עכשיו כשהמלחמה בעזה בהשהייה כבר חודשים ארוכים, כשהצפון עדיין נטוש ומופקר, הדרום עדיין מופגז ומאויים, והחטופים עדיין קבורים בעזה – אולי הגיע הזמן להפסיק לעצום עיניים ולראות את מה שהקולנוע מנסה לומר כבר 100 שנים לפחות: מלחמה זה דבר נורא. וגם נורא פוטוגני. לא מעט סרטים זוכי אוסקר קיבלו את הפסלון המוזהב שלהם על שחזורים יוצאי דופן של אימת המלחמה, וכמה מהרגעים האיקוניים ביותר בתולדות הקולנוע מגיעים מהטופ של הז'אנר. ואולי דווקא בזמן המלחמה הכושלת בעזה חשוב לראות אותם יותר מתמיד.

>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר למצוא בדיסני+
>> 40 שנה הלכנו בו: 10 סרטים ממש טובים שמתרחשים במדבר

להציל את טוראי ריאן (1998)

פלישת בעלות הברית לנורמנדי, שהחלה עם נחיתת הכוחות על חוף אומהה, תוארה בלא מעט סרטים, בהם "היום הארוך ביותר" מ-1962 ו"האדומה הגדולה" המצוין של סם פולר מ-1980. התיאור המפורט והמצמרר ביותר ניתן בתחילת סרטו של סטיבן ספילברג, בסיקוונס חודר קרביים שאורכו 27 דקות – נאמר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר לחוויה של המלחמה עצמה. אחרי השלמת הפלישה נשלח קפטן מילר (טום הנקס) עם כיתת חיילים לאתר את טוראי ריאן (מאט דיימון) בשדה הקרב ולהשיבו הביתה. זה החלק הדרמתי והפטריוטי של הסרט, שמעלה מקבץ של שאלות מוסריות ומותיר אותנו סחוטים רגשית.

שבילי התהילה (1957)

יצירת המופת של סטנלי קובריק על מלחמת העולם הראשונה מנסחת כתב אישום צורב שבמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת, בספרד וגם בבסיסי צבא אמריקאיים בעולם כולו. הפיקוד הצרפתי העליון שולח חיילים למבצע התאבדות חסר תוחלת. קירק דאגלס הוא הקולונל שנמצא עם החיילים בשוחות. כששלושה חיילים מואשמים בבגידה משום שלא נשמעו לפקודה, הוא מתייצב להגן עליהם במשפט – משימה חסרת סיכוי. שילוב של מבע קולנועי עוצר נשימה ודרמה חדה ומרה על הציניות של הגנרלים והזילות של חיי אדם מייצר את אחד הסרטים האנטי מלחמתיים הגדולים מעולם.

אפוקליפסה עכשיו (1979)

האפוס הסוריאליסטי של פרנסיס קופולה על רקע מלחמת וייטנאם נחשב לאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים. עלילת ספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה" הועברה מנהר קונגו באפריקה לווייטנאם ב-1969, שם קפטן ווילארד (מרטין שין) נשלח להתנקש בחייו של קולונל קורץ (מרלון ברנדו), גיבור מלחמה שאיבד את שפיותו והקים בקמבודיה צבא של בני שבטים ילידים. ווילארד מצטרף לצוות של סירת משמר המפליגה במעלה הנהר נאנג, ובדרך עד לחזיונות שונים של המלחמה המתמשכת. הטירוף הכללי הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם אל מטרתו. מתקפת המסוקים על כפר וייטנאמי לצלילי דהרת הוולקירות של ואגנר היתה לאחת הסצנות המפורסמות בקולנוע.

