ברחוב, אכנס לכל אחת מהקונדיטוריות שמשובצות לאורכו, ואטעם את כל העוגות שיש שם. אני מאד אוהבת מתוק ומאד אוהבת מאפים, ובגיל 30 גיליתי שיש לי צליאק. מאז אני בחיפוש מתמיד אחרי מאפיות ובתי קפה שמחזיקים מאפים טעימים ללא גלוטן. לשמחתי "הגלוטריה" צמודה לבית של יעל כהן, המתופפת של הלהקה שלי, שנדליר. אני משתדלת לצאת מוקדם מהבית כדי להספיק לעבור שם ולהצטייד בלחם האפריקאי המדהים שלהם (שעולה בטעמו על לחמים עם גלוטן בעיניי), ותמיד גם להתענג על איזה דניש קינמון או פחזנית מושחתת.
אריה דיסנצ'יק 5, תל אביב

5. המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (לשעבר סמינר לוינסקי לחינוך)

אחרי שנה ב"רימון" ועוד שנה של חיפוש עצמי והתלבטויות, החלטתי להתחיל לימודי תואר ראשון בחינוך מוזיקלי. הכרתי שם חבורה מופלאה של אנשים עם לב זהב. מוזיקאים שלא היו מונעים מתוך דחף להשיג פרסום והצלחה, אלא מתוך רצון להעניק את המתנה הזו של המוזיקה לאחרים. למדתי אצל מורות ומורים אדירים כמו ד"ר רונן שפירא, שלימד אותי להסתכל אחרת על עולם הצלילים והרגש. הייתי מאד טרודה אז בקונפליקט שהרגשתי בין הרצון להיות מוזיקאית, לבין מקצוע ההוראה, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שבהוראה יש רגעים קסומים לא פחות מאשר על הבמה. מיד המשכתי ללימודי תואר שני בחינוך מוזיקלי, ועד היום אני מלמדת מוזיקה בבתי ספר ובאופן פרטי. ב"לוינסקי" הרגשתי שרואים את מי שאני, נותנים לי להיות אנטי-ממסדית בתוך הממסד, ומקבלים אותי כמו שאני. שם גם הכרתי את בן הזוג שלי ואב ארבעת ילדיי, גלעד אחיטוב, אז אפשר להגיד שהרווחתי מהמקום הזה בגדול.
שושנה פרסיץ 15, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

אני ממש סולדת מהבנייה החדשה של המגדלים במזרח העיר על גדות האיילון. זה מרגיש לי כל כך רחוק מתל אביב הקטנה והיפה. המגדלים נראים לי כמו מפלצות שמסתירות את השמש ומטילות צל מאיים על הבניינים הישנים והקסומים של מרכז העיר. אני תמיד חוששת שמבנים מיוחדים ופינות ירוקות יפסיקו להתקיים בגלל הצורך "להתקדם". כתבתי על זה שורה בשיר "למה לא עכשיו" שפותח את האלבום הראשון שלי "עולה בדעתי": "בין ראשי המגדלים רואים שמיים". פחדתי שלא נראה יותר שמיים בתל אביב, כמו בניו יורק בגלל גורדי השחקים. בכלל, אני חושבת שתל אביב צריכה להישאר תל אביב, ולא לנסות להידמות לערים גדולות אחרות בעולם.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של יעל כהן, "המכשפה השלישית", שבו מנגן גם אורי צוק, הבסיסט של "שנדליר", שם הוא מנגן בצורה מופתית את תפקידי הגיטרה של ענבל פרלמוטר. בשנות התשעים אמנם אהבתי את המוזיקה הרוקיסטית שהייתה בשיאה, אבל הייתי ילדה טובה מדי בשביל ללכת למועדונים כמו הרוקסן וכאלה. המופע הזה היה הדבר הכי קרוב לחוויה של לשמוע את המוזיקה של "המכשפות" בלייב, וזה היה מרגש עד דמעות.

2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר של אביתר בנאי "שיחות שלום". אני מעריצה של אביתר מהאלבום הראשון שלו. מהשיר הראשון. הוא יוצר אמיתי וכן, שמתפתח תמיד והמוזיקה מלווה את ההתפתחות שלו. השיר הזה ריגש אותי במיוחד בזכות השפה הישירה שלו, הסיפורים האנושיים מכל קשת האוכלוסייה הישראלית, וההכרה בכך שלכל אחד מאיתנו יש פצע. כולנו סדוקים ושבורים, ויחד עם זאת, יש בכולנו מקום לאהבה ולהחלמה. זה שיר שהעניק לי שוב את התחושה שהשלום אפשרי, ברמה האישית והלאומית. אני מאמינה באחדות מתוך פלורליזם. אחדות לא אומרת שאנחנו צריכים להיות אותו הדבר. להיפך, אנחנו חייבים וחייבות לשמור על הייחודיות שלנו, ולכבד את הייחודיות של האחר. בעיניי זה גם התפקיד שלנו כעם בעולם הזה.

