>> ניסן שור הוא סופר, בעל טור, במאי ותסריטאי. ספרו השלישי, "חלומות תעופה", רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר.אנחנו אומרים לכם לרכוש אותוואתם תעשו מה שאנחנו אומרים לכם או שאין זמן מסך היום! תראו איך החדר שלכם נראה! כל היום אנחנו מנקים פה אחריכם!

>>פינה לדרוס ת'היפסטר ופינה שיש בה הכל. זאת העיר של אמיר שדה
>>זה הזמן להרים לכולם ולהיות נחמדים. וזאת העיר של יניב ביטון

1. בית לחם 3

כל יום חמישי, בשעה 19:00 בדיוק, אני מתייצב ביחד עם חברי הטובים במקום של אשר חביבי בשוק בצלאל. אפשר לקרוא לזה "פרלמנט" אבל לא חייבים. המושג המדויק הוא "חבורת שתייה", וככה אנחנו נודדים כבר שנים בין מקומות בעיר. בית לחם 13 זו התחנה האחרונה שלנו. זו מסעדה קטנה (עד לא מזמן קראו לה "היווני") שמצליחה בו זמנית גם לפעול בזמן הנוכחי, וגם להרגיש כאילו שהיא מוסד ותיק שפועל כבר 50 שנה או משהו כזה. יש לה איכות רוחנית של חמארת שיכורים ואוכל מעולה. אשר חביבי למד טוב-טוב איך מכינים אוכל יווני שנאמן למקור אבל עם שפיץ מקומי (אל תוותרו על הקלאמרי והדגיגים המטוגנים). זה מסוג המקומות שאתה נמצא בהם בבית כבר מהרגע הראשון שנכנסת בדלת.בית לחם 3 נו

2. בא-לנבי

אחרי שאנחנו מסיימים בבית לחם 13, אנחנו מדדים למאורת הקריוקי הסמוכה, בא-לנבי, אשר נמצאת ברחוב אלנבי. לפעמים קופצים בדרך לנילוס, כמובן, אבל רוב האנרגיה מתכנסת לשאלה הקריטית ביותר: איזה שיר נבצע השבוע? אני בדרך כלל מעדיף לא להתחכם מדי וללכת על קלאסיקות. נאמר, "תרקוד" של שלמה ארצי או "You're Still The One" של שאנייה טווויין. אני זמר בינוני מינוס אבל עובד עם מה שיש.
בבלנבי נוצרה קהילה חמודה של אובססיבים לקריוקי. יש את ההוא עם הקסקט שמבצע גירסאות דוּם מטאל לשירי פופ (כולל שיר הנושא של "פרוזן"), את המאבטח בבית האבות שמגיע במדים ושר שירי אייטיז כמו מלאך ואת ההיא שמענטזת ובטוחה שהיא ריהאנה ובאמת יש לה קול מדהים.
ההמלצה שלי היא להגיע יחסית מוקדם, בסביבות עשר בערב, כדי לא לחכות יותר מדי זמן לתורך. זו המתנה מורטת עצבים.אלנבי 35

3. שערי כוכב בפארק המדרון

פסל יפהפה של זוגתי, האמנית נועה יפה, שמוצב בכניסה לפארק המידרון ביפו על גבעה שמשקיפה על נמל יפו הסמוך. זה חלק מפרויקט של מחלקת האמנות בעיריית תל אביב-יו, ואין ספק שהעיר נראית הרבה יותר סקסית עם אמנות במרחב הציבורי. אני מעז לומר ש"שערי כוכב" הוא יצירה מרשימה ומונומנטלית וגאה בטירוף שזו בת הזוג שלי שחתומה על יצירתו. ממליץ לכולם להגיע ולעשות סלפי עם הפסל בשקיעה.

4. הספריה למוזיקה בבית אריאלה

נכון, ברור, השיפוץ שעשו בבית אריאלה הוא יוצא מגדר הרגיל, וכמה זה נפלא שהספריה חזרה להיות רלוונטית לחיים של כל כך הרבה אנשים. אבל אני טיפוס קצת אולד סקול ושומר אמונים לספריה למוזיקה, שנחבאת אל הכלים, אי שם בירכתיים של הבניין. זה החלל האחרון שעוד לא עבר התחדשות והוא נותר כשהיה. אני מגיע לשם כבר שנים כדי לכתוב את הספרים שלי, וגם את "חלומות תעופה", הרומן האחרון שלי, חלמתי על כיסא מתנדנד. אני אוהב את חיפויי העץ, התאורה החלשה, השטיח האדום מקיר לקיר והריח. הריח הזה. הריח המעט מעופש, מעט טחוב, שפעם אפיין ספריות והתחלף בניחוח הייטקי. מקווה מאוד שהשיפוצניקים לא יגעו בספריה למוזיקה וישאירו אותה כמות שהיא.שאול המלך 25

5. כביש 2 (כביש תל אביב-חיפה)

אני חיפאי במקור ופעם, לפני שעברתי לתל אביב, הבדיחה המפורסמת היתה שהדבר הכי טוב בחיפה זה הכביש לתל אביב. אז תרשו לי לעשות פרפראזה ולבחור את כביש 2 שמחבר את תל אביב לחיפה בתור נ.צ גיאוגרפי שאהוב עלי במיוחד. לא בגלל שאני מעדיף את חיפה על תל אביב, חלילה. הלב שלי עבר ביחד איתי למרכז הארץ. אלא בגלל שחיפה הפכה בשנים האחרונות לעיר מהממת, שוקקת חיים, טעימה ואנרגטית. מי היה מאמין שזה יקרה לה. זה טוב לתל אביב שתהיה לה קונקורנציה, כדי שלא תישן על האף ותבין שחיפה נושפת בעורפה. וזה טוב שהאידאולוגיה התל אביבית, החילונית, מתפשטת לכל רחבי הארץ ומשנה צורה. בימינו אפשר להיות תל אביבי גם בחיפה.

