לפני מספר שבועות יצא אלבומו האחרון של קוסטה קפלן, "הכלב הכי כועס בעולם". בקיץ האחרון גיבור הגיטרה רם אוריון הוציא את אלבומו הרביעי, "פאקינג הל". שני מוזיקאי האינדי המוכשרים יופיעו יחד בהשקת האלבום של קפלן, שתתקיים במועדון המרץ 2 לקראת סוף החודש (27.12,כרטיסים מוצאים כאן), ויומיים לפני כן יופיע אוריון לבדו במועדון לבונטין 7 (25.12,כרטיסים ממש פה). לרגל החגיגות המוזיקליות הללו, ולאור העובדה שרם אוריון היה באנגליה, מצורף בזאת תיעוד נאמן למקור של שיחת וואטסאפ שנערכה בין המוזיקאים בסוף החודש שעבר, ב-31.11, במהלכה ניסו לראיין אחד את השני, בערך. הילה רוח, זוגתו של קוסטה, גם תרמה לשיח. אתם יכולים לקרוא לזה ריאיון רוק'נרול.

קוסטה:הילה נתנה לנו שאלה להתחלה. מה הערוץ שאתה הכי שונא/אוהב באלבום?
רם:לא שמעתי את האלבום מאז הופעת ההשקה, וכנראה יקח עוד שש-שבע שנים עד שאקשיב לו שוב, אז כרגע אין לי בִיף עם שום דבר בו. אבל אני תמיד אוהב את הערוצים שהוקלטו כלאחר יד, או כסקיצה לדבר עצמו, ונשארו. כי לפחות בראש שלי אי אפשר היה להתעלות עליהם.
קוסטה:נראה לי שהערוץ הכי שנוא עליי הוא תמיד הערוץ של השירה, והאהוב הוא תמיד קולות הרקע.
רם:כן, אני יכול לשמוע כמעט כל דבר אחר באלבום, עם ניסיון לפרספקטיבה של איך זה היה נשמע לי אם זה לא היה שלי, חוץ מהשירה. אגב, אני תחת הרושם ש"הכלב הכי כועס" הוא גם רזה יותר הפקתיתי, ואני ממש מקווה שזה לא מעליב כי זה לא, אני אוהב רזון הפקתי.

קוסטה:האמת שזו מחמאה מבחינתי. ניסינו מאוד לא להגזים עם הערוצים הפעם, ולהימנע מלהקליט מכונות קפה או את השכן שעובד בריתוך מתכות, בניגוד לאלבומים הקודמים. זו קלישאה אבל בסוף תמיד הערוצים הכי חשובים הם אלה שבמיוּט. הילה קוראת לזה משחק המיוטים.
רם:טוב מאד. הספייס של האלבום מרגיש קרוב גם באודיו וגם רגשית, ובעניין השירה – אני ממש אוהב את זה שהיא ככה ממש קרובה ויבשה המון מהזמן.
קוסטה:כן, אורי (קוטנר, המפיק של האלבום) מאוד הגביל את מושג הריוורב על השירה.

קוסטה:הילה שואלת עכשיו מה הרגע שהכי סבלנו בו במהלך הפקת האלבום. נראה לי שהרגע שהכי סבלתי בו הוא להסכים שהאלבום יהיה גמור(סטיקר של קוסטה בילדות מחזיק חפץ מעבר).
רם:אני חושב שזה אחד ההבדלים הבולטים בינינו, כשאני נכנס לפרויקט, בגדול יש לו מסגרת זמן ייעודית שרק אסונות טבע ומלחמות משנות, ואצלך זה עובד באופן שגם אחרי ארבעה אלבומים שראיתי אותך מוציא אני לא מצליח להבין, רק להיות נדהם ומזועזע בו"ז מהלך הרוח ההפקתי שלך, ושאיכשהו בסוף הם באמת יוצאים והם שלמים ועשויים והכל קורה.
קוסטה:זה ממש נכון, שני הדברים. אבל זה מצביע גם על הבדל מהותי בתודעת הזמן של שנינו. אני מאוד מקנא ביכולת לסיים אלבום בלוח זמנים, ובאמת אין לי מושג איך את זה. מה הסוד שלך?
רם:אה זה ממש פשוט – אני אוטיסט ונאצי.
קוסטה:חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

רם:ראיתי איך בכל אלבום שלך אתה מצלם קליפ בזמן שעדיין לא סיימת להקליט את השיר, והאלבום כולו איכשהו בכלל יצא לפני שבועיים. יש איזה עיקום של הזמן-חלל בהוצאת המוזיקה שלך.
קוסטה:אחד הדברים הכי מרגשים שנאמרו לי לדעתי. אני מאוד מתחבר לקונספט של מסע בזמן.
רם:זה נוראי, ומה שנוראי יותר שעושה רושם שאני נלחץ לשמוע על ההתנהלות שלך יותר ממך.

קוסטה:הילה מוסיפה שאלה – איזה שיר לקח לנו הכי מעט זמן לכתוב מהאלבום?
רם:אצלי זה "סיכה". זאת הייתה חוויה ספציפית מאד שקרתה על הר בטוסקנה. חזרתי לחדר שלי, כתבתי, הלחנתי, הקלטתי סקיצה וזה די מה שיש באלבום. אצלך מתקבל הרושם שיש איזו כתיבה רצופה וטבעית, אז אני משער שאולי הטקסטים אצלך מהירים יחסית?
קוסטה:אני ממש שמח שזה נראה ככה. לצערי כתיבת מילים היא דבר שיכול להימשך בין חודשים לשנים. לדוגמה, השיר ״חברות?״ נכתב משנת 2017 ועד היום שהקלטתי לו שירה. אבל פעם באלבום בדרך כלל יש שיר שמגיע בשלמותו, וזה הרבה פעמים השירים שאני הכי אוהב. באלבום הקודם זה היה "אני והבחורה שלי", ובאלבום הזה השיר הכי מהיר היה ללא ספק שיר הנושא. הוא נכתב בפעם אחת, וגם היה האחרון שנכנס לאלבום הזה.