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכולנו צריכים לשים לב באופן הכי יומיומי ופשוט לאנשים שסביבנו. כולנו חיים על הקצה והעצבים שלנו רופפים אחרי שנתיים של סיוט. יש בינינו אנשים שחזרו משדה הקרב, איבדו אנשים וחברים קרובים, אנשים שבני או בנות הזוג שלהם היו במילואים המון זמן וחזרו אחרת. כולנו צריכים לגלות בשנים הקרובות רגישות-על, למרות הקושי שכל אחד חווה, וכולנו צריכים להיות קשובים לאנשים שקרובים אלינו, לזהות מצוקות ולהושיט יד.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
באופן אגואיסטי אגיד שלאמניות ולאמנים שבעיר. מוזיקה ואירועי תרבות יכולים תמיד להיתפס כמותרות, אבל ההיפך הוא הנכון. זה האוויר לנשימה, שבלעדיו לא היה מה שיחזיק אותנו ברגעים הקשים וימלא אותנו ברגעים המאושרים.

5. מה יהיה?
הממשלה הזאת תיפול, כי כל דבר שעולה חייב לרדת. השינוי יבוא מתוך העם, מתוך הכוחות העצומים שהתגלו כאן אחרי השבעה באוקטובר. אני מקווה מאד שצורת השלטון תשתנה כי הפערים בתוך האוכלוסייה הישראלית גדולים, ולדעתי הדרך שבה מתנהלת המדינה כבר לא מתאימה למציאות העכשווית. זה לא באמת שלטון העם. בחלומי, יעלו כאן מספר מנהיגות מתוך הזרמים השונים במדינה שלנו, ישתפו פעולה כמו שרק נשים יודעות לעשות, ויביאו את מדינת ישראל לשגשוג ולשלום שמגיעים לה ולכל אזרחיה. הלוואי שנזכה לראות ימים של חיים נורמליים ופשוטים, שאפשר פשוט ליהנות בהם מיום שמש בים, שיטוטים חסרי תכלית ברחבי העיר והופעה טובה בערב. זה לדעתי גם מה שסבא שלי, שאהב את תל אביב ואת המדינה בכל לבו, היה מאחל לנו.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• חוף מציצים
• שוק הפשפשים

>> כבר בערך 5 שנים שמאיור (יובל מאירי) משנה את נוף סצינת הביטים המקומית, עם סטייל שמקורקע בהיסטוריית המוזיקה הישראלית (בכל זאת, הוא בנו של עופר מאירי מ"מטרופולין"), חפירה אובססיבית לסימפולים בעברית והשפעות מוזיקליות שנעות בין הארץ לחו"ל. לפני כשבוע הוא שיחרר אתהאלבום "בזמני", המבוסס כולו על סימפולים משירי עוזי נבון.

"במהלך שירותי בגלי צה״ל, בשיטוט מקרי בין מסדרונות התקליטייה, נתקלתי בקטלוג של עוזי נבון ומכרים", כותב מאיור על העטיפה האחורית של האלבום (כן, יש אחת). "בין מדפי האבק וההד הדהוי של העבר, נחבאו אוצרות שנשלחו לתחנה בידי עוזי נבון עצמו – סלילים מקוריים, תקליטי שדר שמעולם לא ראו אור, קלטות נדירות ושרידי תקופה שלמה שנדמה כי נשכחה. מן המפגש הזה נולד פרויקט שהוא מעין מלאכת טלאים של צלילים – מחקר מוזיקלי על זמן, זיכרון והשפעה. לא רימיקס ולא רימייק, אלא מסע אל שורשי הצליל הישראלי דרך עיניו ודמיונו של אחד מהיוצרים המרתקים שפעלו כאן".

1. סניקרבוקס

ללא ספק אחד המקומות שאני נמצא בהם הכי הרבה בעיר. חנות סניקרס ובגדים\קהילה שאני מרגיש משיכה מאוד חזקה אליה. כמובן שהבגדים והנעליים שם מדהימים, אבל מעבר לזה זה בית שני שלי – אני בא לשם כשאני שמח, עצוב, מודאג, מרוגש, לפני\אחרי ריליס וכל מה שביניהם. שגיא מיה ואוהד להב (בעלי החנות) הפכו בשנים האחרונות למשפחה שלי ובית למוזיקה שלי, הם נתנו לי עזרה ויד בהתחלה של הקריירה שלי ואני חייב להם הכל.
בילינסון 1 תל אביב

2. ציון החייט

זה לא סוד שאני אוהב להתלבש יפה. עקב היותי יחסית נמוך, אני צריך לקצר מכנסיים וכולי. יום אחד מצאתי את ציון והוא הפך להיות חבר שלי, אני אוהב לשבת איתו ולשמוע סיפורים על החיים שלו. מעבר לזה שהוא חייט מדהים שעושה לי כל תיקון, שפצור וסידור לבגדים שגורם לי להרגיש שאני מוציא את המיטב מהבגדים שלי ושאני Fly As Fuck – הוא פשוט האיש הכי חמוד שיש וכיף לי ללכת אליו.
שינקין 14, תל אביב

