>> מאיה קלופמן (תעקבו דחוף) היא סופרת שבימים אלה מוציאה את ספרה השני, "מחר נרוץ מהר יותר", שעוסק בגיבורה תל אביבית שמתקרבת לשלושים ועושה הכול נכון – העבודה הנכונה, החבר הנכון, בתקווה שמענה על הצ'קליסט יעשה אותה מאושרת. ונחשו מה. מאיה קלופמן גרה בצרפת, בגרמניה וגם קצת בשנגחאי ובסינגפור, ועכשיו בתל אביב עם כלבה שחורה ובן זוג. בכל יום היא מספרת לעצמה שאין כמו תל אביב.הספר מחכה לכם כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> ילדה קטנה עם שניצל ענק וספוט לשקיעה // העיר של שירי ברוק-שגיא
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

"מחר נרוץ מהר יותר", עטיפת הספר

1. המגדלור

אסור לי להיכנס לחנויות ספרים. כשאני נכנסת לחנות ספרים, כל השליטה העצמית שבניתי, תוצאת שלושה עשורים של עבודה עצמית, מתפוגגת תוך שלושים שניות ואני רוצה לקנות הכול. הבעיה חמורה במיוחד במקומות כמו המגדלור, שהם גם יפהפיים וגם מחזיקים ספרים שנבחרו ביד חכמה ובתשומת לב. סביר להניח שתמצאו אותי מלטפת את כל הכריכות תוך כדי שאני ממלמלת שאסור לי, אסור לי, כל הדרך אל הקופה. בעיה נוספת היא הצוות המקסים של החנות, שיעז לומר לי שבחרתי ספרים מעולים ושזה רעיון נהדר, לשאול אילו ספרים אחרים של נטליה גינזבורג כבר קראתי, ולומר ש"העיר והבית" מתאים לי בדיוק. מזל שעברתי לספרים דיגיטליים.
מקווה ישראל 18 תל אביב

2. תחנת אלנבי של הרכבת הקלה

תחנת אלנבי של הרכבת הקלה היא כמו שער למציאות אלטרנטיבית: גרסה של ישראל שבה יש תחבורה ציבורית מתפקדת, תכופה, בתחנות נקיות. קשה להאמין, אבל אנשים אפילו עומדים שם (לרוב) בצד הימני של המדרגות הנעות. כניסה לתחנה של הרכבת הקלה היא בעיניי כמו קפיצה קטנה למדינה שהייתה אפשרית לנו, לרגע שבו כמעט היינו יפן או סינגפור. ואז, כמובן, יורד גשם, הקריין מכריז שהרכבות ייעצרו בתחנת אליפלט עקב תנאי מזג האוויר, וכולנו נזכרים שאנחנו בלבנט בעצם.

3. ספריית מגדל שלום

אני מאמינה גדולה בכוחן של ספריות, מאז שבכיתה ג' סיימתי לעבור על כל ספרי הילדים והספרנית ואני סיכמנו שהיא תעלים עין אם אקח גם ספרים מהמדפים של הגדולים.ספריית מגדל שלום היא אולי לא הספרייה הכי גדולה בעיר, אבל הנוף שלה לנווה צדק ולים הופך אותה למקום המושלם לשבת לקרוא בו. בנוסף לשימושים הרגילים, יש בה לא מעט אירועי ספרות ותרבות מופלאים (כשאומרים לכם להגיע בשבע, כי אחר כך השערים לבניין נסגרים, באמת מתכוונים לזה. אל תנסו את הצוות). רם וצוות הספריה מקדישים גם לא מעט זמן ומשאבים לתמיכה ביוצרים. כתבתי את רוב הספר השני שלי בחדרי הכתיבה האחוריים, שגם להם יש נוף אגדי (עם הציבור הרחב סליחה). לפי חוקי הפורמט מותרת רק ספרייה אחת, אז אוסיף שאוט אאוט קטן לברטה הספרנית מספריית ניסטור, שאם תחליט שאתם קוראים מספיק מהר, גם תאפשר לכם לקחת יותר משלושה ספרים בבת אחת, וכך עזרה לי לעבור את תחילת המלחמה שבה יכולתי לקרוא רק ספרים טיפשיים.
אחד העם 9 תל אביב

4. פארק המסילה

המילה פארקאולי גדולה על המקום הזה, שיש בו בעיקר מסילה, אבל הוא בכל זאת חלקה קטנה של דשא ושמיים במרכז העיר. בתי הקפה, הספסלים וגינת הכלבים הופכים אותו ל"מקום שלישי" מושלם. בסופי שבוע אני לפעמים מוצאת את עצמי פעמיים או שלוש ביום בפארק, מטיילת עם הכלבה, יושבת עם חברים ובן הזוג שלי בדשא, שותה קפה.