קוסטה:זה מוביל אותי באלגנטיות לנושא הבא שרציתי לדבר איתך עליו –שמות של אלבומים.איך חשבת על השם של האלבום שלך, ומה אתה מרגיש כלפי שמות אלבומים באופן כללי?
רם:עבורי זו ממש בחירה חשובה, כי זה לתת כותרת לגוף המוזיקה הזה. נגיד לעומת שם להקה שיכול להיות שרירותי לחלוטין והלהקה כבר נותנת לו במשך הקיום שלה את האישיות והוייב שלה, שם אלבום זה הפוסטר, זה חלון הראווה, זו העטיפה. במשך הרבה זמן היה לי שם עבודה לאלבום, "קוף", שהיה שיר מוביל מבחינתי וגם קיבל בטבעיות את הרצועה הראשונה, אבל כשהתחלתי לחשוב עם אסף בילט על העטיפה והוא שלח סקיצות עם הכותרת הזאת, הבנתי שזה לא שם טוב לאלבום ושאני לא יכול לדמיין אפילו כיוון טוב לעטיפה שלו, שהכותרת עליה היא "קוף". "פאקינג הל" הגיע מתוך הטקסט של ״איש צהוב איש מקל״, וגם קשור מאד לארט שלו (הציור של יותם אלפר) ולרוח הזמן. השורה התחתונה מבחינתי שאני יודע שהשם נכון כשהוא נדבק באופן מושלם לפרויקט כולו. אבל באמת יכול לקחת הרבה זמן עד שהוא נדבק. מצד שני, "כן" היה הכותרת של הפרויקט לפני שחצי מהשירים נכתבו, כולל השיר "כן".

קוסטה:גם אצלי השם של האלבום היה ״הכלב הכי כועס בעולם״ לפני שנכתב השיר. אורי נתן לי משימה לכתוב שיר עם השם הזה, ושלא יהיה כועס. לפעמים שמות של אלבומים מייצרים את שיר הנושא.
רם:מה שעושה אותו שם מושלם. אגב, היה איתי בצבא דוּד שקרא לי "הכלב" ודי אהבתי את זה.
קוסטה:וואו! מה עשית בשביל לקבל את השם המדהים הזה? אני מקנא, וסקרן.
רם:בכנות אני כבר לא זוכר, ואני לא חושב שהוא התכוון במיוחד להחמיא או לפגוע.

קוסטה:לפעמים ממש קשה לי עם שמות לדברים, ולפעמים אני מרגיש שזה החלק הכי חסר מאמץ ויפה בסוף, כמו לשים פפיון לכל הדבר.
רם:אני זוכר שבנערותי עבדתי בהכנת מנות בבית קפה לתיירים, אז היו לכל המנות שמות שלא נתנו שום אינפורמציה על המרכיבים של המנה. רק על הוייב שמנסים להעביר. זה היה בולט מאד בגלידות. "תשוקת בית התמר" זה אחד שנתקע לי בראש.
קוסטה:שם טוב לאלבום.
רם:טוב אני הולך לחמם לי אוכל הודי במיקרו של האיירביאנבי.
קוסטה:בתיאבון!

• יוצרים כותבים
• רם אוריון
• קוסטה קפלן
• אינדי
• מוזיקאים ישראלים
• מוזיקה

איתי גל (33) הוא סינגר-סונגרייטר בוגר "רימון" שהוציא כעת את הסינגל "מעגל", השנימתוך אלבום הבכורה "רגעים", שצפוי לצאת במהלך החורף. על האלבום הוא עבד עם המפיק המצוין תם "Ros-e" רוזנברג, שיצר יחד איתו מיקס סגנונות שמהדהד את המוזיקה איתה גדל גל בבית – פופ מאימא, יוונית מאבא. מעבר לכך, הוא גם עובד בתור מנהל ערב במועדון הזאפה, וגםהאיתי גל המוזיקאי השנישמתארח במדור זה.

1. Waycup Coffee

הקפה שמתחת לבית הוא הדבר הכי חשוב לכל בנאדם שעובד בערבים. אצלי, למשל, הבקרים הם הזמן לעשות מה שאחרים עושים אחרי הצהריים כשמסיימים את העבודה, והוויקאפ הוא אחד המקומות האהובים עלי. מעבר לקפה הבאמת משובח והצוות האדיר, הם יושבים על העבודה פינת יוחנן הסנדלר, שמולם גינה שטופת שמש מדהימה לעשות את הקפה של הבוקר, או של הצהריים ;).
יוחנן הסנדלר 23, תל אביב

קפה כמו שקפה צריך להיות. Waycup (צילום: אינסטגרם Waycup)

2. קפה בכרם

אמנם בשם יש קפה, אבל כל שבת בצהריים אנחנו קופצים לשם, אני ושירן, בשביל היין. זה נהיה קטע כזה, טקס. יושבים בכיף, נרגעים מהשבוע, פותחים בקבוק יין מרענן מהמבחר המטורף שיש להם. וזה הקטע – יש שם כזה מגוון, שכל פעם אנחנו מגלים ומנסים משהו חדש, והכל טעים. אבל מעבר ליין עצמו, זה גם האווירה – יש שם משהו נעים, לא מתאמץ, ממש על המעבר לשוק הכרמל, ספוט מושלם לראות אנשים מעבירים את השבת שלהם או בדרכם לים.
רמב״ם 5, תל אביב

מחר כבר תהיה מנה אחרת. קפה בכרם (צילום יעקב בלומנטל)

