קל להיסחף לספקטיקל עתיר הרעיונות הנהדרים והעוצמה החזותית שעלה על בימת הקאמרי, אבל אחרי שיעל שוב ראתה את הגרסה הלונדונית היא יודעת שהאימפקט הדרמטי בסיום יכול להיות אפילו יותר מעורר אימה. ובכל זאת, זו הפקה מלהיבה שתשאיר אתכם עם מועקה בלב
נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>
לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.
ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.
המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.
הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.
בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.
הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).
אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.
רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.
לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדרים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עיצב ערן עצמון), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים
![חי כיף ראשל"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/2014-p-500x300.jpg "חי כיף ראשל"צ")