מקום לא אהוב בעיר

הרמזור בין שדרות בן ציון לרחוב תרס"ט, מול הבימה, בצד שיורד לקינג ג'ורג'. יכול להיות שזה הרמזור הכי קצר והכי מעצבן בתל אביב. הבן שלי בן תשע וחצי ולומד בגבריאלי ובבוקר, כשאני מלווה אותו לבית הספר, אנחנו רצים הכי מהר שאפשר כדי להספיק את הרמזור. אנחנו רצים כמו מטורפים. כמו יוסיין בולט באולימפיאדה. כמו הרוד-ראנר (״מיפ מיפ״) בסרטים המצויירים. ואף פעם לא מספיקים. תוך ארבע שניות, הרמזור מתחלף לאדום לפני שהספקנו להגיע למדרכה השנייה ואנחנו נתקעים באמצע הכביש עם עוד ילדים והורים מבוהלים ומכוניות שצופרות בקריזה. זה מעצבן, זה מסוכן וזה מעייף. אני מבוגר מדי בשביל לרוץ ככה ברבע לשמונה בבוקר. בבקשה, אגף התנועה בעירייה, תטפלו בדבר הזה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"דניאל אויערבאך" של דוד וולך. זה סרט מפוטפט באופן קיצוני אבל למרבה המזל הוא לא מתדרדר להיות "חיבור קולנועי" אינטלקטואלי. זה קולנוע רגיש ורגשי ומצחיק לאללה שמספר את סיפורו של וולך עצמו, חרדי חוזר בשאלה שחופר בתוך סוגיית יהדותו וישראליותו. בסצינה הפותחת זורקים אותו מבר תל אביבי אחרי שהוא כמעט הולך מכות עם הברמן. אני גם כמעט הלכתי מכות עם וולך לפני כעשור (בבר אפריקה ז"ל), כך שאני יכול להעיד ש"דניאל אויערבאך" הוא יצירה טבעית ואותנטית מאין כמותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בשבועות שאחרי ה-7.10 שמעתי נונסטופ את הקאבר של ברוס ספרינגסטין ל-״We Shall Overcome״, שיר גוספל שהפך להיות מזוהה עם התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית בשנות השישים. יש בשיר הזה משהו מנחם ומעורר תקווה. הוא מציע הזדמנות לתיקון והתגברות על הקשיים. מאוד הייתי צריך את המסר הזה: "הו, עמוק בתוך ליבי, אני יודע שאני אכן מאמין, שאנחנו נתגבר, ביום מין הימים".

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד. מבחינתי, חיים משותפים זה הערך הכי חשוב. לא "דו קיום" שהפך למושג ריק מתוכן ואין לו שום משמעות פרקטית. אלא חיים משותפים, על כל הקשיים והבעיות והצרות ואי ההסכמות הנוראיות שיש לנו עם הפלסטינים. דווקא עכשיו חייבים להתעקש על זה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אלברט ממינימרקט הבימה או "המכולת של אלברט", כפי שמכנים זאת הלקוחות הקבועים. זו המכולת השכונתית שלי כבר יותר מעשרים שנה ואלברט (אני בטוח שיש לו שם משפחה) הוא עמוד תווך משמעותי בחיי. אני רושם אצלו, אני משאיר מפתח לילד, אני לווה עשרים שקל כשצריך מזומן ומבטיח להחזיר מחר. כל מה שעושים במכולות שכונתיות. במובן הזה, אלברט הוא שריד ארכיאולוגי עירוני שמחזיק מעמד כנגד כוחות השוק שמאיימים לעקור אותו ממקומו. מה שאני אוהב אצל אלברט זה שהוא משקיף על החוויה התל אביבית ממרחק ביטחון אירוני. הוא בכלל גר בחולון לדעתי. התל אביבים המוזרים האלה שקונים אשכול ענבים בשלושים שקל. מה יהיה בסופם? עם המכולת של אלברט, מרכז תל אביב עדיין מצליחה להיות שכונה, למרות שהיא כבר לא כזאת. זה מה שהופך את אלברט לאזרח של כבוד בעיר שכבר איננה.

מה יהיה?
מה זאת אומרת? יהיה טוב. כל אופציה אחרת היא בלתי מתקבלת על הדעת.