5. חוד המחט

בית הקפה שאני מתגעגעת אליו מאז שגליתי דרומה.גם חנות תקליטים, גם דוג פרינדלי, ובעיקר כזה שלא מגרשים בו לקוחות שיושבים שעות עם הלפטופ ומנסים לכתוב ספרים, אבל מצד שני מצליח שלא לייצר את אווירת הזה-בעצם-משרד שיש בהרבה בתי קפה שמאשרים לפטופ בעיר. זולג לאט מקפה לאלכוהול ככל שהיום מתקדם.
דיזנגוף 225 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

בתור רוכבת אופניים לא-חשמליים, קשה להשתחרר מהתחושה שכל מי שנמצא על שביל האופניים מנסה להרוג אותי אישית. רוכבי קורקינטים שעבורם מגבלת המהירות היא המלצה, הולכי רגל שלא מצליחים לזהות את הסימון הירוק של שביל האופניים, שליחי מזון – אני חמודה, אשמח שתשאירו אותי בחיים, תודה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "על נהרות" שלאריאל כהןבמוזיאון תל אביב. אני בדרך כלל חשדנית כלפי עבודות מיצג, אבל יש משהו ייחודי באופן שבו האמן מחבר בין נקודות שונות לאורך ההיסטוריה, מפרק אותן ועושה מהן משהו עכשווי מאוד, רלוונטי מאוד, ובעיקר מעורר מחשבה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
"סיום מדומה" שלנועה סוזנה מורג. ספר קצר ודחוס שמסתכל על האפשרות לפרוש מהחברה האנושית, כמו טייק ישראלי על "סרוטונין" של וולבק אבל קצת יותר אופטימי (בלי ספוילרים). לא ממליצה לקוראים שמעוניינים בספר משמח או לכאלו שמחפשים תשובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פרויקט ילדי המוזיקה של יפו, של עמותת מקור, מקים מרכזי מוזיקה עבור נערים מוכשרים בסיכון. ממליצה לקנות כרטיס לאחד מהמופעים שלהם, שבהם הנערים מופיעים עם האומנים הכי גדולים בארץ, או לתרום ישירות לעמותה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שחף, הסייר הקהילתי של לב תל אביב דרום. אדם שעושה את העבודה שלו טוב באופן חריג, ובכך לא שונה בהרבה מסעיף הרכבת הקלה לעיל.

מה יהיה?
אני אופטימית, קצת מטבעי, קצת כי אני לא מרגישה שיש ברירה אחרת.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• המגדלור
• רכבת קלה: תחנת אלנבי
• מגדל שלום
• פארק המסילה
• חוד המחט

ערן קול (למה שלא תעקבו), יליד תל אביב, הוא הבעלים של בית העמודים, בר הופעות ג׳אז הפועל כבר כ־15 שנה וזכה לשבחים מאתר Business Insider וממגזין הבלוז והג׳אז האמריקאי DownBeat. הוא גם היה שותף בבר היין "טו סקוור רוט" שנסגר בשנה שעברה, וכותב ומלחין בפרויקט המוזיקלי שלו "פלנקטון". בקרוב אב לראשונה בחייו. ביוני שעבר נאלץ המועדון המעולה לפנות את מקומו בבניין ההיסטורי ברחוב רמב"ם שנכנס לשיפוצים, לוקיישן חלופי עדיין אין, אבל בינתיים תוכלו ליהנות כבר הערב (שלישי, 3.2) מהשת"פ הנרקם בינו ובין בית ליבלינג, במסגרתו ייערכו שתי הופעות ג'אז משובחות בערב אחד.תהיו שם. כרטיסים כאן.

>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג
>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא

1. חוף הסלעים ביפו

אני גר ביפו כבר עשור, ואין מקום בעיר שאני אוהב יותר מרצועת הסלעים שעל שפת הים שם. רחוק מההמולה של תל אביב, כמעט בתולי ושקט. בדרך כלל רק כמה דייגים, והרבה ים. אני אוהב לצלול שם בצלילה חופשית, לרדת מתחת לפני המים ולפגוש שכבה אחרת של המקום: היסטוריה ששוכבת על הקרקעית, להקות דגים, מדוזות גדולות ומה לא. זה נותן לי אוויר ונשימה מכל הלחץ היומיומי של העסקים והחיים הלא פשוטים כאן.

2. פארק המסילה

כמו הרבה תל אביבים, אני מוצא את עצמי מבלה לא מעט באזור של פארק המסילה. בפועל, אני מגיע לשם בעיקר בשבילבר שחורישנמצא ליד האוגנדה – מה שאני אוהב לקרוא לו האוגנדה למבוגרים יותר. יש שם אווירה לילית משוחררת, מקום קטן וצפוף, בדיוק כמו שאני אוהב, והצוות ברובו מאוד נחמד. אני עובר לא מעט גם ב־Kissa. בתור חובב ג׳אז, למרות שאין שם הרבה ג׳אז, אני מגיע בעיקר בגלל האנשים – הרבה מהג'מעה שם מבית העמודים, ויונתן לוי חבר טוב ואחראי על התוכן, ועושה עבודה טובה מאוד.
>> שחורי, סמטת בית הבד 5 תל אביב // ג׳אז קיסה, דרך יפו 7 תל אביב

3. דיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר הוא חוויה שקשה להסביר. מצד אחד הוא כמעט לא השתנה מאז שאני זוכר אותו מהניינטיז – המסיבות של הדראם אנד בייס בחניון, ילדי הסנטר, הקולנוע, חנויות הדיסקים ושוק האוכל. מקום מלא בזיכרונות טובים. מצד שני, היום אני מגיע בעיקר בשביל היומיום: לאסוף חבילה מ־KSP, לקנות שלט חדש לנינטנדו שנהרס, או איזה בגד. והוא עדיין שם, אותו סנטר.

