בראשית העשור הקודם, לא יכלתם למצוא אדם צעיר אחד שלא התלהב-עד-אובססיה מסרטו של אדגר רייט, "האקסים של החברה שלי". סתם נו, אף אדם שמוחו בראשו לא באמת קרא ככה ל"סקוט פילגרים נגד העולם" – שהפך ללהיט קאלט בלתי רגיל, הרבה בזכות אסתטיקת הקומיקס ומשחקי המחשב ששילב הבימאי פנימה, בעיבוד קולנועי שבאופן מאוד נדיר, הצליח לכבד את חומרי המקור. ובכל זאת, משהו היה שונה – סקוט פילגרים היה מבשר ודם, וחומרי המקור נבעו מדיו.

עכשיו סקוט פילגרים מגיע בגרסה הכי קרובה לקומיקס, וזה עשוי פשוט נהדר – "סקוט פילגרים הולך על זה" היא סדרה בת 8 פרקים שמציגה את עלילות הבחור הקנדי הרגיל שמשום מה משיג את הבחורה הכי מבוקשת, ואז נאלץ לשלם על זה באמצעות דם. בעצם, באמצעות מכות מול 7 האקסים שלה. והפעם הסיפור מקבל עיבוד מלא, מקיף וייחודי – מכיוון שהוא לא דובק לחלוטין בחומרי המקור. מפעם לפעם הסדרה לוקחת פנייה אסטרטגית, ומציעה אלטרנטיבה. בביקורת שפרסמנו מוקדם יותר השבוע, לירון רודיק גרס כי לפרקים, הגרסה החדשה מוצלחת יותר מהסרט.

"כחלק מההכרה של הסדרה בקיומו של סרט המקור",כך נכתב בביקורת, "הם מציגים את העלילה בתור 'הסיפור האמיתי שמאחורי הסרט המקורי', וזה באמת מרגיש כמו סיפור אמיתי יותר. הגיבור לא תמיד מנצח, אין 'אושר ועושר עד עצם היום הזה' ואנחנו צריכים לבחור לעצמנו את דרך החיים שלנו. יש אקשן, יש חוקים קוסמיים מוזרים, יש רפרנסים למשחקי מחשב אהובים ויש רגעים מטופשים לחלוטין, אבל במרכז הסדרה יש לב פועם שצובע את כל הסיפור אחרת ברגע שאתה מגיע לסופו, שגורם לך להרגיש מצד אחד שאתה צופה במשהו מוכר, אבל גם במשהו אמיתי יותר ונאמן יותר למצוקות החיים. ברגעים מסוימים היא גם מתעלה על המקור באופן שבו היא מנמקת התרחשויות מרכזיות, והופכת את הדמויות למורכבות ומעניינות יותר מכפי שהיו בגרסת הלייב אקשן הקולנועית".
"סקוט פילגרים הולך על זה", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• סקוט פילגרים נגד העולם
• נטפליקס

בשנת 2010 גררו אותי חברים לקולנוע לראות את "סקוט פילגרים נגד העולם", מסרטי הקאלט הגדולים של האלף החדש. לא רציתי ללכת לסרט הזה בעיקר בגלל השם המתורגם שלו: "האקסים של החברה שלי". התרגום הגרוע הזה נכנס לרשימת התרגומים הגרועים ביותר באותם זמנים לצד "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס", "גשם של פלאפל", וכמובן "חרמן על הזמן". חשבתי שמדובר בקומדיה רומנטית שגרתית ובנאלית, אבל וואו, איך טעיתי.

