• Facebook
• Twitter
• Email

ענת ניר כועסת. ענת ניר רוצה לשנות. ענת ניר היא הלסבית הקטלנית שרצה עם סכין בין השיניים כל הדרך אל הפריימריז של מרצ בדרך אל הכנסת. באזורים נרחבים של העיר אין צורך כלל להציג אותה – היא נסיכת חיי לילה, אושיית תרבות, אקטיביסטית זכויות. בגיל 20 היא פתחה בר בשם "מקום" ברחוב לילינבלום שנסגר בתוך תשעה חודשים כי השכנים המבוגרים לא אהבו שבחורות מתנשקות מתחת לבניין. ניר לא אמרה נואש, פתחה חברת הפקות והביאה לעולם את "המסיבות של דנה וענת" (עם שותפתה דנה זיו( שהפכו אותה למובילת הסצנה, ייסדה את הפסטיבל הגאה "לסבית קטלנית", ייעצה לעיריית תל אביב־יפו בנושאי תיירות להט"בית ואף הובילה מחאה מוצלחת נגד משרד התיירות שהסתיימה בהעברת 10 מיליון ש"ח למטרה, הייתה חברת ועד מנהל באגודת הלהט"ב ופעלה לשילובן של נשים שם, ונוסף לכך היא יו"ר של פמיננסי – מכללה כלכלית לנשים שייסדה אימא שלה, ד"ר לילי ניר ז"ל.

בדצמבר האחרון התייצבה ניר בחוד החנית של מקימות קואליציית ארגוני הנשים דגל אדום והייתה ממובילות מחאת הנשים ושביתת הענק שליוותה אותה. עכשיו קחו אוויר, כי לה אין שום כוונה לקחת אותו. "מחאת הנשים היא פרזנטציה טובה מאוד למה שאני יודעת לעשות", היא אומרת ומשחזרת כיצד החליטה לרוץ לפריימריז במרצ לאחר שבג"ץ דחה את העתירה של אורלי ורוית וייסלברג־צור בסוגיית רישום הורות. "השופט אמר לי 'אלה דברים שמשנים בכנסת', התקשרתי לדנה ואמרתי לה – תקשיבי, אני חושבת לרוץ לכנסת. התקשרתי לכולם, ברור, ברור, ברור והופ – יש לי ייעוד חדש. היה לי ייעוד לעשות מרחב קווירי ועכשיו יש לי ייעוד לעשות שינוי מדיני".

עוד כתבות מעניינות:
כשתמר זנדברג הזמינה סטנדאפיסטים לרדת עליה
יהונתן גפן: "אני שמאל פוסט ציוני מיואש"
כך נראה המירוץ האחרון לראשות מרצ

האקטיביזם הלהט"בי מגיע לכנסת?

המירוץ של ענת ניר לצמרת מרצ נתקל בינתיים בבעיה אחת מרכזית: מרצ. מפלגת השמאל שרויה במשבר זהות עמוק מאז פרישתה של זהבה גלאון, בחירתה של תמר זנדברג ופרשת קלוגהפט, כשהרבה דם רע זורם בין הפעילים והמחנות בתוך המפלגה, וממעל מרחפת עננת הייאוש הכללית של המחנה הדמוקרטי. אם רוצים להיות נדיבים אפשר לקרוא לזה "התחדשות".

"אני ידועה בתור אחת הקולות שקראו להחלפת זהבה", היא מודה, "ולא מפני שהיא הייתה מנהיגה לא טובה. זה גם מה שאני אומרת על הרשימה הנוכחית – מנהיגים מצוינים צריכים גם לסיים את הקדנציות שלהם ואנחנו היינו צריכים להתחדש. האם ההתחדשות טובה או לא מספיק טובה? אפשר להביע על זה דעה, אבל היינו צריכים להתחדש בשביל להבין מה קורה פה. מאז שנת 1996 לא היו פריימריז במרצ".

ההתחדשות כוללת את יו"רית הנוכחית, תמר זנדברג?

"היא חדשה ולא עומדת לבחירה אז לא ריאלי לדבר על זה כרגע, אני כן חושבת שזה מעניין וחשוב שאנחנו המפלגה היחידה עם יו"רית אישה וטבעונית".

את מדברת על התחדשות, אבל מי שיביט בך מהצד יראה אולי עוד תל אביבית אשכנזית.

"ענת ניר מייצגת פריפריה חברתית שלא הייתה בכנסת מעולם".

איזו פריפריה חברתית?

"קודם כל נשים, ונשים פמיניסטיות, לא מיוצגות מספיק בכנסת ישראל. מעולם לא ישבה אישה מחוץ לארון בכנסת ישראל. גם ארבעת ההומואים שישבו בכנסת, והם מקסימים, לא הגיעו ממוסדות הקהילה הגאה. אני מייצגת את הדבר הזה בצורה חזקה מאוד, באופן אמיתי. האקטיביזם הלהט"בי מגיע לכנסת, מחאת השוויון, מחאת הנשים. אני הביטוי החיצוני של הדבר הזה".

את מאמינה שתיבחרי במקום ריאלי?

"כן".

מה הדבר הראשון שתרצי לקדם?

"מבצע אכיפה לשוויון בשכר, בדיוק עשו את זה בצרפת ועפתי על זה. והחוק למניעת אלימות כלכלית, אני לא המצאתי אותו ואני לא שותפה לו, אני מקווה מאוד להיות בכנסת ולהעביר אותו. כל קואליציה צריכה להעביר אותו".

ממרצ לארצ בשש שנים

בשנה שעברה עמדה ניר עם אימרי קלמן מאחורי יוזמת אבוקדו – תא אקטיביסטי שנועד להביא מתפקדים חדשים למרצ ולרענן את השורות, אפילו לשלב מתנחלים, רחמנא ליצלן. בחזונה האוטופי של ניר מרצ המתחדשת ממוצבת כמפלגת שלטון הנאבקת על מספר דו ספרתי של מנדטים ואולי אפילו משנה את שמה ל"ארצ" – "מקום שהוא לא מפלגה סקטוריאלית של השמאל הלבן שיושב בתל אביב ורוצה תחבורה ציבורית בשבת ודורס עם האוטובוס שלו את כל הדתיים. אף אחד לא הולך מפה – המתנחלים לא הולכים, הערבים לא הולכים, ההומואים לא קופצים למים ושוחים לאוגנדה, לא המזרחים ולא השמרנים ולא הדוסים. אני חולה על דוסים".

מצחיק? ניר לא מתרגשת: "אבוקדו יש לו רגע אחד שהוא בשל ואני מרגישה שהרגע הזה קרה, נכנסנו לוועידה, פתחנו פריימריז, עשינו שם דברים. צחקנו עלינו ב־Time Out, במקור ראשון, אצל נחמה דואק בידיעות אחרונות די צחקו עלינו, אבל זה כבר לא מצחיק, זה נראה כמו הצעה די ריאלית שדברים ישתנו במרצ, ואני לא היחידה שמחזיקה בה".

