>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי

ירדן גלבוע היא יוצרת תיאטרון, חיה ופועלת בתל אביב. שתי הצגות שביימה וכתבה עולות בימים אלו: ההצגה "הטוען לכס" בתיאטרון אחד העם של סמינר הקיבוצים (הופעה אחרונה הערב, 10.4), וההצגה "הכל נשאר חי" שיצרה יחד עם דנה קיילה ותעלה בשבוע הבא בבכורה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון (פרטים וכרטיסים כאן). שתי ההצגות מתכתבות עם המלחמה הבלתי נגמרת והמציאות שהיא מייצרת, הראשונה מבוססת על הספר "הטוען לכס המלכות" על שלטונו הדיקטטורי של סטאלין ומשלבת טקסטים של עינב צנגאוקר, מחמוד דרוויש, איציק סעידיאן, שאול טשרניחובסקי ועוד, ואילו השנייה עוסקת בזוגיות בצל פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי בעזה, מנקודת מבט נשית.

>> מקום ללכת בו מכות ומקום לבריחה מהמציאות // העיר של יונתן ברק
>> מחזה אפוקליפטי מהחלון וחנות עתיקה ומרגשת // העיר של עומר שך

1. דיזייר

בר רוסי סודי בלב תל אביב, ממש מול קניון TLV יש בר שקהל היעד שלו הוא לרוב דוברי רוסית. חיפשתי מקום להעלות את ההצגה שלי "חוזר לרוסיה", רציתי שההצגה תתרחש בתוך מסעדה רוסית אמיתית עם הוודקה והסילודקה (דג מלוח בתרגום חופשי), המקום הזה שנתקע אי שם באייטיז או בניינטיז. עשיתי סבב לוקיישנים, ואז ולד פסחוביץ, אחד השחקנים שבהצגה אמר לי שיש מקום שהוא אוהב לצאת אליו ואני חייבת לראות אותו. נכנסנו לבר מסעדה מהמם, עם במת קברט קטנה, ואז הבנתי שזה המקום שלי. כבר שלוש שנים שההצגה רצה שם. ההצגה מתחילה כחגיגה רוסית עם מוזיקה חיה, רחבת ריקודים אוכל רוסי ואלכוהול, וגולשת להצגה שנוגעת בפצעי ההגירה של השחקנים שעלו מברית המועצות לשעבר. זה מקום שאני עושה בו ביזנס ונהנת לבוא סתם לפלז'ר.
קרליבך 25

2. תיאטרון נחמני הסגור

אני חושבת שבעיר שלנו יש הרבה ארכיאולוגיה, לא ארכיאולוגיה של שכבות ושל היסטוריה עתיקה, אלא ארכיאולוגיה תרבותית שממלא את הלב בהרבה נוסטלגיה וגעגוע. מקום כזה מיוחד בשבילי הוא תיאטרון נחמני שנסגר ב-2016. האולם הוקם בראשית שנות ה-30 כאולם ספורט של הפועל ובשנות ה-40 שימש כקולנוע והיה לאולם הבית של התיאטרון הקאמרי במשך כעשור ומחצה. ב-14 השנים האחרונות הוא שימש כביתו של אנסמבל עתים, מייסודה ובניהולה של הבמאית כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, אנסמבל שבו הייתי שחקנית ויוצרת בעשור האחרון.

כשהייתי סטודנטית למשחק בשנה ג', הגעתי לאודישן בקאמרי והתקבלתי לאנסמבל של רינה ירושלמי. זה היה חלום שהתגשם מבחינתי. העבודה עם רינה היתה בית ספר מטורף עבורי לתיאטרון, ההגעה לחלל הקדוש הזה, לאולם תיאטרון הכי יפה שראיתי בעיר הזאת, היתה חוויה של מקדש. באמת. חוויה של כבוד והדר לעשייה התאטרונית. כל אבן שם היתה מלאה וספוגה בהיסטוריה אומנותית והחלל הדהד שם משהו עמוק ומלא, שלא מרגישים בשום חלל תיאטרון אחר בעיר. אני אוהבת לעבור שם ולשהות שם. יש פירצה קטנה בגדר שגם מאפשרת להיכנס ולהציץ. הבניין הזה, עם הבמה הכי יפה בעיר, עומד נטוש במרכז העיר ברחוב נחמני. חלל רפאים שיכול וצריך היה להיות מרכז תרבות.
נחמני4