3. קיר טיפוס אייזיק

חשוב שתבינו – טיפוס זה לא ממש הקטע שלי. אני יותר בקטע של לשבת עם בירה מאשר להיתלות על קירות. אבל החברים שלי שם קבועים, והאמת – קשה להפסיק לפרגן לקיר המטורף הזה של אייזיק. זה באמת אולם עצום, ועוד קיר חיצוני עם נוף ישיר על איילון, כאילו אתה מטפס על העיר עצמה. אני מודה שאני פחות בעניין של הטיפוס עצמו, אבל אני תמיד מצטרף לטקס האמיתי מבחינתי – הבירה של אחרי האימון. בקיצור, מקום אדיר – גם לספורטאים אמיתיים, וגם ל"מתחפשים" כמוני.
יצחק שדה 41, תל אביב

4. כיכר החטופים

מקום שקשה לקרוא לו "אהוב", אבל איכשהו יצא שאני מסתובב שם לא מעט בשנתיים האחרונות. בכל מיני הופעות ואירועים שהייתי, מה שתפס אותי זה האנשים – אתה רואה בעיניים שלהם תקווה ואמונה שאפשר שיהיה פה יותר טוב, ושחייבים כבר לסיים את הדבר הזה. זה לא עוד מקום בעיר, זאת מין נקודת אור. המתנדבים, המשפחות, כל מי שמחזיק את התקווה להחזיר את כולם בחיים – זה אחד הדברים הכי יפים שיש פה, במיוחד שעבר כבר כל כך הרבה זמן.

אלפי שובתים בכיכר החטופים הבוקר, 17.8.25 (צילום: ליאור רוטשטיין)

5. מפגש רמב״ם

שווארמה בתל אביב זה ספורט לאומי – לכל אחד יש את המקום שהוא נשבע בו, כאילו גילה את הפנינה הסודית. אבל אני כבר יודע מה הפנינה שלי: מפגש רמב״ם, על שם הרחוב כמובן, ובדיוק מטר מקפה בכרם שהזכרתי קודם. מבחינתי זה ההמשך הטבעי לשבת של אחרי בקבוק יין – פשוט לסגור את המעגל בפיתה. והקטע? הפיתה שלהם משורטטת שכבות-שכבות, ככה שבכל ביס אתה מקבל טעימה מכל הטוב שהם דוחפים פנימה. זה לא עוד שווארמה, זה ממש יצירת אומנות אכילה.
רמב״ם 3, תל אביב

השווארמה של מפגש רמב"ם (צילום: @peleguy/טוויטר)

מקום לא אהוב בעיר

כל אזור אלנבי–מאז״ה–שינקין הפך לקרקס תחבורה אחד גדול. בגלל עבודות הרכבת הקלה באלנבי, זרקו לשם את כל התנועה מהאזור, ופתאום משאיות ענק מנסות להשתחל ברחובות צרים כאילו הם הולכי רגל בטיילת. מה יוצא? פקקים שלא נגמרים, צפירות בשעות הזויות, ובונוס קבוע – משאית שמגרדת מכוניות בדרך, כאילו זה חלק מהחוויה, כמובן בלי להשאיר פרטים. זה חלק מהמציאות העירונית, אבל לגמרי משהו שהעיר צריכה לשים אליו יותר תשומת לב.

נהיה סיוט תעבורתי. רחוב אלנבי (צילום: יחסי ציבור/חי – חילונים ירוקים)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסדרה "ילד רע" של דניאל חן. הרבה זמן לא התגלגלתי מצחוק ככה, מצחוק כזה שבא לך פשוט לצחוק בקול ולהשאיר הכל בצד. אבל בו זמנית יש לך את הרגעים שבהם אתה יושב על קצה הספה בלחץ, ממש לחוץ ממה שמתרחש על המסך, כאילו אתה לא יודע אם לצחוק או להיאחז בכורסה. זה כזה שילוב נדיר של הומור שחור, רגעים של דרמה אמיתית והפתעות קטנות שגורמות לך לחשוב על החיים שלך בצורה אחרת. וכל זה תוך כדי שאתה פשוט רוצה לדעת מה יקרה בפרק הבא ולא יכול לעצור.

והרי הוא ילד טוב. ילד רע (צילום באדיבות HOT)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לעיתים, בימי חמישי בשמונה בערב, אני מוצא את עצמי בכיכר החטופים, שם מתקיים הג׳אם של אביתר דוד. אביתר חטוף בעזה מאז תחילת המלחמה, והוא תמיד אהב לנגן, אז ההמשפחה החברים והקהילה מקיימים את הג׳אם הזה מדי שבוע כדי לתת לעצמם ולמשפחות החטופים תקווה ואור, ולהזכיר לכולנו שיש סיבה להמשיך להאמין. כשהייתי שם לאחרונה הופיע אהוד בנאי, ושר את "אל תפחד, אתה לא לבד" – ואני פשוט ישבתי שם, מרגיש את האנרגיה, את החיבור בין אנשים, ואת התקווה שבאה מהמוזיקה. זה אחד מאותם רגעים שמזכירים לך כמה כוח יש למוזיקה ולרוח הקהילה. אמן שיחזור כמה שיותר מהר.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האמת שעמותה שאני ממש מרגיש שחשוב לתמוך בה היא אדופט. הם לוקחים כלבים מכלביות ומסייעים להם למצוא בית חדש ואוהב. מה שמיוחד בהם זה שהם לא סתם 'מעבירים כלבים', אלא מביאים כלבים עם אופי מיוחד, עם סיפור, כל אחד שונה ומיוחד בדרך שלו. אפשר לעזור להם בדרכים שונות – גם באומנות זמניות לכלבים שהם מנסים להציל, וגם כמובן לאמץ דרכם כלבים מהממים שמכניסים אור לבית וללב שלך.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ניצן גריב. היא הייתה שותפה שלי פעם, והיום אנחנו חברים טובים. הדבר שתמיד בולט בה זה האמירה שלה – לאהוב את עצמך, לא משנה מה. היא פשוט מקרינה את זה בכל מה שהיא עושה, גם ברגעים הקשים, גם כשלא קל בכלל. היא מזכירה לך שהחיים שלך שווים, שהערך שלך לא תלוי באף אחד אחר, ושגם כשאתה מרגיש תקוע או שאף אחד לא שם לב, חייבים להישאר נאמנים לעצמנו. היא גם השתתפה באהבה חדשה לאחרונה, וזה מראה כמה היא אמיצה וכנה – יודעת לתת מקום גם לאחרים וגם לעצמה בלי לוותר על מי שהיא באמת.