• העיר שלי
• ניסן שור
• ספרות ישראלית
• קריוקי
• חיפה
• פארק המדרון
• בית אריאלה
• נועה יפה

• Facebook
• Twitter
• Email

ישבתי עם חברים באיזה בר וניגש אליי איש נחמד שלא הכרתי קודם לכן. הוא בתחילת שנות ה־60 לחייו עם שיער ארוך ומשקפיים. קוראים לו גדעון והוא דומה שתי טיפות מים לשחקן הבריטי ביל ניי שכיכב ב״שודדי הקאריבים״ וב״מת על המתים״. ״אני קורא אותך כבר שנים, אני מת על הטור שלך״, אמר לי גדעון, ״אבל אתה חייב להפסיק לכתוב על התינוק שנולד לך״. ״סליחה?״, אמרתי לו, ״למה שאפסיק לכתוב עליו?״. ״עזוב״, המשיך גדעון, ״אתה יודע למה אני מתכוון. פשוט תפסיק לכתוב עליו״. ״לא גדעון, אני לא מבין. למה לעזאזל אתה מתכוון?״, עניתי לגדעון תוך כדי שאני לוקח שלוק מכוסית של ברבן ומטיח אותה על השולחן כמו שקאובואים עושים במערבונים, כדי שיבין שאני עצבני כמו שקלינט איסטווד עצבני כשמישהו מעצבן אותו. הבנתי טוב מאוד למה הוא התכוון אבל רציתי שיגיד לי את זה בפרצוף. נראה אם יש לו אומץ. קאם און, שואו מי וואט יו גאט, יו פיס אוף שיט.

״זה פשוט לא מעניין. זה משעמם. זה בנאלי. זה בורגני״, אמר גדעון בנחרצות של כותב מאמרי דעה ב"ישראל היום", ״אתה באמת רוצה להפוך למישהו כזה? אחד שכותב טורים על תינוקות?״. ״אבל גדעון״, ניסיתי להסביר לו, ״אתה לגמרי טועה. כשאני כותב על תינוקות, זה משהו אחר לגמרי, זה לא כמו כולם. אני מביא זווית רעננה, אחרת, חדשנית, חתרנית״. ״כן, כן״, ענה לי גדעון, ״תמשיך לשכנע את עצמך. בקצב הזה אתה יודע למי אתה הולך להפוך?״. ״לא, גדעון. למי אני הולך להפוך?״. ״אתה יודע טוב מאוד״. ״לא, אני לא יודע״. ״אתה יודע״. ״אני לא יודע״. ״אתה כן יודע״. אני ידעתי. וממש לא אכפת לי!

חזרתי הביתה, מתנדנד ושיכור, ובתיבת ההודעות בפייסבוק חיכתה לי הודעה ממישהי שאני לא מכיר. היא הגיבה לאיזה טור שלי מלפני כמה שבועות, שבו כתבתי, ובכן, סורפרייז סורפרייז, על התינוק שלי. ״אתה דווקא עברת יפה מסטטוס בליין תל אביבי לסטטוס איש רוח תל אביבי״, היא כתבה שם, ״אין צורך שתתחיל לטפח חזות פוחלצית פתטית כמו הרבה בליינים מעל גיל 35. בברכת שבת שלום והתבגרות בחן״. אני? בליין? איש רוח? חזות? פוחלצית? פתטית? עושים בי ניתוח לאחר המוות, ואני בכלל לא ידעתי שאני מת. לפניה הייתה עוד מישהי, מכרה שפגשתי בבית קפה, שגם היא ביקשה, שלא לומר דרשה, באופן תקיף וחסר רחמים, שאפסיק לכתוב עליו. על התינוק התמים הזה. התינוק החמוד הזה. התינוק המהמם הזה שאף אחד לא רוצה לשמוע עליו ולא רוצה לדעת מה קורה איתו. בסך הכל בן שלושה חודשים והוא עוד לא יודע שכמו תינוקות אחרים, הוא מסמן משהו שגדול ממנו: את החיים כפי שהכרתי אותם ואת קריסתם האפשרית.

אני כותב יותר משש שנים את הטור הזה ב־Time Out. כבר יש לי מושג כלשהו בנוגע להעדפותיהם של הקוראים. אני יודע מה הם אוהבים ומה הם שונאים. השמאלנים, למשל, אוהבים שכותבים בדיוק את מה שהם חושבים, ממש לא צריך יותר מזה. השמאלני אוהב שמנסחים עבורו את המובן מאליו ובכך נותנים תוקף לראיית העולם הנינוחה שלו. כן, צריך לסיים את הכיבוש. כן, ישראל גזענית. כן, ביבי מוביל אותנו לאבדון. טורים שכתבתי על פוליטיקה תמיד זכו לפופולריות, לעשרות ולמאות לייקים ושיירים וטפיחות פמיליאריות על השכם. זו לא חוכמה. זו הבעיה של השמאל – הוא מעדיף להיות צודק ושאחרים ישפיעו על המציאות במקומו (אגב, גם טורים על ״הבעיה של השמאל״ תמיד הולכים, כי הלקאה עצמית זה תחביב ידוע של השמאל; וגם טורים על ״הלקאה עצמית של השמאל״ הם תמיד פופולריים וכו' וכו'). בעוד עשר שנים ימציאו רובוט שיכתוב טורים שמאלניים על פוליטיקה ולפעמים, חייבים להודות, הרובוט הזה הוא אני.