באיזה תרחיש את רואה שמתנחלים יצביעו מרצ, מה יש לך להציע להם?

"אני לא רואה שמתנחלים יצביעו מרצ, אני רואה שמתנחלים יצביעו ארצ. זו תהיה מפלגה שעושה חשיבה מחודשת על הפתרונות הקיימים ולא מדבררת את כל מה שכולנו יודעים – שתי מדינות, סוציאליזם. יש פתרונות וצריך לרצות לדבר עליהם. ענת ניר לא תמצא את כל הפתרונות לבד, אנחנו צריכים לשבת כסיעה ולהסכים למצוא פתרונות חדשים, יש לי רעיונות, אבל מה שחשוב לי שלא ייצא שיח שטחי, 'ענת ניר בעד ההתנחלויות', זה לא השיח שאני מובילה".

אז מה כן?

"השיח שאני מובילה הוא שיח עמוק. השורה התחתונה שלו היא שאנחנו לא הולכים. לחרדים למשל אני רוצה לומר שההומואים לא הולכים להפסיק לרקוד על משאיות עם חוטיני, כי זה מאוד חשוב, כמו שחשוב להתפלל, באמת, בדיוק באותה מידה. אנחנו יכולים לחיות פה יחד. ככל שתקבלו את זה יותר, יהיה פחות חוטיני, וככל שנקבל את זה יהיו פחות טיפולי המרה".

תוך כמה זמן זה קורה?

"עוד פעם, השם לא משנה לי, אבל אני מאמינה שתוך שש שנים אנחנו בארצ".

אף מילה על נתניהו

החזון של ניר מרחיק לכת. היא רוצה לשנות את חוקי המשחק הפוליטי עצמם, לערער את המוסכמות ולהמציא את הנרטיב הפוליטי מחדש, וכשהיא מתחילה לשטוח אותו אי אפשר לעצור אותה: "אנחנו לא אפקטיבים כי אנחנו לא מקשיבים, פשוט לא מקשיבים, ואני מקשיבה, אני מקשיבה. אין פה גאלות, זה כמו שמירי רגב אמרה, 'ייקח פה שתי קדנציות לתקן את מה שעשיתי', עד שייכנסו אנשים כמונו ויעשו רוקנ'רול אחר – זה תהליך. אין פה שום דבר שהוא אינסטנט, זה לא פודינג, זה חמין. מדובר בתיקון עמוק. אבל התנועה מוכנה לתיקון. כל שמאלני יודע שהשמאל כושל. כל שמאלני יודע שהשמאל צריך להתאחד".

בואי נתרכז רגע בבחירות הקרובות. מה ייחשב להצלחה בעינייך?

"יותר מאשר אני בעצמי אבחר, אכתיר את הקמפיין שלי כהצלחה אם הנרטיב של הבחירות האלה יהיה נשים. אנחנו הביטחון. אני שר הביטחון. אני לא צוחקת. אני רוצה להרחיב את ההגדרה של ביטחון, אני לא צוחקת, ואני אומרת לך – אנחנו הביטחון".

שנייה, את באמת מתכוונת שאת רוצה להיות שרת הביטחון?

"כן".

ממש ככה?

"ממש ככה, לשם אני שואפת להגיע. אני רוצה להיות חברת כנסת במרצ, ויום אחד אני אתמודד על תפקיד היו"רית ועל תפקיד שרה בממשלה. כבר היום אני יכולה להחזיק את תיק החינוך, את תיק התרבות, תיקים שיש לי אקספרטיז ואני מתאימה להם. אבל כן, ודאי, אני רואה את עצמי גם מחזיקה את תיק הביטחון, עם קצת יותר ניסיון. הייתי בצבא, הייתי בחיל אוויר, הייתי מפקדת, הכשרתי חיילים, אני מבינה את המערך הצבאי, מבינה איך הוא עובד".

אוקיי, אז איך משנים את הנרטיב? כי הנרטיב של הבחירות האלה הוא נתניהו.

"אתה לא תשמע אותי עושה את הנרטיב הזה, הוא לא מעניין אותי. אני חושבת שמילה אחת לא צריכים לדבר על ביבי, אנחנו צריכים לדבר על אלטרנטיבה וחתירה לשלטון. אני מדברת על קמפיין חיובי, לא קמפיין שלילי, רק לא ביבי ולא ביבי ומה לא. אני יודעת שביבי בשלטון, אבל מה כן? מה כן? 'מה לא?' זה לא מעניין. מה אני מציעה? אני מציעה שנהיה אופטימיים ולא נתייאש".

את לא בן אדם שעוצר.

"שעוצר? לא".

את גם לא מקבלת "לא".

"אני מקבלת הרבה לא, זה חלק מהתמודדות שלי מול דיכוי".

מה היה הלא האחרון שקיבלת?

"במחאת הנשים קיבלתי לא".

דווקא שם? זה נראה היה כמו כן ענקי.

"איזה כן ענקי? קודם כל הכסף עוד לא עבר, מתו לי שתי נשים במחאה הזאת, קיבלתי לא לתוך הפרצוף, אני עומדת על קבר, לא נעזור לך, תבואי תתלונני? המשטרה לא תעזור לך. אני חיה את הלא ביום יום שלי. לא להתחתן, לא לרשום את הילדים, לא כסף, לא פרנסה. ואני אישה אשכנזייה פריבילגית, אקדמאית שמתפרנסת וקיבלה חינוך טוב וואו, בחוד החנית של הוואו. ואני מרגישה שקשה לי, שזורקים עליי ביצים ומכים אותי שם ואונסים אותי פה. וזה קרה לי ואני בטוחה שזה קורה לכולן. אם בי בן זוג הרשה לפגוע מינית, אז זה קורה לכולן, והצלקות נשארות איתנו כל החיים".

האג'נדה הזאת נראית לך תקפה בתוך ההייפר ריאל פוליטיק הישראלי?

"אני אשמח לפתוח את הכתבה הזאת בעוד 15 שנים. זה משהו שקורה בחיים שלי, שאני מסתכלת על אייטמים אחורה ואומרת – איזה קטעים, אני שמחה להיות בצד הנכון של ההיסטוריה".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• מרצ
• תמר זנדברג
• ענת ניר
• בחירות 2019
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

20 שנה אחרי מצעד הגאווה הראשון בתל אביב, ב-2018 חוגגים את ההיסטוריה, ההישגים, הצעדים והאנשים שמרכיבים את גווני הקשת של הדגל הגאה. לכבוד המאורע דיזל משיקה חולצה מיוחדת לעיר תל אביב וחוגגת את הזכות להגדרה עצמית וחופש. בחרנו שבעה תל אביבים שממשיכים את הדרך ההיסטורית בחינוך, בחיי הלילה, בתרבות ובאופנה ולובשים את הצבעים הכי בוהקים בלי להתנצל על זה.

