ממש בהתחלה, על רקע הלוגואים של חברות ההפקה, נשמעים צלילים חוזרים של חריקות ואז התנשמויות. מתקבל רושם שמדובר בסקס, אבל אז מופיעה התמונה הראשונה ומתברר שאנחנו בתליה ציבורית, ושהנשימות הן חרחורי המוות של הקורבן המיטלטל על החבל. הילדה קתרין ארנשו נוכחת באירוע כצופה – במאה ה-18 זה נחשב בידור להמונים. הסצנה מציעה אפיון ראשוני שלה כילדה פוחזת וחסרת פחד, אך יותר מכך מטרתה לייצר קשר בין סקס למוות, תמה שתוביל את הסרט עד סופו.

>> אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים
>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

זאת פתיחה מרשימה לסרט, ואחת הסצנות הטובות הבודדות בו. בסרטה השלישי, אחרי "צעירה מבטיחה" הנהדר ו"סלטברן" הפחות מוצלח, אמרלד פנל החליטה לעשות מה שעשו במאיות רבות לפניה – להציע עיבוד עדכני לאחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות הנשים, שכבר עובדו למסך על ידי במאים גברים, וכך לנכס אותן מחדש. פנל היא לא הבמאית הראשונה שבחרה ב"אנקת גבהים". ב-2011 הרומן הגותי של אמילי ברונטה עובד על ידי אנדריאה ארנולד, שיצרה גרסה בראשיתית – טובלת בבוץ, מוארת בתאורה טבעית, נטולת מוזיקה, וקשובה לרעשי הרוח, הגשם והחרקים. הגישה היתה מעניינת, אבל הסרט לא לגמרי עבד בגלל ליהוק שגוי של הית'קליף (אני לא מתכוונת להיותו שחור, אלא להיותו שחקן חיוור).

פנל בחרה בגישה שונה לחלוטין – מבחינה סגנונית ניכר שהיא הושפעה מאוד מגיירמו דל טורו (אף שהיא עצמה נקבה בשמות אחרים), וכמה סטים נראים כאילו הורמו מ"פרנקנשטיין". אבל גם היא נופלת בעיקר בגלל ליהוק שגוי. קמפיין השיווק של הסרט ניסה למכור לנו את מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי כזוג הכי לוהט בתולדות הזיווגים הלוהטים. אבל על המסך לא קורה ביניהם כלום – הערגה ההדדית רק מסומנת. כשהית'קליף צופה בקתרין מאוננת בין הסלעים ואז מפתיע אותה ותופס את שמלתה, זה לא סקסי, זה סתם גס. מאוחר יותר בסרט הם עושים סקס בכמויות, " (בלי קשר לזה שהסרט נפרד לחלוטין מהספר).

הבעיה לא מתחילה שם. מלכתחילה מרגו רובי בת ה-35 והמאוד בלונדינית אינה מתאימה לתפקיד הנערה הסוערת (שבספר גילה המקסימלי הוא 18 או 19) עם הנשמה האפלה שהורסת את חייה במו ידיה. חוסר ההתאמה הזה עורר צקצוקים כבר ב-2024 כשדבר ההפקה פורסם. קיוויתי שפנל יודעת מה היא עושה, אך עם כל הרצון הטוב, רובי – שחקנית שאני מאוד מחבבת בדרך כלל – מגישה הופעה מוחצנת ומלאכותית, ולרגע לא קניתי אותה כבת כפר פרועה (הופעתה של ג'סי בקלי ב"המנט" מזכירה יותר את קתרין ארנשו הספרותית). יש לציין שרובי הפיקה את שני הסרטים הקודמים של פנל, שבהם לא הופיעה בעצמה, ואף שהעיבוד החדש הוא יוזמה של פנל, אני מתקשה להאמין שרובי היתה הבחירה הראשונה שלה אלמלא קשרי העבודה בין השתיים.

אלורדי ניחן במראה הנכון לתפקיד – אם כי ברוח הזמן יש שטרחו לציין שבספר הית'קליף תואר כבעל עור כהה, כלומר הוא עשוי להיות צועני או בן תערובת – אבל הופעתו סתמית למדי. נוסף לכך, הוא צעיר מרובי בשבע שנים, וזה ניכר (סליחה על הדקדקנות, אבל הית'קליף וקתרין גדלים יחדיו, והם אמורים להיות בני אותו גיל). אוון קופר, הילד המשגע מ"התבגרות", מגלם את הית'קליף בצעירותו ומצליח להיכנס ללב בזמן המסך הקצר שלו.

