מי שזכה לראות את הסיטקום "רוק 30" בזמן אמת יודע טוב מאוד שלא היתה שום סדרה כמותה לפני כן, ולא היתה כזו גם אחר כך. סיטקום מושלם שנוצר במוחה המבריק של טינה פיי, ובמשך 8 עונות הצליח לדחוס יותר פאנצ'ים-פר-דקה מאשר שלרוב הקומדיות יש בעונה שלמה. ומי שלא זכה לראות אותה – מה אתם עוד עושים פה? רוצו מהר להשלים, זה הבינג' הכי מהנה שתוכלו לקחת על עצמכם. סיימתם? יופי – כי ליוצרי "רוק 30" יש סדרה חדשה עם טרייסי מורגן ודניאל רדקליף.

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" אמנם מתרחק מהאולפנים של הקומדיה ההיא, אבל נשאר בעולמות הזוהר, הכסף והמדיה. כוכב הפוטבול לשעבר רג'י דינקינס (מורגן) מנסה להתאושש מפרשית הימורים מביכה שהרסה לו את הקריירה בדרך הכי גרועה שיכול – הוא שוכר דוקומנטריסט יומרני וזוכה אוסקר בשם ארתור טובין (רדקליף), שנכנס לחייו עם צוות מצלמות שמערבב את הכל. כן, זה עוד מוקומנטרי, אבל הוא כתוב על ידי כמה מהיוצרים הקומיים הטובים בהיסטוריה, וזה ברור כמעט מיד.

למרות שהקצב הקומי המבריק של טרייסי מורגן נפגם מעט מאז שנפגע על ידי משאית של וולמארט (אירוע אמיתי ולא בדיחה מ-"רוק 30"), הסטייל המאפיין של טינה פיי (שמפיקה את הסדרה) ושל שני היוצרים רוברט קרלוק (משתף הפעולה הוותיק של פיי והשואוראנר של "30 רוק") וסם מינס (שכתב לכל הסדרות של פיי) בולט במיוחד, ומבריק כהרגלו. קצב הבדיחות קצת נרגע, אבל הפרק הראשון עדיין גרם לנו לצחוק בקול כמה וכמה פעמים, אתם יודעים, עם בדיחות – הדבר הזה שלא מעט קומדיות שכחו לספר. כמה טוב שיש עוד טינה פיי בעולם להצחיק אותנו.
"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס", שני פרקים ראשונים ב-Yes, ב-HOT ובסלקום TV

• מה רואים הלילה
• קומדיה
• סיטקום
• טינה פיי

העשור הראשון של המאה ה-21 שינה לחלוטין את עולם הטלוויזיה, ואחת הדוגמאות הבולטות לזה היא הטרנספורמציה שעבר ז'אנר הסיטקום. אחרי תור זהב נוצץ בניינטיז עם "חברים", "סיינפלד", פרייז'ר", "נני", שלל סיטקומים משפחתיים דביקים יותר או פחות וגם "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק", לשנות האלפיים היו תוכניות אחרות לגמרי.
>>

מובילת השינוי הזה הייתה "המשרד", שנפטרה מהצחוקים המוקלטים לטובת הומור מבוכה ושפה כמו-דוקומנטרית, אבל אפשר לציין גם את "איך פגשתי את אמא", "מלקולם באמצע", "רוק 30", "תרגיע", "משפחה בהפרעה" ובהמשך "קומיוניטי" ו"מחלקת גנים ונוף" כסדרות שעזרו להמציא מחדש את הצורה שבה אנחנו רואים קומדיה בטלוויזיה. "סקראבס" לא פעם נשכחת בליינאפ הזה, למרות שזכתה להצלחה בזמן אמת ושודרה כמעט עשור שלם – בין 2001 ל-2010.

יכול להיות שהעונות המאוחרות והחלשות יותר – ובמיוחד עונת הסיום הידועה לשמצה (ובצדק) – פשוט הרסו לה את המומנטום. לכבוד חזרתה לעונת ריבוט די מתבקשת בדיסני+, זה זמן מצוין להפנות זרקור לסדרה שבדיעבד הייתה פורצת דרך וחדשנית לא פחות מכל הנ"ל, ואפילו עברה בכבוד מסוים את מבחן הזמן.