[tmwdfpad]לעומת השמאלנים, אנשים צעירים אוהבים שאתה מגלם את הרוח התל אביבית, האורבנית, העכשווית; הם לא מתעניינים בכיבוש. בחמישי יש מסיבה בבלוק. אתה צריך לבטא את התשוקות שלהם באופן שהוא גם מקומוני וגם אוניברסלי, גם אם הם נולדו כשאתה סיימת את התיכון; להם יש את האנרגיה, ולך אין כבר כוח לרדוף אחרי החדש והלוהט. זה אולי מגזין Time Out, אבל אני שוכב עם אותה בחורה כבר עשור, מוריד סרטים באינטרנט והולך לישון בשעה 22:00, אוקיי? תעזבו אותי בשקט, באימא שלכם. ושיעזבו אותי בשקט גם הקוראים המבוגרים שמצפים שתחשוף בפניהם טפח מאורח חיים שעבורם הוא זר ואקזוטי וממחשבות פרטיות שיש לך ושלפחות על הנייר אמורות להוות אנטיתזה לתפיסות שמרניות ואוטומטיות, אבל לא במידה שתגרום להם להתגרד באי נוחות. בכל זאת, כולנו אשכנזים מנומסים. כולנו חולקים את אותה תרבות. אותם הערכים. אותה בלורית שיער. למה להגזים? למה אתה לא יכול לכתוב כמו אורי משגב?

אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מעדיפים שלא תכתוב על התינוק שלך. למה ככה? כי התינוק מערער על המצב הקיים. אתה כבר לא מי שאתה, ועל זה הקוראים לא יסלחו לך אף פעם. השינוי מעורר אצלם חרדה. פחד נסתר מהתברגנות, מהתיישבות, מאובדן החופש. הם חשבו שאתה מישהו אחד, ועכשיו אתה מישהו אחר. אתה מזכיר להם את מי שהם היו פעם או את מי שהם עדיין לא. אין להם כוח לזה. יודעים מה? לא רוצים? לא צריך.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• ניסן שור
• שמאל
• תינוק

• Facebook
• Twitter
• Email

נוי אלוש

"קח אותי לשם" / שרון חזיז. מילים: שי להב ומאיר גולדברג, לחן: שי להב (1993)

את תחילת הניינטיז העברתי אמנם בהערצה לאקסל רוז, קורט קוביין וג'יימס הטפילד וכגיטריסט בלהקות גארנג' מפוקפות למינהן, אבל ברגע ש־MTV התחילו לשדר בארץ, נחשפו אוזניי ועיניי גם לפופ העולמי, שהפך בהמשך חלק בלתי נפרד מחיי. גם בתעשיית המוזיקה בארץ לא יכלו להתעלם מהתופעה, ולצד שלטון הרוק של איפה הילד, כנסיית השכל והקספרים, ניסו לייצר פה גם משהו פופי. סולנה של הקספרים, שי להב, גיבור פופ בעיניי, היה גם חלק מהפרויקט הזה שנקרא שרון חזיז. להב כתב (לצד מאיר גולדברג) והלחין את שירה "קח אותי לשם".

[tmwdfpad]דודי לוי, גיטריסט נוער שוליים – עוד להקת פופ מושלמת – הפיק בכישרון, כשהוא מתבסס, כך הנחתי אז, על ההפקה של "Come Undone" של דוראן דוראן שהיה לוהט באותה שנה, עם תוספות תופים אלקטרוניים שבטח שמע באיזה אלבום בריטי, ועם גיטרות שהביא מהבית. הלוק של חזיז קיבל חיים בקליפ לשיר, שביים במאי הקליפים החם של התקופה שחר ברלוביץ', הפך את השיר הזה למוצר פופ ישראלי מושלם.

דורון מדלי

"עולה עולה" / יזהר כהן. מילים: חמוטל בן זאב, לחן: קובי אשרת (1985)

אני אדם בר מזל. גדלתי בישראל השמחה. ישראל שבה הגיוני להתלבש צבעוני, לעלות לבמה באנרגיית שיא, לשיר שיר על שמחת המוזיקה הטהורה. רגע, מה אמרתי? לחייך? לרקוד? לשמוח? מוזיקה ישראלית? מותר פה רק שירים שקטים ועצובים מלאי חשיבות עצמית, לא? לא! תתעוררו. שיר עושה לשמוח ולרקוד.

"השמחה בלב לא די לה, רגע של אור לכולם", כתבה חמוטל בן זאב והלחין קובי אשרת, מלך הפופ הישראלי, ב"עולה עולה". היה קשה להחליט בין "הורה" של אבי טולדנו, "כאן" של אורנה ומשה דץ ו"בלב אחד" של חדווה עמרני, אך מחיאות הכפיים בפזמון של "עולה עולה" הכריעו. המשותף לכולם הוא כמובן האירוויזיון. בחסות הממסד חובה לשמוח. איפה זה היום? בואו נעביר את חוק יסוד השמחה. עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי!