>> "הסמוראית כחולת העין": הסדרה הכי טובה של נטפליקס כרגע
>> "בלתי מנוצח": סוף סוף סדרה שיודעת מה לעשות עם המולטיוורס

עד עצם היום הזה, מדובר באחד הסרטים הכי מהנים שראיתי, עם בימוי מדויק כתמיד של אדגר רייט שמראה אהבה לא רק לקומיקס אלא גם לעולם משחקי הוידאו. הסרט משך קהל מעריצים גדול אל המותג "סקוט פילגרים", וגם עשור אחרי שהפרנצ'ייז קיבל הפסקה עדיין יש לו קהל מעריצים מספיק גדול כדי להוציא עכשיו בנטפליקס סדרת אנימציה כמו "סקוט פילגרים הולך על זה". למעשה, הקאסט בסרט המקורי היה כה מוצלח, שכל השחקנים חזרו כדי לדובב את הדמויות אותם שיחקו שם. הסיפור של סקוט פילגרים סופר לראשונה בקומיקס של בריאן לי או'מאלי, עם איורים די פשוטים בהשפעת סגנון המאנגה היפני, אבל עם עלילה הסובבת את העולם המערבי, ואם להיות מדויקים יותר – את החיים בקנדה.

כמו בסרט, גם הסדרה עוקבת אחרי סקוט פילגרים שצריך להילחם בליגה לאקסים המרושעים של אהובתו החדשה רמונה פלאוורס. נמנעתי מכל מידע מוקדם על הסדרה כדי להפחית ציפיות והנחתי שמדובר בעיבוד מדויק יותר של הקומיקס ושנקבל שוב את אותו מבנה עלילתי. אבל הפתעה: הסדרה בוחנת את קו העלילה המוכר מחדש, ונותנת טייק מרענן לסיפור המוכר. הסדרה עונה על השאלה "מה היה קורה אם סקוט פילגרים לא היה מנצח את מת'יו פאטל בקרב הראשון?", והתשובה מורכבת יותר ממה שציפיתי, אבל גם כל כך מתאימה לעולם, להומור ולשנינות של או'מאלי.

הטייק החדש של "סקוט פילגרם הולך על זה" מרגיש בוגר יותר ומפותח יותר מהסרטים, ושובו של הקאסט המקורי לעבוד יחד אחרי יותר מעשור מרגיש כמו פגישת המחזור הכיפית מהתיכון שאף פעם לא הייתה לנו (וכל הקאסט חזר: מייקל סרה בתפקיד סקוט פילגרים, מארי אליזבת' ווינסטד בתפקיד רמונה, כריס אוונס בתפקיד לוקאס לי וגם ברי לארסון, אוברי פלאזה וג'ייסון שוורצמן). אדגר רייט אמנם חוזר רק בתפקיד המפיק, אבל אל תתנו לזה להדאיג אתכם, כי צוות היוצרים מורכב מבריאן לי או'מאלי (יוצר הקומיקס, כאמור) ובנדויד גרבינסקי ככותבים, יחד עם אבל גונגורה (מיוצרי "מלחמת הכוכבים: חזיונות") כבמאי.

הריבוט הזה עושה את מה שסרטי קומיקס עשו במשך שנים: לייצר סיפור חדש לדמות מוכרת. זוכרים כמה פעמים ראיתם את הסצינה שבה פיטר פארקר הופך לספיידרמן או את ברוס וויין הילד בסמטה לצד הוריו המתים? התשובה היא כמובן יותר מדי, אבל זה תמיד נבע מכישלון של הסדרה הקודמת. הריבוט של סקוט פילגרים הוא הריבוט המוצדק הראשון. הוא לא נוצר כי הסדרה נכשלה או כי לא הצליחו להגיע להבנות עם הבמאי/שחקן ראשי או כל גורם אחר. הוא מגיע כי האנשים שצפו לפני עשר שנים בסקוט פילגרים הם לא אותם אנשים, הם התבגרו והתפיסה שלהם לגבי "מהי אהבה?" או "למה אנחנו עוברים חוויות קשות" השתנתה.

הנושאים האלה מרכזיים ב-"סקוט פילגרים הולך על זה", ויוצרי הסדרה שומרים על נאמנות לרוח המקור תוך כדי. עם זאת, ולמרות כמה מחוות לסגנונו, מורגש חסרון הטאץ' של אדגר רייט, שתמיד מצטיין בשפה קולנועית מדוייקת ובסטוריטלינג ויזואלי מסוגנן ומרשים. זה לא הורס את החוויה, אבל התוצאה הייתה טובה יותר אם היו שואבים יותר השראה מהאופן שבו אדגר רייט מספר סיפור. בכל זאת, לא מדובר בריבוט שמנותק מסרט המקור, הוא אפילו מכיר בקיומו של הסרט באופן גלוי לחלוטין, אז מתבקש לעשות שימוש בשפה שרייט כבר בנה.

