כש"השעשועון של גבע אהרון" עלתה לאוויר, אז עוד כפודקאסט עצמאי (לפני המעבר לתאגיד השידור הישראלי), זה קרה בימים שאחרי אסון ה-7.10. לאהרון גבע, יוצר הפוד, היה משפט שפתח כל פרק: "פרק הזה הוקלט לפני סוף העולם". מעין רגע קצר של קונטקסט מטורף, לפני שנצלול לתוך עולם של אסקפיזם. עכשיו, כשבחוץ יש אווירת סוף עולם נוספת, "השעשועון" חזר אלינו.
>>

השבוע עלה לפלטפורמות הדיגיטל פרק חדש של הפודקאסט, באירוחה של כוכבת השנים האחרונות (ואיזה 500 סדרות של התאגיד) נועה קולר – מעיין מתנה קטנה שהיקום שלח לנו בעיצומה של תקופה חרדתית. משהו קטן וטוב אחושילינג. אבל מה בעצם הופך את "השעשועון" לכל כך מוצלח? אלו רק שבע סיבות למה הפודקאסט הזה כל כך מבריק, שמסבירות איך הפך לאנטי וירוס המושלם לדיכאון הסובב.

1) בזכות הגבע אהרון

הדמות של אהרון גבע, בנו של הקומיקסאי (כן, זו מילה שהעתקתי מוויקיפדיה) האגדי דודו גבע ז"ל, מרחפת סביב חיינו לא מעט זמן – מסרטונים קצרים ב"מאקו", דרך "חאנשי" (המצוינת) ועד הופעות ב"מהצד השני" (ואפילו כתבה בלתי נשכחת כאן בטיים אאוט, בהניסה להעלות בסיאנס את אביו). אבל כאן הדמות שלו מתפרצת בתור המארח המושלם. מי שמצד אחד מסוגל להתעמת עם האורחים שלו (אולי אפילו קצת לקרוע את המסכה מעל הפסאדה שלהם), אבל מצד שני גם יכול לגרום להם להרגיש בנוח מספיק כדי לתת לרבקה מיכאלי לקלל. ביוטיוב של כאן אמנם הגדירו את זה כ"חדר חקירות", אבל תכלס? זאת החקירה הכי כיפית בעולם.

2) בזכות האורחים

עד היום, האנשים שהתארחו ב"שעשועון" באו בכל מיני אסכולות של עולם הבידור – מרותי ברודו ועד רבקה מיכאלי, עופר שכטר וגורי אלפי, אילנית לוי ונועה קולר. אבל לדעתי לכולם היה משהו משותף, וזו יכולת מדהימה להוריד מהאגו. מי שבא לתכנית הזאת הוא, בהגדרה, לא "כוכב" מלא מעצמו, אלא מישהו שמוכן להכיר בצדדים החלשים וברגעים דבילים. בשטויות שהוא עשה ודיבר. בפינות הקטנות בביוגרפיה שלו שבדרך כלל יחצ"נים מנסים להסתיר. בהפוך על הפוך, זה בעיניי מוציא אותם הכי גדולים שאפשר.

3) בזכות הכנות

וזה מוביל אותי ישר אל תכונת האופי הזאת שעושה את התכנית, בעיניי, לחזקה – וזו מערכת היחסים בין גבע לפציינט שלו. בתוך הדיאלוג שלהם, אין בולשיט. זה לא ראיון רגיל בתקשורת, שבו בדרך כלל המראיין מגיע עם רצון להוציא כותרת, והמרואיין מוקף בחומות ומגיע עם הנקודות שרצה להביא מהבית. יש פה שיחה כנה ופתוחה שבמוקד עומד המרואיין, ושם הוא מוכן ללכת עד הסוף עם עצמו. להבין שהוא לא מבין, להתפדח על עצמו – משהו שמאוד מאוד חסר בתקשורת הבידור הישראלית, ו"השעשועון" מביאה בסטייל.

4) בזכות הארכיון

זה לא שלאהרון גבע היו חסרים מקורות מידע (האיש תחקירן די פסיכי, כפי שאפשר ללמוד מהפרקים העצמאיים), אבל מדהים שהוא מצא את התאגיד ואת הארכיון שלו כשותפים. החיבור הזה בין שניהם הפך את "השעשועון" למשהו חזק פי כמה – כי הוא מאפשר גם להשתמש בקטעי וידאו מהעבר (אפרופו הפלאשבק המרהיב ל"זאפ לראשון" בסוף הפרק עם קולר), וגם להרחיב עוד יותר את מאגרי המידע שמהם יוצאות השאלות. שילוב מצוין שחיזק את הפודקאסט הטוב ממילא.