לירון עמרם

"נערי שובה אלי" / מרגלית צנעני. מילים ולחן: דני שושן (1986)

השנה היא 1986 ומרגלית צנעני היא Soul Sister מספר 1. לצדה כל הקרו – ראובני, יהודה קיסר ולהקת הליווי של זוהר ארגוב. המקום – אולפני קיסר ברחוב סלמה ליד התחנה המרכזית. מקליטים את אחד השירים שהגדירו את הסאונד של הגל התימני של שנות ה־80. זוהר ארגוב, חיים משה ואבנר גדסי – כולם כבר זמרים בעלי שם. כולם גם גברים. עד שבאה מרגול ומעיפה את המדינה עם "נערי שובה אלי". קיסר בריף בלתי נשכח על קיק ההיי־האט של המתופף יגל כוכבי. השניות הראשונות של השיר הן תמצית מדויקת של הפופ המזרחי. תוסיפו גיטרה פאנקית, פזרו סינתיסייזרים שמנים, קחו פזמון מפוצץ ברגש כמו שרק מרגול יודעת לתת, ובום. יש לנו להיט.

רם אוריון

"יום הדין" / גבי שושן ומוטי פליישר. מילים ולחן: גבי שושן ומוטי פליישר (1973)

דואט שהוקלט באותה השנה עם להיטו הגדול ביותר של שושן – "16 מלאו לנער" ונראה שאותן נפשות מעורבות גם בעיבוד ובנגינה של "יום הדין". מעבר להיותו שיר פופ סוחף עם ביט וסאונד של להקות הקצב של תחילת שנות ה־70 בישראל, מדובר בחיה משונה מאד: על פניו – שיר אופוריה קלאסי ממש, נוטף שמחת כיבוש, שכרות ניצחון חולנית ולעג לאויב הערבי, טיפוסי לנוף הפופ הישראלי של אחרי מלחמת ששת הימים. אך באופן די מופרך האופוריה היא לכאורה בכלל פוסט מלחמת יום כיפור, תקופה שבה נמחק החיוך המרוצה מעצמו של ישראל המיליטנטית. אותו דיסוננס הוא כנראה הסיבה שממתק הפופ הזה לא נכנס לקנון שירי המלחמה והניצחון המוכרים.

תמר אייזנמן

"יש בזה טעם" / דנה ברגר. מילים ולחן: ורד קלפטר (2000)

שיר פופ טוב צריך שיהיה לו טקסט מר־מתוק ומנגינה שמסתובבת ומחפשת בית, כזו שמתענגת על הכאב שבחיפוש דרך הפקה רחבה וסי פארט אבסטרקטי. "יש בזה טעם" – המִיד טמפו, רוק־פופ של דנה ברגר, שהיא בעיניי אחת הזמרות הכי טובות וחשובות בפופ הישראלי החדש, הוא גם שיר יפהפה, חמים ונעים. קל להזדהות איתו ולהתחבר אל האמביוולנטיות הרומנטית שבו, והוא גם שיר מאד מקומי. הביצוע המחודש והמעולה (במקור השיר בוצע על ידי יעל לוי וקראו לו "לא בוכה") ירה למגרש של הגדולים, של הפופ־רוק החו"לי המוקפד והנשגב וחשף את הסיפור הפופי האמיתי – כמיהה להוויה של פופ. יותר פופ־רוק ופחות פופוליטיקה. כמיהה לקלילות, לסקסיות ולמקוריות. קצת פחות התרפקות על העבר ויותר מהתזכורת החשובה שכן יש בזה טעם. יש טעם רב בחיה המוזרה והיפה הזו – מוזיקה ישראלית, פופ מקורי, למרות המחשבה שאין בזה דבר.

אבי משולם

"אבניבי" / יזהר כהן. מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש (1978)

קחו אותי כמה שנים אחורה וספרו לי שיום אחד אכתוב טקסט על "אבניבי", ואני עושה מאמץ לאתר דלוריאן שכבר מכוונת ל־2015 ומחסל את משולם מהעתיד. אבל הבגרות, הנינוחות ובת הזוג ריככו את העלק רוקר שהייתי וגרמו לי להבין שמוזיקה טובה היא לא בהכרח קודרת ושאפשר לפעמים להתרגש גם מחומרים שאינם כרוכים בנעיצת סיגריה בצוואר של הפנדר, או נוצה בצד של כובע.

עכשיו גשו ליוטיוב, התחילו בהאזנה ל־12 שניות האינטרו של אבניבי. יצחק גרציאני מנופף שם את העיבוד התזמורתי הסן־רמואי שעשתה נורית הירש. בשנייה העשירית זה כבר עובר למהלך התופים שמאיר ישראל הביא מרמלה של העשור שקדם לשיר. אחר כך, יזהר כהן. חולצה רקומה פתוחה, פלטפורמות, אפרו. אין יותר דיסקו מזה. נגמר האינטרו? מתחילים ישר בפזמון. שיר פופ כל כך מוצלח מבין שכדאי להרים מהרגע הראשון ואין צורך לייבש את הקהל עם איזה בית מייגע. בהמשך, הטקסט. רק אהוד מנור, שעד יומו האחרון נותר ילד, יכול היה לכתוב שיר אהבה בשפת ה־ב' בלי גרם של ציניות. למעשה, הוא חיבר עם נורית הירש פרייזינג. מילים שיושבות בול על הלחן וזורמות, גם אם אתה לא מבין מילה בעברית.