מה יהיה?
יהיה מעולה! אני באמת מאמין ומקווה שבתקופה הקרובה הדברים יתחילו להתיישר. שיהיה לנו קצת שקט ונשימה בין כל מה שעברנו. שנוכל לסיים עם כל השריטות והקשיים של התקופה האחרונה, ולפתוח דף של ריפוי אמיתי – כשכולם יחזרו. אז באמת נוכל לסגור ת׳מעגל.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• מוזיקאים ישראלים
• מפגש רמב"ם

עדה רגימוב היא נגנית נבל – כן, בדיוק הכלי השמיימי שאתם חושבים עליו – שמנגנת בין היתר עם תזמורת המהפכה ותזמורת ארמון בזמן. השבוע היא תשתתף בפסטיבל ותחרות הנבל הישראלית החמישית ע"ש יוסי פרוסט (לגמרי דבר שידעתם שמתקיים בעיר), שתתרחש במרכז המוזיקה ת"א (שארית ישראל 10, בגינה ליד בלומפילד) ביום רביעי-חמישי, ה-27-28.8. כאן תמצאועוד פרטים וכרטיסים.
>>קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה. העיר של רם אוריון

1. גינת נילי, פארק החורשות והמעבר ביניהן

מאז שנהייתי אמא יש לי הערכה מחודשת לגינות ופארקים, במיוחד כאלה שיש בהן אווירה רגועה ונעימה, ושילוב טוב בין אור וצל, ובין מרחבי דשא פתוחים ומתקנים מגודרים. אם אתם בחברת פעוט אני ממליצה להיכנס לגינת נילי מכיוון קיבוץ גלויות, לעבור בין המתקנים לכיוון רחבת הדשא, ולהמשיך עם העגלה למנהרה הקטנה שמובילה לפארק החורשות. המנהרה היא מקום טוב למחוא כפיים או לצעוק צעקות קטנות כי יש הד ממש מוצלח. כשהגעתם לפארק נצלו את ההזדמנות לקפוץ לראות טווסים בכנסיית פטרוס הקדוש, או להסתחבק עם דררות ומיינות ליד צמחייה ממש מגוונת ויפה. לפעמים המזל אפילו מזמן איזו דוכיפת.
דרך בן צבי 79, תל אביב

מקום טוב בדרום העיר. פארק החורשות המורחב (צילום: אילן ספירא)

2. האופרה הישראלית, תיאטרון הקאמרי, והמעבר ביניהם

מדובר בשני מוסדות תל אביביים ותיקים ומלאי הדר שהיו לי כמו בית שני בשנים האחרונות. האופרה היא הבית של התזמורת שאני חברה בה, תזמורת המהפכה, שגם משתתפת בהרבה הפקות בתיאטרון הקאמרי. אלה מוסדות מאוד שונים אחד מהשני, אבל בעיניי הם חולקים זה עם זה כבוד גדול לעשייה אמנותית, הרבה פתיחות מחשבתית ואווירה נעימה ומשפחתית. חוץ מזה, הם גם חולקים מסדרון. זה מעבר שגם בו אני מתגלגלת לא מעט, הפעם עם הנבל ולא עם העגלה, והאמת שלמרות הסבלות מדובר באחד הרגעים האהובים עליי ביום. מאוד נחמד לחלוף על פני כדורי דיסקו ענקיים, עצים בשלכת מספוג, עננים על חוטי ברזל ולהרגיש לרגע שיחסית, הנבל הכחול שלי הוא די נורמטיבי.
שדרות שאול המלך 19, תל אביב

הקאמרי (צילום: שאטרסטוק)

3. קח-תן שפירא (הפינה של קובי)

על רחוב מסילת ישרים נמצאת אחת הפינות המקסימות והמשמחות בעיר בעיניי. היא מנוהלת ביד רמה על ידי קובי אברהמי ואפשר להביא אליה (או לקחת ממנה) אוכל, ביגוד, כלים, צמחים וכל דבר אחר שאין (או יש) בו צורך. הכל חינם, ומעבר לאוצרות שאפשר למצוא שם, פשוט נעים אפילו לחלוף ליד, לגלגל שיחה קצרה ולמצוא את עצמך עם כיכר לחם משובחת ביד כי יש הרבה, וקובי התעקש.
מסילת העולים 63, תל אביב

הפינה הירוקה/ פינת הקח-ותן של איציק. (צילום: גוגל סטריט וויו)

4. ארמה תבלינים

חנות קטנה שאפשר למצוא בה כמעט כל תבלין. איציק הבעלים הוא איש אדיב וידען שיכול להגיד לך את סגולותיו של כל עשב וגרעין, ולרקוח לכל אחד קפה בדיוק לפי טעמו. בזכות איציק, אשתו סיגלית וסבא ציון הבית שלנו נהיה עמוס בתבלינים נהדרים והתחלנו להגיד משפטים כמו "זה טוב ללחץ דם, אבל שים במידה!". חוץ מזה, אנחנו גם קצת קהל שבוי, כי הקפה הקבוע אצלינו בבית הוא תערובת שרק איציק יודע להכין, ושהוא הבטיח לגלות לנו יום אחד, לקראת פרישה.
לוינסקי 51, תל אביב

5. גינת אמסטרדם

סבתא שלי גרה ברחוב יהושע בן-נון, ממש כמה צעדים מגינת אמסטרדם. כילדה היא הייתה עושה איתי את הטיול (שאז הרגיש מאוד משמעותי באורכו) מהבית שלה עד הנדנדות שנמצאו אז בעומק הגינה, והיינו מדברות כל הדרך על פרחים ולוויתנים. הרבה השתנה מאז, יש נדנדות חדשות וקרובות יותר, סבתא שלי תהיה בת 102 בסוף החודש, ועכשיו אני הולכת לגינת אמסטרדם איתה ועם הנין שלה, שבכלל לא אוהב להתנדנד.
אמסטרדם 3, תל אביב