ענת ניר, 38

מקימת פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית", יזמת תרבות ופעילה חברתית

"ב–20 השנים שעברו מאז שהתחלנו לצעוד קרו פה הרבה דברים יפים. הצבעים שלנו בוהקים והם יוצאים החוצה, יש לנו מצעד עם 150 אלף איש שצועדים, יש לנו ארגונים מדהימים, הנראות שלנו מדהימה, אנחנו בתקשורת, במדיה, בבידור, במוזיקה, אנחנו עורכים, כותבים, יוצרים וזה מרגש לעומת איפה שהדברים עמדו כשאני רק התחלתי להיות פעילה. הדלת הייתה סגורה בפנינו הרבה שנים אז נכנסנו דרך החלון. החלון הוא המקום היצירתי, ואנחנו אלופים בזה.

במשך שני העשורים האלה עשינו הכל בדרך היצירתית, פעלנו בתושייה, חגגנו אהבת חינם, אבל הגיע הזמן לעבור לנתיב הראשי. הקהילה עברה איזשהי התבגרות בשנים האלה, אנחנו כבר מזמן כוח תרבותי וצרכני, אז למה שלא נהיה כוח אלקטורלי? הקהילה היא לא רק אוסף תרבויות וזהויות שרוצה שוויון, זו קהילה שמבוססת על ערכים, ואני מאמינה שאנחנו יכולים סוף סוף לדאוג בעצמנו לעצמנו ולזכויות שלנו".

אסף באבו, 42

מאפר

"בנוגע למיניות שלי לא היו לי הרבה ספקות או התחבטויות, אבל היו הרבה פעמים שהייתי בארון עם המקצוע שלי. היו רגעים בחיים שלי שאם הצגתי את עצמי כמאפר באפליקציית הכרויות או דייט, הייתי מקבל כתף קרה מגברים ותגובות כמו 'אתה לא נראה מאפר', לא הבנתי אף פעם איך 'מאפר' צריך להיראות.

הרבה פעמים הרגשתי שאם מישהו מאוד מצא חן בעיניי הייתי צריך להסתיר את זה כי זה נחשב נשי, להשתמש בכל מיני כיבוסים ותחכומים כדי שחלילה לא יפסלו אותי לפני שמכירים אותי. הדברים האלה קורים היום פחות, אבל עדיין. למדתי לקבל את זה עם עצמי ולהציג את זה לסביבה בגאווה, מי שזה לא מתאים לו כנראה לא שווה את הזמן שלי. כל אחד צריך להיות מה שהוא, אנחנו לא חיילים באיזשהו צבא, אנחנו לא צריכים להיראות ולעשות אותו הדבר רק כדי לרצות את הסביבה".

גיל נוה (גלינה פור דה ברה), 35

מלכת דראג ודובר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל

"לנהל חיים פתוחים וחופשיים מצד אחד ומצד שני לבחור בהרבה אלמנטים מאותה 'נורמליות' חברתית לא נראה לי כמו אופציה פעם. היום אני לובש שמלות ומופיע כדראג ומצד שני מנהל חיי קריירה ומשפחה, לא דמיינתי שזה יהיה אפשרי. אני מרגיש שיש היום יותר פתיחות לסוגים שונים של גבריות, ואם לפני 20 שנה בנות פסיה היו אומרות שקשה למצוא חברה כשאתה גונב לה את החזיות, היום מובן שדראג מזוהה עם הקהילה הגאה.

הרבה שנים ניסו להזיז את הדראג הצדה, והמבוכה הזו הולכת ושוכחת. העובדה שפאות קדושות מופיעות היום מול ועדי עובדים, ממלאות אולמות ומופיעות מול אנשים בכל הארץ – זה שינוי מטורף. האתנחתא הקומית הזו פותחת לאנשים את הראש, גורמת להם לחשוב. דראג הוא כלי, ואפשר לעשות המון באמצעות בידור. זה גורם לאנשים להעז לפחד פחות ולהיפתח יותר".

חן יאני, 35

דוגמנית, שחקנית ומוזיקאית

"השינוי מגיע רק מאיתנו, רק מהעם, זה אמנם קורה לאט אבל זה יקרה, אין אפס. פעם היה קשה להכיל אותי, את המראה האנדרוגני שלי ואת העובדה שאני נמשכת גם לנשים וגם לגברים. גם בתוך הקהילה רצו שאני אחליט, רצו לדעת אם אני ככה או ככה. אני לא צריכה להיות באיזשהי קופסה או הגדרה, יבואו אנשים שיגידו שאני מתחבאת, אבל ההפך, אני לא מרגישה צורך להחליט.

הפלואידיות הזו היא משהו שהוא עדיין בשוליים, קוויריות היא משהו יחסית חדש. זה לא קטע של חוסר החלטיות, זה פשוט מי שאני. הייתי דוגמנית, הפכתי להיות שחקנית, בארבע השנים האחרונות אני במוזיקה, היו לי בני זוג, היו לי בנות זוג, אני משחקת בכל האזורים, אין שחור ולבן".

רן לייבל, 33

מנכ"ל שותף באיגי ובעלים בבר שפגאט

"כשאתה ילד בן 16 מעפולה ואתה מחפש את קבוצת השווים שלך, אז היכולת שלך להתחבר לבני נוער להט"בים אחרים הרבה יותר קלה. כשאתה בן 27 ומתבגר, אתה מתרחק ממה ששונה ממך באופן טבעי. אחד האתגרים המשמעותיים שקיימים היום בקהילה הוא המתח הזה בין היפרדות ליחד. הניסיון הוא כל הזמן למצוא את המכנה המשותף – הקשר ביני לבין פעילה טרנסית בדימונה ופעיל ביסקסואלי בחיפה עדיין לא ברור להרבה מאוד אנשים.

הניסיון לייצר היררכיה של מסכנות ולריב על משאבים הוא תודעה שמשרתת אנשים שרוצים שניפרד, אבל הזרקור צריך להיות על השיטה, על מה שכולנו רוצים שיהיה פה. אני בוחר להאמין שיש בנו יותר דמיון מאשר הבדל, אנחנו הרבה יותר חזקים יחד".

