Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מוטי קירשנבאום

כתבות
אירועים
עסקאות
זוכרים שהם היו בכלא? טל פרידמן ואייל קיציס, "מעצר בית" צילום: אלדד רפאלי

טלוויזיה מהעבר: חפרנו באפליקציה של קשת 12 ומצאנו פנינים נדירות

טלוויזיה מהעבר: חפרנו באפליקציה של קשת 12 ומצאנו פנינים נדירות

זוכרים שהם היו בכלא? טל פרידמן ואייל קיציס, "מעצר בית" צילום: אלדד רפאלי
זוכרים שהם היו בכלא? טל פרידמן ואייל קיציס, "מעצר בית" צילום: אלדד רפאלי

אפליקציית ה-VOD של ערוץ קשת, 12+, התמלאה לאחרונה בתוכן ישן של הזכיינית הפופולרית בישראל - אז כמובן שצללנו לעומקה כדי למצוא לכם את הפנינים אבודות ששכחתם שאי פעם שודרו על המסך, וחלקם גם דברים שלא היו שורדים דקה כיום בערוץ מסחרי. נגיד, טל פרידמן בתפקיד אלוהים

13 בנובמבר 2022

אנחנו הישראלים לא חזקים בשימור ארכיונים. למרות ההיסטוריה הרחבה של הטלוויזיה בישראל (בשנה הבאה נחגוג 55 שנים לשידור הישראלי הראשון), גופי שידור מתייחסים בעיקר להווה ומוותרים על אחזקת העבר. דווקא קשת, שלאחרונה השיקה את אפליקציית "12+" (זמינה בכל חנויות האפליקציות), הרימו בעזרתה ניסיון מעניין ומציעים, לצד התכניות העדכניות, גם מציעה שפע של חומרים מההיסטוריה של קשת: סרטים דוקומנטריים, תכניות אולפן וגם לא מעט יציאות פחות מוכרות ששווה לחזור אליהן. אז אספנו בשבילכם כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב באפליקציה מימי השיא של הזכיינית/ערוץ. כי אלוהים יודע שהיום המצב פחות מוצלח.

"החטא ועונשו"

אייל קיציס וטל פרידמן נמצאים היום עמוקבליבו של המיינסטרים. קיציס הוא מגיש החדשות של "ארץ נהדרת", פרידמן הפך לאחרונה למגיש של מוסד טלוויזיוני אחר – אולפן ליגת האלופות. אבל פעם שניהם הרשו לעצמם יותר, למשל במסגרת "החטא ועונשו" – השעשועון החתרני ששודר בערוץ "ביפ". חשבתם ש"חלומות בהקיציס" הלכה רחוק? מה דעתכם על שעשועון שבו אלוהים בכבודו ובעצמו הוא דמות קפריזית שמחליטה על גורלם של המתחרים באופן שרירותי ומתגמלת את השקרנים בביצה של ג'יפה ירוקה? קבלו את התכנית שהיום לא היתה שורדת דקה בערוץ מסחרי, אבל למזלנו, פרקים של התכנית שרדו באפליקציה.

"מעצר בית"

עדיין באזורי קיציס ופרידמן, שהתנסו לראשונה ב-2010 במשהו משותף במקביל לארץ נהדרת – סדרה קומית טובה, אך כרגיל, קצרת ימים. סיפור הרקע הוא שקיציס ופרידמן, שמגלמים את עצמם, ניסו להקים פארק שעשועים שנגמר בטרגדיה גדולה – מה שמוביל אותם למעצר בית, למפגש עם לא מעט כוכבים (גם הם, בתפקיד עצמם) ומספק מבט קצת משועשע על תעשיית הבידור הישראלי, מאת שני כוכבים שהיו בשיא מעמדם באותה העת. מומלץ בחום.

"עפרה נגד ירדנה: זמרת השנה"

בתקופה שבה הארץ מלאה בסכסוכים אמיתיים וכואבים, זו הזדמנות טובה לחזור לסכסוך קטן שהסעיר מדינה שלמה: היריבות האדירה בין עפרה חזה לירדנה ארזי בשנות השמונים. היא קרעה מעריצות משני הצדדים, עברה דרך מצעדי שנה ואירוויזיונים שהפכו לזירת קרב, ואפילו הובילה לתקרית שבה צבע נשפך על השמלה של ארזי. הסרט של אורי סלעי ורז חיה בן הרוש מחזיר אותנו לרגע קאלט אדיר בתרבות הישראלית, כזה שמחייב כל אחד לקחת צד (אני הייתי בטים עפרה, אבל מוכן להושיט יד גם ליריביי. עת פיוס).