העלילה של "סקראבס" הייתה פשוטה למדי – קבוצה של רופאים צעירים מגיעה לבית חולים ומנסה לתפקד ולשמור על אופטימיות בסביבה קשה וכאוטית. הבחירה בבית חולים כמוקד ההתרחשות העיקרי כמעט וחייבה שילוב של קומדיה ודרמה, ומידה מסוימת של חיבור למציאות, וכבר מהפרק הראשון "סקראבס" הבהירה שלפנינו סדרה הרבה יותר ריאליסטית ומלנכולית מהמקובל בז'אנר, לפחות באותה תקופה. "סקראבס" לא התעלמה מהצדדים המכוערים, המצלקים או המתסכלים בשגרת חייהם של צוותי הרפואה – הדמויות עבדו קשה, עשו טעויות, זעמו על המערכת, איבדו מטופלים וגם חוו משברים אישיים דרמטיים.

באחד הפרקים הקשים בסדרה התרחשה טרגדיה מהסוג שאנחנו רגילים לקבל בסדרות כמו "האנטומיה של גריי" או "האוס" – מטופלת שאיבריה נתרמו התגלתה בדיעבד כחולת כלבת, מה שמוביל למותם של שני מטופלים שעברו השתלה. בפרק אחר מטופלת מבוגרת ואהובה על הצוות מצאה את מותה בבית החולים שבוע בלבד אחרי ששוחררה מאשפוז ארוך – לאחר שנחשפה לזיהום בבית החולים עצמו. הריאליזם של "סקראבס" לא הסתכם בשימוש במקרים רפואיים אמיתיים ומדויקים או אפילו בתיאור החלקים הבעייתיים של מערכת הבריאות האמריקאית, אלא גם לאותנטיות הרגשית שהסדרה הציעה. אף מערכת יחסים זוגית לא הייתה מושלמת וההחלטות שביצעו הדמויות היו, לא פעם, תוצאה של הנסיבות יותר מאשר "ההחלטה הנכונה".

כל זה לא אומר, חלילה, ש"סקראבס" הייתה פצצת דיכאון. רוב הזמן הטון והגישה היו קלילים, אפילו מטופשים. הסדרה סופרה לנו דרך עיניו של ג'יי.די (זאק בראף), רופא צעיר עם נטייה לחלומות בהקיץ ופנטזיות משוגעות, שמוצגות לפנינו במלוא הדרן, מקרב ריקודים בין מחלקות לסצנת קונג פו מושקעת ועד לראשים נמסים. בית החולים "הלב הקדוש" מלכתחילה לא היה מקום נורמלי במיוחד – בכל זאת, הצוות הקים Airband באחד הפרקים – אבל השטותיות של ג'יי.די הפכו אותו לאפילו יותר מטורלל.

עוד ייחוד של "סקראבס" ביחס לתקופה ולמוסכמות הז'אנר הייתה הצורה שבה היא צולמה ונערכה. קודם כל, היא לא צולמה מול קהל ולא שולבו בה צחוקים מוקלטים. בשונה מרוב הסיטקומים באותה תקופה, היא אפילו לא צולמה באולפן טלוויזיה סטנדרטי עם מספר מצלמות במקביל, אלא במבנה שהיה בעבר בית חולים אמיתי. המבנה הפך לסט הצילומים של הסדרה כולה – בית החולים, הדירות של הדמויות וגם הבר שבו הן מבלות. את העובדה שסקראבס לא נראית כמו סיטקום "סטנדרטי" אפשר לייחס לעובדה שהסדרה צולמה במצלמה אחת בלבד, כמו שמקובל לצלם קולנוע. חופש התנועה של צילום במצלמה אחת ולא בכמה במקביל איפשר צילום מושקע ואימרסיבי יותר, וגם הקל על הוספת אפקטים מיוחדים כשהפנטזיה של ג'יי.די הצריכה כאלה.

כל ההבדלים האלה בין סיטקומים קלאסיים ל"סקראבס" והסיטקומים מהסוג החדש התנקזו לפרק "חיי בארבע מצלמות", פארודיה אוהבת שזיגזגה בין המציאות העגומה לבין הפנטזיה של ג'יי.די על חיים פשוטים יותר בסיטקום שבו הכל תמיד מסתיים יפה ושלם. בחיים האמיתיים ד"ר קלסו נאלץ לפטר עובד בבית החולים מטעמי תקציב, בעוד ג'יי.די מטפל בתסריטאי מפורסם שעבד בסדרה "חופשי על הבר", שמאובחן עם סרטן ריאות. בסיטקום הפנטזיה, המשבר התקציבי נפטר בעזרת תחרות כישרונות עם פרס כספי, והאבחנה הקטלנית של המטופל בכלל הייתה של מטופל אחר עם שם דומה, "ולמי אכפת ממנו, הוא אנטישמי".