קרן סוויסה, 37

מקימת ליין המסיבות זותי ויזמית סטארטאפ

"חיי לילה זו מתנה. זו פלטפורמה מטורפת להעביר בה מסרים, להתאגד, לראות מי נמצא איתך. פאן יכול וצריך לשלב בתוכו מסרים יותר עמוקים, יש קהילה שנוצרת במסיבה והמרחב הזה יכול לצאת החוצה אחר כך וליצור הד מאוד גדול. אני המון שנים בחיי הלילה וכבליינית חיפשתי משהו אחר בסצנת מסיבות הנשים שלא היה שם לפני כן, משהו מעושן יותר, חשוך יותר, עם מוזיקה אחרת.

בזותי יצרנו מסיבות וחיי לילה יותר סקסיים ואינטיליגנטיים. תל אביב יוצאת החוצה לעולם כעיר של גייז, אבל חיי הלילה ללסביות כאן מדהימים ביחס לעולם. המסות הן אמנם שונות, אבל קורה פה משהו נכון ומתפתח שצריך לתקשר אותו גם כלפי חוץ".

דלית רצ'סטר, 29

שדרנית רדיו ודי.ג'יי

"יש לי את הפריבילגיה לגור בתל אביב, להיות מחוץ לארון, ואני חושבת שבשנים האחרונות זה פחות זר ליותר ויותר אנשים בחברה. יש משהו במצעד הגאווה שעושה שירות מאוד גדול לילד או ילדה שמרגישים שונים, מגיעים למצעד ורואים את העוצמה הזו ואת המסה הזו של האנשים – זה מצעד שעוסק בקבלת השונה לפני הכל, הוא מעלה על סדר היום את נושא הקהילה ואת הדרך שעוד יש לנו לעשות כדי להגיע לשוויון זכויות מלא.

אנשים מפחדים עדיין ממה שהם לא מכירים, והיום הם רואים להט"בים בפריים טיים, זה הופך להרבה פחות זר. אני מאוד גאה להיות מזוהה עם הקהילה, אני חושבת שעצם היותי מי שאני ומה שאני זו האג'נדה שלי".

• לסבית קטלנית
• ענת ניר
• דלית רצ'סטר
• קרן סוויסה
• זותי
• חן יאני
• דיזל
• מצעד הגאווה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

בשנת 2015 האגודה למען הלהט"ב, שהוקמה ב־1975 בעיקר במטרה להילחם באיסור על משכב זכר בחוק הישראלי, עוד הייתה ארגון עבש ומאובק הנתון לשליטתם הבלעדית של גברים לבנים. אז התארגנה קבוצה השייכת לדור הלהט"בי החדש, כזאת שצברה את ההון הפוליטי שלה ביזמות הקשורה בעיקר בחיי הלילה, והפיחה בה רוח רעננה: מספר החברים שילש את עצמו, והאגודה החלה לשמש בפועל כארגון גג הלוקח על עצמו את שיתופי הפעולה עם ארגוני הקהילה השונים – מארגון הנוער הגאה עד הפורום הבי־פאן־פולי. עם הדמויות הבולטות במהלך נמנו אמרי קלמן (30), חבר ועידת מרצ ששימש כיושב ראש שותף של האגודה לצד תחזוק עסקיו המצליחים בעיר (שפגאט, כולי עלמא ועוד), וענת ניר (37), יושבת ראש המכללה הכלכלית לנשים פמיננסי וחלק מצמד ההפקה דנה וענת, שהייתה חברה בוועד המנהל של האגודה עד לאחרונה.

לפני כשבועיים הודיע קלמן שמכר את החלק שלו בעסקיו ופרש מתפקידיו הציבוריים; במקביל הכריזה ניר על מעבר מעשייה אזרחית לזירה הפוליטית. השניים מובילים קבוצת פעילים המכנה עצמה "אבוקדו" (יש מי שיגחך לנוכח השימוש הגס בעולם המושגים השיווקי של חיי הלילה) ומטרת ההשתלטות התורנית היא ארגון עבש, ביורוקרטי ומאובק אף יותר: מפלגת מרצ, בעצם הנהגת מפלגת מרצ.

"עד כה פעלנו לקידום שוויון ללהט"בים, אבל עם הזמן הבנו שיש משהו מעט אבסורדי בשיח הזה", אומר קלמן. "הרי גם אם נישאר עוד עשור באגודת הלהט"ב ונצליח להביא לשוויון זכויות מלא, לרבות נישואים חד מיניים ופונדקאות, נגלה שבקהל שעבורו נלחמנו עדיין יש פערים: הלהט"בים הערבים לא שווים ליהודים, הנשים עדיין לא שוות לגברים, הפריפריה עדיין לא שווה לתל אביב. הבנו שיש צורך בעיסוק בפוליטיקה שהיא מעבר לזכויות להט"ב, והתחושה היא שכעת יש הזדמנות. מרצ נמצאת היום בשפל שמאפשר לכוחות חדשים לפעול בתוך המפלגה ולעצב אותה".

"בתוך מרצ יש המון השקעה של אנרגיה בחיכוכים ומחנאות", מוסיפה ניר. "אנחנו פועלות בתוך פריזמה של שיח מקדם, של פוליטיקה חיובית. מרצ לא מייצגת ציבורים גדולים בחברה הישראלית, והמפלגה שאנחנו רוצים לבנות על היסודות של מרצ משרתת ציבור רחב יותר. יש כוחות בשטח שמתחילים להתאסף לכיוון פעולה משותפת שתוביל אותנו לקואליציה. אנחנו מסיירים בארץ ומוצאים שותפים מעניינים, שמאתגרים את השיח ומצטרפים לאמונה במשהו גדול, חזק וחדש".

כשהם נשאלים מי הם השותפים המעניינים מרחבי הארץ, הם עונים בעמימות כי מדובר ב"אנשים מן היישוב" וכי "שותפויות מסוג זה הן תהליך שמבוסס על יצירת אמון ובעיקר דיאלוג מתמשך. יש כבר לא מעט דיאלוגים כאלה בתקווה שיהיו עוד רבים ובעיקר ארוכי טווח".

ניר וקלמן מגנים על הטקטיקה הטפילית בנחרצות ("אנחנו מאמינים במוצר הזה, אבל כל עסק צריך שיפוץ"), ואין כל ספק שמפלגה כמו מרצ, המתאפיינת במנגנון המחמם את פעיליה הצעירים על הקווים עד ייאוש, זקוקה לדם חדש. אך השאיפות הגבוהות, כולל הכוונה להריץ אחד מהשניים לתפקיד יושב ראש המפלגה (שאותה הם מקווים לכנות "ארצ"), נושאות עמן שתי נקודות עיוורות שמקורן בתמימות במקרה הטוב ובזחיחות במקרה הטוב פחות. תחילה, שאיפה לעקר את מרצ מן המסורת האופוזיציונית של המפלגה, מההתנגדות הבלתי מתפשרת לשלטון הימין, ולהפוך אותה למפלגה ממורכזת שתמצא את דרכה רצופת הפשרות והדילים לתוך הקואליציה. שנית, ניגוח הראש בתוך הקיר הביורוקרטי של מוסדות מרצ, הנשלטת בידי ועידה בת 1,000 מתפקדים המשמרת את כוחה באורח מעגלי, והציפייה להביס אשפי קולות כגון זהבה גלאון ואילן גילאון במגרשם הביתי.