4. חוף הסלע בבת ים

אמנם זה כבר לא תל אביב, אבל חוף הסלע בבת ים הוא הכי קרוב שיש. זה החוף הכי יפה באזור בעיניי, ובעיקר כזה שמפתיע כל פעם מחדש. בתור חובב צלילה חופשית זה מקום שאני נותן בו סשנים יותר ארוכים. יש שם ריף סופר מפתיע עם תמנונים, טריגונים ודגים גדולים. בעיניי זו אחת מרצועות הים התיכון הכי טובות שיש לנו כאן.

5. בית ליבלינג

בית ליבלינג הוא מקום סופר חמוד עם צוות מתוק, ואני שמח מאוד שדוד עתי שידך בינינו לטובת האירועים של בית העמודים. דוד הוא שותף שלי מהבר־יין שהיה לנו, "טו סקוור רוט" שנסגר ביוני שנה שעברה – חודש אחרי שבית העמודים נסגר. דוד הוא שף אדיר, חבר קרוב ושותף נהדר. עכשיו אנחנו בעיצומם של שיפוצים לקראת פתיחה מחדש של בר־יין־מסעדה, עם חיזוק של שותף נוסף, ג׳סי בודק, יינן בחסד, שמייצר יין מקומי מעולה ביקב ביאליק, וגם יבואן וסומלייה שעבד במסעדות מהשורה הראשונה כאן. הפתיחה צפויה להיות באפריל הקרוב, ברחוב זבולון 14. בית ליבלינג עצמו פועל לקידום וחשיפה של תחומי האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, והוא גם בית תרבות. האופן שבו הם מארחים – בחום, בכנות ובלי פוזה – הופך את העבודה שם לתענוג אמיתי.
אידלסון 29 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש בעיה עם העבודות של הרכבת הקלה. ישנם רחובות שהפקקים מתנקזים אליהם – הרצל ונחום גולדמן, שלא נדבר על האיילון. זה פשוט סיוט, ועם העצבים של האנשים זה הצד המכוער של תל אביב שיוצא שם. אני מקווה שהרכבת הקלה אשכרה תגיע מתישהו ואז הכול ייראה נייס, אבל בינתיים עובר כאן נצח של רעשים. תוסיף לזה את כל הבנייה והתמ"א בכל מקום – וזה פשוט לא כיף.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
החגיגות של יום הולדת 14 לבית העמודים בבית ליבלינג בדצמבר היו אירוע ממש מרגש בשבילי. אחרי חצי שנה בלי פעילות, לחזור לערב עם קהל, לראות את כל הפרצופים המוכרים, את הנגנים ואת ההתרגשות של לפני ואחרי הופעה – זו תחושה שקשה להסביר במילים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
שוב לא אהיה אובייקטיבי ואגיד שפרויקט המוזיקה שלי, פלנקטון, שהאלבום השני שלו "צסטרום באפלה" יצא ממש חודשים לפני המלחמה, חיזק אותי במיוחד. אלבום שעוסק בשברון לב אבל גם באהבת הארץ הזאת והאדמה הזאת, עם שיר שנכתב ונקרא בשמו “כביש 90” – קטע אינסטרומנטלי שמתאר מסע שלם וארוך, ממש כמו הכביש. פלנקטון זה הצד האמנותי שבי שתמיד יהיה קיים וגם קדם להכול. אני שמח שהצלחתי לשלב את המוזיקה בחיים שלי, וב־2018 התחלתי את המסע שלי עם הפרויקט היקר הזה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל תרומה שחטופים שחזרו מבקשים. זה הזוי בעיניי שהם צריכים תמיכה מהעם, ושהמדינה לא דואגת להם אחרי מה שהם עברו והמחדל הלא הגיוני שקרה. זה פשוט מצער ומרתיח אותי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אשתי, דנה וילונסקי היקרה, שנושאת את בני בבטנה בחודש שמיני להריון. פסנתרנית קלאסית ומורה בחסד.

מה יהיה?
כמו שהחברים של נטשה אמרו: "שאלה אחת קטנה שנשאלת פעמיים – מה יהיה, מה יהיה".