[interaction id="54bfc3f5cd7e120f0d08095f"]

דקה ורבע מהפתיחה ואנחנו כבר בסי פארט. אהרלה קמינסקי נותן ברקע קטנות על כלי ההקשה וישראל מלטף את המצילות. עוד 25 שניות קדימה, ושוב פזמון. בפעם השלישית! ואז, אחרי בית קצר, מגיע שיא השיאים: הברייק דאון. עזבו את נענועי הראש המתוזמנים של להקת אלפא־ביתא ואת מיקסום הקצב התימני של כהן באותם רגעים, תקשיבו טוב טוב לעיבוד הכינורות. אם האדם שלצדכם לא מצליח להתרגש ממנו, עזבו את הבית. אין לו לב וסביר שיפגע בכם בקרוב. מכאן והלאה זה רק מתגבר. פזמון, ועוד פזמון, ועוד אחד, וסלאפים על הקונגוס וים כלי נשיפה שמשתוללים וזהו. לונג שוט. כפיים. תדליקו סיגריה, תלחצו ריפליי.

• מרגול
• מרגלית צנעני
• גבי שושן
• דנה ברגר
• יזהר כהן
• מקום בצמרת
• פופ
• ניסן שור
• מוזיקה
• שרון חזיז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בשעה חמש לפנות בוקר הבנו שאי אפשר לחכות יותר. לתינוק יש 38.9 חום. הוא משתעל כבר כמה ימים והוא בסך הכל בן חודשיים וחצי. חייבים ללכת לחדר מיון. בת הזוג שלי נכנסה להיסטריה. ארזה מהר תיק עם דברים כאילו שהנאצים הגיעו כרגע לעיירה בפולין. הלבישה את התינוק בעשר שכבות. נעמדה ליד הדלת עם דמעות בעיניים. “חכי, חכי רגע", ביקשתי ממנה. “אבל כבר הזמנתי גט טקסי", היא צעקה עליי. “תבטלי", ביקשתי, “רק התעוררתי. עוד לא הספקתי לסדר את השיער". “אתה צוחק עליי?", היא שאגה, “מה קשור השיער שלך עכשיו?". “מה זאת אומרת, מה קשור? הוא נראה נורא. הוא מעוך לגמרי. אין לו נפח". “זה לא הזמן להיות שוקי זיקרי", היא אמרה ועיניה זועמות. התינוק התחיל לבכות. “אתה רואה מה עשית? בוא כבר". “נו, שנייה. זה ייקח לי ממש חמש דקות. אני מחליף מכנסיים ובא". “השתגעת? הבן שלך גוסס. תלך עם הטרנינג שעליך". “טרנינג? מה אנחנו, פראי אדם? אפילו למכולת אני לא יורד בטרנינג. מה קרה לך מאז שהפכת להיות אימא? הפסקת להיות בת תרבות המערב? ואם אני אפגוש מישהו שאני מכיר בבית החולים? אני לא יכול להרשות לעצמי שיראו אותי במצב הזה, עם תספורת גרועה וטרנינג מצ'וקמק. זה לא בא בחשבון. יש לי רפיוטיישן". התינוק מתחיל לצרוח. “אני נוסעת בלעדיך", היא מאיימת. “חכי רגע", אני מבקש עוד פעם. הצרחות מתגברות. הפנים של התינוק מאדימות. נראה שהוא עומד להתפוצץ. “טוב, טוב. אני אשאר עם הטרנינג. אבל תני לי רק לסדר את השיער. אני לא יוצא ככה מהבית". אני מספיק לשמוע את הדלת נטרקת. אני רץ לחדר האמבטיה. מעביר וִיש בשיער. קצת מים, קצת קרם לחות. מעמיד את הכרבולת. מסתכל במראה. שואל – אני יפה? עונה – אתה יפה. בינגו. נראה טוב. קדימה, מיון ילדים. אני מוכן לקראתך.

הגענו לחדר המיון בשיא הסערה. פקידת הקבלה הפנתה אותנו לאחות שהכניסה אותנו לחדר הרופאים, להמתין שם כמה דקות. שלפתי את האייפון כדי להתעדכן מה קורה בפייסבוק בחמש לפנות בוקר. מישהו העלה סטטוס עם סרטון של תינוק שר שיר של אלביס. אני מסתכל על התינוק שלי. הוא שותק. לא יודע לעשות כלום. אולי אצלם אותו ואעלה לאינסטגרם שלי תחת הכותרת “התינוקי שלי חולה מאוד". “מה את אומרת?", אני שואל את בת הזוג שלי, “לצלם? להוסיף סמיילי עצוב? תינוק חולה זה לפחות 40 לייקים". “תכניס את האייפון לכיס", היא מבקשת. “אני לא יכול", אני אומר לה, “לטרנינג הזה אין כיסים". התינוק מסתכל עליי במיאוס עמוק. משתעל ונרדם.