5) בזכות החרוזים

זה אמנם נשמע דבילי, לעתים גם איפנטילי, אבל גבע אהרון מביא עם ים של כישרון, את הטקסטים שמצליחים להצחיק עם קצת קרינג', ויעיפו את הפודקאסט במהירות בכל בינג'. אני חורז פחות טוב מגבע, אבל הבחירה האמנותית הזאת הופכת את האירוע למקסים, מצחיק עוד יותר ואוקוורד בדיוק במידה הנכונה. לא יודע למה, אבל גם זה מצוין בעיניי.

6) בזכות הספציפיות

יכולות התחקיר המדהימות של גבע שבאות לידי ביטוי פשוט מפילות את הלסת. היכולת לדעת לא רק מה הלקוח לבש, אלא גם מה הוא הזמין לאכול ב-17 לדצמבר 2001 (ואז להתפלא כשהבנאדם מולו לא זוכר). כמי שמחשיב את עצמו כטוב ביכולת לזכור פרטים קטנים, זה מרגיש כמו כדורגלן מליגת העל שרואה את ליונל מסי.

7) בזכות הזוטות

כי בסוף – מה שהופך את "השעשועון" לכל כך טובה זה שהיא אינה "חשובה". היא לא מחפשת להיות משמעותית או לספר סיפורים גדולים, אלא להתרפק על הצד השטותי של החיים. על הדברים הקטנים והאפלים והנידחים, על הדברים שעשית ואפילו אתה לא זוכר. מבחינתי, זה הכיף הגדול בסיפור תרבותי – לא רק דרך היצירות הגדולות והמשמעותיות, אלא גם עד רמת המקום שבו נבחרת ב"יפים והנכונים", או מה הריח של ארז טל. אגב, אני מהמר על בושם גברי חזק כזה. לא יודע למה.

• ❤ תרבות
• פודקאסט
• כאן 11

(פורסם במקור במגזין את)
מוווווווווווווו. כלומר, התכוונתי לכתוב "בוקר טוב". סליחה, התבלבלתי עם השפה השנייה שלי, זו שאני מדברת בה עם הפרות באחו. כלומר, עם החברות שלי במסעדה. תוך דקה מפרסום הקטע של יעל פוליאקוב מהפודקאסט עם אסי אזר, הזעזוע נשפך ברשתות כמו הכרס שלי אתמול אחרי שהזמנו קינוח שני, רק כי היינו חייבות לסיים את האירוע עם קצת (הרבה) שוקולד.
>>

הכל כבר נאמר, אז בואו נתחיל מהסוף: פוליאקוב אמרה בין היתר "אני אגמור את השמנות, אני אגמור אותן!". זה ממש בסדר יעלי, את יכולה להיות רגועה, אנחנו כבר עושות את זה לעצמנו. גם אם אנחנו לא ממש "שמנות". גם אם יש לנו כרס קטנה שמבאסת לנו את הג'ינס. גם אם ראינו תמונה של היד שלנו מהצד. גם אם קלטנו שהסנטר שלנו משתכשך כבר בעצמות הבריח. כל עימות עם המציאות, שהרי רובנו לא ממש "הירואין שיק", היא גורם למסיבת שנאה עצמית לכל מי שגדלה על תרבות הניינטיז, שם מידה 38 ואפילו מידה 36 לפעמים נחשבו "פלאס סייז".

View this post on Instagram

זוכרות את האימג' של ילדה קטנה מול מראה עם מספריים מעל הבטן שלה? קשה לי לתאר כמה פעמים המחשבה הזאת עלתה לי בראש, וכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה נורא לא פרקטי, כי כל מה שאשיל ממני זה דם וכבוד עצמי. הלוואי ולא הייתי סוחבת את זה איתי כאדם בוגר, הלוואי.

לפני כמה חודשים הייתי בפילאטיס, והתאמנה לידי מישהי לא רזה עם טופ. האם זה משהו שאני חושקת לעשות בעצמי בסתר ליבי? בהחלט כן. התחושה הזאת נראית לי משחררת בטירוף. הבעיה היא שקודם אצטרך להשתחרר מעצמי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הצצתי על פניה של הבחורה לצידי, וראיתי שהיא צעירה. קינאתי.

קינאתי בדור החדש, שגדל עם מודלים נוספים מלבד "כוסיות". שבזכות הרשת הייתה לו גישה לנשים שמנמנות שמסוגלות להתלבש יפה, להעריך את עצמן ולהיות מבסוטיות. תבינו, זה לא משהו שבכלל היה בסביבתי. לא אצל החברות ולא אצל האמהות שלנו. זה פשוט לא היה.