כחלק מההכרה של הסדרה בקיומו של סרט המקור, הם מציגים את העלילה בתור "הסיפור האמיתי שמאחורי הסרט המקורי", וזה באמת מרגיש כמו סיפור אמיתי יותר. הגיבור לא תמיד מנצח, אין "אושר ועושר עד עצם היום הזה" ואנחנו צריכים לבחור לעצמנו את דרך החיים שלנו. יש אקשן, יש חוקים קוסמיים מוזרים, יש רפרנסים למשחקי מחשב אהובים ויש רגעים מטופשים לחלוטין, אבל במרכז הסדרה יש לב פועם שצובע את כל הסיפור אחרת ברגע שאתה מגיע לסופו, שגורם לך להרגיש מצד אחד שאתה צופה במשהו מוכר, אבל גם במשהו אמיתי יותר ונאמן יותר למצוקות החיים. ברגעים מסוימים היא גם מתעלה על המקור באופן שבו היא מנמקת התרחשויות מרכזיות, והופכת את הדמויות למורכבות ומעניינות יותר מכפי שהיו בגרסת הלייב אקשן הקולנועית.

האם הסדרה מתאימה גם לצופים שלא הכירו מעולם את "סקוט פילגרים"? אפשר לומר שכן. מי ששקרא את הרומנים הגרפיים, ראה את הסרט משנת 2010 ושיחק במשחק הרטרו שיצא בעקבות הסרט, יהנה כמובן יותר מכולם. אם לא ראיתם מימיכם פריים מהפרנצ'ייז, כנראה שהקשרים ורפרנסים רבים יעברו לכם מעל לראש, והעולם שבו דלתות מובילות לשבילים תת-הכרתיים יהיה לכם קצת מוזר, אבל אתם תצליחו לעקוב אחרי הסיפור וכנראה שגם תהנו מזה. יותר מכל הסדרה הזאת היא הזמנה לחקור את העולם של סקוט פילגרים מחדש, באופן מתוחכם ומעניין שעושה חשק לצלול בחזרה אל תוך הפאן הזה. נשמח לקבל ממנו עוד, גם אם זה שוב יהיה רק בעוד עשור.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• קומיקס
• סדרות מומלצות
• קאלט
• סקוט פילגרים נגד העולם

למי שעישן קצת יותר מדי

חלק הולך וגדל מהקומדיות העכשוויות – למשל כל הסרטים של וויל פרל – קורצות למי שעישן קצת לפני (או תוך כדי). אבל אם עישנת כל כך הרבה עד שהזמן הפסיק ללכת ואתה מודבק לספה, רק כמה סרטים יתאימו לך. באופן מפתיע, הסרטים של ציץ' וצ'ונג – אבות ז'אנר קומדיות הסטלנים – אטיים מדי ולא סוחבים. במקום זאת פותחים את המרתון עם "חברים בכל מחיר" ("Half Baked") האלמותי של דייב שאפל, שיגרום לכם להרגיש בסדר גמור עם זה שהגזמתם. משם עוברים ליצירת המופת הגדולה של הז'אנר, "הרולד וקומר משתוללים באמריקה" ("Harold & Kumar Go to White Castle"), שבו כל הזמן קורה משהו: פגישה עם ניל פטריק האריס, רכיבה על צ'יטה וכך הלאה. מסיימים עם "אננס אקספרס" של סת' רוגן וחברים, כי צריך לסיים בגדול לפני שנרדמים ליומיים.