• העיר שלי
• בית העמודים
• חוף העלייה
• פארק המסילה
• מיראז' ג'אז קיסה
• דיזנגוף סנטר
• בת ים
• בית ליבלינג
• הרכבת הקלה

את החזית שלה תזהו על פי גרפיטי ענק מתוך "חגיגה בסנוקר", את השם תזהו מהסלנג האמוני הנפוץ ותמצאו שם גם את ה"הכל לטובה" הנחמני – אבל גם אם אתם חוטאים מדופלמים כמונו, אין מה להירתע מהבורקס החדש שבפארק המסילה, כי בדקנו, הוא מצוין. למקום קוראים "בורקס אבא תודה", למרות שהמתכון הוא בכלל מתכון סודי של הסבתא, והוא בהחלט עורר את סקרנותנו – ואז את בלוטות הטעם והריח שלנו. באמת שאין על בורקס.
>>בובי משום-מקום: סמאשבורגר חדש וממזרי נולד אצל השכנים שלנו

"בורקס אבא תודה" הגיע אלינו כל הדרך מראשון לציון, שם הוא פועל כבר שנתיים. מדובר בעסק משפחתי בניהולו של יוסי לוי, שמכין בורקס המבוסס על מתכון של סבתו, שדווקא לא מגיעה מעדה שופעת בורקסים כמו הבלקניים, אלא דווקא ממורשת מרוקאית. עם זאת, היא היטיבה להעמיד מתכון מכובד שאינו חוטא ביותר מדי שמן, מרגרינה או חמאה. אז מה הסוד? מלבד שהעובדה שזה בורקס טרי ובעבודת יד, יוסי לא הסכים לספר לנו. אז נאלצנו לזלול בורקס אחר בורקס, ולנסות ללא הצלחה לנחש. מה שכן, לא סבלנו מאצבעות שמנוניות בסיום האכילה, אז לפחות נועדנו בעצמנו שיש בזה אמת.

הבורקסים קלאסיים וכמיטב המסורת – ממולאים בגבינה בולגרית, תרד טבעוני, תרד וגבינה או תפוח אדמה – ומגולגלים לצורת שבלול. הם פריכים, חמימים ובהחלט ערבים לחיך, ואתם יודעים שלפעמים (או תמיד) כל מה שרוצים באמצע יום הוא בורקס, והנ״ל אפילו לא הותיר אותנו עם צרבת, אלא נותר קליל ונעים בבטן. המחיר גם הוא מפתה, כאשר יחידה עומדת על 8 ש״ח, ואם רוצים קומפלט עם רסק, טחינה, זיתים, חריף וביצה התענוג יעלה 28 ש״ח. סבבה לגמרי, במיוחד לארוחה כזו שכוללת כל אבות המזון (ואולי קצת שומן טרנס, למרות שטרם גילינו את המרכיב הסודי).

אין פה חידושים והמצאות יוצאי דופן, אלא דווקא זיקה נוסטלגית לפעם שמתבטאת גם בשני הקינוחים בעבודת יד שמצאנו במקום – קרם בוואריה רך ומלטף, עם סירופ שוקולד כמו של פעם ושברי בוטנים, או מלבי שעשוי במרקם טוב (למרות שהסירופ הוורוד שלו חוטא בטעם תעשייתי מעט) שעולים 13 ש"ח לקינוח. "אנחנו שמחים לבוא לעיר הגדולה עם המוצר שלנו, שאנחנו מאמינים בו בכל הלב", אומר לוי. "הוא מבוסס על חומרי גלם איכותיים ונאפה טרי בוקר בוקר".

פארק המסילה ידוע בעסקים בעלי אופי יותר עירוני-תל-אביבי-אייל שני במהותם, כך שמרענן לפגוש עסק שמתהדר באיור (שמבוצע בכישרון רב) של דמות זאב רווח מ"חגיגה בסנוקר", בעודו זולל. החל משבוע הבא, המקום צפוי להתחיל לפעול במתכונת של 24 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע – כלומר, פתוח כל הזמן, למעט בשבת. וזה אומר בורקס (עם או בלי ביצה) כל היום וכל הלילה. וכך נשאלת השאלה – האם אנחנו עדיין עיר ללא הפסקה? מקום שיביא תושבים לדחוף בורקס בפארק אחרי מסיבה באמצע הלילה? רק הזמן יגיד, אבל בינתיים, תודה אבא על הבורקס שהבאת לנו. אז, סליחה, זו בכלל סבתא.
פארק המסילה, ליד תחנת הרכבת אליפלט. עד סוף השבוע הקרוב 7:00-00:00, החל משבוע הבא 24/6

• אוכלים שותים
• בורקס
• פארק המסילה
• לילה בתל אביב

>> גיא ברטשניידר, השף הראשי של קבוצת המסעדות של אייל שני, עובד אצל החבר'ה היותר טובים כבר 11 שנה. הוא התחיל את דרכו כשף של הפורט סעיד, המשיך כשף של הרומנו, הקים את המיראז', גילה וננסי, הדבורה ומקומות נוספים ברחבי העולם ולפני שנתיים הגה והקים את הגלידה של הקסטה בפארק המסילה. כיום הוא אחראי על כל המקומות של אייל שני בארץ, ועל פיתוח הקונספט הקולינרי של העסקים החדשים.

