אני יריתי בשריף, ויריתי, ויריתי
שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כבר התאיידו כמו זיכרון של חולה אלצהיימר - ואלה, הבלתי נגמרים, רק מנציחים את מעמדם שוב ושוב
יש שירים שפשוט אי אפשר להיפטר מהם. ואני לא מדבר על אלה שנדבקים לך לראש, אלא על אלה שמשום מה העולם כולו מסרב להיפרד מהם. ולא ברור למה: שירים טובים מהם נשכחו זה מכבר, גרועים מהם נמחקו מדפי ההיסטוריה, אפילו להיטים מעצבנים שתפקידם הרשמי הוא להידבק למוח כמו מסטיק בטעם מוחטה (אגדו-דו-דו, למבדה, כל שירי נעמי שמר, הנעימה המפלצתית ההיא של נוקיה), כבר התאיידו להם כמו זיכרון של חולה אלצהיימר – ואלה, הבלתי נגמרים, רק מנציחים את מעמדם שוב ושוב,
עד שבשלב מסויים הם הופכים להיות כמו ״מלכודת העכברים״ של אגתה כריסטי, אותה הצגה שמחזיקה בשיא גינס בתור זו שמוצגת הכי הרבה זמן ברצף (מ-1952 ללא הפסקה, בווסט אנד, בלונדון), ושלעולם תחזיק בשיא המיותר הזה כי תיירים מכל העולם באים לראות אותה בדיוק בגלל זה – כי היא ״ההצגה שרצה הכי הרבה זמן ללא הפסקה״. שיר כזה בדיוק הוא ״אני יריתי בשריף״ של בוב מארלי –
או, אם תרצו, הביצוע שהצלחתו עוד יותר חסרת הסבר מזו של המקורי: ביצועו של אריק קלפטון, שמצליח גם לשיר כמו דוד עייף במסיבת קריוקי, וגם לדפוק סולו גיטרה עד כדי כך שבלוני שהוא הופך למקבילה המוזיקלית של מכשיר מחיקת הזיכרון של וויל סמית וטומי לי ג׳ונס ב״גברים בשחור״: דקה של האזנה, ואתה לא זוכר קרה לך בדקה האחרונה. ונשאלת השאלה: למה?
למה דווקא השיר הזה, שנדמה כאילו המציא את המושג ״שולי״ אחרי שגמר להמציא את המושג ״מה?״, דווקא הוא מכל השירים, ממשיך להיות מושמע באינספור תחנות רדיו, פאבים, חנויות בגדים, בתי קפה, מוניות מזדמנות, בשירותים של דיזנגוף סנטר, בטיסות של אייר בולגריה (שלא לדבר על השאלה היותר קריטית: למה לעזאזל הוא לא ירה גם בסגן-שריף, וגמר עם זה?
יש לי תיאוריה, אבל אני מפחד להגיד לכם, שלא להרוס לכם את ההנאה. טוב נו, איזה הנאה? אז ככה: ברגע שמישהו יורה בשריף, אוטומטית הסגן-שריף משודרג לדרגת שריף. כך שבלתי אפשרי טכנית לירות בסגן, אחרי שאתה יורה בשריף. זהו. זאת התיאוריה. בסוף העמוד יש לינק להמלצה לפרס ישראל, ותודה מראש על תמיכתם.)
זו כמובן לא הדוגמה היחידה, וגם לא הז׳אנר האמנותי היחידי: יש גם סרטים כאלה (״טופ גאן״, נגיד, או ״משחקים פטריוטיים״ עם האריסון פורד – אין שירות סטרימינג שלא כולל אותם בחינם), וספרים כאלה (״הנסיך הקטן״ – לא, באמת? עדיין? – או כל ספר של איין ראנד), אבל דומה ששירים הם הצורה המושלמת לסוג הספציפי הזה של אמנות שולית-לחלוטין-אך-נצחית- לחלוטין: לא טוב, לא גרוע, לא אומר שום דבר מיוחד, לא יפה או מכוער במיוחד, לא מעצבן אך גם לא מהלך קסם (אני לא מתאר תגובה רגשית אחרת לחמש הדקות האלה בעניין השריף והסגן שריף, חוץ מ״דווקא שיר בסדר כזה״) – אבל משום מה, נצחי.
התשובה, מן הסתם, נמצאת בשילוב בין כלומיותם של השירים האלה, לבין העובדה שפעם, בעבר הרחוק, הוא היה חשוב מאוד מאיזושהי סיבה שנשכחה לחלוטין. ולכן, לרגע, פעם, השמיעו אותו המון. אבל מהר מאוד הסיבה נשכחה, ואם הוא לא היה כלום, הוא היה נשכח יחד איתה. אלא שעצם כלומיותו גרמה לכך שלא הפסיקו להשמיע אותו בזמן – היי, זה היה חשוב פעם, וזה לא מפריע לאף אחד היום – עד שהפך לקלאסיקה, מעצם היותו מנוגן ללא הרף עשרות שנים.
וכמובן, שזה לא היה יכול לקרות לשיר טוב. כל הסיקסטיז כבר ארוזים בפלייליסט אחד גדול באפל מיוזיק. מוצרט ובטהובן הם אותו בנאדם. אריק איינשטיין, אייל גולן ושלמה ארצי יהיו, עוד שנים לא רבות, קליק אחד משותף ביוטיוב (״שירים לבתי אבות״ – להזמנת הופעת קאברים, אנא פנו ללהקת ״אל תשליכני״), ואחר כך גם זה לא. אבל האידיוט הזה שירה בשריף, אם כי לא בסגן שריף, ימשיך וימשיך וימשיך – כוחו של הכלום, שפעם היה משהו. כוחו של הסוד שאף אחד לא ינסה לעולם לפענח, כי זה משעמם מדי. ולכן, תמיד יישאר סוד.