שותפים לא צפויים

בחזון האוטופי של אבוקדו, המומשל על ידי ניר עצמה לאוטופיה הפוליטית המתוארת בסרט הבריטי "גאווה", המאבק הלהט"בי מושיע בדרכו את מאבקי כל המדוכאים האחרים ("הקהילה הגאה מתגבשת לא סביב העדפה מינית אלא סביב ערכים משותפים, יש להט"בים שלא שותפים לה ויש סטרייטים שכן"). אך גיבורי הסרט "גאווה" מעולם לא נדרשו לכתת את רגליהם לאספות קיבוץ או לשכנע פעיל להט"בי ימני להתפקד למפלגה המבקרת את צה"ל באופן סדרתי.

"אנחנו לא מעוניינים בפוליטיקת זהויות שטחית שבמסגרתה יקנו לנו שריון כלשהו במפלגות הקיימות", אומרת ניר. "אנחנו מדברים על קהילת הלהט"ב כפריזמה שדרכה אפשר להסתכל על שינוי חברתי כולל. השותפות הראשונה שלנו בהקשר זה תהיה עם חרדים וערבים, שתי קהילות שהיום מרצ כמעט לא אומרת להם כלום. ובעניין הישיבה בקואליציה, אפשר להפנות את השאלה לקוראים: האם הישיבה המהותנית של מרצ באופוזיציה לא נחשבת כשלעצמה לתמיכה אקטיבית בשלטון הימין?".

השאיפה לקרוץ לקהילות אחרות איננה בעייתית רק כלפי חוץ, אלא מקימה עליהם גם ביקורת בתוך הקהילה הגאה. לקלמן זוכרים את ההתקוממות כנגד שריקות הבוז שהופנו ליובל שטייניץ בעצרת שהתקיימה לאחר הרצח של שירה בנקי, ולאחרונה גם את סגירת השפגאט בערבי שבת. "זו הייתה העצרת הראשונה שבה הקהילה עמדה על הדרישות שלה בפני הפוליטיקאים שבאו לנאום, וביקשנו מחד גיסא לא לאפשר מקום לאנשים שלא מוכנים לחתום על טופס התמיכה בקהילה, ומאידך גיסא – גם לא לאנשים שבוחרים להשתיק אנשים שחושבים אחרת מהם", הוא מסביר. "בכלל, השאיפה שלנו היא לעבור משיח של שמאל מול ימין לשיח של רדוד מול עמוק. הרוח הזאת, שבה פוליטיקאים לוקחים חלק בשקרים גסים, כמו שעשה שטייניץ בעניין הטופס, היא סממן רדוד, וזו גם סיבה שבגללה אנחנו נכנסים לפוליטיקה".

למה ללכת ישר על ראשות המפלגה? קלמן עונה: "זו לא זחיחות אלא אומץ. הלוואי שעוד מנהיגי קהילות צעירים ומוכשרים יאזרו אומץ ויתגייסו לצו השעה. שיצטרפו להנהגת המפלגות החברתיות, למפלגות החרדיות ולמפלגות הערביות, כדי שתהיה מנהיגות חדשה, רחבה ומגוונת שמחפשת את מה שמחבר בינינו ולא את מה שמפריד".

ניסחתם נקודות פרקטיות שתרצו לקדם עם ההגעה לכנסת?

קלמן: "אנחנו עדיין לא בשלב להגדיר את זה, אבל יש דברים במצע של מרצ שהם מצוינים ואנחנו בהחלט חותמים על 80 אחוז ממנו, לרבות השאיפה לסיים באופן מיידי את הכיבוש הצבאי על עם אחר. הבעיה נעוצה בתרגום המצע למציאות. הרי במצע של אגודת הלהט"ב לא היה כתוב שהוא ארגון שוביניסטי אבל בפועל לא היו בו נשים. במצע מרצ לא כתוב שהמפלגה תפעל ללא מזרחים אבל בפועל זה מה שקורה. העניין הוא לתרגם את הרעיונות לפרקטיקה ולא לשבת בקפה תל אביבי ולנסח עקרונות יפים במנותק מהשטח".

אתם בעצמכם טוענים שמרצ היא מועדון חברים סגור. מה תעשו אם אחרי הכל, גם בתום מבצע התפקדות יעיל לא תצליחו להשתחל אליו כפי שרציתן?

ניר: "נגיד תודה רבה, ניקח את הניוזלטר היפה שלנו ואת הפעילים וננווט את הספינה למקום חדש בתוך הפוליטיקה הישראלית. אין לנו כוונה לסגת או ללכת לאחור. נפעל בכל דרך כדי להחזיר את החברה הישראלית לחזון הראשוני שלה, שייעד אותה להיות חברת מופת".

שניהם מגיעים מהלילה: קלמן החל בליין הגייז דרעק וניר בבר הלסבי המקום, שקדם לפעילותה במסגרת הצמד דנה וענת. היזמות הזאת לא רק קנתה להם את ההון הפוליטי שהכשיר את פעילותם באגודת הלהט"ב, אלא גם סימנה עבורם את אופי הפוליטיקה שבה הם מבקשים לדבוק: פוליטיקה אופטימית המתבססת על שיתוף והקשבה (אותה רוח שלטענתם תחבר אותם גם לחרדים ולערבים). "הדבר הראשון שאני גאה להגיד על עצמי זה שאני מפיקת מסיבות", מעידה ניר. "מסיבות מייצרות מרחב, במובן הפשוט ביותר. הן מפגישות אנשים. כמפיקת מסיבות ראיתי את העשייה שלי כל הזמן כפוליטית". "יחצן, כבר מראשי התיבות, הוא מישהו שמקיים קשר רצוף עם הציבור", מוסיף קלמן. "אתה כל הזמן באינטראקציה עם הציבור שאתה משרת".

בסוף השבוע, במהלך מצעד הגאווה, הם יעצימו את השאיפה לכונן פוליטיזציה של התרבות הלהט"בית, עם ארגון מסיבת השקה (צועדות, חוגגות, מתפקדות!) שתתקיים במועדון קלרה במקביל להתכנסות הגדולה בגן צ'רלס קלור, כאשר לצד המשקאות האלכוהוליים יעברו מיד ליד גם טופסי התפקדות. "אנחנו קוראות לכל מי שרוצה להשתמש במצעד הזה כדי להביא למעשה פוליטי להגיע", אומרת ניר. "הגיע הזמן להראות שגם הלהט"בים יכולים לנהור לקלפיות".