הדלת נפתחת. אל החדר נכנסת רופאה. נדרשות לי דקה או שתיים כדי להבין שמדובר ברופאה. בהתחלה חשבתי שאולי היא נכנסה לחדר בטעות. היא נראית כמו מישהי שסיימה בילוי בחתול והכלב. מכנסי ג'ינס צמודים. מגפי עור עם פרווה למעלה. חולצה קצרה שחורה עם הדפס כסוף. תספורת קארה. שפתון אדום. על סף הפקאצה. “אהלן, איך אני יכולה לעזור לכם?", היא שואלת. אני לא מקשיב לה. אני חושב לעצמי: מתי זה קרה שרופאים הם כבר לא מבוגרים, ממושקפים ועם מבטא פולני כבד ומנומנם שמעיד על גלותיות נלעגת, כאילו נגזרו מספרים של קישון? ולמה לא עדכנו אותי שהם הוחלפו ברופאות שצעירות ממני כמעט בעשור ונראות כמו קלאבריות אופנתיות? זהו מהפך דרמטי. חילופי אליטות. לא פחות משינוי היסטורי בדמותו של הרופא בתרבות הישראלית.

“את רואה?", אני מסנן לבת הזוג שלי בלחש בלי שהרופאה תשמע, “הייתי צריך להחליף לג'ינס". “מה?! למה?", היא שואלת בשיניים חשוקות. “תסתכלי על הרופאה. היא בגיל שלנו. אולי אפילו צעירה יותר מאיתנו". “אז מה?". “מה אז מה? מה היא תחשוב עליי? זאת אומרת, עלינו". “מה אכפת לי מה היא חושבת?". “לי אכפת. אנחנו בני אותו דור. דוברים את אותה שפה אסתטית. גדלנו בניינטיז. אנחנו יודעים מה זה טעם טוב. וחוץ מזה, נראה לי שאני מכיר אותה מהעיר. אני מזהה אותה מהבודקה בשדרות בן ציון. אני לא אוכל להסתכל לה בעיניים אחר כך. בכל פעם שהיא תראה אותי, היא תחשוב על הטרנינג המשפיל הזה". בת הזוג שלי לא עונה לי. “הבן שלנו חולה", היא אומרת לרופאה. “אנחנו לא יודעים מה יש לו", אני מוסיף ועושה קול של מיקו מ"צ'ארלי וחצי". הרופאה מסתכלת עליי כאילו שאני חתיכת אידיוט. היא מסובבת אליי את הגב. אני מחפצן אותה. היא מוציאה סטטוסקופ. ממשיך לחפצן. היא בודקת את התינוק עם הסטטוסקופ. איזה סטטוסקופ גדול יש לה. מהנהנת. רושמת משהו. יותר מדי רצינית. הוציאה לי את החשק מהחפצון. “הבן שלכם מקורר", היא אומרת ואני נלחץ, ״אין חשש לדלקת ריאות. אתם יכולים לחזור הביתה". “את בטוחה?", אני שואל אותה. “אני נראית לך כמו מישהי לא בטוחה?", היא עונה לי בביטחון עצמי. “אה, לא, לא, אה", אני מגמגם, “פשוט חשבתי שאת, אולי, לא יודע, החתול והכלב, את יודעת, אני לא התכוונתי. סליחה". “אדוני, לך הביתה בבקשה". היא קראה לי אדוני. היא הרופאה הצעירה, אני הפציינט המבוגר, המנג'ס והמביך עם הטרנינג. זה מה יש.

לפחות יש לי את השיער שלי. לפחות יש לי את השיער שלי. לפחות יש לי את השיער שלי.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• ניסן שור
• התבגרות

• Facebook
• Twitter
• Email

אני כותב טור בעיתון. אני כותב אותו כי אני נהנה לכתוב אותו. אני כותב אותו כי משלמים לי. בחודש שעבר חגגתי שש שנות כתיבה ב־Time Out. אף אחד לא שלח לי עוגה מהמערכת. זה בסדר, לא נעלבתי. זה בסך הכל טור בעיתון. בוא לא נעשה מזה יותר ממה שזה. בכל שבוע אני יושב על התחת, ובמהלך התהליך של ישיבה על התחת נפלטות 750 מילים בממוצע. חלקן אישיות, חלקן כלליות. הן לא נפלטות מתוך התחת, אבל גם לא ממקום הרבה יותר רוחני מזה. אני לא כותב את ״יוליסס״. אני נשען על חומרי מציאות כדי לנסח את עצמי. זה עניין של מיומנות, ולפעמים, לא תמיד, גם של דמיון. אבל ממש קצת דמיון. אני לא ממציא שום דבר. אני מניח את עצמי על הדף ברמה נשלטת של חשיפה. אני לא שולף את הקרביים החוצה. זה לא עניינכם כל מה שקורה לי בחיים. אפילו הטור האישי ביותר לא מערטל את הנפש ולא חודר עמוק פנימה. זה בסך הכל טיזינג. מבט חטוף. בימינו יש לאנשים פייסבוק, שם הם מוציאים החוצה את כל הדברים הכי מביכים. טור אישי הוא מקום שבו אתה מייצר לעצמך דימוי ציבורי. בקיצור, אל תאמינו לכותבי טורים. הם משקרים לכם בדיוק כמו אחרון הפוליטיקאים.