>> מקום לשבור תקרת זכוכית ובר להתבצר בו // העיר של מיכל אהרוני
>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

"הייתי ילד ששונא לאכול. לא אהבתי ירקות ופירות ולא נגעתי בדגים. בצבא התחלתי לטעום דברים בפעם הראשונה כי לא הייתה לי ברירה, ודי במקרה הגעתי אחרי השירות לעבוד במטבח בבר תל אביב. התאהבתי במטבח, אבל הבנתי שזה לא האוכל שאני רוצה לבשל", הוא משחזר את הרומן עם הסירים והמחבתות. תוך כמה חודשים הוא הגיע לפורט והתוודע לאייל שני ולשפה הקולינרית שלו, וכל השאר היסטוריה. "התלהבתי מהגישה שלו, שמקדישה לירקות אותה תשומת לב כמו לבשר או דגים, אם לא יותר. היופי בבישול עונתי חיבר אותי לאדמה והפך את הבישול במסעדה למעניין ונכון יותר עבורי".

1. תשקם

תשקם הפך להיות הקפה הקבוע שלי ושל בת זוגי. בתוך שוק לוינסקי השוקק דור יצר מקום שקט ונעים עם קפה טעים, לא הגל השלישי לשם שינוי. קפה שיכול להזכיר פינה ברחובות איסטנבול, עם יחס נעים בין הרחוב לחלל הפנים. זה בית קפה מינימליסטי שגם ברגעים הצפופים שלו מצליח לשמור על שקט ורוגע וכולם מרגישים בו בנוח. אני חושב שדור פיצח את השילוב האידיאלי ויצר מקום צפוף אבל רגוע ונינוח. אפשר לאכול שם פטאייר ומעמול לצד סקונס מלוח או מתוק, או פיתה הנאפית במקום עם חביתה.
זבולון 5 תל אביב

2. בוסר

חנות יין שאפשר לשבת בה על הבר או בחוץ עם בקבוק שנקטף ישר מהמדף. על המדפים יש מבחר גדול של יין מכל העולם, עם טווח מחירים רחב, ומרתף מדהים למי שרוצה לחקור ולהעמיק עוד יותר. לבוסר יש מגוון יינות שלא היה מבייש מסעדת מישלן. הכרתי את גל עוד בתקופה שעבד בבסטה, והוא זיהה את הסקרנות שלי ליין. ידעתי שברגע שהוא יפתח מקום, זו הולכת להיות הזדמנות בשבילי ללמוד עוד על יין ולטעום דברים חדשים. בוסר הפך להיות המקום שאני נמצא בו כמעט כל ערב, עם קבוצה של אנשים שהתלכדו סביב האהבה ליין. גל ותור הפכו להיות חברים טובים במהלך השנים ואחראים לתחביב הכי יקר שלי.
החשמל 5 תל אביב

3. הבורקס של אבא

אני ממש אוהב מקומות שמצד אחד קפאו בזמן, ומצד שני למי שמפעיל אותם יש תשוקה אמיתית לעבודה שלו. בורקס של אבא זה בדיוק מוסד מהסוג הזה. בורקס בויוס זה בורקס טורקי שהגיע מאיזמיר. הוא עשוי מקמח, שמן וטחינה, בניגוד לבורקסים על בסיס חמאה. אני מת על הבורקס הזה, ולפעמים אני מתחיל שם את היום שלי עם שבלולים קטנים ממלואים תרד, גבינה ותפו"א. כשאני ממש רוצה להתפנק אני לוקח בויוס גדול עם ביצה קשה.
צ'לנוב 23 תל אביב

4. המקום של אוסי

הכרתי את המקום של אוסי כשאוסי עוד הכינה בעיקר כריכים, והייתי אוכל כריך אגדי של חביתת ירק בג'בטה. מאוחר יותר היא התחילה להכין גם תבשילים לצהריים: תבשיל בשר מפורק, ערימת שניצלים ועוד כל מיני דברים טעימים. אוסי מקבלת את פניך, לוקחת את ההזמנה, מכינה את האוכל, מגישה לך אותו, מפנה אותו מהשולחן ושוטפת את הכלים. it's a one woman show, וזה מושלם. היום אני בקבוצת וואטסאפ שבה אוסי מעדכנת אותנו אם היא פותחת באותו יום או לא, לפי שריר החשק שלה.
מקווה ישראל 12 תל אביב