שתי ההופעות הבוגרות הכי מגובשות ומעניינות בסרט הן של אליסון אוליבר (מהסדרה "משימה") כאיזבלה לינטון הנאיבית שמתאהבת לאסונה בהית'קליף, ומרטין קלונס בתפקיד אביה השתיין והאלים של קתרין שסובל מפרצי טוב לב – דמות שבעצם מאחדת שתי דמויות מהספר. הונג צ'או ("הלוויתן") טובה למדי כבת הלוויה נלי, שבהדרגה מתגלה כנבל העיקרי של הסרט, וזאת למרות שדמותה לא פותחה מספיק כדי להצדיק את בחירותיה הנכלוליות. ואילו שאזאד לאטיף, שחקן ממוצא פקיסטני, חסר כל נוכחות בתפקיד הבעל העשיר אדגר לינטון, מה שהופך אותו לסתם עוד דוגמה לא מוצלחת לאופנה החדשה של ליהוק עיוור צבעים.

הסגנון החזותי של הסרט, כאמור, מאוד מודגש, עם פרצי צבע אדום בגוון האהוב על דל טורו. יש כאן בחירה הצהרתית בשפה של אימה גותית, שאינה תואמת את אתרי ההתרחשות – כמו רצפה אדומה מדם בבית המהודר של אדגר לינטון. מה גם שפנל ויתרה לחלוטין על האלמנט העל טבעי שבספר – זה שקייט בוש כתבה עליו פעם שיר יפה. צ'ארלי XCX כתבה ומבצעת בפסקול שירים פחות יפים. רוצה לומר, רוב הרעיונות האנכרוניסטיים במתכוון של פנל הם חיקויים של הצעקה האחרונה בסרטים תקופתיים.

בכל זאת יש בסרט כמה רעיונות יפים, בעיקר דימויים חוזרים והדהודים שלהם. אחד מהם הוא ההקבלה בין הצלקות על גבו של הית'קליף, לפסים הנחרצים על גבה של קת'רין כשהיא עוטה מחוך במטרה לשדרג את מעמדה. גם דימוי ידו של הית'קליף שמגיחה מתחת למיטה ואוחזת ברגלה של קתרין הוא בעל פוטנציאל. הוא היה יכול לעבוד אם הסרט לא היה כל כך חלול מבחינה רגשית. פנל לא מתעלמת מהצדדים האגרסיביים והנקמניים בנפשותיהם של גיבוריה, אבל במקום לפתח את הפסיכולוגיה של הדמויות, היא מסמנת אותה בכמה התנהגויות מוקצנות מדי, ובשאר הזמן הסרט מתיימר לספר את "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים", ככתוב בטריילר. לא זאת היתה כוונת הסופרת.

2.5 כוכבים
Wuthering Heights בימוי: אמרלד פנל. עם מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי, מרטין קלונס. בריטניה 2026, 136 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר

יש ז'אנר כזה של ספרים פמיניסטיים שחוזרים לדמויות היסטוריות של נשים, שנודעו בעיקר דרך הקשר שלהן לאמן מפורסם, ומדמיינים עבורן חיים אפשריים. כאלה היו "נערה עם עגיל פנינה" מאת טרייסי שבלייה, ו"אני בתו של רמברנדט" מאת לין קאלן, וכזה הוא גם "המנט" – רב המכר מאת מגי או'פארל מ-2020, המגולל את סיפורה של רעייתו של שייקספיר, שנשארה בסטראטפורד בזמן שהוא כתב מחזות בלונדון.
>>החדשות הרעות: נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

הזכויות לעיבוד הקולנועי של הספר המהולל ועתיר הפרסים נרכשו עוד לפני שיצא לאור, והופקדו בידיה של קלואי ז'או, שכתבה את התסריט יחד עם או'פארל. גם הסרט, כמו הספר, זכה לביקורות נלהבות, וגרף שלל פרסים, בהם גלובוס הזהב לסרט הדרמתי הטוב ביותר. כשצפיתי ב"המנט" בפעם הראשונה, התקשיתי להבין את ההתלהבות הגורפת הזו, עד שהגיעה המערכה האחרונה, הנפלאה, שבה הזלתי דמעות כמובטח. זאת היתה החוויה שלי גם בצפייה השנייה.