"האזרח קופטש"

אחד החלקים המעניינים ביותר באפליקציית "12 פלוס" היא התחייה של ערוץ "ביפ", שהיווה חממת גידול ללא מעט כוכבי בידור חדשים. תכניו לרוב נעלמו במעמקי ההיסטוריה, אבל עכשיו הם מקבלים סוף סוף בית VOD. דווקא אחד מותיקי הקומיקאים שקיבלו שם במה הוא גיל קופטש, שסדרת הדוקו המוצלחת הזו ליוותה את הניסיון שלו להפוך לפוליטיקאי. במסע של ארבעה פרקים, דמיון ומציאות מתערבבים: בתוך מערכת בחירות סוערת, שכללה סכסוך עם מייסדי "עלה ירוק", נסיקה והופעה תקשורתית (כולל חיקוי ב"ארץ נהדרת"), דרך מלחמה וירי של לחמניות עם שוקולד על עזה – ועד להפסד הבלתי נמנע. אל תפספסו את הרגע שבו קופטש דופק לאברום בורג את האוטו. בלתי נשכח.

גיל קופטש. צילום: יוסי צבקר
גיל קופטש. צילום: יוסי צבקר

ויש גם כמה פרקי מופת שאתם חייבים לראות

"מ.ק. 22": רובו רבי, 2004

לדעת רבים (וכותב שורות אלו ביניהם), "מ.ק. 22" היא מהסדרות היותר טובות שנעשו כאן. היא החזיקה רק עונה אחת בת 10 פרקים, אבל הפכה לקאלט שמצוטט לא מעט. "רובו רבי" הוא אולי הפרק האייקוני ביותר – זה שבו חבורה של רבנים מחליטה להתנקם במצעד הגאווה ולבנות רובוט-על שיבער את השיקוץ וישמיד את התועבה. אבל הרובוט נתקל בחנוכה, שולמן, לוינשטיין וגם יוסי ובאבר (טייק אוף על הסרט המפורסם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס), שמחזירים מלחמה ומצליחים לנצח. בתקופה שבה זכויות גאים וגאות שוב עומדות על הפרק, יש בזה משהו כמעט מעודד שהיה פעם דבר כזה על המסך, גם אם בדרך דבילית במיוחד (ולמרות כמה בדיחות מאוד לא פוליטיקלי קורקט).

"ארץ נהדרת": משדר בחירות, 2009

ציפי לבני ובנימין נתניהו עומדים על הבמה. כל אחד מהם מכריז על נצחונו ומודה ליועץ שלו – אייל ארד. עד הרגע שבו החושך יורד, והמוזיקה של דארת' ויידר מ"מלחמת הכוכבים" מתחילה. מלפנים שני כלבים, עליהם רוכב אביגדור ליברמן. הוא תופס את מקומו ומכריז על נאום הניצחון האמיתי. "אזרחים", הוא פותח בדבריו, "אזרחים סוג ב', אזרחים סוג ג', וערבים". ליברמן קיבל 15 מנדטים בבחירות האלה, וזה נראה לכולם כמו סופה של הדמוקרטיה הישראלית. הימים אחר כך הוכיחו אחרת, בין היתר גם בזכות העמידה של תכנית כמו "ארץ נהדרת", שדאגה להשמיע קול מול הרגעים שבהם חופש הביטוי עמד בסכנה. בכל מקרה, זו תזכורת טובה לכך שלפעמים גם מה שנראה לנו נורא – מתברר בדיעבד כפחות. וחוץ מזה, זה היה אחד הרגעים החזקים בתולדות התכנית.

ארץ נהדרת (צילום מסך)
ארץ נהדרת (צילום מסך)

"כוכב נולד": הגמר הראשון, 2003

הרגע שבו מהפכה גדולה עמדה להתרחש. היום כוכב נולד/הכוכב הבא היא טייקון טלוויזיוני שאי אפשר להתכחש אליו. אבל אז? העונה הראשונה של "כוכב נולד", ששודרה בקיץ 2003, היתה בתולית לגמרי, אבל נגמרה באירוע שאי אפשר שלא להתרגש מולו – מצביקה הדר, שלראשונה עמד מול קהל גדול וחי בכפר המוזיקה של "קוקה קולה" בניצנים, ועד נינט טייב שבעטה בתקרת הזכוכית מול מדינה שלמה. וגם, אם כבר שכחתם, השמלה של שירי מימון ב"דון קיחוטה", שי גבסו קורא "ניצנים, שירו איתי" לפני השיר "אש" – אחרי כל אלה המוזיקה הישראלית, הטלוויזיה הישראלית ואולי אפילו מדינת ישראל כולה, כבר לא נראו אותו דבר.

