בעשור האחרון ראינו יותר ז'אנרים ותת-ז'אנרים על מסך הטלוויזיה יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה לא תמיד היה ככה. פעם, כשלא היה תקציב לאפקטים מוצלחים, הסדרות ששלטו במרקע היו קומדיות. סדרות כמו "חברים", "סיינפלד", "איך פגשתי את אמא", ו"רוק 30" שלטו ברשתות שהן לא HBO, אבל עם הזמן התקציב עלה ואיתו השאפתנות היצירתית, שיטפון של ז'אנרים הציף אותנו, ומעמד הקומדיות הטלוויזיוניות ירד. בשנים האחרונות אנחנו רואים שוב עלייה חדה בפופולריות של הסיטקום, אולי כי זה מרגיש כאילו עוד רגע אנחנו במלחמת עולם שלישית ולצחוק זה . זאת הסיבה שאנחנו צריכים – וגם לא צריכים – יותר סדרות כמו "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" שעלתה השבוע ב-NBC ופרמאונט+.

>> גן העדן האבוד: העונה השנייה של "פרדייז" התחילה עם פיזור מאכזב
>> צחוק בצד: הדוקו על מל ברוקס הוא הדבר הכי טוב שתוכלו לצפות בו כרגע

יחסית לקומדיה של כותבי "רוק 30", רוברט קרלוק וסם מינס, "רג'י דינקינס" היא קומדיה די מצומצמת מבחינת הקאסט. במרכזה עומד רג'י (טרייסי מורגן), כוכב פוטבול לשעבר שנתפס מהמר על משחקים וכעת מנסה לשקם את תדמיתו באמצעות סרט דוקומנטרי על חייו שמביים הבמאי ארתור טובין (דניאל רדקליף), המנסה בעצמו לשקם את תדמיתו באמצעות הסרט לאחר שהתמוטט על הסט של סרטו האחרון. לצד רג'י וטובין יש את גרושתו של טובין, מוניקה (אריקה אלכסנדר), המשמשת עדיין בתפקיד הסוכנת שלו, וכן בת הזוג הצעירה שלו, ברינה (פרשס וויי) והשותף הבטלן שלו, ראסטי בויד (בובי מויניהן מ"הדב").

עכשיו בואו נדבר רגע על הפלא הקומי שנקרא טרייסי מורגן. איכשהו, כבר 20 שנה הוא מצליח באמצעות דמות אחת – טרייסי מורגן. כשאתה שומע את בובי מויניהן, שעושה תפקיד מעולה בעצמו, מספר על האינטרקציות עם מורגן, אתה מבין שאין הבדל בין האדם שרואים על המסך לבין האדם שהוא במציאות. לא כל שחקן היה יכול לעשות את התפקיד הזה בכזה חוסר מאמץ ועדיין לגרום לו לעבוד, ופשוט תענוג לראות אותו על המסך. אפשר להרגיש שהוא נהנה לשחק את רג'י וזה גם חלק די גדול ממה שגורם לנו להתאהב בדמות שלו.

מנגד, רדקליף עושה תפקיד מצוין בתור הבמאי המתוסכל ומהווה קונטרה מעולה לרג'י. הדמות שלו היא של במאי מבטיח שהוליווד צילקה. הסרט הזה הוא ניסיון נואש שלו לעשות את זה. בעוד שלרג'י יש רשת של אנשים להישען עליה, לטובין אין כלום מלבד הצורך שהסרט הזה יהיה יצירת המופת שהוא מייחל לה. כשהשאפתנות שלו מתנגשת עם התפיסה הקולנועית הלוקה בחסר של שאר הדמויות זה בעיקר מצחיק, אבל גם מעלה את השאלה: האם זה הזמן להישען על קומדיה?