ובואו נפתח סוגריים רגע על אסי עזר, ה"מאמי הלאומי". האם נשמע ממך בקרוב שהדעות לא משקפות אותך? התנצלות מלאת רגש שתגרום לנו להטות את הראש ימינה? תגיד, באיזו נקודה היית שם "סטופ", אם בכלל? בפריים טיים אתה מזיל דמעה על נטע ברזילי והחלומות שלה – אבל במציאות? יכול להיות שהתרגלת מדי להסתובב עם דוגמניות ורותם סלעיות (המעלפת!), ששכחת ששאר בני האנוש מתמודדים עם בעיות אמיתיות? שכן אכילה היא אף פעם לא אכילה. היא תמיד הבעה של רגש ומצוקות פנימיות. וואלה, לא יודעת מה ציפיתי מאדם שהביא תינוקת לעולם (כשאנשים בקהילה שלו מוכנים למשכן כליה בשביל זה), אבל אז התלונן על המחיר של אחיות לילה, בזמן שהוא מרוויח מיליונים. אוף. למה המפורסמים שלנו כאלה מנותקים. סגור סוגריים.

בשורה התחתונה: כשפוליאקוב אומרת שהנשים אוהבות "לנצל את השומן העצמי לקבל אהדה" – וואוו, אני כל כך בעד. כי האהדה של מישהי אחרת ל"משפיענית השמנה העירומה" – היא היכולת שלה לא לשנוא את עצמה היום, או בכלל. וכמה זה חשוב. תחשבו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על זה! כמה מחשבות. כמה חרחורים. איזה כיף זה פשוט לנשום את הסיטואציה ולהגיד "כוסאמק, אני נראית טוב אינעל העולם".

ועוד משהו על המשפט שפוליאקוב אמרה בציניות "כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי": בעולם שרק לימד אותנו לשנוא, לרדת, להוריד, לשנמך, ואנחנו צריכות להיאבק בו על מקומנו מהרגע שנולדנו בערך, זה דווקא פיתרון לא רע. לשמור את האנרגיות למלחמות האמיתיות כלפי חוץ – לא כלפי עצמנו, ובטח שלא כלפי נשים אחרות.

• טור דעה
• יעל פוליאקוב
• פודקאסט
• דימוי גוף

הפתעה נעימה מאוד חיכתה אתמול לחובבי הקולנוע הישראלי באופן כללי, ולצמד במאים באופן ספציפי: קוונטין טרנטינו הצטרף במפתיע לפודקאסט המעולה של ברט איסטון אליס, ובהשראת רשימת 25 הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שהתפרסמה בפודקאסט הקולנוע The Big Picture, החליט לייצר רשימה משלו תוך כדי שידור. המחצית הראשונה של הרשימה פורסמה אמש, ובמקום ה-12 ניצב אחד הסרטים המפתיעים והמצליחים שבקעו מהקולנוע הישראלי.

מי שעוקב אחר טרנטינו והדיבור הבלתי פוסק שלו על קולנוע וסרטים שהוא אוהב, יכול ודאי לנחש את הבחירה מראש, כי זו אינה הפעם הראשונה שהבמאי האמריקאי-תל אביבי האהוב עלינו מפרגן לו. מדובר כמובן ב"מי מפחד מהזאב הרע", סרט האימה המונומנטלי של אהרון קשלס ונבות פפושדו מ-2013 שפתח בפניהם שער להוליווד וזכה לתשואות מטרנטינו גם בזמן אמת.

טרנטינו גם נימק כל אחת מבחירותיו, ועל "Big Bad Wolves" (כפי שקראו לסרט בארה"ב) הוא אמר בקצרה ש"יש לסרט הזה תסריט פנטיסטי, וקו עלילה דומה לזה של 'אסירים' שיצא באותה שנה. אבל הם מטפלים בזה עם אומץ וביצים, ואתה יודע שהסרט האמריקאי לא יעשה את זה". ואכן, מדובר כנראה בנקודת השיא של ז'אנר האימה בישראל, מותחן אלים ומחוספס שהולך עד הקצה ואז קופץ ממנו בשמחה ובעוז, ואם לא ראיתם עד עכשיו אז אחרי שקוונטין אמר שזה הסרט ה-12 הכי טוב של המאה – אין לכם יותר ברירה.

בחירות מעניינות נוספות שעשה טרנטינו ברשימה שלו הן "סיפור הפרברים" של סטיבן שפילברג במקום ה-20 ("זה הסרט שבו סטיבן הראה שעדיין יש לו את זה"), סרט הקונג-פו המשוגע "שוקולד" במקום ה-17 ("כמה מהקרבות הכי גדולים שראיתי בקולנוע"), ובמקום ה-13 הוא מפתיע עם "ג'ק-אס: הסרט" ("לא צחקתי ככה מתחילת סרט ועד סופו מאז ימי ריצ'רד פריור").