5. בוב

בר יין שכונתי של קבוצת בר 51 הנהדרים. מי שאחראי על המקום ומנהל אותו הוא מור בן שמעון, חבר טוב ואיש יין מבריק. קשה למצוא מקומות בעיר שמשלבים בין עיצוב יפה, מבחר יין מדהים ואוכל לא פחות טעים. זה מקום שתוכנן להיות קטן ואינטימי אבל די מהר הפך להיות ה-מקום שאנשים רוצים לשבת בו ולשתות. גילוי נאות, בת זוגי עיצבה את המקום אז אולי זאת עוד אחת מהסיבות שאני כל כך מחובר אליו.
בן יהודה 17 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש מקום שאני אוהב מאד, ומבלה בו הרבה מזמני אבל מרגיש שיש בעיה קשה בתכנון שלו – פארק המסילה, או איך שאני אוהב לקרוא לו "איילון של האופניים". זהו פרויקט מדהים שמחבר בין העיר לים דרך פארק ארוך עם המון מקומות בילוי ופינות לשהות בהם. בפועל, שביל האופניים שבו מחלק בין בתי הקפה והעסקים לאזור שבו אפשר לשבת, לשחק עם הילדים וללכת ברגל, ובסופו של דבר אתה צריך לחצות את השביל הזה הלוך וחזור. אנשים היום נוסעים יותר ויותר באופניים וקורקינט חשמליים במהירות מטורפת, ובמקום שזה יהיה מקום בטוח ונעים לאנשים בכלל ולילדים בפרט – מפחיד לחצות שם כמו באייילון. אני לא רק מתלונן, אני גם מציע פתרון! בקופנהגן, עיר שבה שמונים אחוז מהאנשים נוסעים על אופניים, באזורים מסוימים שבהם יש צפיפות או חיכוך עם אזורי ישיבה ובילוי, יש כל כמה מטרים מספר באמפּרים שמחייבים את הרוכבים להאט. הלוואי שיעשו את זה גם פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ביוני האחרון ביקרתי בברלין, זה היה עוד בזמן המלחמה בעזה, והלכתי לראות את התערוכה של יוקו אונו ב-Neue Nationalgalerie של מיס ואן דר רוהה. הציגו בה את העבודה שלה ושל ג'ון לנון מהתקופה של מלחמת וייטנאם. אהבתי את המסרים הפשוטים והקולעים שלה: לדמיין שלום, לדמיין מציאות אחרת, לדמיין שהמלחמה נגמרת… היא הציגה חלקים מהשירים שלהם שהתפרסמו בעיתון בניו יורק טיימס כפרסומות על עמוד שלם. התערוכה הזכירה לי שגם פעם היו מלחמות, ובסוף הן נגמרו. הייתי צריך את התקווה הזאת ברגע ההוא. אני עדיין חושב שזה מאד חשוב להיות מסוגלים לדמיין מציאות אחרת גם פה, כדי שנוכל לייצר אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בחודשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה שמעתי שוב ושוב את השיר "איפה טעינו" של אושיק לוי. נתקלתי בו במקרה והוא מיד ריגש אותי. יש בו אהבה עמוקה למדינה ורצון לתת ולעשות בלי תמורה, לצד שברון לב גדול ותחושה שהגענו למבוי סתום. בימים האלה הוא עורר בי הזדהות חזקה ותחושה שאני חלק מההיסטוריה של העם הזה ומהכאב שמלווה אותו. באופן לא צפוי, דווקא מהמקום הכואב הזה הוא נתן לי כוח. השיר חוזר ושואל איפה טעינו ולמה אין תשובה, ואני מאוד מקווה שיום אחד נצליח למצוא אותה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט עמותות קטנות שקמו לאחר השבעה באוקטובר, אבל אני חושב שלפעמים עדיף להשקיע בארגון מוכר עם ניסיון רב, ולכן ממליץ עלנט"ל– מרכז סיוע וטיפול לנפגעי טראומה על רקע לאומי. הם נותנים סיוע נפשי ותעסוקתי, מפעילים מתנדבים ומקבלים תרומות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאולי ועומרי, הבעלים המוכשרים של UOMI ATELIER – בית מלאכה למתכת שמעצב ומייצר רהיטים בדרום העיר. הם התחילו את העסק רק השנה, ומדהים לראות איך הם כבר גדלים ומתפתחים עם חזון, דיוק והרבה לב.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נעשה שיהיה טוב.

• העיר שלי
• אייל שני
• קפה תשקם
• בוסר
• הבורקס של אבא
• בוב בר יין
• פארק המסילה

>> מעין אור (אתם צריכים לעקוב) היא שחקנית, מאלתרת, מחזאית, תסריטאית ומשוררת, לא בהכרח לפי הסדר הזה, והחל ממוצ"ש שעבר היא גם אלופת הפואטרי סלאם של ישראל, אחרי שזכתה בסלאם הגדול מבית תיאטרון האינקובטור, והיא תייצג אותנו באליפות העולם שתתקיים השנה בפאריז. בקצה השני של המדור תמצאו את אחד משני השירים שהביאו לה את הגביע, לפני זה תוכלו לראות אותה בהצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת", שכבר דיברנו עליה איתכם השבוע, תתרכזו.