"עובדה": רוני קובן על ענת גוב, 2013

רוני קובן הוא אחד המתעדים היותר טובים שצמחו כאן, שהיום מצליח בעיקר בתור מראיין ב"פגישה", שמשודרת זו את עונתה הרביעית ב"כאן 11". אבל הוא גם דוקומנטריסט מצטיין, והפרק המרגש הזה של "עובדה" הביע זאת היטב. שנה אחרי מותה, הוא חזר עם בני משפחת גוב והחברות הקרובות (עדנה מזי"א וענת וקסמן) אל הימים האחרונים של המחזאית המוערכת, שהפגינה גם גישה מעוררת הערצה לחיים ולמוות המתקרב. מישהי שלא רק השפיעה על היצירה הישראלית, אלא גם על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הנורא מכל. אחת הכתבות היותר טובות של "עובדה" אי פעם, וזיכרון מאישה יוצאת מן הכלל.

רוני קובן. צילום: איליה מלניקוב

"ברוורס": מוטי קירשנבאום ז"ל, 2014

קירשנבאום, שנפטר בספטמבר 2015 בגיל 76, היה אחד מענקי הטלוויזיה הישראלית. כזה שעבר בכל הרגעים החשובים של הענף במהלך חייו, ושיחק תפקיד מרכזי בכל הערוצים. אבל האם הוא באמת נחשף? בפרק הזה של הפורמט קצר-הימים בהגשת ארז טל, קירשנבאום הולך בין תחנות חייו – מהרהר בראשית ימיה של רשות השידור, חוזר לסצנה אחת מדהימה בקיבוץ ואפילו משוטט בבית "האח הגדול" (שהיה, דאז, עוד שייך "קשת"). תזכורת חשובה לאיש בלתי נשכח.

מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אפליקציית ה-VOD של ערוץ קשת, 12+, התמלאה לאחרונה בתוכן ישן של הזכיינית הפופולרית בישראל - אז כמובן שצללנו לעומקה כדי למצוא...

מאתאבישי סלע13 בנובמבר 2022
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

מכוורת ועד ארגוב: הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור

מכוורת ועד ארגוב: הסיפורים מאחורי הצילומים הנדירים יוצאים לאור

זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

הצלם משה שי הצליח לתפוס את הרגעים האינטימיים של אנשי התרבות בתל אביב הרבה לפני שקראו לזה פפרצי. עכשיו הוא מוציא ספר צילומים וחושף את הסיפורים מאחורי התמונות: "כשזהר התאבד הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו"

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

"פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)
"פעם היה יותר קשה". משה שי (צילום: זיו קורן)

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

חברי להקת כוורת, 1984 (צילום: משה שי)
חברי להקת כוורת, 1984 (צילום: משה שי)

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987 (צילום: משה שי)
יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987 (צילום: משה שי)

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

אריק איינשטיין, 1986 (צילום: משה שי)
אריק איינשטיין, 1986 (צילום: משה שי)

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

יאיר לפיד, 1991 (צילום: משה שי)
יאיר לפיד, 1991 (צילום: משה שי)

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)
זהר ארגוב, 1987 (צילום: משה שי)

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

משה ודאנה איבגי, 1990 (צילום: משה שי)
משה ודאנה איבגי, 1990 (צילום: משה שי)

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

יוסי ויובל בנאי, 1988 (צילום: משה שי)
יוסי ויובל בנאי, 1988 (צילום: משה שי)

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

אייבי נתן, 1986 (צילום: משה שי)
אייבי נתן, 1986 (צילום: משה שי)

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הצלם משה שי הצליח לתפוס את הרגעים האינטימיים של אנשי התרבות בתל אביב הרבה לפני שקראו לזה פפרצי. עכשיו הוא מוציא...