אבל לא על עצמי אני רוצה לכתוב. אין דבר יותר משעמם מכותב שכותב על מעשה הכתיבה. זהו המפלט הידוע של מי שאין לו על מה לכתוב. אני רוצה לכתוב על כתיבתם של אחרים. וליתר דיוק – על כתיבתם של גיבורי ״מחוברים״, סדרה שאני מקפיד לעקוב אחריה כבר שנים. מדובר במוצר טלוויזיוני מושלם, מרגש ומגעיל כאחד. בעונה הנוכחית של ״מחוברים פלוס״, כמו בעונה הקודמת, אי אפשר להתעלם מליאור דיין. הוא באמת טיפוס משעשע ונוירוטי שרכש לעצמו מידה מכובדת של מודעות עצמית ואירוניה דיינית. רק בדבר אחד דיין מאבד את חוש ההומור שלו – בטור האישי שהוא כותב ב"מעריב". הו, הטור האישי הקדוש. כמעט בכל פרק אנחנו רואים את ליאור דיין בחדר העבודה שלו, מתענה, מעוות את פרצופו, מנגב את המצח, מכווץ את השפתיים, מגרד בפדחת, מעשן בשרשרת, מזיע מול המחשב. כורי פחם שכלואים 100 מ' מתחת לאדמה לא מתאמצים כל כך. דיין לא מתייחס לאשתו רוני כי הוא צריך לסיים את הטור; לא מחליף חיתול לתינוק כי הוא צריך לסיים את הטור; ער כל הלילה כי הוא צריך לסיים את הטור. עוד רגע מגיע הדדליין. דיין אחוז אימה. מרים טלפון לעורך. מתחנן על נפשו. חוזר לחדר העבודה. ממשיך להתייסר. כאילו שהוא עומד לפתור את מסתרי הקוסמוס. כאילו שמשא כבד מונח על כתפיו הדקיקות. כאילו שהוא עומד לחשוף בפני הקוראים את הסוד הנורא ביותר שאי פעם נודע לאנושות. ועל מה הטור? על ערוץ 20, עיצוב פנים והשתתפות בפאנלים בתוכניות בוקר. נו באמת.

זו לא הפעם הראשונה שבה ״מחוברים״ מתארת את מעשה הכתיבה כאיזושהי ויה דולורוזה איומה. בעונה הראשונה הסבירה דנה ספקטור שהיא כותבת את טור היחסים שלה במשך שלושה ימים ארוכים של חיבוטי נפש וייסורי כתיבה מהגיהינום (לשם השוואה: דוסטויבסקי כתב את ״המהמר״ – 198 עמודים בעברית – בפחות מ־30 יום). בעונה שלאחר מכן, רן שריג, שהפך אחר כך לבן זוגה של ספקטור, דאג לצלם את עצמו שמוט מול המחשב באישון לילה, כותב תסריטים לסדרה הקומית ״רמזור״, בפרצוף חמור סבר השמור למי שמנסח מחדש את הטרגדיה היוונית. באחד הפרקים בעונה הנוכחית רואים את גיא מרוז מנסה לכתוב פוסט קצר בבלוג שלו, ונדמה שלפני רגע הודיעו לו על מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה. על מה כל הדרמה, אה? אני לא מזלזל במכאוביהם היחסיים של הכותבים ב״מחוברים״. לפעמים המילים לא באות בזמן; הניסוחים הופכים מסורבלים; הכתיבה מכבידה. אבל גם בזה אין צורך להגזים יותר מדי. נכון, לכל מיני אנשים יש כל מיני חרדות, אבל ב״מחוברים״ הכתיבה מקבלת גוון גרוטסקי: העילית של העיתונות והטלוויזיה, כותבים שמקבלים אלפי ועשרות אלפי שקלים בחודש, שוקעים בתוך תוגה וצער שעושה רושם שנובעים מתוך קושי תהומי. אני מציע להעניק להם תוספת סיכון למשכורת. עוד רגע המאמץ האינטלקטואלי העצום יגרום להם להתקף לב או לאולקוס.

יש את הכתיבה. ויש את מראית העין של הכתיבה. ב״מחוברים״ אנשים כותבים מול המצלמה. הם מבקשים להציג בפניה את דיוקנו של האמן הסובל. זו רומנטיקה שמצטלמת טוב. האדם המיוסר, המהורהר, שמחשבות על העולם גורמות לו לתהיות קיומית ומדירות שינה מעיניו – הוא האדם הרציני, האיכותי, החכם. ואילו האדם השמח, המחייך והקליל – הוא הטיפשון והשטחי. זו דיכוטומיה וולגרית שמאחוריה מסתתרת תפיסה מיושנת של היצירה ככזו שיכולה להתממש רק מתוך מצוקה. אנשים מיוסרים לא כותבים טוב יותר. פרצופים דיכאוניים וכעוסים לא מוציאים מעצמם משהו יותר עמוק או יותר משמעותי. הכותבים של ״מחוברים״ מתעסקים בראווה – איך הם נראים כשהם עושים את מה שהם עושים. כך נוצר מצב מצחיק: בטלוויזיה, המדיום הכי דבילי שיש, כוכבי דוקו ריאליטי מתנהגים כאילו הם סופרים מוכי שחפת בברלין של תחילת המאה ה־20, כותבים לאור העששית ומשתעלים. אל דאגה, זה לא ייגמר בהתאבדות. נתראה בהשקה בחנות של נייקי בדיזנגוף סנטר.

טור זה נכתב בכיף ובסבבה.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• ניסן שור
• מחוברים
• כותב מיוסר