ובלי קצת ג'וס מטרנטינו אי אפשר: במקום ה-11 הוא מיקם את הסרט היפני "באטל רויאל" (בעבר הוא גם קרא לו "הסרט הטוב בכל הזמנים"), וטען כי יוצריו היו צריכים לתבוע את סוזן קולינס, הסופרת של "משחקי הרעב" ש"פשוט גנבה להם את הסיפור. מבקרי ספרות מטומטמים לא רואים סרטים יפנים, אז הם מאוד התרשמו מהרעיון המקורי שלה, אבל ברגע שזה הגיע למבקרי קולנוע כולם היו 'זה באטל רויאל לכל המשפחה, WTF'". היום צפויה להתפרסם המחצית העליונה של הרשימה הטרנטינואית. נמתין בדריכות ונעדכן.

• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע ישראלי
• סרטים מומלצים
• סרטי אימה
• פודקאסט

לא צריך הרבה – רק מיקרופון, מכשיר הקלטה וזמן פנוי. פורמט האודיו הכל כך נגיש הפך לרדיו החדש כבר מזמן, ונדמה שעוד לא עברו הימים בהם כל אדם שני משיק פודקאסט, מצליח פחות או יותר. אבל ישנם כאלו ששווים את הזמן שלכם במיוחד, לכן אספנו רשימה של פודקאסטים מומלצים במיוחד בעברית, לכל מי שיש לו רק אוזניות וזמן פנוי.

טיפקס: חיים בלאפה

תומר קריב ודור סער-מן כבר ייצרו את הסוג הזה – פוד קצר, קלאסי לבינג' האזנה, נוח לעיכול ומעניין מאוד. הקודם שלהם היה על ישראל והאירוויזיון ("כאן זה לא אירופה"), והשנה הגיע תורה של להקת טיפקס – והסיפור המטורף והכל כך ישראלי שלה. קריב וסער-מן הם שני אנשים שנושמים את המוזיקה העברית (כל אחד בדרכו), והצליחו לייצר תוצאה נפלאה. בדרך, תנו צ'אנס גם ל"אריק – רגל פה, רגל שם" של קריב. אולי אפילו תגלו משהו חדש על הזמר הלאומי שלנו.

מה יש בזה

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (עוד לפני שלכל בן אנוש היה פוד אחד לפחות), וכזה שמחזיק מעמד גם במעבר דרך מיזמים שונים (מי עוד זוכר את "רלוונט" ז"ל?), הוא מצליח להישאר אותנטי, מצחיק ומעניין. אלעד יצחקיאן וקובי מלמד מובילים פורמט ברור וקשיח, שמצליח לדוג סיפורים מדהימים מכל העולם. פייבוריט אישי שלי? בשתי מילים – מילי ונילי.

הפעם הגזמתם

פודקאסט ללא גבולות וכמה טוב שהוא כזה. הזוג אריאל וייסמן ורחלי רוטנר היו קשורים ביצירות רבות בתרבות הישראלית (ובקרוב וייסמן ומג'ר בסדרת הטלוויזיה "ילדחרא"), אבל זו כנראה היצירה הכי טובה שלהם – פוד שלא מחשבן לאף אחד, שמחפש להתעמת ולמתוח גבולות, ולהגיד את הדברים שלא נעים להגיד. סוג של שחרור נהדר מהתקופה ממשטרת השיח שאנחנו חיים בה. בשביל זה יש פודקאסטים.

השעשועון של גבע אהרון

היוזמה העצמאית של התסריטאי ופריק תעשיית הסלבס המקומית עלתה השנה ליגה – "השעשועון" עבר לתאגיד, וכתוצאה מכך בקרוב גם תעלה עונה חדשה עם דמויות חדשות. בינתיים, אפשר להתרפק על הפרקים שהיו עד הנה – וגם ליהנות מהתוספת החדשה, שהיא הפרק היוצא מן הכלל עם רבקה מיכאלי. אישה שפשוט אי אפשר לסרב לה, ופוד מוצלח וגאוני לחובבי הז'אנר.

הקרנף

כי פשוט אי אפשר לדבר על פודקאסטים בעברית, בלי לדבר על אחד הפודים הכי מצליחים שיש. יואב רבינוביץ' הגדיר מחדש את הפודקאסט, במידה רבה, והפך למקום שאליו הולכים הישראלים כדי לנסות למצוא פשר במציאות לא הגיונית. שנים חיפשנו ג'ון סטיוארט מקומי, ואולי הוא בכלל בא אלינו בצורה של פוד קצר, מוטרף, מצחיק – אבל גם חכם. כי גם אם אתה לא מסכים או מוקרנג', פשוט אי אפשר להפסיק לשמוע, וקשה שלא לראות את כת הקרנף שהתפתחה מסביב.