זאת שאלה קצת פוצית, והיא מתאימה מאוד לדמות שמגלם רדקליף שלא מבין למה הוא היחיד שרוצה לעשות אמנות, אבל כשמסתכלים על המצב בחוץ קל להבין את החשיבות של תרבות שנותנת קונטרה. ולמרות ש"נפילתו ועלייתו" אכן מתחברת לשאלות האלה, גם אחרי שלושה פרקים אנחנו לא יודעים למה הסדרה הזאת נוצרה דווקא עכשיו, בתקופה הזאת, מלבד להיות עוד נדבך מטא-טלוויזיוני לאסקפיזם. אז כן, אני נהנה מטרייסי מורגן בכל הזדמנות, וזה בהחלט נחמד לראות את דניאל רדקליף בתפקיד חדש ומרענן, אבל בתקופה שבה אנחנו נמצאים בליבה של מלחמה שמשפיעה על כל העולם, כשטראמפ שיכור מכוח וכבר לא ברור מי בצד של מי – האם זאת הקומדיה שאנחנו צריכים? האם אנחנו עד כדי כך חסרי תקווה שהדבר היחיד שאנחנו יכולים להישען עליו הוא אסקפיזם? כנראה שהתשובה היא "כן".

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" היא קומדיה מצחיקה. היא כתובה טוב, עשויה טוב וגם אם ז'אנר המוקומנטרי כבר הפך שחוק מהיסוד, היא עדיין מציגה טייק מעניין על התרסקות של כוכבים. אבל אותה סדרה בדיוק הייתה יכולה לצאת לפני עשר שנים וגם לפני עשרים שנה. זה לא אומר שהיא לא טובה, זה אומר שפשוט אין לה הצדקה מלבד ההומור שלה.אנחנו מוצפים בקומדיות, הן מגיעות מכל כיוון אפשרי – הסרט הכי נמכר של השנה שעברה בארץ הוא "לשחרר את שולי-סאן" למען השם – ולמען האמת, אנחנו קרובים לגבול שבו העומס הזה מתחיל להימאס, כי הוא כבר לא רק אסקפיזם – הוא מטמטם. אנחנו צריכים טלוויזיה שעושה את ההפך. אנחנו צריכים סאטירה חריפה ומשפיעה. טרייסי מורגן לא יציל אותנו.
>> "נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" // The Fall and Rise of Reggie Dinkins // עונה 1, 10 פרקים // עכשיו בפרמאונט+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סיטקום

מי שזכה לראות את הסיטקום "רוק 30" בזמן אמת יודע טוב מאוד שלא היתה שום סדרה כמותה לפני כן, ולא היתה כזו גם אחר כך. סיטקום מושלם שנוצר במוחה המבריק של טינה פיי, ובמשך 8 עונות הצליח לדחוס יותר פאנצ'ים-פר-דקה מאשר שלרוב הקומדיות יש בעונה שלמה. ומי שלא זכה לראות אותה – מה אתם עוד עושים פה? רוצו מהר להשלים, זה הבינג' הכי מהנה שתוכלו לקחת על עצמכם. סיימתם? יופי – כי ליוצרי "רוק 30" יש סדרה חדשה עם טרייסי מורגן ודניאל רדקליף.

"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס" אמנם מתרחק מהאולפנים של הקומדיה ההיא, אבל נשאר בעולמות הזוהר, הכסף והמדיה. כוכב הפוטבול לשעבר רג'י דינקינס (מורגן) מנסה להתאושש מפרשית הימורים מביכה שהרסה לו את הקריירה בדרך הכי גרועה שיכול – הוא שוכר דוקומנטריסט יומרני וזוכה אוסקר בשם ארתור טובין (רדקליף), שנכנס לחייו עם צוות מצלמות שמערבב את הכל. כן, זה עוד מוקומנטרי, אבל הוא כתוב על ידי כמה מהיוצרים הקומיים הטובים בהיסטוריה, וזה ברור כמעט מיד.