הקרב על אלג'יר (1966)

סרטו עתיר ההשפעה של ג'ילו פונטקורבו, שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה (ובמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת ובישראל), מתאר כרוניקה של הקרבות בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה. רוב האירועים מתרחשים ב-1956 ו-1957, כשבקסבה מתארגנים תאים של "החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה", ואחרי כמה פיגועים ברחבי העיר, מוזעקות לאזור יחידות צנחנים צרפתיות שנכנסות לקסבה וצדות את החוליות בזו אחר זו. הן נעזרות באינפורמציה שהוצאה מתושבי המקום באמצעות עינויים. יש בסרט כמה דמויות מובחנות, כמו המפקד הצרפתי וכמה מחברי החזית, אך הוא אינו מובל על ידי גיבורים, ומציג את נקודות המבט של שני הצדדים. סגנון תיעודי עשוי לעילא ופסקול אינטנסיבי מחזיקים אותנו מסומררים לכל אורך הצפייה. דמיון מסוים, גם אם מטעה, למלחמה שלנו, מוזכר בלא מעט כתבות בעיתונות הזרה מהזמן האחרון. והנההסרט המלא כאן ביוטיוב:

מטען הכאב (2008)

קתרין ביגלו הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה באוסקר על בימוי עם הסרט המשובח הזה על יחידה אמריקאית לפירוק פצצות במלחמת עיראק. כשכוכב הסרט ומפקד היחידה גיא פירס נהרג במפתיע כבר בסצנה הראשונה, אנחנו מבינים ש"מטען הכאב" לא מתנהל על פי כללי הנרטיב ההוליוודי. אחד הסרטים המותחים ביותר שנראו אי פעם על המסך מתאר את שגרת החיים הקטלנית ביחידה, ומאייר תמונה מצמררת של גבריות מקצוענית ואובססיבית ללא טיפת הרואיות פטריוטית.

כנפיים (1927)

הסרט הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר מגולל את סיפורם של טייסי קרב במלחמת העולם הראשונה. הסרט מתמקד בחברות בין שני טייסים המאוהבים באותה אישה (קלרה באו) לפני שהם מתגייסים לחיל האוויר ויוצאים לקרב. ב-2001 "פרל הארבור" של מייקל ביי הרים מ"כנפיים" את העלילה, אבל הסרט האילם נותר הרבה יותר טוב, מכל בחינה. הבמאי וויליאם וולמן, שהיה בעצמו טייס קרב במלחמה הגדולה, צילם את הקרבות האוויריים על רקע שמיים מעוננים כדי להעשיר את הדרמה הוויזואלית, והסצנות האלה עדיין מרשימות מאוד (כ-300 טייסים היו מעורבים בצילומים). ברגע זכור במיוחד ג'ק מחבק את חברו הפצוע, ומנשק אותו על שפתיו רגע לפני מותו. הקהילה הלהט"בית אימצה את הסצנה כנשיקה הגאה הראשונה בקולנוע.

במערב אין כל חדש (2022)

העיבוד של אדוארד ברגר לספרו הסמינלי של אריך מריה רמרק הוא אחד הבולטים שנעשו על מלחמת העולם הראשונה. זוכה האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר עוקב אחר תלמיד תיכון בגרמניה שנסחף בנאומים הג'ינגואיסטים של המורה בבית הספר, ומזייף את חתימת הוריו כדי שיוכל להתגייס לצבא ולהצטרף למלחמה שנמשכת כבר שנתיים. זכורה במיוחד סצנה שמטילה אותו לתוך מכתש שנוצר מנפילת פגז באמצע שדה הקרב, שם הוא מוצא עצמו לבד עם חייל צרפתי. ברגר אינו מתרפק על הסמליות, אלא בוחן את הסיטואציה באופן שמעצים את המוחשיות שלה, ואת הטירוף והטרגדיה. בתוך המהומה של סצנות הקרב, הדרמה מתמקדת באובדן האנושיות וברגעים שבהם היא שבה ומציצה. וזה מה שמחזיק אותנו מסומרים למסך לאורך שעתיים וחצי קשות, שאינן מספקות ריגושים מהסוג המלווה בפרצי אדרנלין, ולא פעם מקשות על הנשימה.

12 הנועזים (1967)

מלחמת העולם השנייה הניבה שלל סרטי אקשן על מבצעי גבורה של חיילים אמריקאים, כמו "תותחי נברון" ו"הנשרים פשטו עם שחר". סרטו של רוברט אולדריץ', ששימש השראה ישירה ל"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, הוא ככל הנראה האהוב שבהם. כמה חודשים לפני הפלישה לנורמנדי, מייג'ור רייזמן (לי מרווין) מגייס 12 חיילים אמריקאים, שנידונו למוות או למאסר ממושך, למשימה נועזת שסיכויים לשרוד אותה נמוכים. עליהם לצנוח בצרפת הכבושה, להסתנן לטירה שבה מתקיים משחק מלחמה בהשתתפות קצינים בכירים בוורמאכט ולהרוג כמה שיותר מהם. מקבץ השחקנים המגניב כולל את דונלד סאתרלנד, צ'רלס ברונסון, ג'ון קסווטס, רוברט ריאן, וטלי סוואלאס כפסיכופט. המלחמה כבידור.