מעט מאוד ידוע על אן האתאוויי ועל שלושת הילדים שילדה לוויליאם שייקספיר. גם על מותו של הבן המנט בגיל 11 אין כמעט אינפורמציה. כותרות הפתיחה מספרות לנו שבאנגליה של המאה ה-16, המלט והמנט היו וריאציות על אותו שם, וזה מכין אותנו לכך שהסרט יציג את המחזה הכי מפורסם בהיסטוריה כתגובה של וויל למות בנו ארבע שנים לפני כן. אבל לפני שאנחנו מגיעים לשלב שבו "המנט" עוסק בכוח המרפא של האמנות, ומעניק משמעות חדשה לטרגדיה על הנסיך הדני, הוא מספר לנו על התאהבותם של בנו של יצרן כפפות, ונערת פרא שמגדלת נץ, עוסקת ברפואת צמחים ואף ניחנה ביכולת נבואית.

אן, המכונה בסרט אנייס (כך קרא לה אביו בצוואתו), נראית לראשונה כשהיא מכורבלת בתנוחת עובר למרגלות עץ כביר. כשוויל הצעיר מבחין בה מבעד לחלון, הוא נמשך אליה כמו בכבלי קסם, אך בפנותו אליה היא מסרבת לומר לו את שמה, עד הנשיקה הראשונה. גם בהמשך הכל נחווה קצת יותר מדי כמו רומן רומנטי על אהבה אסורה. "יש בתוכו יותר מכל גבר שפגשתי אי פעם", תאמר אנייס מאוחר יותר. אנחנו יודעים שזה נכון כי היא מדברת על וויליאם שייקספיר, אבל שום דבר בסרט עצמו אינו מבהיר לנו מה גורם לה לחשוב ככה. למרות השפה הקולנועית הנזירית, והצלילים המיסטיים שהלחין מקס ריכטר, תיאור ההתאהבות רצוף קלישאות של רומנטיקה גותית (מספרים על אנייס שהיא בת של מכשפת יער). רק הופעותיהם העזות והנבונות של פול מסקל וג'סי בקלי (שהאוסקר מובטח לה) מצילות את המערכה מקיטש.

אחר כך וויל נוסע ללונדון, ונולדים התאומים ג'ודית והמנט, ונראה שדווקא הבן יורש מאמו את הגנים המיסטיים. הניתוק ארוך השנים בין האוהבים מהמערכה הראשונה מוסבר בכך שאנייס חוששת שהאוויר בלונדון יזיק לג'ודית החולנית. היא גם חושדת שוויל מבלה עם נשים אחרות, והריחוק הפיזי מייצר ריחוק רגשי, שרק מתעצם כשהמנט מת. האבל מניב זעקות כאב (כמעין המשך ישיר של הלידה) ודיכאון ממושך שמוגשים לצופים באופן הכי חשוף, עד כדי נגיעה בפורנו-צער.

בינתיים בלונדון וויליאם מתחיל לעבוד על "המלט" ומתעל את כאבו דרכו. רק אז הסרט מתחיל להתגבש למשהו עמוק ומעניין. כשאנייס ואחיה נוסעים לעיר הגדולה – אירוע שאין לו כל סימוכין במציאות – ומתוודעים לראשונה לחייו ולאמנותו של הבעל הנעדר, הסרט מזנק לגבהים רגשיים שמפצים בגדול על הבעייתיות של המערכות הראשונות. כאמור, המערכה הלונדונית עוסקת בכוח המרפא של אמנות התאטרון, ובה אנחנו מבינים מדוע לתפקידי המנט והשחקן שמגלם את המלט לוהקו האחים ג'ייקובי ג'ופ ונואה ג'ופ ("פלא", "מקום שקט"). "על טבעו של אור היום", הנעימה של ריכטר שכבר נשמעה בפסקולים של לא מעט סרטים, משתלבת באופן אפקטיבי גם כאן.

ז'או ילידת סין יצרה שניים מהסרטים היפים ביותר על אמריקה – "הרוכב" ו"ארץ נוודים" – בהם השיגה פיוט נדיר, ועצב עמוק, שנבעו בין השאר מהפער בין מה שנאמר ומה שלא. על בסיס הסרטים האלה אפשר להבין מדוע מפיק הסרט, סטיבן ספילברג, אמר בטקס גלובוס הזהב שהיא הקולנוענית היחידה בעולם שיכלה לספר את הסיפור של המנט. אבל המבט שלה על אנגליה הכפרית במאה ה-16 נותר חיצוני וקלישאתי. אף שהוא עוסק לכאורה במקור יצירתו של אשף המילים, גם "המנט" אינו סרט דברני. דווקא בשל כך, כשמדי פעם נזרקת לאוויר ציטטה מכתביו, החיבור מרגיש מילולי ומלאכותי, בעיקר כשוויל עצמו מבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" על שפת הנהר.