למרות שהקצב הקומי המבריק של טרייסי מורגן נפגם מעט מאז שנפגע על ידי משאית של וולמארט (אירוע אמיתי ולא בדיחה מ-"רוק 30"), הסטייל המאפיין של טינה פיי (שמפיקה את הסדרה) ושל שני היוצרים רוברט קרלוק (משתף הפעולה הוותיק של פיי והשואוראנר של "30 רוק") וסם מינס (שכתב לכל הסדרות של פיי) בולט במיוחד, ומבריק כהרגלו. קצב הבדיחות קצת נרגע, אבל הפרק הראשון עדיין גרם לנו לצחוק בקול כמה וכמה פעמים, אתם יודעים, עם בדיחות – הדבר הזה שלא מעט קומדיות שכחו לספר. כמה טוב שיש עוד טינה פיי בעולם להצחיק אותנו.
"נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס", שני פרקים ראשונים ב-Yes, ב-HOT ובסלקום TV

• מה רואים הלילה
• קומדיה
• סיטקום
• טינה פיי

העשור הראשון של המאה ה-21 שינה לחלוטין את עולם הטלוויזיה, ואחת הדוגמאות הבולטות לזה היא הטרנספורמציה שעבר ז'אנר הסיטקום. אחרי תור זהב נוצץ בניינטיז עם "חברים", "סיינפלד", פרייז'ר", "נני", שלל סיטקומים משפחתיים דביקים יותר או פחות וגם "משפחת סימפסון" ו"סאות' פארק", לשנות האלפיים היו תוכניות אחרות לגמרי.
>>

מובילת השינוי הזה הייתה "המשרד", שנפטרה מהצחוקים המוקלטים לטובת הומור מבוכה ושפה כמו-דוקומנטרית, אבל אפשר לציין גם את "איך פגשתי את אמא", "מלקולם באמצע", "רוק 30", "תרגיע", "משפחה בהפרעה" ובהמשך "קומיוניטי" ו"מחלקת גנים ונוף" כסדרות שעזרו להמציא מחדש את הצורה שבה אנחנו רואים קומדיה בטלוויזיה. "סקראבס" לא פעם נשכחת בליינאפ הזה, למרות שזכתה להצלחה בזמן אמת ושודרה כמעט עשור שלם – בין 2001 ל-2010.

יכול להיות שהעונות המאוחרות והחלשות יותר – ובמיוחד עונת הסיום הידועה לשמצה (ובצדק) – פשוט הרסו לה את המומנטום. לכבוד חזרתה לעונת ריבוט די מתבקשת בדיסני+, זה זמן מצוין להפנות זרקור לסדרה שבדיעבד הייתה פורצת דרך וחדשנית לא פחות מכל הנ"ל, ואפילו עברה בכבוד מסוים את מבחן הזמן.

העלילה של "סקראבס" הייתה פשוטה למדי – קבוצה של רופאים צעירים מגיעה לבית חולים ומנסה לתפקד ולשמור על אופטימיות בסביבה קשה וכאוטית. הבחירה בבית חולים כמוקד ההתרחשות העיקרי כמעט וחייבה שילוב של קומדיה ודרמה, ומידה מסוימת של חיבור למציאות, וכבר מהפרק הראשון "סקראבס" הבהירה שלפנינו סדרה הרבה יותר ריאליסטית ומלנכולית מהמקובל בז'אנר, לפחות באותה תקופה. "סקראבס" לא התעלמה מהצדדים המכוערים, המצלקים או המתסכלים בשגרת חייהם של צוותי הרפואה – הדמויות עבדו קשה, עשו טעויות, זעמו על המערכת, איבדו מטופלים וגם חוו משברים אישיים דרמטיים.

באחד הפרקים הקשים בסדרה התרחשה טרגדיה מהסוג שאנחנו רגילים לקבל בסדרות כמו "האנטומיה של גריי" או "האוס" – מטופלת שאיבריה נתרמו התגלתה בדיעבד כחולת כלבת, מה שמוביל למותם של שני מטופלים שעברו השתלה. בפרק אחר מטופלת מבוגרת ואהובה על הצוות מצאה את מותה בבית החולים שבוע בלבד אחרי ששוחררה מאשפוז ארוך – לאחר שנחשפה לזיהום בבית החולים עצמו. הריאליזם של "סקראבס" לא הסתכם בשימוש במקרים רפואיים אמיתיים ומדויקים או אפילו בתיאור החלקים הבעייתיים של מערכת הבריאות האמריקאית, אלא גם לאותנטיות הרגשית שהסדרה הציעה. אף מערכת יחסים זוגית לא הייתה מושלמת וההחלטות שביצעו הדמויות היו, לא פעם, תוצאה של הנסיבות יותר מאשר "ההחלטה הנכונה".

