עילאיה שליט היא רקדנית יוצרת ילידת 1980, ובוגרת מגמת מחול בביה"ס לאומנויות ע"ש "תלמה ילין", שרקדה לאורך השנים באנסמבל "בת שבע", קבוצת המחול נעה דר, אצל יסמין גודר ואצל רננה רז. יחד עם רז ייסדה שליט את שיטת התנועה "בוגי ווגי" – סדנאות שיעורי תנועה יצירתית וייחודית לגיל הרך. את ה"בוגי ווגי" היא פיתחה מתוך חיבור לאמהות, לאמנות ולתשוקה ליצור חוג בו כל ילד וילדה יכולים לנוע בדרכם, לבטא את עולמם הפנימי, להתחזק ולפרוח. היא גם למדה פסיכולוגיה וטיפול בתנועה לתואר שני, ומטפלת במרפאת מבוגרים בשלוותה ובקליניקה פרטית בתל אביב. השנה היא גם משתתפת בפרויקט 48 במסגרת בת שבע מארחת, כך שהיא כנראה לא בקטע של לשבת ולנוח.

1. גינת דובנוב

המקום שבו כולנו גדלנו. עוד כשהייתה שם רק ערימת חול פשוטה. חגגנו ימי הולדת, ואני זוכרת את אבא שלי עומד עם הפנייטה, וצוחק. היום כשאני מביטה על הפינה ההיא בגינה אני יודעת שהוא מסתכל עליה מהשמיים – שומר על הזיכרון הזה איתנו. ועכשיו אנחנו גרים ממש מעל הגינה. כל תקופת המלחמה התפללנו בלב שיישמר לה השקט.

2. תולעת ספרים

גן עדן למטפלות.ים. ב־15 השנים האחרונות אני קוראת כמעט רק ספרות מקצועית, ותולעת ספרים בשבילי היא כמו חנות ממתקים – מלאה באוצרות לראש וללב. מעבר לזה, היא גם הפכה לבית חם למפגשי הבוגי שלנו. כבר יותר מעשור שאנחנו נפגשות שם, יושבות, חושבות, וחולמות יחד את הבוגי ווגי.
מלכי ישראל 9 תל אביב

3. פארק הירקון

רגע של חיים. בכל פעם שאני פוגשת את הנחל במהלך הריצה, זה רגע שממלא לי את הגוף והנפש. אח שלי צוחק שאני כל כך טבועה בעיר, שהנחל הזה מרגיש לי כמו טבע פראי. אבל אני יודעת שכל מי שרץ.ה בפארק מבין.ה בדיוק למה אני מתכוונת – זה הרגע הזה, המזוקק, שבו החיים מורגשים בעור ובלב.

4. סוזן דלל

אני מרגישה שגדלתי שם, ולכן אני גם אוהבת וגם שונאת את המקום הזה. כל כך הרבה הופעות, חזרות, משברים ורגעים שאי אפשר לשכוח. אני זוכרת במיוחד רגע אחד, כשעזבתי את האנסמבל והייתי די אבודה. במקרה פגשתי את רננה ברחבה שבין סטודיו A ל־B. היא עצרה אותי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה משפט שנשאר איתי עד היום, כמו מצפן: "עילאיה, בטוח תמצאי את הדרך. יש לך מקום בעולם המחול. קצת זמן – וזה יקרה." ומאז, רננה תמיד יודעת לומר את המילים הנכונות. כמו מגדלור.
יחיאלי 5, תל אביב

5. שוק לוינסקי

הלב הספרדי שלי בעיר. זה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב. אני באה ממשפחה ספרדית, ואלברט עם המרציפנים תמיד היה גולת הכותרת – חגיגה של טעם וזיכרון.כל ביקור באברמנטו של סימה ברחוב דה פיג'וטו 8 הוא מסע בזמן – ריחות, טעמים, זיכרונות של פפו ונונה.