רוב הזמן הסדרה הצליחה לשמור על האיזון העדין בין שני הטונים הכל כך שונים שלה. כשזה לא קרה קיבלנו את הרגעים הכי חלשים בסדרה, למשל עלילות איומות כמו "ג'יי.די מתעלף בכל פעם שהוא מחרבן". בכלל, "סקראבס" עבדה הכי פחות כשהיא חזרה על טעויות של סיטקומים אחרים – נניח כשנפלה לפתרונות קלים ומהירים כדי לפתור בעיות ארוכות, או כשהחזירה שוב ושוב את ג'יי.די ואליוט זה לזרועות זו.

עם זאת, העונה השמינית שלה סיפקה כמה מפרקי הסיום המושלמים ביותר שנראו בטלוויזיה האמריקאית, כולל פתרון יפה לבעיית אליוט וג'יי.די. כמו כל הרגעים הטובים שלה, גם בסיום היא הצליחה לשלב היטב בין המוח ללב, בין כתיבה חכמה ומציאותית לרצון של כולנו לראות את הדמויות שאהבנו מקבלות סוף טוב. אה, וכן. אחר כך הייתה גם עונה תשיעית ואיומה שנוצרה רק כי בגלל לחצים של הרשת, אבל בחייאת, פשוט תתעלמו ממנה.
כל העונות של סקראבס זמינות בדיסני+, העונה החדשה תעלה מחר (26.2.26)

• המסך
• דיסני
• סטרימינג
• סיטקום

בשנת 2002 יצא ג'ון דארווין, מורה למתמטיקה מאנגליה, נראה חותר קיאק שלו לתוך אגם באתר נופש. רק למחרת, כשדארווין לא הגיע לעבודה, הוא דווח כנעדר, ומשלחת החיפוש שסרקה את האגם מצאה רק את המשוט, ואת שברי הקיאק שלו – למרות שהאגם היה שקט, דארווין הוכרז כמת. חמש שנים לאחר מכן, ג'ון דארווין ואשתו אנני צולמו ביחד בחופשה בפנמה. הונאת הביטוח ההיסטרית הזו שבתה את סקרנות הציבור הבריטי, ועובדה כבר ל-2 סדרות דרמה שונות (לאחרונה ב"הנוכל, אשתו והסירה"), וגם תרמה ל-3 עלילות בטלנובלות אנגליות. ועכשיו היא הפכה לקומדיה.

"?Can You Keep a Secret" ("אתה יכול לשמור על סוד?") מבוססת, כאמור, על אותו סיפור של ג'ון דארווין, עם כמה שינויים מתבקשים להפוך את הדרמה לקומדיה – כאן בני הזוג הזקנים דבי (דון פרנץ' הנהדרת) ווילהאם (מארק היפ) לא מתכוונים לזייף את מותו של האב, אבל סדרה של טעויות מובילה לכך שהוא מוכרז כמת, והם פשוט זורמים עם זה – ואוספים את כספי בטוח החיים, בזמן שהאב נשאר חבוי בביתו. אבל אם אי פעם ראיתם סיטקום בריטי, או סיטקום בכלל, אתם יודעים שזה לא נשאר כזה פשוט להרבה זמן.

חודשיים אחרי "מותו" של ווילהאם, הבן המדוכדך שלהם מגיע לנחם את אימו, ולראות את ערימת הכסף שקיבלו למענו רק מדכדך אותו עוד יותר – ורק אז האם קוראת לאביו לצאת מהמחבוא, בריא ושלם, יחסית. העניינים ימשיכו להסתבך משם, כי הבן נשוי לשוטרת של העיירה ומתלבט אם לספר לה, וגם מכתב איומים שמגיע למפתן ביתם הופך את העניין לתעלומה, וגם אהבתו של האב לממתקים שמשגעת אותו במחבוא תהיה סיבוך ובאופן כללי, יש המון אתגרים בלהחביא את קיומו של אדם שלם. שש פרקים קולעים כמו שהבריטים אוהבים נחתו בפרמאונט+, ויש סיכוי יותר מסביר שבקרוב תראו את הסדרה גם בשירותי התוכן הישראלים. אבל אל תקבלו רעיונות, ביטוח לאומי לא אוהב נוכלים.
"Can You Keep a Secret?", כל 6 הפרקים עכשיו בפרמאונט+

• מה רואים הלילה
• סיטקום
• ביטוח
• סדרה בריטית

בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום

רוב האנשים יזהו את ברט קריישר בתור הסטנדאפיסט השמנמן נטול החולצה עםהסיפור המטורף על הטיול שלו במוסקווה. הוא אף פעם לא היה ג'רי סיינפלד או כריס רוק, אבל הוא די בלט בסצנה האמריקאית בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות. כעת הוא עובר לשלב הבא באבולוציה של קומיקאים אמריקאים – סדרה המבוססת על חייו בנטפליקס בשם "ישוחרר ברט".