מאתשרון קנטור31 ביולי 2021
מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב

האיש שידע הכל: חן ליברמן נפרדת ממוטי קירשנבאום

האיש שידע הכל: חן ליברמן נפרדת ממוטי קירשנבאום

הוא הביא את הניו-ג'ורנליזם לטלוויזיה אבל מעולם לא חשב שהוא חשוב יותר מהסיפור, הוא ידע הכל אבל מעולם לא נופף בכך בשביל להאדיר את עצמו והיו לו את כל הרכיבים הדרושים בשביל להיות ציניקן - אך הוא מעולם לא היה כזה. פרידה ממוטי קירשנבאום

מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב
מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב
27 בספטמבר 2015

שומרי השבת עוד לא הספיקו לסיים לקרוא את הפוסטים הרגשניים שעלו ביום שישי האחרון על מותו של מוטי קירשנבאום, וכבר הציניקנים מיהרו לפרסם סטטוסים משלהם, שיורדים על כל אותם ניימדרופרים שמשחקים אותה כאילו הם "הכירו את מוטי". הרי היום אתה חייב לומר משהו גם כשאין לך מה לומר, וציניות היא אחלה דרך לסגור את הפינה כשצריך. רוב הסיכויים הם שאם לא הייתי מכירה את מוטי אישית, הייתי בין אותם מורדים בגרוש שבחרו להגחיך את המתאבלים. אבל כשמישהו שהכרת (וזו לא חייבת להיות היכרות עמוקה מדי) מת – האמת האבסולוטית הזו של המוות מנתצת בשיניה את מעטה הציניות ואין ברירה אלא להרגיש קצת.

רבים היו מגדירים את מוטי כציניקן, וברור לי למה – זו המילה שבה אנחנו בדרך כלל משתמשים כדי לתאר מישהו שנון, סרקסטי, שלא לוקח שום דבר יותר מדי ברצינות. כל זאת היה אפשר לומר על מוטי, אבל הוא מעולם לא היה ציניקן. כשמשהו לא עניין אותו הוא לא הרגיש צורך לדחוף את שני הסנט שלו בכוח. אבל כשלקח על עצמו מושא סיפור, הוא באמת התעניין במתרחש מולו, ולא רק נהנה להקשיב לעצמו מדבר.

הוא היה מהראשונים שהביאו את הניו-ג׳ורנליזם לטלוויזיה הישראלית. הסגנון העיתונאי הזה דרדר אמנם את התחום למקומות פתטיים תכופות, כשהסיפורים הפכו משניים לאגו של המגיש – אבל כשקירשנבאום הכניס את עצמו לסיפור, החל מכתבותיו ב״מבט״ וכלה בסרטי הטבע הדוקומנטריים שלו, הוא תמיד נזהר שלא להאפיל על המתרחש. למרות שעיתונאים מספידים את מוטי כעיתונאי, הוא היה קודם כל סטיריקן. לא נזכור אותו בגלל איזה סקופ גדול או חשיפות שחיתויות אלא בגלל הטייק שלו על המציאות שלנו. היה לו לא רק את האומץ לומר את הדברים, אלא גם את היכולת לומר אותם בצורה הרבה יותר חדה ומצחיקה מכולם.

גאון קומי בחליפה

בכל פעם נדהמתי ממהירות השליפות ויכולת האלתור שלו. כבר שלוש עשרה שנים שהוא מגיש תוכנית אקטואליה יומית, ועוד בחליפה – אז קל לשכוח שמדובר בגאון קומי. לשדר מול מוטי היה דבר מפחיד. הוא יכול היה לשבת בשקט במהלך כל האייטם ופתאום לשלוף איזה פאנץ׳ מהמגרש השמאלי ואת לא תדעי מאיפה זה בא לך ואיך לענות (התשובה, אגב: גיחוך וממשיכים הלאה, אם אין משהו טוב יותר). שנה וחצי עברה ואני עדיין מרגישה מטומטמת אחרי הפעם ההיא שהוא אמר לי בשידור שלפני ג׳וני קרסון היה אחד, ג׳אק פאאר ואני שאלת אותו אם הוא בטוח. כן, יא טמבלית, בטוח. ולא רק בגלל שהוא למד בלוס אנג'לס באותן שנים.

חיכיתי בערך שנה עד שהעזתי להציע אייטם ל״לונדון את קירשנבאום״ וכל פינה שעשיתי שם שלחה אותי לשבוע של שחזורים בראשי בניסיון לפענח את הפרצופים של מוטי תוך כדי האייטם שלי. אהב או לא אהב? לא תמיד אהב, לפעמים השתעמם, אבל לפני חודש בערך, בפינה על ברוס ספרינגסטין, אמר לי בשידור, בסוף האייטם: ״הייתה לך הופעה מצוינת״. החיוך שעלה על פני באותו רגע נשאר שם למשך שעות. ורציתי שיהיו עוד המון רגעים כאלה.