6. זמנהוף פינת קינג ג׳ורג׳

הדייט הראשון שלי עם דןדן. פעם היה שם בית קפה בשם "ג׳ורג׳יה", בתחילת המילניום. לדייט הראשון שלנו איחרתי 40 דקות – לא היו טלפונים, והלב שלי רק דפק. לא ידעתי מה גרוע יותר: אם הוא כבר הלך, או הבושה הנוראית שאיחרתי כל כך. אבל הוא חיכה. ישבנו בג׳ורג׳יה, והשיחה הייתה מפתיעה באינטימיות שלה. כשקמנו, דןדן אמר "ביי" והלך. פשוט ככה. נשארתי תקועה במקום, לא מאמינה. הוא אמור היה לחזור. הוא חייב לחזור. הוא צריך לנשק אותי, איזה מפגר. וברגע האחרון, לפני שפניתי ללכת – הוא חזר. וזו הייתה… אחת הנשיקות.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב מעודדת עצמאות של ילדים. הם מתנהלים בעיר מהר מאוד – באוטובוסים, בהליכה רגלית, בין חברים, בגינות ובמגרשי הכדורגל. עצמאות מביאה איתה גם התמודדות, וזה חלק מהעניין. אבל כשאני חושבת על הדרך שהילדים שלי יצטרכו לעשות לבית הספר "ביכורים", אני פשוט מתבאסת. זה פשוט יותר מדי. מעברי חציה מסוכנים, חניונים עמוסים שהמכוניות בהם זולגות למדרכות דווקא בשעות הכי עמוסות של היום, עבודות רכבת קלה, תמ״א בכל פינה – הדרך לבית הספר נראית כמו מסלול מכשולים. זה כמעט בלתי נתפס שעיר כל כך מתקדמת לא מצליחה למצוא פתרון פשוט, בטוח והגיוני לילדים שרק רוצים להגיע בבוקר לבית הספר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
VHS– רננה רז וניצן כהן,מופע שמאפשר לזיכרונות להפוך לנשימה חיה. דרך קטעי וידאו אישיים, נפתחת רשות להרגיש – כאב, אבל, קרבה, צחוק. תהליך שהוא גם אמנות וגם ריפוי;
Performing Love – רוני חדש,כמו שוט ישיר של אהבה ותשוקה. תנועה שמציתה חוויה גופנית ורגשית, חיה ובוערת, שאי אפשר להישאר אדיש אליה;
ההפגנות למען החטופים וסיום המלחמה,ויניקוט כתב על החוויה התרבותית כהמשכו של מרחב פוטנציאלי– כזו שחורגת מהקיום האישי. הכיכר היא בדיוק זה: מרחב מעבר שבו אני עומדת לבד, אבל אף פעם לא באמת לבד. מוקפת בא.נשים שמסרבים לוותר – על ערכים, על מוסר, על תקווה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בחודשים האחרונים חזרתי והעמקתי בהרבה טקסטים מקצועיים, בעיקר סביב טראומה. הם היו לי לעוגן והציעו שפה וסדר בתוך הכאוס.אבל דווקא הספר שנגע בי באמת היה "השמיים שבתוכי" של אתי הילסום.ספר מלא תשוקה, כנות מחוספסת ואנושיות נדירה.אחד הקטעים שנשאר איתי:״אולם נדמה לי שזו סכנה גדולה. נכון, מתרחשים דברים שהתבונה אינה יכולה לתפוס אותם, ושתמול שלשום עוד נחשבו כבלתי אפשריים, אבל אולי יש באדם כוחות אחרים מלבד התבונה, שלפנים לא ידענו אותם ושיש לאל ידם לרדת לעומקה של התדהמה הזו? אני מאמינה שקיים באדם כוח מיוחד לכל התרחשות, המאפשר לו לעכל אותה״.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מלבד העבודה עם הבוגי ווגי, אני מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובבית החולים שלוותה.בשלוותה המצב מורכב: כוח האדם מצומצם מאוד, מתקנים חסרים, והשכר נמוך ומבייש.יש רשימות המתנה ארוכות, ואנשי המקצוע במקום הם מהמובילים, החכמים, היצירתיים והמסורים שיש. הלב שלנו נמצא במקום הנכון – אבל אנחנו הולכים ונשחקים.למרות כל זאת, אני שמחה להגיע לשלוותה, כי זה צוות יוצא דופן. אני מאוד אוהבת ומעריכה את המטופלים.ות שלי. יש המון רעיונות לקידום, אבל לצערי, כבר זמן רב שאנחנו צועדים מול רוח חזקה מאוד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כולנו! כולנו עובדים בטרוף, מנסים להחזיק משפחה ושכר דירה, בתוך טילים מאיראן, מלחמה בתוך מלחמה, בתוך אימה.חטופים, הפקרות, מיסים ותשלומים שנעלמים לכל מקום חוץ מחינוך הילדים שלנו, מהרווחה, מהתרבות, וכמוני כנציגת המגזר הציבורי, גם משם.ואז ברחוב אני פוגשת נשים יפהפיות, לבושות מדהים, רוכבות, הולכות, תמיד סוחבות משהו.אני מסתכלת עליכן, וזה גם אסתטי, גם נותן כוח, וגם מחבר אותי לעיר הזו – למרקם האנושי, האינטליגנטי והערכי שעדיין כאן.