>> אני מטא: "וונדר מן" של מארוול מצליחה במקום בו רבים נכשלו
>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם

הסדרה עוקבת אחרי הניסיון של משפחת קריישר להשתלב בשכונת בברלי הילס ובבית ספר פרטי אליטיסטי, אליו נרשמות שתי בנותיו של ברט. המשפחה עצמה מורכבת מברט בתפקיד האב המביך של המשפחה, אשתו ליאן קריישר (ארדן מירין הנהדרת) ובנותיו. הבכורה היא ג'ורג'יה (אווה ריאן) שסובלת מבריונות והצעירה היא איילה (לילו לאנג) הישירה ובעלת לקויות הלמידה. הדילמה המרכזית של ברט, לאחר שהוא מסב נזק תדמיתי לבנות שלו בבית הספר, היא האם להישאר נאמן לעצמו או ליצור לעצמו תדמית חדשה ולנסות להשתלב בחברה שהוא רחוק מלהתאים לה.

מיד בהתחלה אנחנו רואים את חוסר ההתאמה של ברט לקהילת בית הספר בהתנהלות מול ההנהלה ומשפחת ואנדרתל, משפחה עשירה שהעומד בראשה, לנדון (כריס וויטאסקה) הוא מנתח פלסטי עשיר שעומד גם בראש החבורה אליה ברט רוצה להתקבל. קריישר הצליח לכתוב פה דמות כל כך מעצבנת במהות שלה, שאתם תרצו לתת לה אגרוף לפנים דרך המסך בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עם זאת, הוא חייב להיות נחמד אל ואנדרתל כדי להיכנס למעגל הפנימי ולקבל השפעה.

עם כל קומיקאי אחר זה כנראה לא היה עובד. לקריישר יש פשוט מספיק קסם אישי ומספיק חוצפה כדי שזה לא יהפוך למאוס תוך שני פרקים. לא מדובר באיזו קומדיה סופר מבריקה, אבל הוא עושה עבודה מצוינת בלחשוף כמה מעצבנים יכולים להיות אותם הורי אליטה ובכלל, יש פה ביקורת חברתית די חריפה וכמעט לא מעודנת על מערכת החינוך ובתי הספר הפרטיים ועל החברה האמריקנית. קריישר אמנם לא מציג גזענות, אבל לגמרי נכנס באפליה על רקע מעמדי-תרבותי. זאת אומרת, מי שלא מתיישר עם הנורמה החברתית ועם המעמד הכלכלי, הוא מוקצה.

לאורך הדרך הבת הצעירה ביותר, איילה, משמשת לו כמעין מצפן מוסרי ותזכיר לו שהיא אוהבת את אבא שלה בדיוק כפי שהוא, עם חולצה, בלי חולצה, בעיקר בלי חולצה, וולגרי ומשולח רסן. יותר מהכל מהנה התחושה הקרינג'ית שנוצרת כשרואים דמות שעומדת לעשות משהו שהיא ממש, אבל ממש לא אמורה לעשות, ואתם אומרים בקול "לא-לא-לא-לא-לא!", מה שקורה כמעט בכל שנייה שבה קריישר נמצא על המסך. זאת תחושה שלא חוויתי זמן רב בטלוויזיה ואני חייב להגיד שזה עובד מצוין עם ההומור האדג'י שלו.

עם זאת, אחרי 30 שנה הטרנד של קומיקאים ו/או מוזיקאים שיוצרים קומדיה על חייהם מתחיל קצת להימאס. קריישר מצליח לחמוק מזה כי הוא יצר סדרה די כיפית עם דמויות די מבדרות, וגם אם עולים ממנה ניחוחות של ימין אמריקאי היא עדיין קורעת מצחוק. קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת. אבל מיצינו את הקונספט. הרעיון שחוק. חיים של קומיקאים זה לא כזה מעניין. בואו נגיד שאם זאת תהיה סדרת הקומדיה האחרונה שמבוססת על חייו של סטנדאפיסט, ספק אם מישהו יצטער.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סיטקום