3.פלאפל איציק

בסוף שדרות ירושלים ספק בת ים, יש את הפלאפל הכי טעים בעולם. במהלך שירותי הצבאי בגלי צה״ל (פרוטקציות) הייתי הולך לשם כמעט כל יום, וזה היה המקום הקטן שאם לא הייתי בתחנה, הייתי שם. עקב היותי מצפון תל אביב, זה היה אחד המקומות הראשונים שהרגשתי בו באמת דו קיום – כולם עומדים ביחד לאכול פלאפל טעים מדוכן קטן\חור בקיר. אני נוסע לשם כשיש לי קצת זמן פנוי במהלך היום לאכול איזה מנה וחצי. הצ’יפסים העגולים האלה הכי טעימים שיש.
שדרות ירושלים 90 יפו

4. הנגב 4

איך אפשר שלא? המקום הזה מהווה לי בית כבר 5+ שנים. האולפן שלי. במהלך השנים הבניין המוזנח בנווה שאנן הפך להיות בית תרבות למוזיקה ישראלית ככלל, והיפ הופ ישראלי בפרט. כיף לדעת שאני חולק את הבניין עם האמנים האוהבים עלי (שלמזלי הם חבריי הטובים ביותר), פאס, שאיי, טחיני פרינס, גואטה, זיו שחר, סול ספיישל, אברי ג׳י ועוד רבים וטובים. לדעת שאם אין לי השראה אני יכול ללכת לעשן סיגריה עם חבר, להביא מישהו שיתן דעה או סתם לקפוץ לסשן ספונטני עם מישהו באמצע היום. מין אואזיס באמצע הרחוב הכי מגעיל בתל אביב.

5. גינת הכלבים בנווה צדק

תכלס אני שם יותר מכל מקום אחר נראה לי. כל בוקר אני מטייל עם שושי (הכלבה המושלמת של זוגתי ושלי) ותמיד אנחנו עוברים בפארק הקטן הזה שם. לפעמים אנחנו נכנסים לגינה ולפעמים משחקים פשוט בדשא. כיף שם. זה מקום נעים, יש אוויר מהים, יש הרבה עצים ודשא ופשוט כיף לנו לעבור שם. קיבלתי שם קנס על רצועה אבל עכשיו אז באסה.

6. CAL – מרכז המרת אודיו

במהלך שירותי הצבאי (עוד לפני ש"בזמני" היה בכלל מתוכנן) השאלתי מהתקליטייה בגלגלצ מלא סלילים ישנים של עוזי נבון ולהקותיו השונות מסוף שנות ה-60. ידעתי שיום אחד אני אעשה עם זה משהו, אין ספק שהלכלוך של עוזי נבון כל כך מדבר את הסאונד שלי. מה שלא ידעתי זה שבמשך שנים אחפש מקום שבכלל עוד מתעסק עם סלילים כאלה. אחרי חיפושים מתישים ופוסטים חופרים בכל קבוצת פייסבוק שיש, מצאתי את CAL – מרכז המרת אודיו. בסוף אלנבי מאחורי דלת ברזל יצוקה מלאת מדבקות של אמנים מוזרים, מנעולנים ולזכר חללים (יותר פואטי מזה?), יש מקום קטן עם ריח של אבק בבעלות משפחת ויינברגר. בחור קצת וולגרי בשם אלי יושב על כיסא כתר וממיר סלילים עתיקים לקבצי אודיו דיגטליים. אתם לא יכולים לדמיין כמה חזרתי לשם, וכמה אלי פשוט לא זכר אותי. הוצאתי שם סכומים שיביכו אותי לומר. חשבתי שאיכשהו הוא יכיר אותי קצת לאורך הזמן, ויראה איך הוא ממיר את הקבצים ואולי אפילו יראה לי כמה מהסלילים הנדירים שיושבים משנת מי יודע מה. לא עבד… בסה"כ המקום עזר לי ברמות וסידר לי את הקנבס ואת המכחולים לאלבום הזה.

מקום לא אהוב בעיר:

למרות שתל אביב זאת העיר הכי טובה בעולם (ואני אמות על הגבעה הזאת), יש דברים מבאסים. אני שונא את נחלת בנימין בסופ״שים, מאז שהורידו שם את השביל אופניים זה פשוט סיוט לעבור שם. אני לא מבין למה להוריד שבילי אופניים, בעיני כל רחוב מרכזי בעיר צריך שביל אופניים נורמלי. זאת הדרך היחידה להתמודד עם מצב התחבורה פה לדעתי. וגם השלוליות הנוראיות בפלורנטין בחורף. זוועה.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כיכר החטופים ביום החזרתם, זה היה אושר לא יאמן.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדוקו על אריק אינשטיין ביס ״שיר אהבה סטנדרטי״, זה מושלם.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לא יודע תכלס, תלכו להופעה של מי שהיה איתכם בתיכון ומנסים עכשיו להרים קריירה (הם יעריכו את זה מאוד).

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שגיא מיה, האיש קורס.

5. מה יהיה?
שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים…

• העיר שלי
• מוזיקאים
• היפ הופ
• ❤ תרבות