"צועדות, חוגגות, מתפקדות!", מועדון הקלרה, מתחם הדולפינריום,שישי (9.6) 13:30, כניסה חופשית

• אבוקדו
• להט"ב
• מרצ
• אמרי קלמן
• ענת ניר
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

כשדנה זיו וענת ניר, שזכו בתארים מלכות חיי הלילה ועמודי התווך של התרבות הלסבית הארץ ישראלית, יזמו את "לסבית קטלנית" ב־2008, זה היה אמור להיות אירוע חד פעמי. הצלחת הערב, שבמהלכו הוקרנו סרטים קצרים של יוצרות לסביות, עוררה דרישה להמשך, והן גייסו את ליאור אלפנט (35) כמנהלת אמנותית. אלפנט, שערכה סרטים תיעודיים במשך כעשור לפני שעברה ללימודי מגדר, חברה גם בצוותי ההנהלה של פורום הקולנועניות, של האתר הפמיניסטי פוליטיקלי קוראת ושל אתר המבקרות, המציע ביקורות קולנוע המתמקדות בנקודת מבט הנשית. "כל מה שבהתנדבות – זה אני", היא אומרת בחצי חיוך.

"יש תמיכה מקרן רבינוביץ' ומעיריית תל אביב־יפו, אבל רוב ההוצאות עלינו. האירוע תמיד סולד אאוט וההכנסה מהכרטיסים די מכסה את ההוצאות. הפסטיבלים הראשונים היו במועדון ברזילי הישן. הבאנו מסך, מערכת סאונד – הקמנו אולם קולנוע. אחר כך עשינו אותו בהאנגר ביפו והקרנו את 'ג'ו + בל' של רוני קידר בהקרנת בכורה. קיבלנו אישור ביטחוני ל־600 אנשים והבאנו 600 כיסאות פלסטיק. ביום הפסטיבל הגיעו אלף אנשים, בעיקר נשים, והיינו צריכות להביא עוד כיסאות. מאז אנחנו לא עושות את האירוע באולמות של פחות מאלף מקומות, או שאנחנו מקרינות את התוכנית פעמיים, כמו השנה. המטרה של 'לסבית קטלנית' הייתה להביא את הקולנוע הלסבי למיינסטרים. כשעשינו את זה ברב חן לפני שלוש שנים זה היה מדהים בעיניי, כי הגענו לאולם הקולנוע הכי מסחרי שיש".

השנה הוא בסינמטק תל אביב.

"ונראה לי שנישאר שם, שזה קצת פחות כיף כי זה פסטיבל חברתי. אחד הדברים המהממים בפסטיבלים שנערכו בחוץ הייתה האינטראקציה בין הנוכחות, אבל זה גם היה המינוס, כי דיברו הרבה בעת הקרנת הסרטים. אז כחובבת קולנוע אני שמחה שזה בסינמטק".

איך אתן מאתרות את הסרטים?

"הרעיון הוא להקרין רק סרטים של יוצרות ישראליות. השנה יש לנו סרטים של ישראליות שעובדת בניו יורק ובלונדון. בהתחלה היינו צריכות לחפש, היום היוצרות כבר מגיעות אלינו. הייתה שנה אחת שלא עשינו פסטיבל כי לא היו סרטים טובים. החלטנו שאנחנו לא עושות פסטיבל בכל מחיר, מעולם לא שמנו סרט שאנחנו לא עומדות מאחוריו".

מה מיוחד בתוכנית השנה?

"פעם ראשונה שאנחנו מקרינות סרט אנימציה ('ויקאריוס' של דנה גרייס ווינדזור). אני לא חושבת שיש הרבה אנימציה של גייז וזה מגניב שהצלחנו להתרחב לעוד ז'אנר. יש לנו גם סרט של תלמידה בתיכון אלון ('שתיים' של רותם פליטמן). היא הייתה תלמידה שלי כשלימדתי שם, אבל זה היה לפני שהיא עשתה את הסרט. אני שמחה שיש לנו אופציה להוציא אותו מהגטו של סרטי תיכון".

המלצות המערכת

תאכלי משהו (20 דק')

הפנינה של הפסטיבל הוא סרטה דובר האנגלית של תמר גלזרמן, שעוקב אחר אישה שחברתה נפרדה ממנה בצ'יפסייה בברוקלין. המומה ושבורת לב היא אינה זזה מכיסאה במשך שבוע, ניזונה ממנת צ'יפס יחידה, והופכת לאטרקציה מקומית. הסרט מתאר בהומור עצוב ומדויק את הדינמיקה החברתית המוזרה שנוצרת סביבה עד הרגע שהיא קמה מהכיסא.

שלא ייגמר לי הלילה (20 דק')

סרטה של זיו ממון היה אחד הבולטים בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב. הוא מספר על בליינית תל אביבית שמפחדת ללכת לישון בלילה שלפני הבוקר שבו צפוי לה אירוע מהותי. דמותה הקיצונית נוגעת ללב באופן שהיא נאחזת נואשות בהסחות דעת מהסוג הממסטל, עד כדי ניצול פוגעני של אנשים שאוהבים אותה.

שתיים (13 דק')

בת עשרה ביישנית מגיעה להופעה של להקת רוק במועדון בתל אביב, ומוצאת את עצמה מבלה עם הזמרת. כשמגיע הזמן להיפרד, היא מוצאת דרך להישאר עוד קצת עם הזמרת האהובה עליה. אם סרטה העדין והמתבונן של רותם פליטמן מתיכון אלון מייצג את רמת הסרטים שעושים היום בתיכונים, עתידו של הקולנוע הישראלי מובטח.

שומרת נגיעה (45 דק')

סרטה האישי של ליאת דאודי היה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. הלסבית הקטלנית שמתגוררת בתל אביב עם בת זוגה מבקרת בבית משפחתה החרדית בבית שמש, ומשוחחת עם הוריה ועם 12 אחיה ואחיותיה – שניים מהם מתכוננים לחתונה. הניגודים ברורים, אך תגובותיהם הכנות אינן צפויות כלל וכלל.

סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שבת (26.11) 17:00, 20:30

• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה

רנן מוסינזון

פעילה חברתית ויזמית בתחום התרבות והתקשורת העצמאית. ממקימי "החדשות מהירקון שבעים" וגלריית החללית. ערכה במגזין "כביש ארבעים" והשנה זכתה באות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני.

דנה אולמרט

פעילת שמאל וחוקרת ספרות. זכתה בפרס בהט לספרי עיון. מרצה באוניברסיטת תל אביב והקימה את "תחנת כתיבה" לייעוץ לסופרים עם ארנה קוזין ודפנה בן צבי, זוגתה לשעבר שאיתה היא מגדלת שתי ילדות.