נחל עוז – המוצב שהופקר

במעבר חד? הוכחה שלפעמים גם פודקאסט יכול להיות גם יצירת מופת. מוצר נדיר יחסית בעברית של פודקאסט סיפורי (ולא קבוע, יומי או שבועי, כמו רוב הפודים שמצליחים) – רק חמישה פרקים, אבל נגיעה ישירה בטראומה של ה-7.10. העיתונאיות המוערכות קרן נויבך וצליל אברהם צללו לתוך הסיפור הקשה והכואב של מוצב נחל עוז, שם התקיים הקרב עם מספר האבדות הרב ביותר לצה"ל בטבח שבעה באוקטובר. אי אפשר שלא לעצור את הנשימה, ונויבך ואברהם יודעות גם לספר את הסיפור היטב.

רצח בקומה השנייה

ואפרופו "נחל עוז", הנה עוד דוגמא לפודקאסט שבא לספר סיפור: הפעם מדובר בעיתונאית גלי גינת, שבחמישה פרקים מגוללת את הסיפור הדי מדהים של משפחת אבו ג'ליל – הראיות לרצח, האישום וגם הניסיון להילחם בהרשעה – ולפתוח מחדש את התיק. סיפורים שבדרך כלל רואים רק בחו"ל (או בטלוויזיה), מגיעים גם למדיום ההאזנה – וזה יוצא מצוין.

אצל קלצ'קין

אחד האבסורדים הגדולים סביב העידן שבו אנחנו חיים הוא הפער – מצד אחד אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מהירים, טיקטוק וקצב גבוה; ומצד שני גם יכולים לעכל הרבה יותר שיחות ארוכות ומעמיקות. דוגמא מצוינת לכך היא הפוד הזה של אריאל קלצ'קין – ששרד גם את ימיו ב"רלוונט", חזר ל-EPGB ולמרות ירידה בקצב הפרקים, נשאר איתן באיכותם. הפרק האחרון עם שולי רנד לבדו יזכיר לכם כמה שווה להאזין לשיחות מעמיקות ושורת האורחים המעניינים שראוי להאזין להם.

איך לעשות דברים

עונה שנייה כבר באוויר, ושיר ראובן ממשיכה לתת בראש עם אחד הפודקאסטים הכי כנים וחשופים שיש בסביבה, בו ראובן פוגשת אנשים מיוחדים שמלמדים אותה… איך לעשות דברים. זה נשמע פשוט, אבל הביצוע מושלם ודרך ההומור המצוין שלה, והפורמט החמוד (שמבוסס על מדור שראובן כתבה בעיתון הזה בעבר), היא מצליחה להגיע לרבדים מדהימים עם שורה של אורחים שלכאורה תמיד שמענו – אבל לא שמענו ככה. משהו בשילוב שבין הציניות לאמפתיה של ראובן הופך את הדיאלוג לקסום במיוחד, אישי יותר, ובעיקר יוצא מהשבלונה של "ראיון בפודקאסט". יופי של דבר.

גיקונומי

אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל (מפה לשם, כבר עשור באוויר), שתמיד מצליח לתת ערך. הוא החל בתור יוזמה של ראם שרמן ודורון ניר, שני חברים לסטארט אפ – היום שרמן בעיקר מחזיק את המושכות – ומעל הכל משמש במה לאנשים מעניינים, כאלו שיש להם מה להגיד, שמקבלים את הצ'אנס סוף סוף לדבר. בתוך תרבות הסאונד בייטס והציוצים שאנחנו חיים בה, יש משהו מאוד מרענן במקום שמאפשר שיח ברמה קצת יותר גבוהה, קצת פחות רדודה – ומאוד לא פופוליסטית. בימינו זה כבר ממש לא מובן מאליו.

המוג'ו של בן בן ברוך

כי לפעמים אי אפשר להתווכח עם הצלחה. הפוד של בן ברוך הוא כנראה הניסיון הכי מוצלח לפצח את ג'ו רוגן – שיחה זרוקה, פרועה, בלי פילטרים עם האנשים הכי מצליחים. היה ניסיון לעבור לטלוויזיה שירד די מהר מהאוויר, היה אולפן חדש שהושק בראיון הסנסציוני שלו עם ערן זהבי, היו גם פודקאסטים אחים שנפתחו – בקיצור, בן בן ברוך ממשיך להביא את המוג'ו שלו לאוזניים של הקהל. וזה עובד נהדר.