אני בוכה על מותו של קירשנבאום כי מוות פתאומי של אדם שהכרת הוא תמיד סטירה מצלצלת וכי הוא משאיר אחריו חלל טלוויזיוני שכבר לא יתמלא. אבל אני בעיקר בוכה על ההחמצה האישית שלי. רציתי להמשיך לנסות ולהרשים אותו. יש לי עוד הרבה ללמוד והיה לו עוד כל כך הרבה מה ללמד.

חן ליברמן היא עורכת התרבות של חדשות 10. הייתה אורחת תדירה ב"לונדון את קירשנבאום"

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הוא הביא את הניו-ג'ורנליזם לטלוויזיה אבל מעולם לא חשב שהוא חשוב יותר מהסיפור, הוא ידע הכל אבל מעולם לא נופף בכך...

מאתחן ליברמן1 באוקטובר 2015
מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב

מוטי קירשנבאום צוחק כל הדרך אל הסוף. שלנו

מוטי קירשנבאום צוחק כל הדרך אל הסוף. שלנו

מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב
מוטי קירשנבאום. צילום: איליה מלניקוב

מוטי קירשנבאום לא מתעייף ולא מתייאש, וגם ממש לא מתנצל. האיש החתום על תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" יוצא במופע חדש בשם "רואים ת'סוף". פוליטיקלי קורקט? לא נראה לו

במאי 1968 פרץ בצרפת מרד הסטודנטים – מהומה קומוניסטית־אנרכיסטית יפהפייה שהוציאה מיליונים לרחובות. בדיוק באותו הזמן, כאן בישראל, החלו שידורי הערוץ הראשון, בשידור חי חגיגי של מצעד יום העצמאות של צה"ל. איזה מגניבים הצרפתים. איזה בוקים אנחנו. תוצאת מרד הסטודנטים הייתה שדה גול, שנגד שלטונו הוא כוון מלכתחילה, זכה לניצחון מוחץ בבחירות שנערכו חודש אחר כך. התוצאה של עליית הערוץ הראשון לאוויר הייתה, אז כהיום, טונות של ממלכתיות וצה"ליות, לצד מתן במה לתוכניות סאטיריות ששום מקום אחר לא יכול לתת. וכן, הכוונה גם לתוכנית של לאטמה. איזה בוקים הצרפתים. איזה מגניבים אנחנו.

ב־1974 עלתה באותו ערוץ ממלכתי תוכנית הסאטירה הראשונה של ישראל. "ניקוי ראש", עם כל הרעש סביבה, שודרה בסך הכל שנתיים. היא נחשבה לחתרנית ושמאלנית במיוחד, נחשדה כמי שסייעה לליכוד לחולל את מהפך 77' ועל הדרך גם הביאה למפיק ולעורך שלה, מוטי קירשנבאום, את פרס ישראל. ואולי זו הסיבה שישראל לא מצליחה להרים מהפכה הגונה: המהפכנות היא כבר חלק מהדנ"א של הצנטרום של הפיילה.

40 שנה אחרי "ניקוי ראש" התיישבו שלושה מיוצריה, קירשנבאום והכותבים ב. מיכאל ואפרים סידון, לעשות מה שהם נוהגים ממילא לעשות אחת לכמה זמן – לכתוב עוד קצת סאטירה. הפעם תחת הכותרת האופטימית "רואים ת'סוף"."פעם בכמה שנים, ב. מיכאל, סידון ואני מקבלים את התיאבון לעשות איזשהו קברט סאטירי אקטואלי", מספר קירשנבאום. "עשינו כבר את 'נפגעי חרדה' בהבימה, ולפני זה, בשנות ה־80, את 'תולדות עם ישראל – תיקונים והשלמות'. ככה זה: מדי פעם הרעב מציק. ואז אנחנו יושבים, מגלגלים כמה נושאים לכתיבה, וכשרואים שמתגבש משהו, פונים לגוף שמפיק, וזה יוצא לדרך. הפעם היו הרבה תלאות, כי כתבנו את זה לפני צוק איתן, שינינו אחריו את הטקסט, ואז באו הבחירות, ושוב צריכים לכתוב דברים חדשים. ואחרי שהבחירות יתקיימו, שוב חלק יצטרך להשתנות. זה הקטע של סאטירה אקטואלית – מצד אחד אתה משתמש בה, מצד שני זה קצר מועד. לפעמים כותבים על ידיעה שהופיעה בבוקר ומופיעים איתה בערב. זה כיף גדול".

