נעם פרתום: "בספוקן וורד קולטים את השואו, אבל לא את התוכן"
ספר השירה הראשון של נעם פרתום הפך ללהיט, אבל השני יצא לאור רק לאחר ארבע וחצי שנות עבודה. ואף שעשתה לעצמה שם כאמנית ספוקן וורד, ברור לה: שירה זה לא פופ
לאחרונה הקריירה של המשוררת ואמנית הספוקן וורד נעם פרתום (31) לוקחת אותה לכל מיני אזורים מפתיעים. רק בשבועות האחרונים היא התחילה להגיש את "טקסטמאניה", תוכנית רדיו שבועית בכאן, הודיעה על צאתו הקרובה של ספר שירה חדשה שייקרא "ביחדנס", ובשנה הבאה היא תתחיל ללמד כתיבה באוניברסיטת תל אביב – המוסד האקדמי שממנו נשרה לפני כמה שנים. "זה כאילו זיינתי את השיטה", מצחקקת פרתום, "אבל זה גם מרגש, כי האוניברסיטה היא הבית התודעתי שלי. למדתי שם שלוש שנים ולא סיימתי. עכשיו, כשאני חוזרת לשם כדי ללמד, זה…". היא מהססת, חושבת קצת ואומרת: "בהתחלה זה נורא הביך אותי". בחמישי (13.7) תופיע פרתום במסגרת פסטיבלilovetlvשל המכבייה, בשיתוף עיריית תל אביב־יפו ו־Time Out תל אביב, באירוע ספוקן וורד לצד יוצרים כמו פדרו גראס (המופע של ויקטור ג'קסון) ויפתח היפעור ליבוביץ'.
>>לכל ההופעות בפסטיבל ilovetlv
את במקור מתל אביב. מה הקשר שלך לעיר?
"אני מרמת אביב, תל אביבית בורן אנד רייזד, אבל רמת אביב זה כאילו לא באמת תל אביב. בתור נערה הייתי בסנטר אבל לא עד הסוף, כמו הפאנקיסטים מהמחששה שגדלו שם והלכו לבאצ'ו בגיל 15. חוץ מזה יש לי קשר לשאר מבצעי הספוקן וורד שבהופעה. אפשר לומר שאני מחלוצות הז'אנר בארץ, ככה יצא. אפילו לא ידעתי שמה שאני עושה נקרא ככה. אנשים אחרים היו צריכים להגיד לי את זה".
אז מתי גילית להפתעתך שאת אמנית ספוקן וורד?
"הייתי בת 23, התחילה סצינה במועדון הלימה לימה בערבים שניהלה בחורה בשם ענבל בנימין. שם הכרתי את פדרו (עמית אולמן). הופענו ממש באירוע הספוקן הראשון שהיה בארץ, אז בעיקרון אני מדור המייסדים, אבל אני לא משתתפת בתחרויות שהם עושים אלא באה בתור אורחת, כשמזמינים אותי".
יש גם צדדים שליליים לספוקן וורד לעומת פשוט הקראת שירה?
"האמת שכן. לפני שנתיים הזמינו אותי להופיע באירוע תרבות בצפון אברקסס. עמדתי על הבר ברגליים פשוקות, הייתה ברקע מוזיקת טכנו, אנשים הביטו לי בפרצוף ואיכשהו הייתי צריכה גם להקריא שירים. כשנגמרה ההופעה ניגשו אליי כמה צופים חמודים ואמרו לי, 'יואו, איזו אדירה את, איזה מגניב, איזה רוקנ'רול!'. אחרי זה הלכתי הביתה והייתי שלושה ימים בדיכאון. הם היו מקסימים אבל הם קלטו את השואו, את הפרזנטציה, הם לא קלטו בכלל על מה השיר. מה שרציתי להגיד לא עבר. אז כן, יש רווח ויש הפסד בספוקן וורד".
בעצם התחלת בתור מוזיקאית, כך שהעולם הזה היה קרוב אלייך.
"כן, אני תמיד אומרת שאני מוזיקאית שסרחה. בתור ילדה למדתי שירה אופראית, עשיתי בגרות במוזיקה, הייתי בשכנים של צ'יץ'. זה היה ה־דבר מבחינתי ואיכשהו הייתי אמורה להתמסר למוזיקה בלימודים ברימון אבל מצאתי את עצמי כל הזמן בורחת לכתיבה. איכשהו נוצר הסוויץ'. הייתי הרבה שנים באבל על המוזיקה, אבל בסוף השלמתי עם זה שמה שאני רוצה לעשות הוא לכתוב".
ומה עם הספר הבא שלך?
"הספר הראשון שלי, 'להבעיר את המים באש', היה בדציבלים גבוהים מאוד. הייתי צריכה צעקה בשביל לצאת אל העולם. בספר השני אני הרבה יותר מרגישה כמו איזו סבתא מתפללת כזאת, שבאה עם קמעות וממלמלת כל מיני ברכות. אני עוד לפני העריכה, יש בינתיים איזה 400 שירים ומתוכם יישארו קרוב ל־60. אני פשוט אוספת את כל השירים שכתבתי בארבע וחצי השנים האחרונות, ובזמן הזה הספקתי להרוס ולעבור כל כך הרבה מחשבים ודרופבוקסים. כל הסיפור הזה הוא מין התרסה פנימית חצי מודעת. מהרגע שיצא הספר הראשון הוא עשה יחסית הרבה רעש וכולם אמרו, יאללה, יאללה, תכי בברזל כל עוד הוא חם, תוציאי עוד ספר. אבל רציתי קצת זמן, זה באמת סחרר אותי".
המרווח הזה הפחיד אותך?
"תראה, פעם נסעתי עם רועי חסן במונית אחרי איזו הופעה בשבוע הספר בחיפה. הוא אמר לי, 'אני מאוכזב מעצמי. אני לא עומד בסטנדרטים שלי. שאלתי אותו למה, הרי הוא הכי מוכר, הכי מצליח, הספרים שלו נמכרים. אז הוא אמר לי, 'די, עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הספר הראשון. אני רוצה להוציא ספר כל שנה, כמו שעומר אדם או אייל גולן מוציאים אלבום כל שנה'. יש בי משהו שמזדהה עם זה. כשמצליחים צצים צדדים מגלומניים כאלה, אבל הרגשתי גם צורך פנימי עמוק להתנגד לזה. בסופו של דבר אני אשת רוח ושירה זה לא פופ. זה הכי אנטיתזה לזה. צריך איזו קיבולת נפש גדולה, שדברים בפנים יזוזו ולעבור תהליך מאז הספר הקודם".
פסטיבלilovetlvיתקיים ברחבי יפו העתיקה, חמישי (13.7) 19:00 (אירוע הספוקן וורד בהשתתפות נעם פרתום יתקיים ברחבת המגדלור)