האזנה מודרכת

אחת מחוויות ההאזנה הבולטות שלי – נפלתי עליה לגמרי במקרה, אבל זה אחד הפודים המוזיקליים הטובים ביותר שיש. עומר גפן, מבית גלגלצ, לוקח אותנו אל נבכי הקלאסיקות הגדולות של המוזיקה. אנשים כמוני, שאוהבים לראות איך שירים נולדים ולמה, יתמכרו אליו כמעט מיד. שווה תמיד (ושווה גם לחכות לפרקים חדשים, שצצים מדי פעם).

כמעט מפורסמים

במילה אחת: טראש. בכמה מילים: כמה כיף שיש את הטראש הזה. הפודקאסט בהגשת צליל הופמן ועדן יואל, שבהתחלה שידר ברדיו תל אביב וכיום נמצא תחת חממת הרכילות של "ישראל היום", הוא פנינה אמיתית של התייחסות לזוטות ולתרבות הסלבס המקומית – עם לא מעט ביקורת, אבל גם עם לא מעט אהבה ושקדנות לדבר. העביר לי לא מעט ימים מבאסים, ברמה האישית, והפך להצלחה לא קטנה. כיף אמיתי.

מסיבת הפתעה

כנראה הפודקאסט המצטיין בתחום ההומור, שמאחד שני דורות של עולם הבידור הישראלי לשיחה פרועה, מוגזמת וקיצונית, אבל כל כך מצחיקה. חיבור קוסמי שלא ציפינו וקרה בכל זאת – טל פרידמן ומתן חלק, שמגיעים לפודקאסט ללא שום דאווין, נוגעים ברגעים הכי נמוכים, שפלים ונשגבים כאחד, ועושים מזה קומדיה מצחיקה רצח.

לך תחפש

במוקד עומד איש אחד – יוסי מרשק. אחד הקומיקאים הטובים בישראל רגיל בדרך כלל להתחפש, אבל כאן הוא בתור עצמו, אבל לגמרי בתור עצמו. במסגרת התהליך שעובר על מרשק שבו הוא הולך ונהיה פוליטי, הוא מראיין אנשים בקול רציני לחלוטין (אבל לא לגמרי נטול הומור, בכל זאת מדובר במרשק), צולל איתם לעומק – ובעיקר מפרק את הטראומות הגדולות שאחרי 7.10. יש משהו בישירות של מרשק, בכנות שלו ובעיקר במורכבות שהוא מייצג – שפותחת דלתות ומאפשרת שיחות כנות וטובות. בזה, מרשק אלוף.

שיר אחד

כי אי אפשר להרכיב רשימת פודקאסטים ישראליים בלי לדבר על היצירה הענקית של "כאן 11", שלימים עברה גם לטלוויזיה – תוצר עבודתם של ניר גורלי, תומר מולבידזון ומאיה קוסובר, שנכנסים לקרביים של המוזיקה הישראלית והשירים גדולים. הדוגמא האחרונה היא הפרק על "הרעות" של חיים גורי – פרק אנתולוגי מרהיב, שנגע בכל הנקודות הרגישות סביב רצח יצחק רבין ז"ל, שמפה לשם עברו מאז 30 שנה. האנשים שהכי יודעים לדבר את הרגש, לגעת בלב ולגרום לך לדמוע שלוש פעמים בפרק. על השעון.

• פודקאסט
• פודקאסטים
• ❤ תרבות
• יואב רבינוביץ'
• שיר ראובן
• כאן
• טל פרידמן

>>הפודקאסט"אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט על קולנוע ופילוסופיה בחסות סינמטק תל אביב. במלאת 40 שנה לצאתו של הסרט "בחזרה לעתיד" הוא חוזר אל בתי הקולנוע, ויוקרן החל מהיום (חמישי 9.10)בגרסתו המחודשת בסינמטק תל אביב. בואו נחזור.

לכבוד 40 שנה ליציאת “בחזרה לעתיד” הוא חוזר לאקרנים לזמן מוגבל, ומה־9 באוקטובר הגרסה המחודשת מגיעה לסינמטק תל אביב. זו הזדמנות בשבילנו להאיץ ל-88 מייל לשעה, לקפוץ ל-1985, ולהבין למה “בחזרה לעתיד” שונה מכל סרט מסע בזמן אחר.