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

מאוד חשוב לי כיוצרת שתהליך החזרות יתרחש בחללים יפים שמעניקים מקום להשראה לצאת. והנה חיפשתי, לקראת היצירה החדשה שלי שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב, מקום שכזה. הגעתי לחללי החזרות בדה וינצ'י. איזה מקום נפלא, מקצועי, ברמה גבוהה של השקעה ומחשבה בכל פרט, יש קהילת יוצרים עצמאיים נפלאים ונפלאות שמגיעים למקום, יש אפילו הפי האוור לעשות דרינק בין חזרה לחזרה, פסיליטיס מעולים, מענה מדהים של צוות המקום לכל תרחיש. בקיצור, הייטק. לא ברור מאליו כלל. לרב אומנים ואומניות רגילים להתחבא ולהסתפק בכל מיני מקלטים, פינות נטושות וזולות והנה פה סוף סוף יש אפשרות לרמה מפנקת ומקצועית שהיא תנאי בסיסי לעבודה נכונה מבחינתי.
דה וינצ'י 14

4. פרא

אחרי יום חזרות ארוך בסמינר הקיבוצים אני אוהבת להתפנק בדייט עבודה ופלז'ר עם בן זוגי, שהוא גם המוזיקאי בהצגות שאני מביימת בתיאטרון. אנחנו מתפנקים באלגנטיות בפרא. מתפנקים ביינות מעולים, באוכל מדהים שכל פעם מפתיע מחדש, נחמה קולינרית ובילוי נעים לגוף עייף בסוף יום חזרות ארוך.
נחלת בנימין 27

5. רחוב מיכ"ל

הרחוב בו אני ומשפחתי גרים בעשור האחרון. רחוב מיכ"ל האגדי. מדרחוב הולנדי קטן חד סיטרי. אי שקט וירוק, מילימטר מהסנטר הרועש, מקינג ג'ורג פינת שדרות בן ציון ובוגרשוב. הרחוב הוא בעצם כמו קיבוץ קטן, כולם מכירים את כולם, יש ספרייה קטנה שהיא הלב של התן קח, עד לפני שנה היו פה עוד חגיגות של חגים, שירה בציבור, בשבועות מירי אלוני מגיעה, השכנים מתכנסים לשירה, מביאים כיבוד, הילדודס של השכונה מתרוצצים על המחצלות, בעבר היו פה גם את מסיבות הפורים הכי שוות בעיר, ספסלים שקטים שאפשר לשבת לקרוא בהם, והרבה ירוק. לצערי בקרוב הרחוב יעבור מתיחת פנים אכזרית, שלושה בניינים ברחוב הקטן הזה עוברים פינוי בינוי ותמ"א וכבר עכשיו מורגשת תנועת המשאיות האבק והבלגן רק מתחיל, כואב הלב שהרחוב יהפוך לאתר בנייה. נקווה שנצליח להישאר פה למרות הכל.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. הכתם השחור של העיר, תרתי משמע, אתר של זיהום פשע ולכלוך. מבנה שהיה צריך להיהרס כבר מזמן. מקור לסיפורי זוועה ולתמונות שנחרטו עמוק בתודעה. היחסים שלי עם התחנה המרכזית מורכבים, המקום הזה היה לי גם כבית שני. שלוש שנים שהכרתי את התחנה המרכזית מקרוב מאוד. למדתי תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ ז"ל. הייתי שם ימים ולילות כיאה לסטודנטית למשחק. זה היה אקווריום של תרבות, תיאטרון רוסי מדליק בלב התחנה המרכזית, בית ספר למשחק מיוחד במינו שלצערי נסגר עם מותה של המאסטרית סופי מוסקוביץ שהדנ"א שלה תבוע עמוק אצלי ביצירה.
גם אז, לפני כחמש עשרה שנה, אמרו לנו שרוצים לסגור את המקום הנוראי הזה. עסקאות סמים, אלימות ומקרי אונס התבצעו במתחם התחנה, מקרי רצח, חלקם של זונות שעבדו בה, חלקם של בעלי עסקים שנשדדו, חלקם של חברי כנופיות שנקלעו לתגרה וחלקם של עוברי אורח. המקום היה תמיד ועדיין מטונף פיזית ומוסרית. אני לא מבינה איך עדיין המבנה הזה עומד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"השדה", כנס פרפורמטיבי שנולד בעקבות מחקר אי”ב (ארגון יוצרים עצמאיים) על יוצרי תיאטרון עצמאים, במסגרת פסטיבל תמונע. המטרה היתה להבין ולהוביל לשינוי בעולם התיאטרון העצמאי בישראל. כל חלק בכנס הדהד את המחקר, את השורשים ואת הדרך שעשה שדה התיאטרון העצמאי, ומציב את האתגרים וההזדמנויות לעתיד. להיות יוצרת עצמאית בתיאטרון זה לא דבר של מה בכך. הכל נעשה בעשר אצבעות, וזה כל כך חשוב להבין איך ניתן להתייעל בשדה העצמאי הזה. אני מאמינה שהתאטרון העצמאי הוא קרקע פורייה לעשייה אמיצה ומשמעותית בטח ובטח בתקופה שכזאת שהכל מתפרק מסביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"M16 תמונת ניצחון", היצירה של אבי גיבסון בראל וקבוצת תיאטרון סמרטוט. היצירה נוגעת במחיר של ההליכה המתמשכת בשדות החרוכים של המלחמה. כשראיתי את היצירה, הרגשתי שאני רואה במראה את כל הזוועות שבמציאות הישראלית מאז ובעיקר היום. אבל בזכות העבודה התחזקתי, כי הבנתי כמה חשובה העבודה שלנו, כל האנשים והנשים המבקשים שינוי, שמבקשים לשנות את המציאות המעוותת והקשה שאנחנו חיים בה. ההצגה נתנה לי כוח להמשיך ולהילחם עבור המקום הזה שאנחנו חיים וחיות בו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תנועתאחותי למען נשים בישראל, אחותי פועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי והעצמת סולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל. מנכ"לית הארגון היא שולה קשת, אישה יקרה ונדירה. יצא לי להכיר מקרוב את האירגון הנפלא הזה בזכות ההצגה "פקעת" שביימתי עבורו. ההצגה היא יוזמה מדהימה של תנועת אחותי ותנועת ארוס אל בחר ביפו, תוצר של יצירה משותפת של נשים יהודיות ופלסטיניות המתבססת על טקסטים אותם כתבו הנשים על חוויותיהן, חששותיהן, והאתגרים איתן הן מתמודדות. הארגון יוזם יוזמות חברתיות חשובות שמשנות לטובה את פני העיר בכלל, ודרום העיר בפרט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
אני חושבת שחשוב להרים לכולם ולכולן בעת הקשה הזאת, אפשר להרים לעצמנו על כך שאנחנו מתעקשים לשמור על עיר שהיא מרחב שמאפשר התנגדות. מרחב שזועק את הצורך בשינוי.