מה יהיה?
יש בי תקווה, לא אופטימיות.כשרואים את הסטטיסטיקות, זה מבהיל. וכשמביטים על ההנהגה – זה אפילו מבהיל יותר.בבוגי יש שיעורים על נפילות. רננה ואני רואות את הנפילה לא רק כסיכון, אלא גם כהזדמנות לחוסן – להבנה עמוקה שלפעמים הדברים פשוט לא בשליטתנו.אבל אנחנו כן יכולות ללמוד איך ליפול נכון, איך לקום ולמצוא את הכוח להמשיך.אין ספק שהנפילה כואבת – ואנחנו לא יודעות עד מתי היא תימשך.בימים אלה, אני בעיקר מסתמכת על קבלה רדיקלית: זה קורה עכשיו, ואני לא שולטת בזה. מה שכן בשליטה היא הדרך שבה אני מתמודדת עם העננים האפלים שמסביב.אני בוחרת להאמין שגם הם יעברו, ויחשפו מאחוריהם את מה שתמיד היה שם – השמיים הכחולים.והשמיים האלו הם אנחנו.

• העיר שלי
• ריקוד
• רקדנית
• אנסמבל בת שבע
• סוזן דלאל

>> נועה עילם שדה, נשואה לאופיר ואמא לזוהר ושירה, מטפלת בתרפיה טרנספרסונלית וסופרת, ממקימות בית הספר האנתרופוסופי של ת״א-יפו ורשת הגנים – בית חינוך אביב (היום: בי"ס רעות). בשבוע הספר היא הייתה אמורה לעמוד בגו זקוף מאחורי דוכןולחתום לראשונה על ספרה "תגידי", שראה אור לפני כחצי שנה. "מאז ילדותי, כשהייתי משוטטת בין הדוכנים בכיכר מלכי ישראל, חלמתי שיום אחד אעמוד מהצד השני. השנה זה כמעט קרה. הספר יצא לאור. הדוכן של 'כנרת זמורה' כבר המתין. אבל אז – מציאות בלתי נתפסת גנזה הכול. החלום שלי הוא רק קצה קצהו של כאב לאומי עמוק. חרדה. אובדן. חטופים שלא שבים (ועוד ישובו!). עם שלם שמחפש אוויר".

>> מסעדות נוסטלגיות של פעם ואגרוף של טעמים // העיר של דותן גרינברג
>> תן חוטף כריך וקיפוד רוצה לרקוד // העיר של "אגדה חיה בעיר"

1. כיכר ביאליק

כיכר ביאליק היא לב העיר שלי, הלב של הלב. גרנו המון שנים ממש ליד. בבוקר הייתי יוצאת לשם עם הקפה הראשון מהבית לשמש הרכה ולנשום את האסתטיקה של בנייני הבאוהאוס הכי יפים בעיר, בזמן שהילדות התרוצצו במעגלים סביב הפסיפס של גוטמן ומאוחר יותר סביב בריכת הדגים (ופעם אפילו נפלו לתוכה…). יחד עם השכנים שי אביבי ומיכל ליבדינסקי ועלמה כהן-ורדי, לימים עורכת הספר שלי, ניהלנו מאבק שהצליח למניעת הקמת חניון בן שבע קומות מתחת לכיכר. הסלוגן שהמצאנו היה: "כן לציפור – לא לחניון". היום נוספו גם בתי הקפה הקטנים והמתוקים עמיתה ואלג'יר – בכלל פינוק מושלם. זאת כיכר שיש בה הכל – אסתטיקה, היסטוריה לאומית והיסטוריה מאוד אישית.