[tmwdfpad]

עמליה זיו

דוקטור, משוררת וחוקרת פמיניסטית העוסקת בתיאוריה קווירית. אחת מעורכי "מעבר למיניות" שריכז לראשונה מאמרים קווירים בעברית, הייתה מהמייסדים ומהכותבים ב"הזמן הוורוד" וייסדה את כנס סקס אחר.

רונה קינן

הרבה זמן חלף מאז שרונה קינן הופיעה מול יודעי ח"ן בתיאטרון תמונע, והיום היא נחשבת לאחת הנשים הבולטות במוזיקה הישראלית. כלת פרס אקו"ם, הייתה האמנית המצטיינת של הקרן למצוינות בתרבות. גרמה לנו לרייר כששיתפה פעולה עם גידי גוב.

טלי יעקבי

האישה שמזיזה את האלפיון העליון. בעלת משרד הפקות על שמה. בין לקוחותיה הבולטים: משפחת עופר, אריסון ודנקנר. הפיקה את מסיבת יום ההולדת ה־50 של מדונה ואת החתונה של בר רפאלי ועדי עזרא.

יהודית רביץ

קשה להתחיל לתאר את העשייה המוזיקלית המפוארת של יהודית רביץ, שהשפיעה על דורות שלמים של מוזיקאים ומאזינים להוטים. אחראית לכמה מנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית ומוכתרת כגירל קראש הראשון של כולנו.

נסלי ברדה

ברדה היא אחת העיתונאיות הצעירות הבכירות והמבטיחות בישראל. כתבת התכנית "עובדה". בין היתר חשפה את פרשת רונאל פישר, חקרה את סיפור ישי שליסל ואת הקשרים בין המפכ"ל לשעבר יוחנן דנינו לקצינה זוטרה.

ד"ר טלי פורטר

מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ביניים ומרפאת לב האישה בבילינסון. פורטר פועלת לקידום המודעות לבריאות האישה וגורמי הסיכון הייחודיים לנשים, בתוך עולם הרפואה ומחוץ לו: באקדמיה, בכנסת ובוועדות של משרד הבריאות. היא גם הקימה כנס ראשון מסוגו בארץ בשם Cardio Femme, שאליו מגיעים אנשי מקצוע והוא מוקדש ללימוד בריאות האישה.

דלית רצ'סטר

עורכת בכירה בגלגל"צ ודי.ג'יי בולטת. רצ'סטר מנגנת בפסטיבלים בארץ ובעולם, ואם תהיתם מי הרימה לכם במסיבת הרחוב בכיכר המדינה בפורים, אנחנו שמחים לפתור לכם את התעלומה.

גלית בן שמחון

אשת שיווק ויועצת עסקית. לשעבר סמנכ"לית בהפניקס וניהלה את משרד השיווק מגזרים. מייסדת סוכנות אסטרטגיה עסקית ושיווקית.

דפנה בן צבי

אשת תקשורת לשעבר, עורכת ספרות וסופרת ילדים זוכת פרס דבורה עומר על ספרה "זוזי שמש".

אליוט

זמרת ודי.ג'יי. סולנית להקת פוליאנה פרנק ומלמדת תקלוט והפקה.

איילת לטוביץ'

השפית של שלושת סניפי ביתא קפה ועורכת ספרי בישול.

יהלומה לוי

לשעבר אשת תקשורת בכירה ומנכ"ל רדיו תל אביב. היום לוי היא שפית ובעלת מסעדת יהלומה בנמל.

מיכל רומי

מנכ"ל ומייסדת שותפה במשרד הפרסום מקאן ואלי, שלאחרונה זכה בפרס 100 למצוינות. רומי היא גם המייסדת, העורכת והמו"ל של מגזין התרבות "כביש ארבעים".

אורית רביבו

שותפה במסעדה המצוינת ומעוז הקהילה הנשית ג'וז ולוז עם עלמה פוגל, לשעבר בת זוגה.

עלמה פוגל

שותפה במסעדת ג'וז ולוז ובקפה בתה וגריגה.

יולי נובק

מנכ"ל שוברים שתיקה. בעבר רכזת מתנדבים ורכזת דירקטוריון בחושן.

מיה בנגל

אשת תקשורת, יועצת לארגון שוברים שתיקה ולפוליטיקאים מהשמאל. ייעצה לציפי לבני והגישה את "ערב חדש" לצד דן מרגלית.

איריס רחמימוב

פרופסור, חוקרת בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בין היתר גם היסטוריה מגדרית ולהט"בית.

ציפי ורימה רומנו

ציפי היא אשת יח"צ ובעלת מותג האופנה רימה רומנו שאותו מעצבת בת זוגה רימה.

מורן רוזנבלט

במאית ושחקנית ("תפוחים מן המדבר", "שבלולים בגשם"). זכתה בפרס אופיר על תפקידה בסרט "חתונה מנייר".

קורין אלאל

זמרת, מלחינה וכוכבת אמיתית. מקומה בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית מובטח.

אסי לוי

שחקנית קולנוע ותיאטרון זוכת פרסים. זכתה בשני פרסי אופיר על משחקה ב"קשר עיר" ו"אביבה אהובתי".

גילי שם טוב

יועצת תקשורת ודוברת תאגיד השידור הציבורי. עיתונאית ספורט בדימוס.

חן יאני

מוזיקאית, די.ג'יי ושחקנית. הייתה סולנית המחשפות שבה ניגנה גם יפעת נץ. מקליטה אי.פי חדש לבדה ואנחנו מחכות לו.

אירית מגל

העורכת הראשית של תוכנית הבוקר של קשת. ערכה בחדשות 2 והייתה כתבת החינוך של גל"צ.

רוית הכט

עיתונאית ופובליציסטית. עורכת מדור הדעות של "הארץ" בדיגיטל וסגנית עורך מדור הדעות בעיתון.

רוני ססלוב

ססלוב היא ייננית ומנהלת את הטייסטינג רום בשרונה.

יעל משעלי

ד"ר משעלי היא מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת מיניות ותיאוריה קווירית באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וממארגני כנס סקס אחר. משעלי היא גם פעילה חברתית וכותבת בהקשרים פמיניסטיים, מזרחיים וקוויריים, פרפורמרית ומשוררת.

אורנה אושרי

המעצבת הראשית של "ידיעות אחרונות". ערכה את "הזמן הוורוד".

דנה גילרמן

אוצרת אמנות ומבעלי מיזם ויטרינה ארט – יצירות במחירים נגישים. מבקרת האמנות ב"ידיעות אחרונות".

מאיה בקר

עורכת הספרות של "ידיעות אחרונות".

אפרת טולקובסקי

חברת מועצת העיר תל אביב־יפו מטעם סיעת מרצ והמרימה הרשמית של מצעד הגאווה 2016.