מה יהיה?
אני מאמינה שבימים החולים האלה, הרפואה שלנו טמונה בעשייה, ביכולת להתבונן, ולבקר את המציאות שבחוץ על ידי כך שניתן לה לעלות בצורה חדשה על הבמה. אולי היא תצחיק אותנו, אולי היא תעציב אותנו, אולי תכאיב לנו, אולי תרגיז אותנו, אולי גם לא. אבל מה שבטוח שככל שנעמיק להתבונן בה נוכל לשנות אותה.

• העיר שלי
• פסטיבל עכו
• תיאטרון
• נחמני
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• רחוב מיכ"ל
• פרא
• תחנה מרכזית תל אביב

תל אביב אף פעם לא מפסיקה להפתיע אותנו. הרי זה כל הקסם שלה. היום, למשל, הלכנו לבקר בשעת בוקר מאוחרת בית קפה חדש בנחמני – עד כה שום דבר מפתיע – שרק בהגעתנו גילינו שהוא נפתח על ידי עמותת "יהודים למען ישוע", ששייכת לקהילת היהודים המשיחיים בארץ, שהמירו את דתם לנצרות וקיבלו עליהם את ישו וכל הדבר הזה. ועוד שהוא ללא מטרות רווח. נו, תל אביב. לפחות הקפה במחירים נוחים להפליא.

>>אוכל מוכן, מתנות וכל הטוב הזה: כל מה שתצטרכו כדי להתכונן לחג

בבניין היפה עם התקרות הגבוהות והחלונות הגדולים בנחמני לא תמצאו דברים רבים שמזכירים את שיוכו לעמותה, ואם אתם מדמיינים פסלי ישו מביטים עליכם מכל פינה, אל דאגה – יותר סביר שתמצאו אותו בקטע אירוני בבתי קפה אחרים בעיר. כאן יש פשוט בית קפה רחב ידיים, נעים ומרוהט כהלכה. "נחמני" הוא שמו, והוא מספק מפלט שקט מההמולה שבחוץ.