כל זה לא אומר, חלילה, ש"סקראבס" הייתה פצצת דיכאון. רוב הזמן הטון והגישה היו קלילים, אפילו מטופשים. הסדרה סופרה לנו דרך עיניו של ג'יי.די (זאק בראף), רופא צעיר עם נטייה לחלומות בהקיץ ופנטזיות משוגעות, שמוצגות לפנינו במלוא הדרן, מקרב ריקודים בין מחלקות לסצנת קונג פו מושקעת ועד לראשים נמסים. בית החולים "הלב הקדוש" מלכתחילה לא היה מקום נורמלי במיוחד – בכל זאת, הצוות הקים Airband באחד הפרקים – אבל השטותיות של ג'יי.די הפכו אותו לאפילו יותר מטורלל.

עוד ייחוד של "סקראבס" ביחס לתקופה ולמוסכמות הז'אנר הייתה הצורה שבה היא צולמה ונערכה. קודם כל, היא לא צולמה מול קהל ולא שולבו בה צחוקים מוקלטים. בשונה מרוב הסיטקומים באותה תקופה, היא אפילו לא צולמה באולפן טלוויזיה סטנדרטי עם מספר מצלמות במקביל, אלא במבנה שהיה בעבר בית חולים אמיתי. המבנה הפך לסט הצילומים של הסדרה כולה – בית החולים, הדירות של הדמויות וגם הבר שבו הן מבלות. את העובדה שסקראבס לא נראית כמו סיטקום "סטנדרטי" אפשר לייחס לעובדה שהסדרה צולמה במצלמה אחת בלבד, כמו שמקובל לצלם קולנוע. חופש התנועה של צילום במצלמה אחת ולא בכמה במקביל איפשר צילום מושקע ואימרסיבי יותר, וגם הקל על הוספת אפקטים מיוחדים כשהפנטזיה של ג'יי.די הצריכה כאלה.

כל ההבדלים האלה בין סיטקומים קלאסיים ל"סקראבס" והסיטקומים מהסוג החדש התנקזו לפרק "חיי בארבע מצלמות", פארודיה אוהבת שזיגזגה בין המציאות העגומה לבין הפנטזיה של ג'יי.די על חיים פשוטים יותר בסיטקום שבו הכל תמיד מסתיים יפה ושלם. בחיים האמיתיים ד"ר קלסו נאלץ לפטר עובד בבית החולים מטעמי תקציב, בעוד ג'יי.די מטפל בתסריטאי מפורסם שעבד בסדרה "חופשי על הבר", שמאובחן עם סרטן ריאות. בסיטקום הפנטזיה, המשבר התקציבי נפטר בעזרת תחרות כישרונות עם פרס כספי, והאבחנה הקטלנית של המטופל בכלל הייתה של מטופל אחר עם שם דומה, "ולמי אכפת ממנו, הוא אנטישמי".

רוב הזמן הסדרה הצליחה לשמור על האיזון העדין בין שני הטונים הכל כך שונים שלה. כשזה לא קרה קיבלנו את הרגעים הכי חלשים בסדרה, למשל עלילות איומות כמו "ג'יי.די מתעלף בכל פעם שהוא מחרבן". בכלל, "סקראבס" עבדה הכי פחות כשהיא חזרה על טעויות של סיטקומים אחרים – נניח כשנפלה לפתרונות קלים ומהירים כדי לפתור בעיות ארוכות, או כשהחזירה שוב ושוב את ג'יי.די ואליוט זה לזרועות זו.