צייד הצבאים (1978)

שלושה חברים מעיירה קטנה בפנסילבניה יוצאים למלחמת וייטנאם. שניים (רוברט דה נירו וג'ון סאבאג') חוזרים משם חבולים, והשלישי (כריסטופר ווקן) נשאר מאחור, וממשיך לשחזר את החוויה מרסקת הנפש שחווה בשבי הווייטקונג. סרטו האפי של מייקל צ'ימינו מתחיל בחתונה ומסתיים בשירת "אלוהים ברך את אמריקה", ובין לבין הוא מכניס אותנו עמוק לתוך הגיהינום של המלחמה והשמות שהיא מטילה בנשמותיהם של הלוחמים. גם מריל סטריפ הצעירה תורמת את חלקה לסרט שובר לב על חברות אמיצה, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

בופור (2007)

סרטם עתיר העוצמה של יוסף סידר ורון לשם הוא אנטי סרט-מלחמה. אחד ממקורות הכוח שלו הוא הבחירה למקם את ההתרחשות כולה בתוככי החלל המנותק של המוצב הצה"לי התחום בתוך לבנון. הקלאוסטרופוביה השקטה והמתוחה של המנהרות והביצורים מעוצבת בסצנה כמעט סוריאליסטית בתחילת הסרט, כשחבלן (אוהד קנולר) שמגיע למוצב כדי לפרק מוקש, הולך לאיבוד בתוך המבוך. בסגנונו הנזירי המוקפד, הסרט מצליח להיות יצירה קולנועית אמנותית ומסוגננת, וגם להעביר תחושה חזקה של החווייה האמיתית והטעונה של חיילים הלכודים בתוך מוצב. הם סופרים את הימים לקראת הפינוי הקרב, באווירה ספוגת פחד, תסכול וחוסר תוחלת וסופרים את המתים ההולכים ומתרבים. זה לא סרט על ההרואיזם של החייל הקטן אלא על הבזבוז המשווע של חיי הבנים, שלו אחראים האבות והפקודות המיותרות שמגיעות מלמעלה.

מ.א.ש (1970)

הקומדיה העוקצנית של רוברט אלטמן מתארת את שירות המילואים של רופאים בבית חולים שדה, הנמצא מרחק של קילומטרים ספורים מהחזית במלחמת קוריאה. בין הניתוחים של המוני פצועים שמגיעים לשם בזרם בלתי פוסק, הרופאים (בהם דונלד סתרלנד ואליוט גולד) מנסים להעביר את הזמן בכיף. הסגנון הנטורליסטי הייחודי לאלטמן מייצר סרט חתרני, שמוציא לשון לכל הדוגמות המקובלות (חלקן מיוצגות בדמותו של הרופא השמרן רוברט דובאל). אחד הסרטים שהגדירו את הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים – ופוענח כתגובה על מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותו זמן – הזניק סדרת טלוויזיה מצליחה, והשפיע לא מעט גם על "גבעת חלפון אינה עונה" שלנו.

אגף הקצינים (2001)

בניגוד לסרטי המלחמה הפסאודו-פציפיסטים מרובי הפיצוצים והאיברים הכרותים, זהו סרט מלחמה ללא סצנות מלחמה. אדריאן, קצין צרפתי צעיר ממשפחה טובה, יוצא לחזית במלחמת העולם הראשונה. בתחנת הרכבת הוא רואה צעירה הנפרדת בכאב מבן זוגה, ורגשותיה החשופים מושכים אותו אליה. הם מבלים אחר צהריים של אהבה, וכשהוא יוצא לחזית, הוא לוקח בטעות את העגיל שלה. כבר במשימתו הראשונה אדריאן נפצע מפגז שנופל בשדה פסטורלי, ומשחית את פניו. הוא נלקח לבית חולים צבאי בפריז ומעביר שם את כל שנות המלחמה. בהתחלה הוא המאושפז היחיד במחלקת הקצינים, בעוד הקומה מתחת הומה אדם והסצנות האלה מצולמות מנקודת תצפיתו של אדריאן שמיוצגת על ידי קולו הפנימי, ובזוועה המהולה בחמלה הניבטת מפניהם של האנשים המביטים בו. בהדרגה המחלקה מתחילה להתמלא, ונוצרת ידידות אמיצה בין שלושה פצועי פנים, שביחד לומדים להתמודד עם עצמם, ועם האופן שבו העולם רואה אותם. העגיל הבודד, והתקוות שהוא נושא עימו, ממשיכים לשמש לאדריאן חבל הצלה. פרנסואה דופירון ביים סרט עדין, יפהפה, אינטימי ושקט, ועם זאת אפי בעוצמתו. יהלום מכל בחינה, וחוויה קולנועית ורגשית מרטיטה.