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. פהקפה

קראו לי קלישאה תל אביבית של לפטופיסטית שיושבת על אמריקנו אחד 4 שעות (אם יש לכם זמן להגיד את כל המשפט), אבל אני חייבת המולה פומבית כדי לכתוב, ולרוב יש לי משהו לכתוב. הפהקפה הוא הקפה השכונתי האהוב שלי, הוא מספק מקומות ישיבה סביב בר (לא מתאים לכולם), מה שמאפשר לי לראות אנשים באים והולכים ועדיין לשמור על מידה של ריחוק מההמון. חוץ מזה, ואולי הכי חשוב, כל העובדים שם נחמדים והקפה והמאפים טעימים.
כפר גלעדי 48 תל אביב

2. שוק בצלאל

השוק הכי טוב בעיניי. אפשר למצוא שם את הדברים הכי איזוטריים וחסרי הקשר, החל משמלת נשף מקטיפה ועד לטי שירט גדולה לרקוד איתה. הכי אני אוהבת לסייר בו לקראת פורים, לבחור בגד שלא הייתי לובשת בחיים (יש שם יציאות של נצנצים ומחשופים שלא דמיינתם בחיים שלכן), ולבנות סביבו תחפושת. האהובה עליי מהשנים האחרונות הייתה חולצה צהובה מלייקרה עם שרוולים מתרחבים, שהפכה לתחפושת של כרמן מירנדה לעניים.

3. הטיילת

וספציפית שביל האופניים מצ'רלס קלור ועד חוף הילטון. רצועה מופלאה לנשום בה אוויר ולראות אנשים רצים בביגוד מינימלי, עם החופש לעצור איפה שאת רוצה, לשים רגליים בחול, לשבת על סלעים בשקיעה או לראות אנשים משחקים כדורעף. למיטיבי ומיטיבות לכת: מתקני כושר לכל אורכה, שמושכים הרבה מאוד שרירים בשעות מסוימות. אפשר גם להשתמש בהם כדי לעשות ספורט.

4. פארק המסילה

היי, זאת שוב אני, הקלישאה התל אביבית! אין מה לומר, אני פשוט אוהבת את המקום הזה. נכון, יש שיגידו שזאת בושה לקרוא למסילת רכבת מחוקה עם קצת דשא בצדדים "פארק", אבל מדובר בציר שמחבר בין יפו ללב העיר בצורה אסתטית ומלאת אפשרויות. פשוט נפגשים באיזו נקודה שרוצים ואז מחליטים לאיזה מ-500 בתי הקפה או הברים ללכת, או יושבים על מעט הדשא שיש ומדמיינים שאנחנו לא צריכים יותר מזה בשביל פיקניק. מקום מושלם. ואולי אני פשוט אוהבת ללכת בקו ישר הרבה זמן.

5. צוותא

אי אפשר להיות שחקנית-שאינה-ברפרטוארי ולא לשים את צוותא בטופ 5. מדובר במקום אייקוני, היסטורי, נוסטלגי ובאופן אישי, כזה שמאפשר לי הכי הרבה יצירה. שם הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית, שם נבחנתי לניסן נתיב, שם הועלה המחזה הראשון שכתבתי, ושם הופיע שלמה ארצי באיזשהו מופע אגדי שלא הייתי בו כי הוא קרה לפני שנולדתי אבל הבנתי שהיה וואו. מקום שמוכיח שפרינג' זה לא תמיד דבר רע. אם אתם חפצים בהמלצה ספציפית, חפשו "פורפליי" ברשתות – אנחנו מופיעים שם כל חודש.
אבן גבירול 30 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית.אוקיי, אני יודעת, ברור מאליו שכל האזור לא כל כך נעים וש"התחנה המרכזית" זה שם נרדף לזונות וסמים (למרות שיש רחובות אחרים ספציפיים יותר בתחום, ואני מדברת עליך, רחוב סלומון), אבל לא מזמן הייתי צריכה ממש להיכנס לתוך המתחם כדי לקחת אוטובוס לירושלים, ולא האמנתי שמדרגות נעות יכולות להפגין כל כך הרבה סטגנציה. נראה כאילו הן לא זזו עשורים, יש שם שכבות על שכבות של צואת יונים, יריקות של שיכורים ובוץ מסוליות של חיילים. לא יודעת, אם ויתרנו על המקום אולי כדאי להפסיק לקרוא לו "התחנה המרכזית".

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הקרנה של"הגלולה"בסינמטק. ווא ווא ווי ווה. ארכיון הסרטים הישראלי העביר את הסרט רסטורציה, חבר המליץ וממש במקרה עשיתי את הפעולה של אשכרה ללכת, ואיזה מזל. מצחיק, הזוי, יפהפה, נוסטלגי, חכם, וירטואוזי. הוואן ליינר שמכר לי את האירוע: "הפיצ'ר היחיד של דוד פרלוב פוגש את התסריט היחיד של ניסים אלוני". מומלץ לכל מי שאוהב קולנוע, מחזות של ניסים אלוני, או את תל אביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת", שיש לי הזכות הגדולה להשתתף בה. מדובר במחזה חריף וקורע מצחוק שכתבו בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שהשתתף בפסטיבל הקומדיה של האינקובטור ועכשיו רץ בתמונע, תחת "קבוצת עבודה" של יגאל זקס. הקאסט חלומי (מאשה שמוליאן, יוסי ירום ותמיר גינזבורג), ההומור מטומטם, והטיל מאיראן שנפל על חדר החזרות שלנו לא הצליח לפנצ'ר את מה שההצגה הזאת עושה לנשמה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
צער בעלי חיים. זאת פשוט הזדמנות להגיד ששלחתי בקשה להתנדב בסניף בהרצל כדי לשחק עם כלבים ואמרו לי שיחזרו אליי, אבל לא חזרו. צער בעלי חיים, דברו איתי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לרנקה – להקה תל אביבית חדשה שעושה פאנקי סינת' פופ. הם כולם בכלל עובדי הייטק לדעתי, אבל עושים מוזיקה מגניבה ונשמעים ממש טוב. יש להם כמה שירים בחוץ והאלבום, אני מקווה, בדרך.