2. גאגא בסוזן דלאל ושייק יוגי בנרולי

התאהבתי לפני למעלה מ-20 שנה בגאגא, שפת המחול של אוהד נהרין, פילוסוף של גוף ותנועה. נהנית לצאת זקופה ולהעמיד פני רקדנית מן המניין, ביטוי אמנותי ותרפויטי עבורי. ואחרי הגאגא ישר לנרולי, חנות הטבע המתוקה של תמר ויאן. כל פעם אני ממש מתכוונת לגוון ולטעום משהו חדש מבר המיצים והסופר-פוד המושלם ותמיד בסוף בוחרת שוב בשייק יוגי – השייק הירוק המושלם.
יחיאלי 5 תל אביב // לילינבלום 3 תל אביב

3. בננה ביץ'

זה ה-חוף שלי. כבר המון המון שנים. כשהילדות היו קטנות הייתי לפחות פעם בשבוע "תופרת" להן מקלחות עם שקיעה על החוף, ארוחת ערב של שניצלונים וצ'יפס חיוכים ובדרך הביתה, על האופניים, הן היו כבר מנקרות בכיסאות הקטנים. הגינה הציבורית הכי שווה לגדל בה ילדות.

4. הבסטה

תמיד מבטיחה ומקיימת. שיק של שוק וקלאס של פריז. כשבא לי ללכת על בטוח. מוסד קולינרי יציב שאני אוהבת לבלות בו בזוג, עם חברות ועם אורחים מחו"ל. תמיד נעים וטעים לי בבסטה.
השומר 4

5. סאקה בה

האיזאקיה היפנית החדשה בשוק לוינסקי מבית מנטנטן. השף מאוסקה, העיצוב יפני והווייב פלורנטיני, נקי ואיזי. ביסים טעימים, שעובדים ממש טוב עם סאקה או בירה אסהי.
זבולון 8

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר אתרים. איזה עוול נעשה לשדרת בן גוריון היפהפיה, שבמקום להישפך לים מקבלת בסופה את פח האשפה הזה. אנרגטית אני ממש מרגישה שיש למקום הזה קארמה רעה – מקום של פשעים, סוטים, פגיעות מיניות, עוולות כלכליות, מוסריות ואדריכליות. מסריח ולא רק משתן. מקום שאין בו ברכה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן, צפיתי בו בדוק-אביב והוא מציג עכשיו גם בקולנוע לב. הקהל מגיע להתרפק בנוסטלגיה על מפעל חייהן של שתי הנשים הללו, שהפכו למוסד, ובמקום זאת קיבלנו מסמך נוגע ללב על חברות, על צמיחה ועל פרידה. סרט מלא אהבה, כבוד, כנות וחמלה. קצת רציתי קיטש בטעם לביבות בטטה וטארט שוקולד, להיזכר במי שהייתי פעם. הבנתי משהו לגבי הגעגועים לתל-אביב שהייתה ואיננה עוד – לאורנה ואלה, לקפה ביאליק של מירב, לטאקאמרו של אלי, לביסטרון של יהלומה, לסביח של אפי, לבלוק שהיה בית. האנשים הם שעושים כל מקום. וזה בסדר לשחרר באהבה, כשזה הדבר הנכון. געגוע יכול להיות גם מתוק, כמו טארט טאטן.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הכבש השישה עשר" – היה שווה לארוב לכרטיסים עם היד בהיכון על המקלדת. אירוע ישראלי חוצה דורות, מגזרים, מחנות. הלב נשם לרווחה ונגענו כולנו בתקווה, נזכרנו ביופי ובתמימות, נזכרנו שיש ישראל. יש אותנו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית– עושים ועושות עבודת קודש – בהתמדה, יום אחרי יום, מול אחת מהמציאויות הקשות בישראל: נשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו וצריכים אוזן קשבת, תמיכה, ליווי ומענה מקצועי וחומל. בספר שלי "תגידי" אני מספרת גם על תפקידו של המרכז לסיוע בתהליך הריפוי שלי. עבודת קודש כבר אמרתי?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שאני רוצה לחבק ולחזק הם אלו שהפכו תל-אביביים בעל כורחם – יושבי כיכר החטופים, כל מי שיקיריהם עדיין בשבי בעזה.