דנקרק (2017)

שש שנים לפני "אופנהיימר" התנסה כריסטופר נולאן לראשונה בשחזור של אירוע היסטורי ממלחמת העולם השניה – מבצע דינמו לפינוי כ-340,000 חיילים בריטים וצרפתים שנלכדו על חוף דנקרק בצפון צרפת. ההרמוניה בין התחכום המבני לתוכן האנושי הניבה קולנוע מזהיר וחודר קרביים. הנרטיב מפוצל לשלושה צירי זמן (שבוע על החוף, יום בים, שעה באוויר) המתמזגים לזמן רציף רק לקראת סוף הסרט. זה סרט מלחמה יוצא דופן מבחינה זו שאינו מדחיק את התבוסה, ואנחנו לא רואים בו חיילים אוחזים בנשק ונלחמים (פרט לטייסים), אלא בעיקר אנשים שמנסים לשרוד, לא תמיד בדרכים מעוררות כבוד. אף שכל הפצצה מהאוויר גובה המוני קורבנות, אין בו פרצי דם ואיברים מרוטשים ועם זאת הוא מלחיץ עד אימה כבר מדקותיו הראשונות. סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים מעוררים בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור, והדרמה האנושית העזה נבנית דרך סדרה של החלטות מוסריות מטלטלות.

• המסך
• קולנוע
• מלחמה
• סרטים מומלצים
• הכי טובים

הסאגה נמשכת: כמו שיודע כל חובב "שר הטבעות", הטרילוגיה של פיטר ג'קסון היתה בסך הכל קצה הקרחון של כתבי טולקין. כבר הספקנו לראות את זה עם הטרילוגיה של "ההוביט", ועם הסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח", אבל ג'קסון כנראה בחר להקדיש את חייו כדי להמשיך לספר על הארץ התיכונה (ועל הביטלס משום מה), כי בימים אלו ממש הוא עומל על הפקת הסרט "שר הטבעות: המצוד אחר גולום" בבימויו של אנדי סירקיס (שגילם את גולום במקור), שצפוי לצאת בשנה הבאה – והיום הכריז על הסרט הבא מעולם "שר הטבעות", שיכתב על ידי לא אחר מ…סטיבן קולבר?!

מעריצי קולבר הוותיקים וודאי מכירים את אהבתו העמוקה לטולקין, שכן הוא התרברב בידע האנציקלופדי של כתביו לא מעט פעמים, ואף התרגש מהופעת אורח קטנטנה ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג" – אבל הצעד לשותפות בעשיית סרטי "שר הטבעות" החל לפני כשנתיים, כפי שהסביר קולבר בסרטון עדכון מאת פיטר ג'קסון שפורסם בעמודי הסושאל של חברת וורנר ברודרס. "אתה יודע מה משמעות הספרים עבורי, ומה משמעות הסרטים שלך עבורי", הסביר קולבר בפנייתו לג'קסון, "אבל הדבר שמצאתי את עצמי קורא שוב ושוב זה את ששת הפרקים הראשונים של 'אחוות הטבעת' שלא פיתחתם לתוך הסרט הראשון בזמנו".