הכניסה לגינת אמסטרדם. (צילום: גוגל סטריט וויו)

מקום לא אהוב בעיר:

ממש ליד הבית שלנו בשפירא נמצאת גינת סטרנסקי שברחוב בלבן. היא גינה קטנה ומקסימה, עם מעבר נסתר מהרחוב שזיכה אותה בכינוי "הגינה הסודית". כמו גינת אמסטרדם שבצפון הישן היא משרתת אנשים מכל הגילאים וגם בה יגדלו וישחקו דורות של משפחות. העניין הוא שהדמיון מנכיח ומעצים את ההבדל: בעוד שהגינות בצפון מנוקות לעיתים קרובות, הצמחייה מטופלת והמתקנים מתוחזקים, בדרום העיר ילדים מועדים על בלטות רופפות מזדקרות, מסתכנים בדריכה על שברי זכוכית ומוקפים בבדלי סיגריות. אני מייחלת ליום שבו יהיו דאגה ותחזוק שוויוניים בכל חלקי העיר.

גינת סטרנסקי. (צילום: גוגל סטריט וויו)

השאלון

1. אירוע תרבות שסידר את הראש או פתח את הלב
המופע "אדבר איתך" של תזמורת המהפכה הוא בכנות אירוע התרבות שהכי ניחם ומילא אותי בתקופה הזאת. זה מופע שבו הזמרים המדהימים נור דרוויש, אכרם עודה, תמר שאוקי ובר צברי שרים שירי אהבה ידועים בערבית ובעברית, אבל כל שיר מתורגם לשפה השנייה. לאחרונה עשינו גרסה חינוכית של המופע שבה ניגנו עם מוזיקאים צעירים תלמידי תיכון ובפני תלמידי בתי ספר יהודים וערבים בחיפה וביפו. לראות את כל הילדים מרימים פנסים בפלאפונים ל"הכניסיני תחת כנפך" בערבית ושרים את כל המילים המתורגמות של "אנא לחביבי" בעברית היה מרגש בצורה שקשה להסביר. לדעתי רובינו תרגלנו נגינה דרך דמעות באותו יום.

המופע אדבר איתך של "תזמורת המהפכה". (צילום: שמחה ברבירו)

2. יצירה שנתנה כח או תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה
כבר כמה חודשים שהשיר Lovelovelove של Flea מתנגן לי בראש בלופים. יש שם איזה שילוב ממש משונה בין ניהיליזם ושוויון נפש לבין אהבת אדם ועולם שגורם לי לחשוב שאולי בסוף הם די הולכים ביחד. בכל אופן, השיר הזה תמיד נותן לדפנות של הלב שלי דחיפות קטנות של הרחבה.

3. ארגון או מטרה שממליצה לתרום או להתנדב אליהם
נשים עושות שלוםהיא תנועה שמעוררת בי תקווה כי חברות בה נשים מכל קצוות החברה הישראלית, עם מגוון של דעות והשקפות עולם, שלכולן משותפת האמונה שיכול להיות פה יותר טוב. אפשר לתרום, לבוא לועידות שלום או לחתום ולתמוך ביוזמות שהן מעלות. בשבילי זו גם דרך לכבד את זכרה של ויויאן סילבר, ממקימות הארגון, שנרצחה ב 7 באוקטובר.

4. תל אביב-יפואיות שהכי צריך להרים להן כרגע
מאיה פרץ ונועה סומר כהן שהקימו את מחאת העגלות, שאיפשרה לאימהות לצאת ולמחות יחד עם התינוקות והפעוטות בשעות מאפשרות, ולהגיד כמה שיותר במרחב הציבורי שצריך להחזיר את כל החטופים עכשיו, ולסיים את המלחמה האיומה הזאת. המחאה גדלה מאז והמון נשים הצטרפו לעמדות הארגון, ובעצם הייתי רוצה להרים לכל אחת מהן – ענבל, וואי-לם, עדי, דנה, טליה, ולריה, רונה, גל, נופר, תמר, נוהר, נועה, רעות, תהילה ושחר.

מחאת האימהות והעגלות בכיכר החטופים הבוקר, 17.8.25 (צילום: ליאור רוטשטיין)

5. מה יהיה?
אני לא יודעת. אני ממש ממש מנסה להאמין בטוב ובאנשים ובנו כחברה. זה קשה, כי אין כל כך אופק נראה לעין, אבל אם ננסה מאוד, גם להאמין בטוב וגם לפעול לטוב, נראה לי שיש לנו לפחות סיכוי.

• העיר שלי
• תזמורת המהפכה
• שכונת שפירא
• בית האופרה
• מוזיקאים ישראלים

אלבום הבכורה שלי "ערומים על הגשר" הוא צלילה אל חוויה של אישה בתל אביב. אישה שיש בה תשוקה בוערת לחיות, לחוות, לרקוד, לרטוט. היא מחוברת ליצרים שלה, אבל היא רגישה וכמעט שברירית. בעיר הזאת הכל כל כך מטלטל. אינספור פעמים לא הבנתי את הפער בין הקרבה העמוקה שהרגשתי לאדם שמולי לזרות העמוקה שנדהמתי לגלות רגע אחרי. איך זה יכול להיות? עיר שמלאה באשליות. לילות שנראו לי כמו אמת התגלו כבדיה. חשבתי שמצאתי חברים לחיים, הבנתי שהם היו חברים רק ללילה אחד, ושלא עניין אותם להכיר אותי באמת. לפעמים בקושי אומרים אחר כך שלום ברחוב, ואני כבר נקשרתי. כל פעם מחדש הייתי מפתחלצת מהפערים האלה, ולא מצליחה להבין אותם.
>>אין רכבות בתל אביב: תחנת השלום תיסגר ל-6 ימים החל ממחר

חייתי את הסערה של העיר, את הלהכיר את כל ה'הוז אנד שמוז' ולעבוד בחיי לילה ובאייל שני. לצאת מהבית כדי לקנות חלב (טבעוני), ולראות בדרך את כל העולם ואשתו – את ההוא שיצאתי איתו, ואת ההוא שכתב לי, ואת ההיא שאני מקנאה בה… מיליון טריגרים והסחות דעת, וכולה ירדתי לקנות חלב. כמו אינסטגרם רחוב. זה גנב את דעתי, הקשה עליי להתמקד, והרחיק אותי מההגשמה האמיתית שלי. התעסקתי במה חושבים עליי, איך רואים אותי, ואיך להיות הכי שווה מגניבה וזוהרת.