ועדיין, למרות כל הסייגים, המפגש האינטימי (על אף היותו ציבורי) עם "המלט" בתאטרון הגלוב, מצדיק את התהילה לה זכה הסרט, שמסתיים במחווה מופלאה של אהבה. כדברי הנסיך הטרגי לאופליה: Doubt thou the stars are fire; Doubt that the sun doth move; Doubt truth to be a liar; But never doubt I love.
3.5 כוכבים
Hamnet בימוי: קלואי ז'או. עם ג'סי בקלי, פול מסקל, אמילי ווטסון. בריטניה 2025, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• שייקספיר
• גלובוס הזהב
• קולנוע

• המסך
• קולנוע
• אימה
• סרטי אימה

ימים סוערים עברו על הקולנוע המקומי. בשבוע שעבר נערך טקס פרסי קולנוע פוליטי ומעורר מחלוקת, לבקשתו ובתקצובו של שר התרבות מיקי זוהר, שיצא לונדטה בטקס פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע. למה? כי הם בחרו בסרט על ילד ערבי שרוצה לראות את הים. למה?כי שקר כלשהו. הטקס של זוהר הציעה שוחד נאה בדמות פרסים בגובה שעשועון (100 אלף ש"ח לזוכים), ובכל זאת נתקל בהתנגדויות, היענות נמוכה ופרישות של לפחות 6 מועמדים לפרס – אירוע אותו הוא הצליח לפתור בעזרת לחץ מטייקוני תעשיה כמו המפיק (והמקורב לנתניהו) משה אדרי, ואיומים להעלים את תקציבי קרנות הקולנוע ולמעשה להקריס את התעשיה על יושביה. אין ספק, חגיגה לתרבות.

בעוד האבק שוקע והתעשייה מלקקת את פצעיה מתרגיל ההפרד ומשול ואיומי הכוח-כסף של השר, לציבור האומלל שרואה את תעשיית הקולנוע המשגשגת מתפרקת נותר רק לפגוע בכ"ף השלישית של זוהר – כבוד. חשבון שנפתח לפני כ-11 ימים ברשת החברתית לביקורות קולנוע Letterboxd וכמעט ופספסנו מצליח לדייק את הבדיחה שהוא השר-לתרבות-ששונא-תרבות לפאנצ'ים מהירים וחדים, בעודו מציג ביקורות קולנוע קצרצרות על סרטים מידיו של מיקי זוהר, כביכול. כמו, למשל, הביקורת המזויפת של זוהר על הסרט שהתחיל את כל הבלגן, זוכה פרס אופיר "הים": "ממה שראיתי, והיה לי מספיק והותר, זה סרט נורא".

החשבון המזויף לא מי יודע מה מושקע, והלקוניות הקלה של הביקורות אף הפילה אנשים מסוימים להאמין לרגע שמדובר בחשבון אמיתי, אבל מעבר לביקורות כמו "מתגעגעים אליך יא בארקן" על "אבא גנוב" או "מושלם" על ממזרים חסרי כבוד, יש כמה הברקות מצוינות. כך בביקורת על "מבצע סבתא" כותב זוהר הפיקטיבי ש"לא יאומן כמה הקיבוצניקים חושבים שהם בעלי הבית של המדינה הזאת, שאיזו סבתא שהיתה היום בטח קפלניסטית אנרכיסטית מתה וכולנו צריכים לשמוע על זה", או הביקורת על "ואלס עם באשיר", שמתמצה ב"נראה לכם ראיתי?". אנחנו בעד שהבדיחה תמשיך, ומיקי זוהר המזויף ימשיך לסקור קולנוע מנקודת מבטו הכה מצומצמת. זה אמנם לא יביא לשינוי מדיניות, אבל לכל הפחות יפגע בציפור הנפש הלא עדינה של השף. למי יש יותר כבוד?
לחשבון הלטרבוקסד של מיקי זוהר

• ❤ תרבות
• קולנוע
• סרטים
• פארודיה