הפרק עליו קולבר מדבר, "ערפל בארץ הכוכים", הוא הפרק השמיני בכרך הראשון, שיעובד לסרט שיקרא " The Lord of the Rings: Shadow of the Past", אותו החל לכתוב הקומיקאי יחד עם בנו התסריטאי פיטר מקגי, ומאוחר יותר – לאחר שפנה לג'קסון עם הרעיון – גם תסריטאית הטרילוגיה המקורית פיליפה בויינס. עלילת הפרק, המתרחשת 14 שנים לאחר מותו של פרודו, סם, מרי ופיפין משחזרים את צעדיהם הראשונים במסע הטבעת, ומגלים אט אט סודות מהעבר. טרם ידוע אם מי משחקני הטרילוגיה המקורית ישובו לגלם את ההוביטים, אבל עם קולבר ברקע, ברור שזה יהיה סרט שישאף לנאמנות לספרים, ואולי בתקווה, גם עם קצת יותר חוש הומור. או כמו שקולבר אומר בשיחה עם ג'קסון, "נתראה בפלך".

• המסך
• שר הטבעות
• סטיבן קולבר
• פיטר ג'קסון
• קולנוע

מעבר לנפילות טילי מצרר על העיר, הגבלות טיסה והתאספות, מחסור בשינה וחרדה אינסופית, המלחמה הביאה עלינו גם ניתוק תרבותי מסוים מכל מה שקורה מחוץ לארץ. כן, בעידן האינטרנט אפשר להתעדכן, אבל בין אם נרצה או לא, המרחק בין מה שקורה בניכר לכאן נמתח – ולפעמים גם מומחז בדמות קו הפרדה מבאס. כך המקרה עם הסרט "פרוייקט הייל מרי" שהיה אמור לעלות בארץ ב-19.3, אך נמנע מהקהל הישראלי כי בתי הקולנוע סגורים בהתאם להנחיות. אבל באמריקה, ובשאר העולם, הוא הפך לאירוע הקולנועי הגדול של השנה (לפחות עד כה),

הסרט בכיכובו של ראיין גוסלינג ובבימוים של פיל לורד וכריסטופר מילר ("ג'אמפ סטריט 21" ועוד מיליארד דברים מעולים) היה הימור די גדול של אמזון MGM, עם השקעה של 200 מיליון דולר בהפקתו, ועוד כמה עשרות מיליונים בשיווק. עוד לפני שעלה לאקרנים הוא זכה ליחסי ציבור לא רעים עם ביקורות טובות שהובילו לציון של 95% באתר איסוף הביקורות רוטן טומטוז, אבל עם הגעת נתוני הכרטיסים של סוף השבוע הראשון נראה שההימור של אמזון השתלם – הסרט הכניס כ-80.5 מיליון דולר רק בארה"ב, שזה גם הפתיחה הכי גדולה של השנה וגם שבירת השיא הקודם של אמזון, בו החזיק "קריד 3" עם 58 מיליון בסופ"ש הפתיחה. בנוסף, הסרט הכניס עוד 60.4 מיליון דולר מחוץ לארה"ב, מה שאומר 140.9 מיליון הכנסות בשבוע הראשון – עוד לא מספיק כדי להחזיר השקעה, אבל בהחלט סימן טוב לפתיחה.

הסרט המדובר הוא עיבוד לרומן מצליח באותו השם של הסופר אנדי ויר, הכותב של "לבד על מאדים" (שהפך לסרט "להציל את מארק וואטני"), וגם הוא עוסק באתגריו של אסטרונאוט בודד, שהפעם מנסה להציל את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו. גוסלינג מגלם את ריילנד גרייס, שורד יחיד ממשימה שהוא לא בדיוק זוכר מהי, צריך להבין איפה הוא נמצא ואיך להציל את כדור הארץ – אך מבין גם שהוא לא חייב לעשות זאת לבדו (אם עוד לא הקלקתם, עדיף שלא תראו את הטריילר, כי יש שם וואחד ספויילר). כנראה שאת הלהיט הזה נזכה לראות רק כשתיגמר המלחמה, או לכל הפחות יתרופפו ההנחיות, אבל עד אז נסתכל לעבר חוץ לארץ בקנאה, ונחכה לחללית עם גוסלינג שינחת גם כאן.