איזונים כבלמים

ואכן, בחזרה הגנרלית של “רואים ת'סוף" לחלק מהמערכונים יש ריח של שיחה עם רזי ברקאי מרוב שהם טריים מהבוקר; חלקם האחר מציע התבוננות יותר רחבת טווח, למשל מערכון “הנשיא המתנפח" שמציג את הנשיא כמעין בובת מין, או המערכון הקורא לגייס את בני ה־80 ובכך לפתור הן את הבאסה הכרוכה בללכת לצבא בגיל 18 והן את חוסר התוחלת של חיי הזִקנה. התיאוריה הטובה ביותר על הבמה גורסת שישראלים בוחרים בביבי למרות שקריו, כי הוא “משחרר אותם מהמציאות".

במהלך ההכנות, עד שהשחקנים נערכים, הפסנתרנית מנגנת את ה"אינטרנציונל", ככל הנראה להנאתה. לנשים סביב יש שיער ארוך במידה בלתי מתקבלת על הדעת. זה אי של שמאלנים, שמעורר תחושה מעורבת של ביטחון וחרדה, כמו ביקור בבית ההורים, כמו כסף ומוות. אלו שאריות של ישראל שעוד כמה שנים ייעלמו באבק הבנייה של ההתנחלויות ושל מתחם שרונה.

מוטי, ברשותך נגלה כבר עכשיו לקוראינו במאדים שמדובר בסאטירה שמאלנית, כן? לא נשמע ממך מילים כמו איזון וביטוי לשני הצדדים, נכון?

“ודאי שזו סאטירה שמייצגת את השמאל, שמצוידת בשתי מילים שלמדתי מנפתלי בנט: בלי להתנצל. מאוזן זה שאחרי שאתה אומר ‘פשיזם זה רע', אז תגיד גם שפשיזם זה טוב. תראי, אני בעד יצירה סאטירית. אני אמנם מזדהה עם זו שבאה משמאל, אבל מוכן לעמוד על זכותו של כל אחד לעשות יצירה שאינה פוליטיקלי קורקט, יצירה סובייקטיבית. בבקשה: שתהיה סאטירה שתסביר למה פשיזם זה דבר טוב. עשו את ‘היהודים באים' בערוץ הראשון, אין בזה אפילו גרם אחד של סאטירה שמאלנית, אבל כבר ערוץ 1 משדר תוכנית ימנית שכביכול תאזן אותה. מה יש לאזן?".

טענות על חוסר איזון הן מוצר משלים של הסאטירה, עוד מימי "ניקוי ראש". גם אתה ספגת כאלה לא מעט.

"התביעה לאיזון הגיעה בשעתו בעיקר מרשות השידור, שממומנת מכספי אגרה. יוצרים ימנים פנו לארנון צוקרמן (מנהל הטלוויזיה דאז – ש"ק) בזמן ש'ניקוי ראש' שודרה, ביקשו ממנו לעשות תוכנית והוא אמר להם 'בבקשה'. אגב, הם לא עשו בסוף. את יכולה להבין שבמוסד ציבורי, בעיקר בטלוויזיה מונופוליסטית, הדרישות לאיזון יותר לגיטימיות. אבל בקברט, או ב'מועדון לילה', למה?".

אז למה גם בערוץ 2 כל הזמן שואפים לאיזון הקדוש?

“זה נובע מצורכי רייטינג. אתה בכל זאת רוצה לפזול למכנה המשותף הרחב, להביא גולגולות למפרסם – לכן אתה משתדל לעקוץ לכל הכיוונים. בסאטירה ככלל, אתה אמור ללגלג או לתקוף את החזק; לצורכי איזון אתה לועג גם לחלש, אבל אתה אמור לתקוף את החזק. בזמנו אמרו שאנחנו ב'ניקוי ראש' הורדנו את רבין מהשלטון (הכוונה לממשלת רבין הראשונה, 74'־77'), בשעה שהימנים טענו שזו סאטירה שמאלנית. זה פרדוקס. ב'רואים ת'סוף' אנחנו עושים הרבה קטעים על בנט ועל ביבי, אבל הקטע הקצר על בוז'י הוא אולי יותר אפקטיבי מכל שאר הקטעים".

למה בעצם לתקוף את בוז'י? לא חראם?

“ההופעה שלו הצחיקה אותנו, היא הייתה פשוט נלעגת. וכל הזוגיות עם ציפי לבני – גם זה ראוי לסאטירה. גם אם מרצ היו עושים משהו שראוי ללגלג עליו היינו עושים את זה, אבל האמת היא שהם כמעט לא קיימים, מי יודע אם יעברו את אחוז החסימה".

אפרופו מרצ, מה תצביע?