מה יהיה?
הספר שלי "תגידי" מתחיל מתוך טראומה – ומתעקש לדבר תקווה. הוא מזכיר לנו שמותר לבקש טוב, שמותר להאמין – שיום אחד יהיה פה שקט. ושאפשר להירפא. על כריכתו בחרתי לשים עבודת קינצוגי – אמנות יפנית שבה מחברים חרס שבור בזהב, מתוך ההבנה שהשבר הוא חלק מהיופי. זאת האמונה שאני בוחרת להחזיק בה, ברגעים שבהם אני מצליחה להסדיר נשימה: גם אנחנו נקום. נאחה את השברים. ונהיה שלמים – ואולי אפילו שלמים יותר.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• הבסטה
• סוזן דלאל
• סאקה בה
• בננה ביץ'
• כיכר אתרים
• אורנה ואלה

אני רקדנית במקצועי ורוקדת בלהקת המחול קולבן דאנס כבר 4 שנים. הגעתי לישראל מפוזנן בפולין לפני 5 שנים, ובניתי את חיי בעיר תל אביב. הקריירה שלי כאן, והצלחתי לייצור קשרים מדהימים וטובים עם הרבה חברים. כיום אני מרגישה כישראלית לכל דבר וכחלק מהחברה הישראלית. הגעתי לישראל כי באירופה סצנת הריקודים הישראלית מאוד נחשבת, אז כמובן שכמו הרבה זרים רציתי לבדוק את הסיכויים שלי באחד ממרכזי הריקוד התוססים והנחשקים ביותר בעולם. כמובן שידעתי שישראל היא ארץ מורכבת, עם הסכסוך המפורסם והבלתי פתור בעולם, אבל לא ידעתי הרבה על האנשים, הוויברציות של הערים, אופי המקום. באתי אך ורק כדי לקדם את קריירת הריקוד שלי, אבל כשנחתתי לראשונה בתל אביב, אני חייבת לומר שהתאהבתי מהמבט הראשון.

>>המסעדה החדשה של אייל שני, המעדנייה של אפרת אנזל ועוד חדשות אוכל

החיים כאן הם בלאגן חיובי – אני מאוד נהנית מהפתיחות והחיוניות של העם הישראלי. כולם סקרנים וידידותיים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, המורשת, המסורות שלו. מדהים לראות איך יש כאן שילוב גדול של תרבויות

החיים כאן בתקופה מאתגרת זו הם די קדחתניים ולא בטוחים, אבל אני מוצאת יופי בכוח המדהים של החברה הישראלית, בתמיכה וברצון לדחוף ולהמשיך. להקת המחול שלנו, "קולבן דאנס", הופיעה פעמים רבות ועדיין מופיעה בפני מפונים בכל הארץ, עם מופע מיוחד לילדים וגם מופעים לכולם. אני מאושרת שבאמצעות האומנות שלנו אנחנו יכולים לתת לאנשים הפסקה מהמציאות הקשה, להעלות חיוך על פניהם של ילדים או אפילו אולי לעזור להחלים מהטראומה. המופע החדש שלנו, בהשראת מה שקורה מאז המלחמה, הוא מעין מסע פנימי, לעיתים סוער, לעיתים מהורהר, שמעלה זכרונות ודימויים ששטים בעולמנו בעוצמה – כמו מסיבת הנובה, ובמקביל, כמו הנשף האחרון בטיטאניק.