הייתי יוצאת ל'ברקפסט' ללילות מלאים בריגושים – הכל אפשרי ולכאורה חופשי, אבל בפנים הייתי מתערבלת במחשבות טורדניות וחרדות חברתיות. האפים ודאונים האלה היו לי קשים. נפלתי לבורות של הרס עצמי. הפרעת האכילה שלי היתה ה"פתרון" הרגעי להשתיק את הראש והפחד, את ההצפה הרגשית שלא ידעתי איך להתמודד איתה. זה פרדוקסלי, כי ברור שזה הסב לי סבל יותר עמוק. אבל זה לא היה בשליטתי, לא ידעתי למה אני עושה את זה לעצמי. הרגשתי פשוט דפוקה. אשמה. אז חיפשתי ריפוי.

אני זוכרת שיצאתי ל׳שחורי׳ ופתאום לא הבנתי על מה אנשים מדברים. כי לא באמת מדברים. באמת התעסקתי רק בלהכיר את ההוא וההיא? ושיראו שאני מגניבה? וזה מה שהיה מרגש אותי? היום אני רוצה באמת לדבר, מהלב, ואם זה לא אמיתי אז זה לא מעניין. הייתי מחפשת קרבה ואהבה בתוך חיי הלילה האלו, חיים שיש בהם את מה שיש בי – סערה ואש, ריגוש אינסופי. אבל זה כל הזמן התנגש לי בפרצוף. בין זרות לקרבה, בין אמת לזיוף.

כתבתי את האלבום מתוך ההתנגשות הזו, בין היצריות שלי, המשיכה לסערות וריגושים, לבין הרגישות והרכות הכמעט שברירית שלי, והכמיהה לאהבה אמיתית. בהתאם, סדר השירים באלבום משרטט מהלך רגשי רוחני: נקודת הפתיחה שלו היא השיר "קר לי" שכתבתי בגיל 19. הייתי יוצאת הרבה בלילות, והשיר נכתב מתוך חוסר האונים שחשתי. הרגשתי ש"החור השחור קרוב", בדידות, ריק ופחד שלא ידעתי מה לעשות איתם, והצורך למלא את הריק הזה בריגושים חיצוניים שהעיר מציעה בשפע.

"זה לא אתה", השיר השני באלבום, נכתב מתוך היכרות שלי עם גבר נשוי, בזוגיות פתוחה, בטינדר. הוא שלח לי תמונות, שירים ומילים שכבשו אותי, ונתתי לדמיון לרוץ – התאהבתי בפנטזיה שפיתחתי. כשנפגשנו גיליתי שאין קשר בין מי שהוא באמת לבין הדמות שבניתי בראש. זו הייתה אשליה. בתכלס, כמעט כל בחור שנדלקתי עליו עד אז היה אשליה. מתוך מה שהלבשתי עליו בראש, או הפוזה שהוא שידר, לא היתה שם אמת. היום אני רואה כמה זה מעוות, כמה פחד וחוסר ערך עצמי הובילו אותי לפנטזיה שנראתה לי זוהרת. התחלתי לשאול מה אני באמת מחפשת, ומאיפה נובע חוסר הערך שמושך אותי לפנטזיות, לחוויות קצה וריגושים. פעם זה מה שרציתי, מה שהאגו שלי דרש כדי להרגיש שווה, נחשקת, זוהרת.

"בין זרות לקרבה", השיר השלישי, נכתב על ערב אחד בקיסה. קפצתי לשם אחרי הצגה מחשמלת של "המלט" בבית לסין. באותו ערב היה ג׳אם, והיו שם האנשים הכי מוכשרים ומחרפנים שיש לעיר הזאת להציע, ובתוכם גם כמה חברים. היה שם בחור שהביט בי במבט שחדר פנימה, ועשה לי צמרמורת. היתה בינינו אנרגיה ממגנטת, חיבור מיידי וקסום. התנשקנו, החלפנו מספרים, והסרט בראשי כבר כתב לנו סיפור אהבה שלם. אבל הוא לא כתב לי. הפכתי אובססיבית – עשיתי לו סטוקינג ברשתות. הגדלתי אותו בראשי לכדי הבחור המושלם, ותוך כדי זה הקטנתי את עצמי והרגשתי לא ראויה לו. חיכיתי, בסוף יזמתי וכתבתי לו, אבל הוא מרח אותי. אחרי שנה בערך כשנפגשנו במסיבה, הוא שאל ״תזכירי לי איך קוראים לך?״. שוב הפער הזה, בין הקרבה שהרגשתי לרגעים קצרים, לבין הזרות שבאה אחריהם, הוא מוטיב חוזר ומוכר בעיר הזו, והוא כואב.