“לא החלטתי. הצבעתי לפעמים מרצ ולפעמים מפלגת העבודה".

וליאיר לפיד?

“לא. אגב, גם הוא חוטף בהצגה, למרות שהוא ידיד שלי".

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)
חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989 (צילום: משה שי)

זו קצת הצגה למשוכנעים, לא? הרי אין דבר שהשמאל, ובעצם כל אדם, יותר אוהב מאשר לשמוע את הדעות של עצמו.

“הבעיה של השמאלנים היא שהם מתעסקים עם הדברים עצמם, עם האישיוז, בזה הם מכעיסים מאוד. הימנים, לעומת זאת, מתעסקים עם השמאלנים, לא עם האישיוז. מפריע להם שהתקשורת והבנקים ובית המשפט העליון שמאלנים. הם לא מתרכזים בוויכוח על הנושאים עצמם. וגם אם יישאר שמאלני אחד – התקשורת תיחשב שמאלנית. כמות הכותבים הימנים בעמודי הדעות גדולה מאוד. אבל מה? יש את גדעון לוי, אז כביכול התקשורת שמאלנית.

“ב'ישראל היום' מתגאים במאמר של דן מרגלית שמבקר את נאום ביבי בקונגרס, כדי להראות שהם פלורליסטים, וגם בעיתון ‘הארץ' מפרסמים מאמרים ימניים כדי להראות שהם ‘פתוחים לדעות של כל הצדדים' – זו טכניקה כזאת של עורכים. אבל בסך הכל אין ספק, כשאתה קורא את עיתון ‘הארץ', שמדובר בעיתון שמאלני. אני אומר כמו בנט: תהיה ימני בלי להתנצל ותהיה שמאלני בלי להתנצל".

אם תשאלו אותי, הבעיה של השמאל היא לא שהוא מתעסק עם הדברים עצמם, וגם לא שהוא שונא את עצמו; אפילו לא שאין בו להט או שאיילת שקד מתלבשת לא רע בכלל. הבעיה שלו היא שהדמויות שמרכיבות אותו לא מספיק קומיות. חיקויים של מי יותר כיף לעשות, של בוז'י או של ביבי? של בנט או של זהבה גלאון? התשובה ברורה. אם פעם נלעגות קומית הייתה חיסרון, הלוא היום היא הפכה ליתרון, וגם הפוליטיקאים נהנים יותר לעשות חיקויים של עצמם, כשיש עם מה לעבוד. קירשנבאום מסכים: “בשמאל, חוץ מבוז'י אולי, על מי תעשי מערכון? אין שם כלום. פעם היו. ב'ניקוי ראש' צחקנו הכי הרבה על רבין".

אתם מניחים שהקהל שלכם גם קורא עיתונים, גם בקיא בהיסטוריה של המאה ה־20 וגם יודע מה זה ינתי פרזי. אלו הנחות שלא מובנות מאליהן היום.

“אלה החומרים שמדברים אלינו, וההופעה צריכה לדבר אלינו. אנחנו לא עושים חישוב כמו ‘ציבור גדול לא יבין את זה, אז בואו נוריד את הרמה קצת'. נכון, בשנות ה־80 היו לנו קהלים גדולים, היום הם יותר קטנים, כי החברה הישראלית הפכה הרבה יותר לאומית ולאומנית ומשיחית ואיבדה את הביטחון שלה. ומה שקורה מסביב לא עוזר, עם הטרור המוסלמי ומדינות ערב, שאחרי האביב הערבי הלכו והתרסקו אחת אחרי השנייה. זה תורם לחוסר הביטחון".

צילום: איליה מלניקוב
צילום: איליה מלניקוב

אומרים שהיה פה מצחיק

למוטי קירשנבאום אין זמן לדבר אתי. אפילו לא שעה. בטח לא פנים מול פנים. הוא פשוט תכף נוסע לאפריקה ומחר יש לו פרמיירה ועכשיו הוא בדרך לתוכנית ובכלל הלך לו הנייד. קירשנבאום בן 75, ונראה שיש לו יותר מרץ וחדות מאשר לכל מי שנמצא כרגע בפייסבוק.

"רואים ת'סוף", לעומת זאת, אמנם מדברת באקטואלית שוטפת אך מבוימת בסגנון שמאוד רווח פה פעם, בימי הזוהר של הלהקות הצבאיות – מערכונים, שירים מלווים בפסנתר, סטולים והרבה צניפות אצבע – וקשה לקבוע מה מאלה נוכח כשלעצמו ומה נוכח כפרודיה על ארץ ישראל הישנה והטובה. קירשנבאום בכל אופן לא מתרגש מהצעירים והאינטרנט שלהם: "אני נהנה להיות מיושן. אין כמו להיות מיושן בעולם של פייסבוק. זה תענוג. היו המון צעירים בבכורה, חלקם באו ואמרו לי שהשתינו במכנסיים מצחוק".