טלי שלום עזר

במאית ותסריטאית ("פרינסס", סרוגייט").

ליבי טישלר

מנהלת קריאייטיב. הייתה מנהלת תוכן במשרד הפרסום מקאן ואלי. טישלר היא בת הזוג של טלי שלום עזר והן מגדלות תאומות מתוקות.

ענת ניר ודנה זיו

יוזמות ומנהלות פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". ענת היא חברת הוועד המנהל באגודת הלהט"ב. עמדו מאחורי ליין המסיבות דנה וענת והיום מפיקות את ליין CULT.

ליאור אלפנט

המנהלת האמנותית של פסטיבל "לסבית קטלנית". ממנהלות פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה וממייסדות עיתון "פוליטיקלי קוראת".

נרקיס טפלר

די.ג'יי, רזידנטית מועדון הברקפסט ומפיקת הליין XCCV עם תמי ביברינג. ממפיקות פסטיבל האמנות בורדליין.

תמר אייזנמן

זמרת ויוצרת ששיתפה פעולה עם אמנים כמו אסף אבידן והדג נחש.

תמר עמית יוסף

כוכבת הסדרה "גאליס", עיתונאית, שדרנית רדיו וחברה בתא העיתונאיות. ביסקסואלית.

יעל דקלבאום

זמרת ויוצרת, חברת להקת הבנות נחמה, ששירן "להיות" ("So Far") זכה בפרס הישג השנה של אקו"ם. אלבומן הראשון הגיע למעמד של אלבום זהב.

נירית אנדרמן

עיתונאית. החלה את הקריירה שלה ברדיו ובטלוויזיה, והיום משמשת כתבת ועורכת קולנוע בעיתון "הארץ".

ירדן סקופ

כתבת החינוך של "הארץ" וממקימות תא העיתונאיות.

נועם זדה

מפיקת הליינים סבן אילבן וצ'ארט פארטי. מפיקת הליין SHABAT עם קרן דותן ומיטל תוהמי, איתן יצרה את מותג המסיבות BE PROUD.

גלי שטרקמן

מנהלת הפקה במשרד הפרסום באומן בר ריבנאי.

אליס חיון

חיית לילה שמוכרת בעיקר מליין המסיבות קרן ואליס זצ"ל. מפיקה את הליין ONE WAY.

קרן סוויסה

מפיקת ליין המסיבות זותי עם בתי עזרי ומורי באום.

מיכל שר

די.ג'יי, מנגנת בפסטיבלים ברחבי העולם, רזידנטית ליין IT’S BRITNEY BITCH.

יעל גל

מבעלי השפגאט והמיני קלאב.

אלינור דוידוב

עיתונאית וממייסדי ארגון העיתונאים ותא העיתונאיות.

מיה דנון

די.ג'יי ומפיקת מוזיקה אלקטרונית. מלמדת בבית הספר למוזיקה הכיתה ומגדלת דור חדש של מפיקים.

אריאלה לנדה

המלכה של חיי הלילה הלסביים. בעלת הבר בית אריאלה. בעבר הייתה בעלת המינרווה והבר ג'ואיש פרינסס.

עדי קייזרמן

ניהלה את מינרווה, ולאחר שהמקום נסגר לקחה בעלות על בית השואבה, בזמנים שללסביות היה רק פאב אחד. מבעלי חנות היין מנו וינו.

רוני הלפרן

דוקטור, מרצה בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "גוף בלא נחת".

נינה הלוי

הקימה את מאפיית לחמנינה עם בת זוגה, דגנית הלוי. נציגת הציבור בוועדה לשינוי מין. קיבלה אות יקירת הקהילה לבריאות טרנסג'נדרית.

כרמן אלמקייס

אקטיביסטית מזרחית, ממקימי לא נחמדים – לא נחמדות. מנהלת הפרויקטים בתנועת אחותי וממלווי המאבק לשחרור יונתן היילו.

רעות נגר

מבעלות בר האמזונה, מפיקה ועורכת באתר WDG – חדשות הקהילה הגאה.

חן אריאלי

יו"ר שותפה באגודה ומרצה במסגרות שונות בנושאי דימוי גוף.

נעם נבו

תסריטאית ("גאליס", "נויורק"), כותבת לפרומואים ופרסומות ומוזיקאית.

• דן מרגלית
• איריס רחמימוב
• מורן רוזנבלט
• תפוחים מן המדבר
• אביבה אהובתי
• קשר עיר
• גילי שם טוב
• יפעת נץ
• אירית מגל
• הבוקר של קשת
• רוית הכט
• ערב חדש
• מיה בנגל
• חושן
• טלי יעקבי
• משפחת דנקנר
• רונאל פישר
• טלי פורטר
• Cardio Femme
• קרדיולוגיה
• דלית רצ'סטר
• גלית בן שמחון
• הפניקס
• זוזי שמש
• פוליאנה פרנק
• מיכל רומי
• מקאן ואלי
• בתה וגריגה
• יולי נובק
• מיה דנון
• כרמן אלמקייס
• יונתן היילו
• ענת ניר
• דנה זיו
• לסבית קטלנית
• CULT
• סבן אילבן
• עמליה זיו
• ג'ואיש פרינסס
• מינרווה
• איילת לטוביץ'
• עובדה
• נסלי ברדה
• הארץ
• בר רפאלי
• מדונה
• יעל גל
• תמר אייזנמן
• יוחנן דנינו
• חן יאני
• אסי לוי
• Be Proud
• יהודית רביץ
• דנה אולמרט
• אחותי
• ידיעות אחרונות
• הדג נחש
• תל אביב
• רוני הלפרן
• ג'וז ולוז
• להט"ב
• בית אריאלה
• שפגאט
• רימה רומנו
• אסף אבידן
• לחמנינה
• עלמה פוגל
• אורית רביבו
• ציפי לבני
• טלי שלום עזר
• פרינסס
• רעות נגר
• טייסטינג רום
• מנו וינו
• ציפי רומנו
• רנן מוסינזון
• זותי
• בתי עזרי
• קרן סוויסה
• מורי באום
• אליוט
• אפרת טולקובסקי
• הירקון שבעים
• תחנת כתיבה
• ארנה קוזין
• שרי אריסון
• רדיו תל אביב
• משפחת עופר
• גאליס
• ישי שליסל
• חתונה מנייר
• נרקיס טפלר
• מיני קלאב
• גידי גוב
• עדי עזרא
• גלגלצ
• קורין אלאל
• שוברים שתיקה
• רוני ססלוב
• יהלומה לוי
• גל"צ
• חן אריאלי
• אריאלה לנדה
• דפנה בן צבי
• עירוני
• אות האיש ההולך לאקטיביזם
• מצעד הגאווה
• מצעד הגאווה
• שרונה