את "יצאנו לטיול", השיר הרביעי באלבום, כתבתי בשבוע הראשון של הסגר של הקורונה. ההנחיות היו לא לצאת מהבתים, אבל אני יצאתי בלילה עם שלושה חברים לטייל ברחובות תל אביב לכיוון הים. הייתי מאוהבת באחד מהם, שלמד איתי בכיתת משחק, אבל העניין היה מורכב. לא ידעתי איך לתקשר את זה איתו. הייתי עטופת מגננות ואגו, ופעלתי מתוך חוסר כנות. הנשמה שלי ביקשה להפסיק את המשחק. את "איפשהו שם", השיר החמישי באלבום, כתבתי מהמיטה בדירת השותפים שלי בלוינסקי. דמיינתי שאיפשהו שם נמצא האהוב שלי, ואולי הוא גם שוכב בחושך, כאוב בודד ותוהה, עובר את מסע הלימוד שלו, עד שנפגש. אני קוראת לו, מזמנת אותו ממעמקי האוקיינוס וקצוות תבל, בהשראת השיר "כמו אל מים" של יהודית רביץ.

"ערומים על הגשר", השיר השישי ושיר הנושא של האלבום, הוא קריאה לחופש וקבלה עצמית. כתבתי אותו בהשראת אחד הסרטים הכי יפים ואהובים עלי, "הנאהבים בפריז". בסרט מופיעים זוג אוהבים, הומלס וציירת עיוורת, ויש בו סצנה שבה הם רוקדים בטירוף על הגשר בפריז וצוחקים בלי רסן. התהפנטתי מהאהבה שלהם ומההתמסרות שלהם לכאן ועכשיו. השיר הזה הוא השלמה של המסע. אחרי כל האשליות וההתפכחויות אני מבקשת "לבוא פשוט כמו שאני, לא צריך עוד להסתיר. מה שאנחנו מספיק טוב כאן". בשיר האחרון באלבום, ׳זה בסדר׳, לשון הפנייה משתנה מאהובי אליי. יש שקט. המסע הושלם. יש את שנינו כאן ועכשיו ברגע הזה וזה כל מה שיש. ״חיכינו גלגול שלם, וזה מתגשם״.

החיפוש אחר ריפוי הוביל אותי למסע רוחני עמוק. הייתי עמוק בתוך הלופ, וכשלא יכולתי יותר עצרתי ועזבתי את העיר לכמה חודשים. התנקתי משימושים שממסכים את הכאב וממלאים לרגע את החור השחור. גיליתי שבוויתור על סיפוקים רגעיים וריגושים יש רווח גדול: קרבה לעצמי, חופש אמיתי. זו דרך של להקשיב למצפן פנימי, לכוונה העמוקה של הנשמה שלי, במקום להקשיב לראש ולאגו. זו עבודה יומיומית. זו התרופה שלי. היום יש לי שקט פנימי, איזון נפשי ושלווה. אני לא פוגעת בעצמי, אלא להפך, עושה טוב לי ולסביבה. כתבתי את האלבום מתוך החוויות בתל אביב, אבל השגרה המיטיבה הזו מחוץ לעיר, בשקט, איפשרה לי לשחרר פרפקציוניזם והרס עצמי, לעשות צעד ועוד צעד, בפשטות, ולהוציא את האלבום.
גאיה קלם תשיק את אלבומה "ערומים על הגשר" ב-3.9 בלבונטין (כאן יש פרטים נוספים וכרטיסים), ולאחר מכן תגיע ב-12.9 לבארבי כדי לחמם את מרסדס בנד

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• ❤ תל אביב

אילני עינב, או רק אילני למהדרין, היא חצי מהרכב הראפ התל אביבי פושטקיות פותחות פה (פ.פ.פ, בקיצור) ביחד עם She (שי טריביטש). ביחד הן החלו לשחרר חומרים רק בשנה שעברה, כאשר אלבום הבכורה שלהן "חוכמת הפאו" מ-2024 (שיצא בלייבל המצוין פלא רקורדס) היה משב רוח מרענן בנוף ההיפ הופ המקומי – גם בתור מיקס בין תרבות הריוט לבום-באפ היפ הופ עדכני, וגם בתור קול נשי בועט וחד, כזה שלא חושש להעליב אף אחד. נו, פושטקיות. ב-17.8 הן יגיעו ללבונטין 7 להופעת בכורה מלאה שלהן (כאן מתכרטסות), וכולכן וכולכם רוצים להיות שם הרבה לפני שהן הופכות לתופעה לאומית. איך זה עוד לא קרה אחרי ההוק של "דפקתי בלוק" לעולם לא נבין.

1. סביח פרישמן שוק לוינסקי

את סביח פרישמן הכרתי כבר מהילדות בלב העיר, אבל הסניף שלי זה שוק לוינסקי, קל. יש מבחר ענק של סלטים, חציל מטוגן בצורה שאשכרה טעימה, ורוטב לימון כבוש. לא, הוא לא מר. ומעל כל זה מונח סיגר תפו״א שמחזיר אותי לימי החתונות באשדוד.
לוינסקי 57, תל אביב

חבר מהמרכז. סביח פרישמן בלוינסקי (צילום: נועם רון)

2. חוף יפו בסלעים והעיר העתיקה

זה הספוט שלי. למדתי ביפו אז בשבילי זה בית. זה מקום מושלם לעשות בו פריסטייל, להתבודד ולדבר עם אלוהים, לצייר, לכתוב. נעים לי שהחוף ממוקם כעקרון באזור מרכזי, ואולי כשאחזור לטיול על החוף אפגוש פנים מוכרות – אבל על הסלעים שקט לי. גג יושב עוד מישהו לידי לעשן נרגילה, כל אחד בשקט שלו. אחרי זה כיף ללכת לטייל באזור האמפי, בסמטאות המזלות, ליד הכנסיה. זה אזור שמרגיש מוטען בתקופה ומעורבב בין הסטוריה, נוסטלגיה ובין דוכני תירס וצמידים.