עם זאת, העונה השמינית שלה סיפקה כמה מפרקי הסיום המושלמים ביותר שנראו בטלוויזיה האמריקאית, כולל פתרון יפה לבעיית אליוט וג'יי.די. כמו כל הרגעים הטובים שלה, גם בסיום היא הצליחה לשלב היטב בין המוח ללב, בין כתיבה חכמה ומציאותית לרצון של כולנו לראות את הדמויות שאהבנו מקבלות סוף טוב. אה, וכן. אחר כך הייתה גם עונה תשיעית ואיומה שנוצרה רק כי בגלל לחצים של הרשת, אבל בחייאת, פשוט תתעלמו ממנה.
כל העונות של סקראבס זמינות בדיסני+, העונה החדשה תעלה מחר (26.2.26)

• המסך
• דיסני
• סטרימינג
• סיטקום

בזהירות המתבקשת (שנובעת מהאיזור שאנחנו חיים בו), אפשר להתחיל ולתת סימנים ב"טלוויזיית פוסט המלחמה". קצת כמו הצופים שלו, גם המסך הישראלי עבר רשמית ליום שאחרי. לצד הסרטים הדוקומנטריים והסדרות שעוסקות ב-7.10 ובמה שקרה אחריו ישירות, אפשר להתחיל ולראות איך היום האסוני – והשנתיים שבאו בעקבותיו – השפיעו על הטלוויזיה בארץ.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ממגנטות שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> "כל האמהות משקרות": הרפתקה של אמא בתחתית שרשרת המזון

ואם יש כותרת על רוב התוצרים שיוצאים בימים האלה, על משקל השיר של אריק איינשטיין: הטלוויזיה משדרת את אותם הדברים, אבל לאט. קצת יותר מהורהר, קצת פחות נחרץ או נוצץ – והרבה יותר ריאליסטי. לא סתם "מקום שמח" של התאגיד כל כך הצליחה – הדמויות שגילמו נועה קולר ותיקי דיין שיקפו לאנשים את עצמם היום. לא סתם הדוקו החדש על אביתר בנאי קנה כל כך הרבה לבבות – זה נגע בתודעה הישראלית של 2026. אנחנו כבר לא כל כך בטוחים, יודעים שאנחנו לא יודעים, ובעיקר עוסקים בנושא אחד שצף מעל הכל: שבירות החיים. זה הסאבטקסט שהותיר אחריו האסון הגדול שחווינו. הידיעה שהכל יכול להיגמר. בבת אחת. בלי שנרגיש.

ועכשיו, גם קשת המסחרית והנוצצת מביאה למסך סדרה שכזו. קוראים לה "ריסט", והיא התוצר החדש מבית היוצר של הג'וקר האהוב בישראל, אדיר מילר. האיש שעמד (יחד עם רן שריג) מאחורי הלהיט הגדול "רמזור" ומאחורי "צומת מילר" המודעת לעצמה והמשעשעת, מגיע הפעם עם מטען כבד יותר. "ריסט" אמנם מתרחשת לכאורה באותו יקום סינמטי, עם יסוריו של הגבר הנשוי, בדיחות ואבחנות קומיות, ואפילו ליאור כלפון (איצקו מ"רמזור") שחוזר עם דמות מאוד דומה לאבטיפוס של הדמות הלוזרית ההיא. ועדיין, יש כאן משהו אחר.

כי "ריסט", בניגוד ל"רמזור" ו"צומת" שברחו לעולם הדאחקיונרי ולפאנצ'ליינס, מישירה מבט לדבר עצמו, מה שכולנו למדנו על בשרנו בשנתיים וקצת האחרונות: החיים רחוקים מלהיות מובנים מאליהם ומה שבא בקלות, באותה הקלות יכול להיעלם. זו המדרגה הבוגרת שנראית בבירור בסדרה החדשה של מילר.בלב הסדרה עומד אדם מבוגר – גידי, נגד בשירות קבע בצה"ל, שיום אחד בשורה קשה מטלטלת את חייו, כזו שגורמת לו להבין שלא נשאר לו זמן רב לחיות – והגיע הזמן לחיות איתם כמו שצריך. בבת אחת, הוא גודע את כל הקשרים לעולם הישן, כדי להתחיל את שארית חייו מחדש, עד שמגיעה עוד בשורה מטלטלת, שאומרת לו שהכל היה סתם. וכאן ניצבת הדילמה: האם לברוח מהכל ולהתחיל מחדש כאדם בריא, או לנסות ולתקן את השברים שגרם?