אז איך הוא ללא מטרות רווח? היותו בית קפה של העמודה מייעדת את הכנסות בית הקפה לכיסוי עלות התפעול השוטפת, כאשר כל הרווחים שנותרו מוקדשים למיזמים חברתיים מטעם העמודה. המיזם המרכזי שלה נקרא "מקומי", והוא נועד לסייע לדרי רחוב להשתלב בעשייה, מפעיל בתי תמחוי ובהמשך מתוכנן להקים בית קלייה לקפה שיעסיק דרי רחוב. לעמותה יש בעיר בית קפה נוסף הפועל במסגרת הזו, "קפה בקיבוץ" שבקיבוץ גלויות. היי, תמיד טוב לדעת.

אז מה הבשורה על פי האנשים של ישו? לפחות מבחינת חובבי הקפה, לא קטנה – קפה מהגל השלישי העשוי מפולים של קופישופ 51, שנמכר במחירים ממש סבבה, כולל מאצ'ה במחיר שובר שוק שעשוי לגרום לכם להתנצר. סתם סתם, הוא פשוט זול, במחיר של 15 ש"ח. ישנם גם מקומות ישיבה רבים וממוזגים בפנים, ומספר מקומות נעימים לשבת בחוץ, ולהרהר על ההזיות המתגברות ב-2024. והעיקר – במחירים ממש זולים.

קפוצ'ינו, למשל, יעלה 12 ש"ח לקטן ו-14 ש"ח לגדול, אספרסו או אמריקאנו קטן יעלו 10 ש"ח ויש אפילו אפוגטו ב-18 ש"ח, ומיץ תפוזים סחוט ב-13 ש״ח. בגזרת הנשנשת כריכים יעלו בין 26-35 ש"ח, קרואסון חמאה 12-14 ש״ח, עוגיות או פרוסת עוגה עולים בין 7 ל-12 ש"ח, ויש אפילו ארוחת בוקר מזינה עם אסאי בול, כלומר גרנולה ופירות העונה, ב-32 ש"ח בלבד. האווירה מאוד נעימה, ואף אחד לא ניסה לשכנע אותנו לנטוש את היהדות, אז נראה שיהיה פה נחמד.
נחמני 36, ימים א-ה בין 7:30-15:30 בזמן ההרצה.

• אוכלים שותים
• בתי קפה
• נחמני
• ישו

• Facebook
• Twitter
• Email

שרבבו את השפתיים לקראת שליקה ושימו לב: בר אויסטרים חדש מקבוצת גוצ'ה ייפתח בסוף חודש יוני במבנה של קפה נחמני (שבעבר היו בו מסעדת מונטנגרו של רפי באדר וקבוצת נואר ומסעדת פרונטו). את המקום יעצב האדריכל דן טרוים, ועדיין לא ברור מי יהיה השף בפועל. רועי ימין, שבעבר סייע לשף אבי קונפורטי לפתוח את טופולופומפו, יהיה מנהל המקום.

ניר ברא"ז, הבעלים של רשת מסעדות גוצ'ה: "אני מאמין שיש מקום לאויסטר בר בתל אביב, בדיוק כמו בניו יורק ובלונדון. המיקום – מול מלון נורמן וסמוך למלונות הבוטיק של רחוב מונטיפיורי – קרוב לקהל שמתאים בדיוק למקום בילוי כזה".

המסעדות של רשת גוצ'ה ידועות במחיריהן הנוחים. עד כמה תוכלו להגמיש גם את מחירי האויסטרים?

"בניגוד לשאר המקומות שלנו – שבהם הדגש הוא על ווליו פור מאני – המקום הזה יתומחר בצורה שונה, אבל נשמור על עסקה אטרקטיבית ללקוח. צריך להבין שאויסטרים מיובאים במטוס מצרפת, מהולנד ומנורבגיה פעמיים בשבוע".

"המקום יתאפיין במנות בגודל בינוני פלוס", מוסיף ברא"ז, "במנות שהולכות טוב עם שמפניה ויינות אחרים, ובהיעדר חלוקה בתפריט בין מנות ראשונות ומנות עיקריות. יהיו מנות שרינג ואפשר יהיה להזמין שמפניה ושישיית אויסטרים. תוכנית נוספת שלנו היא להגיש אויסטרים עם טופינג מעניין, אבל את זה כבר יראה מי שיגיע למקום".

• אוכלים שותים
• בר אויסטרים
• נחמני
• רשת גוצ'ה
• קפה נחמני
• גוצ'ה
• צדפות
• אויסטרים
• ניר ברא"ז
• חדשות האוכל