השנה הצטרפתי גם לצוות של "קולבן דאנס" כראש קשרים בינלאומיים, ואני עוזרת לאמיר קולבן, המייסד והמנהל האמנותי של הלהקה. כידוע, יש קשיים לשווק את האמנות הישראלית בחו"ל כרגע. בחודש אפריל האחרון הוזמנו להופיע בפסטיבל בעיר ממנה באתי, פוזנן, וזה כמובן שימח אותי מאוד. ואכן כולם היו מאוד מסבירי פנים וידידותיים – לא קיבלנו הערות שליליות או שאלות על המלחמה, כולנו היינו שם בכדי ליהנות ולחלוק את האמנות והתרבות שלנו.

המשפחה והחברים שלי מודאגים מאוד, ועדיין מבקשים ממני לחזור. היו לנו הרבה שיחות קשות בחודשים האחרונים, אבל אני מעריכה שהם מכבדים אותי ותומכים בי בהחלטתי להישאר כאן. יש לי בן זוג ישראלי, יש לי מעגל של אנשים יקרים שפגשתי במהלך חיי כאן, דרך בן זוגי ומשפחתו, וכעבודתי כרקדנית. חוויתי את הטראומה כמו כל ישראלי אחר, יש לי חברים ובני משפחה שמשרתים בצבא, אנשים שאיבדנו, אנשים שנפצעו. הרגשתי הכל, למרות שאני זרה שגרה כאן. היתה מחשבה שנעזוב, אני ובן זוגי, אבל החלטנו להישאר כי כמעט כל בני המשפחה שלו התגייסו למלחמה. הדיבורים על עזיבה היו בעיקר בשביל השקט הנפשי של המשפחה שלי, שיהיו רגועים שאנחנו בודקים את זה למקרה שנהיה בסכנה. לא חשבתי שזה מתאים לי ללכת כשהמשפחה שלי כאן צריכה אותי.

החיים כאן הם בלאגן חיובי – אני מאוד נהנית מהפתיחות והחיוניות של העם הישראלי. כולם סקרנים וידידותיים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, המורשת, המסורות שלו. מדהים לראות איך יש כאן שילוב גדול של תרבויות, ויש דבר אחד הכי חשוב שמחבר את כולם – להיות ישראלי ויהודי. זה מאוד יפה ומרגש לחוות את זה. אתם אומה מאוד גאה וחזקה, אני מאוד מעריצה את זה.

למרות שאני פולניה, אני אוהבת מזג אוויר חם ושמש, אני אוהבת לבלות את השבתות שלי על החוף של תל אביב. את החגים אני בדרך כלל מבלה או עם המשפחה של בן זוגי או עם חברים. באופן כללי אני ילדת חגיגות גדולה, אז מה שזה לא יהיה – מנגל ליום העצמאות, מסיבת רחוב בפורים, חנוכה, ראש השנה – אני נהנית מכל זה, ומאוד מעניין אותי להכיר את כל המסורות. ישראל היא ארץ נהדרת, זה הפך להיות הבית השני שלי. אני באמת מרגיש מחוברת למדינה הזו בהרבה רמות. וכמובן שזה יהיה נפלא להיות מסוגלת לקבל אזרחות יום אחד! מי יודע מה יביא העתיד.
להקת "קולבן דאנס" תופיע במרכז סוזן דלל בתאריכים 24-26.7 עם המופע החדש DUO.לפרטים וכרטיסים

• טור אישי
• ❤ תרבות
• ריקוד
• סוזן דלאל

• Facebook
• Twitter
• Email

תל אביב דאנס, פסטיבל המחול השנתי של מרכז סוזן דלל שנפתח בשבוע שעבר ויימשך עד סוף אוקטובר, כולל רשימה ארוכה של יוצרים ולהקות מקומיות (37) לצד אורחות (12) שיציגו מחול עכשווי על שלל גווניו, חלקן בהופעות בכורה מסקרנות. יסמין גודר תעלה בכורה מחודשת ל"שתיים שעשוע ורוד", שהייתה יהלום מלוטש כשנוצרה לפני כ־15 שנה ומשמרת גם היום איכות נדירה (שלישי־רביעי, 15.8־16.8, 21:00, 90־100 ש"ח). להקת קמע תעלה יצירה חדשה של הכוריאוגרף תמיר גינץ (שני, 4.9, 21:00, 140 ש"ח) ולהקת המחול הקיבוצית תעלה את "חלב אם", היצירה החדשה והמושבחת של רמי באר (רביעי, 27.9, 21:00, 105־140 ש"ח).