גם על גידי, כמו על אדיר, אפשר לראות את השנים. זו כבר לא דמות הלוזר החביב של "רמזור" שמפחד להתבגר, אלא מישהו שמבין שהזקנה כבר דופקת לו בדלת. בניגוד לאמיר של "רמזור" או אדיר של "צומת מילר", הוא לא מתלבט בין העולם הצעיר לעולם המבוגר. הוא כבר עם שתי הרגליים בעולם המבוגרים, עם קריצה לעולם הקשישים ממש, והמחשבות בהתאם: מה עושים כשהסוף מתקרב? ועד כמה אפשר בכלל להתחיל מחדש, מאפס?

במובן הזה, "ריסט" קרובה הרבה יותר למצולקות ולציניות של "מקום שמח" מאשר ליצירות הקודמות של מילר. היא הרבה פחות נוצצת, סקסית או גברית והרבה יותר מהורהרת, כמעט פילוסופית. באופן אבסורדי זה לא פוגם באיכות של הבדיחות. זה משפר אותן. כי דווקא מתוך הכאב המסוים, "ריסט" מצליחה להתחבר יותר לרגש וגם הצחוק נשמע חזק יותר. היא כורתת ברית של אמת עם הצופים שלה בחלקים החשוכים והכנים, וזה מאפשר להם הרבה יותר להזדהות גם עם החלקים המוארים והמחויכים יותר.

גם ברמת הליהוק יש כאן כמה הברקות ובחירות מעניינות. דמות האישה, למשל, עוברת תהליך בשלושת חלקי הטרילוגיה – מליאת הרלב הקומית והססגונית, דרך אדוה בולה ודקלה הדר הקצת יותר מיושבות, כשהפעם נבחרה מירי מסיקה הקצת יותר נוירוטית, קצת יותר מפוכחת, מין תמונת ראי לתהליך שעבר על הגיבור. חוץ מזה, כיף לראות שוב את אלונה סער, הפעם כשהיא יוצאת מחליפת הברזל של "המפקדת" למשהו קצת יותר משוחרר שמוציא ממנה את הכיפיות שאנחנו רואים במקומות אחרים (למשל, ב"מה שתגידו").

באופן כללי, המוד הוא בגרות. "ריסט" היא סדרה מבוגרת משמעותית יותר מהיצירות שקדמו לה – היא כבר לא 24 דקות ולא מחפשת להצחיק כל שנייה ולא חיה מריגוש לריגוש. היא קצת יותר ארוכה (הפרק הראשון היה 48 דקות נטו, שעה ברוטו כולל הפסקות פרסומות) ומכילה בתוכה רגעים כואבים ממש, בידיעה שהקהל כבר מוכן לזה ביצירה של אדיר מילר. כי גם הצופים שלו שהיו בני 20 ב"רמזור" ונקרעו מהשיגועים של חפר, כבר מוכן למשהו הרבה יותר עמוק. מה שפעם היה קומדיה נטו, הפך לדרמה קומית. הגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: החיים.

במילים אחרות, אם שיר הפתיחה של "רמזור" צעק ש"אני לא רוצה להתבגר", "ריסט" אומרת לנו שאם נרצה או לא נרצה הבגרות והזקנה הן עובדה. אנחנו לא מי שהיינו לפני המלחמה, הזמן רשמית השיג אותנו אחרי שכל כך ניסינו לברוח ממנו. ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת על השבריריות, על הבולשיט, על השקרים של העולם הצעיר. הפאנץ' נשאר אותו פאנץ', אבל הסט אפ בהחלט השתפר. ולכן "ריסט" שווה את הצ'אנס גם של מי שלא התחבר בעבר להומור המילרי. כי היא אמיתית הרבה יותר, וכתוצאה מכך – גם מצחיקה וכובשת יותר את הלב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות ישראליות
• קשת
• סדרות מומלצות
• סיטקום