5. מה יהיה?
טוב ורע וטוב ורע וטוב ורע וטוב ורע ואז נמות.

מעין עם י' אחת // מעין אור

"מעין עם י' אחת" אמא שלי קוראת לי, אתם יכולים לקרוא לי מעין. אבל לכתוב עם יוד אחת.
לא שזה כזה עניין, פשוט למה לא לבוא לקראת – הבן אדם – שאתם באים לקרוא לו
כלומר לכתוב
אבל הכל טוב
עוד אות, פחות אות
זאת רק אות
אותי זה לא אמור לשנות
וזה בסדר לטעות.
זה פשוט שיש טעויות שמצביעות על מהות, ויש אותיות שנוגעות בזהות, וזה לא שיש לי תלות באיות או בכמות, אבל בכנות – ככה לא נראית חברות.

סליחה
אני יודעת שזו טרחנות לשמה
כי שני השמות לא שונים בהיבט הלשוני
אבל מעין עם שני יודים היא פשוט לא אני
תראו, אני לא רוצה להיות היודנראט של היוד
אבל כששמי ניתן לי, הוא ניתן לי עם ייעוד
הוסללתי מלידה להיות ילדה שרודה במי שטועה בשמה
שלא יכולה לשחרר
מזה שהכתיב שלה חסר
היה יכול להיות לי שטיק אחר,
הייתי יכולה להיות איזו עלמה בעי"ן,
או מיה בלי אל"ף, ואז כולם היו קוראים לי מיה והיה משהו מהותי לשנות
אבל במקום, נתקעתי עם השם "מעין" שלאף אחד לא אכפת אם יש או אין בו עוד אות.

אגב, אתם יודעים מי עושה שמות בשמות, בצורה באמת אכזרית?
אקדמיה מסוימת ללשון עברית.
שלפני 9 שנים החליטה שכתיב חסר נועד רק לשמות מהתנ"ך, ושהשם שלי לא צריך את זה כל כך.
עם כל הכבוד לגברת אקדמיה, ש"רק ממליצה" איך כדאי לכתוב
כאילו היא לא יודעת שהיא המלכה שמכתיבה מה נחשב טוב
הגיע הזמן שמישהו יקרא לילד בשמו:
נכון שתפקידך הוא לקרוא לדברים בשמם (ואני לא זוכרת שהסכמתי לזה, אגב)
אבל את לא יכולה פשוט לקום בבוקר ולהחליט שצהריים כותבים עם ו"ו מעכשיו
ומה פתאום קופסא כבר לא נגמרת ב-אלף?
או תפישה כבר לא כותבים עם שין?
סליחה, לא שמתי לב, האם אנחנו בסין? כי את מדברת אליי סינית. עם כל המצחיקוליות שלך באינסטגרם את בטוחה שאת קומוניסטית עממית, אבל מאמי – את דיקטטורית.
הורדת מהשמיים חוקים כמו איזה רב,
מילים
ועכשיו כולנו צריכים להעמיד פנים שזה היה ככה כל השנים
ומעניין שדווקא את המילה "אקדמיה" החלטת שלא מעברתים. מוסד מושחת.
אגב, אתם יודעים איך מאייתים את המילה אקדמיה? נכון מאוד. עם יו"ד אחת.

אז אני פה כדי להזכיר שגם לאנשים כתובי חסר – יש זכויות.
אנחנו נפעל נגד האנטי שם-יות הזאת
אתם יודעים כמה עומד על קוצה של יוד?
היא הופכת כל דבר לחמוד, היא נותנת שייכות, היא מביאה עתיד
יוד הופכת זמן לזמין, חדר לחדיר, יחד ליחיד
בלעדיה, שירי מימון היא רק שיר ממון.
גלילים של נייר נעשים לגללים של ניר
שניה עם בייבי הופכת לשנה עם ביבי
"פריץ, איש עם רגישות לפיות" נהיה פתאום "פרץ אש עם רגשות לפות"
אתם מבינים איזו אות?
אז אני אגיד את זה שוב בתקווה שהפעם זה ינחת:
את השם שלי, מעין, כותבים עם יוד אחת.

• העיר שלי
• פואטרי סלאם
• POC קפה
• שוק בצלאל
• טיילת תל אביב
• פארק המסילה
• צוותא