באורחים שיופיעו כאן חשוב לציין את להקות המחול העכשווי מהונג קונג ומאיסטנבול, כמו גם את להקתו של זאו לינג מסין, שתרקוד ביום סיום הפסטיבל את "קללת התה", שנוצרה בהשראת מערכות כלי תה עתיקות ומעוטרות שנמצאו במקדש עתיק (שני־שלישי, 30.10־31.10, 21:00, 219־269 ש"ח). מופע מומלץ נוסף הוא "ערכת הישרדות: גיל על הבמה", פרויקט של הכוריאוגרפית השבדית שרלוטה אופרהולם, ששמו מעיד על תוכנו והוא עוסק בגיל ובגוף של הרקדן הבוגר (שלישי־רביעי, 24.10־25.10, 21:00, 219־269 ש"ח).

אבל מה שבאמת אסור לפספס בפסטיבל העשיר הזה כבר השבוע הוא גרסת מחול ל"כרמן", אחת האופרות הפופולריות בעולם, שזכתה כאן בשנים האחרונות להפקות ענק למרגלות המצדה (וגם להפקת המחול העכשווית "כר־מן", שביקרה גם בישראל לפני לא הרבה זמן). הגרסה שתעלה בתל אביב דאנס היא קלאסית באסתטיקה שלה: צבעים עזים, הרבה אדום ושחור, שמלות פלמנקו מפוארות וגברים עזי מבט. "כרמן היא הכוכבת של הסיפור הזה", מסביר בלזה וינסצ'נסה, הכוריאוגרף ההונגרי האחראי על הגרסה הזאת, "אבל דווקא סיפורו של דון חוזה, המאהב הננטש שבסוף נועץ את החרב בלבה של כרמן, הוא זה שריתק אותי, בעיקר השאלה איך גבר יכול לאהוב שתי נשים בו זמנית, וגם ההבדל בין אהבה לתשוקה. ביצירת מחול עלילתית אני מתרכז קודם כל בדמויות, מנסה לפענח את הרגשות שמפעילים אותן ואת היחסים שנרקמים ביניהן". הגרסה הזאת צפויה להתקבל כאן באהדה; אחרי הכל, לשילוב הזה כבר אין מה להוכיח: סיפור מוכר, דרמה ענקית, מחול עכשווי עם יסודות של בלט קלאסי, קצת אקרובטיקה ובמה עתירת אטרקציות (וידיאו, תפאורה ותלבושות מושקעות). גם קצת פלמנקו חושני אף פעם לא הזיק.

פסטיבל תל אביב דאנס, מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, 2.8־31.10. "כרמן": חמישי (10.8) 21:00, 189־239 ש"ח

• מחול
• סוזן דלאל
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

דירות נופש

שכונת נווה צדק מבוקשת מאוד בקרב תיירים ותיירים בעירם בזכות הווייב האופנתי אך בכל זאת שכונתי, המסעדות ובתי הקפה וכמובן הקרבה לים. עם זאת האזור אינו משופע בבתי מלון ואלה הקיימים זוכים לדירוג בעייתי באתרי ההזמנות. דירות להשכרה לטווח קצר יש הרבה, דרך אתרים כמוairbnb.comבין היתר, אך צריך לברור אותן היטב: הזולות (עד 200 דולר) רחוקות מלפנק והמדוגמות (מ־300 דולר וצפונה) מיועדות למשפחות ויקרות. שווה לחפש ולהתגמש בתאריכים אם צריך כי נווה צדק באמת קלאסית ללילה בעיר.