המדריך לטרמפיסט בזמן

אם תמיד רציתם לחזור בזמן ונתקעתם בהווה בלי מכונת זמן, אנחנו יכולים להציע את ה-Next Best Thing: הקולנוע. בהיסטוריה של הקולנוע יש שלוש דרכים מרכזיות של מסע בזמן:

1. לופ חוזרà la "לקום אתמול בבוקר": חוזרים לאותו יום עד שמתרחש שינוי פנימי שיאפשר לשבור את הלופ.
2. אישרור דטרמיניסטי(“הארי פוטר והאסיר מאזקבן”): חוזרים בזמן כדי לאשר מה שכבר קרה – אי אפשר באמת “לשנות עתיד”.
3. הסתעפות חדשה: פעולה בעבר יוצרת ציר זמן חלופי או יקום מקביל בו הנוסע בזמן ממשיך להתקיים. זה אמנם מרגיש כאילו שינה את המציאות אבל למעשה המציאות או ציר הזמן ממנו הוא הגיע ממשיך להתקיים בלעדיו.

'בחזרה לעתיד' מאמץ את התבנית השלישית – אבל עם טוויסט. אין כאן "אירוע טראגי שצריך לתקן" שנעשה בלעדינו; את השיבוש יוצרמרטי עצמו, החזרה שלו ל-1955 גורמת ללוריין להתאהב בו במקום בג’ורג’ אביו. המרוץ הוא לא להציל את העולם, אלאלתקן טעות אישיתתחת לחץ מחוגים אכזרי – שבוע אחד בלבד להחזיר את ההורים למסלולם כדי שהקיום שלו עצמו לא יתפוגג. כך המסע בזמן הוא לא “הנושא”, אלאמחזק את המתח והסיכוניםלסיפור נעורים פשוט שהיה נשאר חביב אך לא איקוני בלעדיו.

אנרי ברגסון: בין שעון למשֶׁךְ

במציאות אנחנו אמנם מודדים זמן ביחידות מידה – שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים, You name it. כמעט כל סרטי החזרה בזמן מתרגמים את היחידות האלה למנגנונים דרמטיים: "hש לך 24 שעות להשיג X" או "שבוע אחד עד לסופת הברקים שתאפשר לך לחזור להווה", אבל מתחת לשעונים המתקתקים של "בחזרה לעתיד" פועם רעיוןהמשֶׁךְשל אנרי ברגסון. הפילוסוף אנרי ברגסון קרא לזמן אמיתי “משך” (Durée): תהליך פנימי, חי, סובייקטיבי, שבו העבר ההווה והעתיד שזורים זה בזה.

התמונה המשפחתית שבה אחיו ואחותו של מרטי דוהים בהדרגה היא דימוי ויזואלי מושלם למושג הזה: לא "קליק" של סיבה-תוצאה, אלאהמסה אורגניתשל עתיד כתוצאה ממעשים עדינים בעבר. הסרט מחזיק בו-זמנית שתי שכבות:דיוק מכני(לתפוס ברק בשעה 1:21, לתזמן שיר לרגע המושלם לנשיקה, להניע לפני הכדור שפוגע בדוק׳) וזמן פנימי– חרדה, תקווה, הכרה עצמית. כאן צומחת הגדולה: הקהל מבין אינטואיטיבית שההצלחה לא תלויה רק בשניות, אלא באומץ, בחסד, בקומדיה. רגעים "טכניים" מתקיימים לצד רגעים נפשיים: ג’ורג’ מוצא אומץ, לוריין מגדירה מחדש תשוקה, ומרטי מבין שהשיבה לעבר היא בעצם פגישה עם דימוי עצמי.

קשת דמות שטוחה

לפי ג’ון טרובי, רוב העלילות נשענות על גיבור שעובר שינוי כשקשת הדמות המפורסמת מכולן היא ה"Redemption arc". כאן מרטיאינו משתנה; זהו מקרה מובהק שלקשת שטוחה. כוחו טמון בעקביות: בכך שהוא יציב הוא משנה את העולם סביבו. לוריין לומדת על תשוקה וכבוד עצמי; ג’ורג’ לומד לעמוד על שלו; ביף לומד על גבולות. הגיבור הוא לא מושא חינוך, אלאמחולל-שינויבאחרים. לכן הסיפוק הסופי הוא לא רק "הצלחנו בזמן", אלא “העולם נעשה ראוי יותר” בין אם מדובר בבית, משפחה או דימוי עצמי.

כשקומדיה מטפלת בחרדה האדיפלית

במרכז המשולש מרטי-לוריין-ג'ורג' מסתתרת אחת החרדות העמוקות של הפסיכואנליזה: משיכה אסורה בין בן לאם (“תסביך אדיפוס”) והזדהות כפולה שמאיימת לפרק את הסדר המשפחתי. "בחזרה לעתיד"מעז להציב את הפיתוי הזה חזיתית אבל עושה לו “דיפוזיה קולנועית” באמצעות הומור, סלפסטיק, ומנגנון של תזמון עד שהטאבו לא נעלם, אלא מעובד והופך למנוע שינוי. במקום להדחיק, הסרטמְבַטֵאאת החרדה בצורה שעוקפת אשמה ישירה ומאפשרת תיקון.