למי שרוצה להיות גבר־גבר

איזה מין גבר אתה אם לא ראית סרטי גברים טובים? גברים טובים רואים סרטים טובים על גברים. פותחים את המרתון עם "שלום לנצח" – הסרט הכי גברי של רוברט אלטמן המבוסס על הרומן של הסופר הכי גבר (חוץ מהמינגווי), ריימונד צ'אנדלר, ועם אליוט גולד האדיר בתפקיד הראשי כפיליפ מארלו (איזה גבר). משם עוברים ל"דרכים צדדיות", סרטו של אלכסנדר פיין על גברים שבורים שמחפשים את מה שהופך אותם לגברים ומוצאים בדרך המון בקבוקי יין. קצת נרדמתם מהדיון הכבד הזה? מסיימים ב"רוקי 4", הסרט שקבע גבריות מהי: דם שיורד מהפנים וקרב ענקים נגד רוסיה הסובייטית (המגולמת כולה בתפקיד הבלתי נשכח של דולף לונדגרן).

לגיקים עילאיים ומתנשאים

עוד מרתון של "שר הטבעות"? זה לחנונים. אתם, לעומת זאת, הסוגה העילית – גיקים, ולגיקים מזמן נמאס מסצנות שבהן הוביט עומד למות אבל ניצל בנס ברגע האחרון. פותחים את המרתון ב״The King of Kong״, סרט תיעודי על מאבק על התואר "גדול שחקני משחקי המחשב בכל הזמנים". משם עוברים ל"האקרים", סרט הניינטיז שהגדיר את הגיקיות המודרנית ובדיעבד הוא קומדיה דיסטופית ומשעשעת. חוזרים עשור אחורה, לשנות ה־80, ומסיימים עם "חלומות צעירים" ("Weird Science") של ג'ון יוז הענקי ("מועדון ארוחת הבוקר") – יצירת קאלט חתרנית ומטופשת במיוחד שתגרום לכם להגיד תודה שאתם גיקים היום ולא באייטיז.

למי שפה בשביל הפסקול

לפעמים הסרטים הם רק תירוץ לשמוע מוזיקה טובה. פותחים את המרתון עם "No Distance Left to Run", הדוקו המעולה על בלר, כי מה יכול להיות יותר טוב משעתיים עם המוזיקה של דיימון אלברן וחבריו? משם עוברים להתאושש מיום חנויות התקליטים, שחל בשבוע שעבר, עם הקומדיה הרומנטית "נאמנות גבוהה". מסיימים בסרט שהיה יכול לסיים גם את מרתון הגיקים, "סקוט פילגרים נגד העולם", ופסקול המטא שלו (שהוקלט לכאורה על ידי הלהקות הפיקטיביות המופיעות בסרט).

למי שחולם על כסף מהיר

ז'אנר סרטי השוד מעולם לא תפס בישראל יותר מדי. אולי יש משהו זר מדי בסרטים כל כך אלגנטיים שכל קומבינה פשוטה בהם הופכת לפאזל מתוחכם. כדי לבצע צעדים ראשונים בז'אנר, פותחים את המרתון עם "ההרג" ("The Killing"), מהסרטים הראשונים של סטנלי קובריק שסופו הוא אחת מסצנות הסיום הגדולות בתולדות הקולנוע. משם עוברים ל"ג'וק האיטלקי", אבל חס וחלילה לא לחידוש המיופייף משנות האלפיים אלא לסרט המקורי עם מייקל קיין (ומי לא רוצה לראות סרט עם מייקל קיין?) מ־1969. כל כך הרבה קלאס בסרט אחד. מסיימים את ערב השוד הגדול עם הסרט הארוך והמאתגר שבחבורה שגם הוא אחד מגדולי הז'אנר – "היט" של מייקל מאן, שבו אל פצ'ינו וגם רוברט דה נירו הגיעו לשיא שלהם (ומשם ציפתה להם רק הידרדרות קשה). נחמד להיזכר איך הכוחות האדירים האלו נפגשו בסרט שכולו תעלולים תסריטאיים ומרדפים מושלמים.

• ג'וק איטלקי
• ההרג
• סקוט פילגרים נגד העולם
• חלומות צעירים
• רוקי
• שלום לנצח
• הרולד וקומר משתוללים באמריקה
• בינג'
• דרכים צדדיות
• האקרים
• שר הטבעות
• היט
• סרטים
• תרבות