עוד מישהי שעושה פריסטייל על הסלעים ביפו. יוליה כלבת הים בחופי יפו (צילום: ג'ק גואז/גטי אימג'ס)

3. קפליקס שוק לוינסקי

בתור מכורה של ממש לקפה, בעיר של קפה שרובו חמוץ ומשאיר טעם רע פה (תחליפו כבר את הספקים), יש מקום אחד שהוא פשוט הכי טוב, וזה הקפליקס . תמיד מחמיאים לי שם על הקעקועים, יש מזגן, אפשר להסתתר שם לקצת במהלך היום.
מרחביה 6 תל אביב

קפליקס בשוק לוינסקי (צילום: זיו ממון)

4. תחנת סבידור מרכז

בשבילי זו תחנת חופש. שם לקחתי לראשונה את 480 לירושלים, היישר אל החבר האימו שהיה לי באותה התקופה, ומאז התאהבתי בתחנה הזאת. יש משהו כל כך ניטרלי בה – ניטרלי מדעות, מפנים מוכרות, מהכל כזה. כל אחד רק רוצה לנסוע לאן שהוא צריך. גם הבנייה שם משעשעת – שליש אתר בנייה, שליש מבנה ברוטיליסטי, ושליש מנסה להראות ״מחודש״. אני חיה על קו תל אביב – ירושלים כבר שנתיים, ככה שיוצא לי לבקר בה לפחות כמה פעמים בשבוע. מתוך הסקרנות שלי, הגעתי אליה כמה פעמים בכל מיני שעות לא שעות, ותמיד הופתעתי מהממצאים. פעם, למשל, הגעתי בארבע וחצי בבוקר הייתה שם ישיבה של חרדים עם נערים רוסים שיכורים, כל אחד בשפה אחרת, כולם צועקים, ואיכשהו שמחים ממש. מעבר לזה שהבית קפה בתחנת רכבת מגיש אחלה כריכים משביעים, ואם פספסתי את הרכבת – אז תמיד יש אוטובוס.

מריחים את אירופה באוויר. תחנת סבידור מרכז (צילום: שאטרסטוק)

5. ג׳סמינו

זה חרוש אבל אי אפשר לא לציין. מול הרחבה של הר סיני, ליד אחד העם, בין כל העסקים היוקרתיים נמצא תא הקבבים הקטן הזה. אחוז הגברים שואף ל-100%, פעם אחת בחיים לא קראו לי בשם שלי כמו שצריך, אבל זה לא מנע ממני להזמין את הפיתה קבבים עם המון עגבניות שרופות, ולעמוד שם על תקן האפליה המתקנת. המקום הזה תמיד פתוח בשעות שצריך אותו, לפני משמרת שאין זמן לאכול באמת, אחרי המשמרת שדווקא יש חצי שעה עד שהאוטובוס יגיע, סתם לשבת עם חבר ולדבר, לסיים דייט מוצלח, או לבכות על דייט גרוע – פשוט מקום שמתאים להכל. היו תקופות שאכלתי שם 4-5 פעמים בשבוע.
אלנבי 99, תל אביב

אין עוד מלבדה. ג'סמינו. צילום: אנטולי מיכאלו

מקום שצריך לשפר בעיר

פארק המסילה.אני כותבת את זה מתוך אהבה, ובגלל שאני שם הרבה, אז אכפת לי. נתחיל מזה שזה לא פארק, אלא מסדרון. פעם מדדתי בכמה דק אני הולכת את כולו וזה היה בול 6. מעבר לזה, אני באמת מבינה את המשמעות ההיסטורית של המסילה, אבל אי אפשר לחיות ככה, שכל העסקים על צד שביל האופניים. כמות התאונות ביום היא ענקית, ואף אחד לא נהנה. תבנו מתחם בלי שביל, תבנו גשר, תצבעו חלק, אבל זה פשוט בלתי נסבל. התלונה האחרונה בנושא היא המחסור בשירותים, או שירותים מסריחים ברמות שיש. בתור מקום שמתיימר להיות אליטיסטי (למרות שמדובר בעשר דקות בלבד מהתחנה המרכזית), לא הגיוני שהשירותים כל כך מסריחים, וחוץ מהאזור התדר הם גם לא קיימים. דווקא באזור כזה ישנה ציפייה גדולה שהכל יהיה ברמה מסוימת, אבל הריח, ושאריות השתן, זו פשוט מבאס רצח.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הופעה של אופק אדנק בתדר.

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"בשבח הדעה הרעה על עצמך"של ויסלבה שימבורסקה. את הספר של שימבורסקה קיבלתי מיהודית האיש ז״ל, שעבדה בתיכון שלמדתי בו. לא פתחתי אותו משום מה עד המוות שלה. כשהיא נפטרה, פתחתי את הספר והייתה שם הקדשה אישית ואת השיר הזה. הוא מרגיע אותי ומחזיר אותי למקום – אין דבר חייתי יותר ממצפון נקי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
עמותת המכללה. לא כת המין לשעבר – אלו שמוציאות מהמעגלים האלו ברגישות ואנושיות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?
שימי בן יעקב, מעצבת האופנה והבעלים של mishimono. למי שמחפשת בגדים בגזרות לכל הגופים, בדים טובים ותחושה יוקרתית.

מה יהיה?
אני חושבת שדברים יתייצבו בסוף. הם לא יחזרו לעבר – אלא נצטרך להבין איך לחיות עם הטכנולוגיה, ההרס והחורבן, הקיצוניות, תרבות ההרדמה והפלסטיק – ולאו דווקא רק בפנים, כשברי הכלי. אנחנו עוברים תקופה אבולוציונית על ספידים. עד לפני תקופה היינו מהקוף אל האדם, היום אנחנו מהאדם אל הסייבורג. זה מלחיץ, אבל בו זמנית גם די מגניב. אני חושבת שכל עוד בני אדם יבינו כולם שהם אנשים מורכבים, עדיין אנושיים, לא רק דמויות על הלוח, שכל אחד הגיע עם מטרה קטנה לפה, קצת אמונה נשגבת, שיש הבדל בין צדדים בפוליטיקה לבין להיות אחלה בן אדם – יהיה יותר טוב. או לפחות פחות לבד.

• העיר שלי
• ראפ ישראלי
• מוזיקאים ישראלים
• היפ הופ ישראלי