מלון מולכו

מלון מולכו המרדן לא מתמסר לאתרי ההזמנות הנפוצים כמו בוקינג.קום, שמחייבים הזמנת מינימום של ארבעה לילות, בדיוק לטובת תיירי הפנים שרוצים לקפוץ לשכונה רק ללילה או שניים. דרך Airbnb או הוטלס.קום אפשר להזמין בו לילה בדירת קרקע שכוללת שני חדרי שינה גדולים וסלון ויכול לארח ברווחה חמישה אנשים, וזוג שרוצה להתבודד ירגיש בה כמו בארמון. בדירה מטבח מאובזר, פינת אוכל, סלון עם ספה רכה ומסך 40 אינץ', מכונת קפה, מדיח ומוצרי טואלטיקה של SABON. החצר הפרטית מצוידת בפינת קפה בחיק הטבע העירוני, ובקצה שלה ניצב ג'קוזי גדול.

887 ש"ח ללילה + 278 ש"ח דמי שירות וניקיון לכל התקופה. מולכו 4 תל אביב, 4549472־054

A photo posted by S H A N E L (@b_shanel)onJul 13, 2016 at 4:51am PDT

שופינג

בואכה מתחם התחנה שכונת נווה צדק, בעיקר רחוב שבזי שחוצה אותה לאורכה, זרועה חנויות אופנה ועיצוב שקורצות לתיירים אירופאים אבל משמשות כתפאורה עבור תושבי העיר. מתחילים בהיכל העיצוב טלי'ס (אחד העם 8), שם תוכלו לרכוש נר מעוצב וריחני וגם לנשנש משהו מהמקרר החדש שהוצב בחנות ומלא מטעמים בריאים מעדת הרו פוד. משם ממשיכים לבוטיק הלייף סטייל החדש Edition שבתוכו ניצב גם בית קפה חמוד (שלוש 23) ומיד אחר כך לנומרו 13 (שבזי 13), הבוטיק הכי חו"לי שתמצאו בשכונה. משם נהגו כתיירים שאתם והמשיכו במורד רחוב שבזי אל עבר מתחם התחנה המושמץ, שלמרות אופיו הסטרילי כולל סניפים שווים לגמרי של רזילי, אמריקן וינטג', שופרא, סוהו, אלף אלף ועוד.

#מתחםהתחנהA photo posted by Sty Aisen (@etsy_st) onJul 14, 2016 at 8:29pm PDT

מחול

דאבל פסטיבל בסוזן דלל

הקיץ הוא עונה עמוסה במיוחד במרכז סוזן דלל, עם שני פסטיבלים (מחולוהט ביולי ותל אביב דאנס באוגוסט) שמקבצים עשרות הופעות של יוצרים מקומיים כמו רננה רז, אבשלום פולק וענבל פינטו, ניב שינפלד ואורן לאור לצד ביקורים של להקות מחול בינלאומיות. זמן טוב לבהות באנשים אחרים מזיעים בזמן שאתם יושבים במזגן (50־140 ש"ח לכרטיס).

סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב

בראנץ'

טרטר בחצר

מסעדת דלאל הוותיקה היא אחד המקומות הנעימים לשבת בהם בשכונה, ובייחוד בחצר שלה, שפשוט מתחננת לבראנץ'. תוכלו לפתוח כאן את הבוקר בסלסלת מאפים מהקונדיטוריה הצמודה או ארוחה שתשאיר אתכם שבעים לכמה שעות, עם מנות כמו טרטר טונה על חלה קלויה או קרואסונים במילויים מושחתים (42־124 ש"ח למנה).

לדלאל

ארוחת טעימות

שבע מנות בום

לעת לילה מומלץ לקפוץ לפופינה, מסעדת השף של אוראל קמחי שמציעה ארוחת טעימות מענגת, שכוללת לא פחות משבע מנות מושלמות כמו המבורגר שרימפס, טרטר ג'ין אנד טוניק או קרם ברולה זעפרן (280 ש"ח). מהבר זורמים קוקטיילים מפונפנים כגון גספצ'ו דאקירי או רוז ברי מילק שכולל מי ורדים וחלב קוקוס עם ג'ין ורום.

לפופינה

• מלון מולכו
• סוזן דלאל
• קרוב להפליא
• שופינג
• פופינה
• דלאל
• מתחם התחנה
• אחד העם
• מלונות
• מלון
• נווה צדק
• תל אביב
• דירת נופש
• עירוני
• מלונות בישראל
• דירות