פרויד כתב שהבדיחה משמשת כפורקן לאנרגיות אסורות. כאן, רגעי הפארסה (הנשיקה באוטו, מבטי האימה של מרטי, “זה קצת מוזר לי…”) מתפקדים כשסתומים: הם מורידים לחץ מהטאבו, מאפשרים לצופה להיות "שותף סודי" בלי להיות שותף-עובר-עבירה. ההומור מכריז: אנחנו רואים את החרדה, מכירים בה, אך מעדיפים לעבוד איתה, לא בכוח, אלא בתחבולה.

התרגיל של מרטי – לביים "הטרדה" כדי שג׳ורג’ יציל את לוריין – הוא מחווה פוסט-אדיפלית מובהקת: הבן מוותר על מקום האהוב-של-אמו ומעניק אותו לאב. זו לא דחייה עצמית אלאאקט מוסרי-טקטוני: העברת-הלהבה למקום הנכון. מבחינת המיתוס, זהו תיקון של צומת אדיפלי: במקום שהבן יחליף את האב (כמו בטרגדיה היוונית), הואמחזיראת האב לתפקידו, ומציל בכך את עצמו מהיעלמות.

אז למה זה עובד עד היום?

כמו בקלאסיקות של פרנק קפרה והווארד הוקס, החן האנושי הוא המנוע. הכריזמה של מייקל ג’יי פוקס, הכימיה עם כריסטופר לויד, אלו מרכיבי "קולנוע גדול" במובן הישן: דמויות חדות ומוגזמות בהתאם, סצנות שיא שנחקקות בזיכרון ופסקול שמחזיר את הגוף לתמונה. התוצאה: סרט "ידידותי לקנבס תרבותי" – קל לצטט, קל לשחזר, קל לחיות איתו.

מכאן גם גל ההשפעות: מאופנה (נעלי נייק אוטולייס), דרך מוזיקה (החיבור בין תזמור הרפתקאות ללהיט רדיו כמו “The Power of Love”), ועד מדע בדיוני עכשווי שממשיך לדון בחירות מול סיבתיות (ריק ומורטי,אינטרסטלר,דברים מוזרים, והרשימה עוד ארוכה). הפרנצ׳ייז גם חזה את העתיד באופן מפתיע עם טכנולוגיות שהפכו שגרתיות – מצלמות אבטחה, מסכי פלזמה, שיחות וידאו, בתים חכמים, רחפנים. אמנם הפקס לא היה נבואה מדויקת, אבל השאר – אינטואיציה תרבותית חדה.

שיעור זריז לכתיבת מסע בזמן

אם אתן.ם כותבות וכותבים: "בחזרה לעתיד"מלמד לתכנן אחורה. לקבוע יעדי זמן jדים (ברק, נשיקה, הופעה, ממציא הסקטבורד, ממציא הרוק), ואז להלביש עליהם דרמה של דמויות – רצונות, פחדים, שינוי. בלי "שעונים מתקתקים" אין מתח; בלי בניה רגשית- אין משמעות לצופה. הטריק הוא לעגן כל יעד בזמן מכני ביעד בזמן פנימי: לא רק "לתפוס ברק", אלא להרוויח אומץ; לא רק "להניע דלוריאן", אלא להנות מהסטייל שלה.

השורה התחתונה

“בחזרה לעתיד” הוא לא רק נוסטלגיה; הואמדריך הישרדות אלגנטילחיים בזמן, איך לתאם בין השעון שעל היד לבין הזמן הפנימי. זה אמנם עניין של זמן עד שנמציא מכונות זמן אבל אנחנו מקווים שכבר עכשיו הצלחנו לתת לכן.ם כלים לנסוע בהן.

הגרסה המחודשת של “בחזרה לעתיד” נוחתת בסינמטק תל אביב החל מיום חמישי ה-9 באוקטובר החל מהקרנה + מפגש עם אלון גור אריה ואז תרוץ רק עד ה18.10; אם תפספסו את חלון הזמן הזה מי יודע מתי תוכלו לראות את הקלאסיקה הזאת שוב על מסך גדול. ואם תרצו להעמיק בעוד סיפורים, תובנות וקריאות פילוסופיות – מוזמנות ומוזמניםלקרוא את הטור הקודם שכתנו על הסרט איי אז לפני 5 שנים כשהפוקאסט רק התחיל. נתראה בטיילמליין הנכון.

• המסך
• בחזרה לעתיד
• אוכלי סרטים
• סינמטק תל אביב
• פודקאסט