סאטירה מטבעה יש בה משהו של קריאת תיגר על חוק האב. פעם באמת מושאי הלעג שלך היו מבוגרים ממך, היום אתה מתנגח באנשים שהם בני גילם של ילדיך. זה לא טבעי.

“פעם ירון (לונדון) ואני היינו מראיינים את הבנים של אלו שראיינו בעבר, עכשיו אנחנו מתחילים לראיין את הנכדים. זה נכון גם לסאטירה. מה שכן, הצעירים בעמדות המפתח מצליחים להרגיז אותך לא פחות מהמבוגרים".

עוד הבדל גדול הוא שפעם השלטון היה כבד ראש והסאטיריקן היה מקרקס אותו, היום כולם דורכים לך במשבצת של הבידור. זה לא יותר קשה לצחוק על המצחיקולים?

“אני חושב שהם עושים את הדבר הנכון כשהם מדברים בשפה של היום. כל המדיה השתנתה. ערוצי השידור עדיין חשובים, אבל מיום ליום מכרסמים בהם. בהוצאת סרטון לפייסבוק אתה מגיע לרייטינג גדול יותר מאשר בטלוויזיה. צריך לדעת להסתגל ויש להם יועצים טובים. סופסוף גם בימין מתחילים להבין שכדי לשרוד בארץ הקשה הזו אתה צריך הומור. אני שמח על כל מי שמצטרף למועדון".

מה היתרון של פורמט בימתי בעידן של ארץ נהדרת" ושל יוטיוב מנגד?

“יש לו חיוניות עוד יותר גדולה ממה שהייתה לו בעבר. בתוכניות טלוויזיה שפונות לקהלים רחבים אתה חייב בצורה כזו או אחרת לרסן עצמך באמירות, אבל אין לך את המגבלה הזו כשאנשים קונים כרטיסים: חלק בא לצחוק, חלק בא להתרעם, אבל הם יודעים למה הם באים".

לזכותו של קירשנבאום ייאמר שבניגוד לביבי, נראה שהוא באמת מאמין שיהיה רע. אבל אנחנו, שיש לנו רק גלגול אחד ואולי אפילו עשינו איזה ילד או שניים מרוב תקוות שווא, מקבלים רק חזונות אפוקליפטיים משני הצדדים. אלה זועקים דאע"ש ואלה זועקים פשיזמוס. תפיסה אפוקליפטית היא פריבילגיה ולכן היא מרגיזה.

אתה באמת חושש לדמוקרטיה ולחופש הביטוי פה?

“אני חושב שבכיוון המדיני שאליו אנחנו הולכים – ותראי מה קרה בצוק איתן עם אורנה בנאי – עלולים להגיע למצב שלא ייתנו להציג הצגות כאלו. חופש הביטוי בסיכון. כבר היום הרבנים אומרים שהדמוקרטיה היא כלי שנועד לשרת את האימפריה הישראלית. אין ספק שהבנטיזם והשאיפות לאימפריה ואי ההתייחסות לפלסטינים וכאילו שאין עולם מסביב, שהעם לבדד ישכון – כל זה עומד בדרך. וזה עוד יקרה".

אולי מצב הסאטירה יהיה יותר טוב כשבאמת יהיה פה אסור, כשהסיבה שצוותא ממוקם במרתף תהיה כדי שלא יגלו אותו הקלגסים?

“אני עדיין לא מתגעגע ללהיות מחתרת. כל הרומנטיוּת של להיות נרדף ומדוכא לא מדברת אליי. טוב לי עם דמוקרטיה ועם חופש הביטוי. אני זוכר שדן בן אמוץ אמר: ‘בואו נוריד את התוכנית, נגיד שלא הרשו לנו'. אמרתי לו: ‘החוכמה, דן, זה כן לשדר'".

רואים ת'סוף בכיכובם של ישראל גוריון, אתי וקנין, דר צויגנבום, פלורנס בלוך וגיא מסיקה, צוותא, שישי 14:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מוטי קירשנבאום לא מתעייף ולא מתייאש, וגם ממש לא מתנצל. האיש החתום על תוכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" יוצא במופע חדש...

מאתשרון קנטור8 בספטמבר 2021
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!