• ❤ תרבות
• קולנוע
• בתי קולנוע
• ראיין גוסלינג
• איראן

עד לפני שבוע פול תומאס אנדרסון היה הבמאי/תסריטאי האמריקאי עם הכי הרבה מועמדויות לאוסקר (11, על שישה סרטים) שמעולם לא זכה. רק פדריקו פליני נמצא מעליו ברשימה, עם 12 מועמדויות ואפס זכיות. אבל בתחילת השבוע הסטטיסטיקה המתסכלת השתנתה באחת, ועכשיו יש לו שלושה אוסקרים על "קרב רודף קרב".אנדרסון כתב וביים עשרה סרטים בשלושים שנה. זה הספק נמוך יחסית לספילברג וסקורסזה, אך הוא אופייני לקצב העבודה של קולנוענים בני דורו, כמו קוונטין טרנטינו וכריסטופר נולן. בין לבין הוא ביים שלל וידאו קליפים, וגם סרט תיעודי על מסעו בהודו של ג'וני גרינווד – המלחין של כל סרטיו מאז "זה ייגמר בדם". יש לציין שהשחקנית/קומיקאית מיה רודולף, זוגתו מזה שנים רבות ואחת הנשים המגניבות בתבל, אינה מופיעה בסרטיו, ונראתה רק בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה". התבקשתי לדרג את סרטיו העלילתיים של אנדרסון, וזאת משימה קשה, כי לפחות חצי מהם הם יצירות מופת.

>> כמה טוב שבאתם: 11 הכניסות הכי מרשימות שראינו בקולנוע
>> בואו נרגיע: 15 סרטים קסומים שיספקו לכם קצת נחמה ושקט

10. שמונה בטוח (1996)

כמו "כלבי אשמורת" של טרנטינו, סרטו הראשון של אנדרסון נולד בסדנת הקולנוע של מכון סנדאנס. אנדרסון הוזמן ל"מעבדה" אחרי שהציג בפסטיבל של 1993 את סרטו הקצר "סיגריות וקפה". שם שידכו את הבמאי המתחיל לשחקנים ג'ון סי. ריילי ופיליפ בייקר הול, ויחד הם צילמו כמה סצנות מהתסריט. ריילי והול המשיכו גם לסרט השלם (ולסרטים נוספים של אנדרסון), ואליהם הצטרפו סמואל ל. ג'קסון וגווינית פאלטרו, באחד מתפקידיה הטובים ביותר כמלצרית/זונה דלת שכל. הסרט הצנוע הזה עוקב אחר המהמר הוותיק סידני הפורס את חסותו על ג'ון חסר הבית ומלמד אותו איך לדפוק קופה בלס וגאס. סידני הופך דמות אב לג'ון, אך מערכת היחסים התומכת הזו עלולה להיות מופרת כשסוד אפל מעברו של סידני מאיים לצוף על פני השטח. דמויות מורכבות, דיאלוגים מאופקים ומתח מרומז מאפיינים את סרטו הראשון של אנדרסון, שעל אף ההבטחה הטמונה בו קשה לשער את היצירתיות השאפתנית והמרהיבה שתתפרץ בסרטו השני.

9. מגנוליה (1999)

לא מעט אנשים מחשיבים את הסרט הזה לשיא יצירתו של אנדרסון, אבל בעיני השאיפה לטוות יצירת מופת מודגשת מדי, וכתוצאה מכך הסרט לוקה בנימה מעושה. לדברי אנדרסון, שיריה של איימי מאן נתנו לו השראה למה שהיה אמור להיות סרט אינטימי, קטן וזריז, אבל תוך כדי כתיבה הוא הלך ותפח, והוא החליט ליצור את "האפוס הגדול של עמק סן פרננדו". זהו מארג של סיפורים על אבות המתקרבים לסוף חייהם, ועל צאצאיהם המתנכרים להם עקב חטאיהם בעבר. טום קרוז מגיש הופעה זועפת ורושפת בתפקיד גורו של גבריות משתוללת (קרוז ביקש לעבוד עם אנדרסון אחרי שצפה ב"לילות בוגי", והתפקיד נכתב במיוחד בשבילו), וג'ון סי. ריילי נוגע ללב כשוטר לא מאוד מוכשר שמתאהב באישה בודדה. רגעים זכורים במיוחד – גשם של צפרדעים, והסינג-אלונג של "Wise Up", כשהדמויות בסיפורים השונים מצטרפות לשיר של איימי מאן הנשמע בפסקול.

8. המאסטר (2012)

סרטו השישי של אנדרסון הוא דיוקן מוסווה של מייסד הסיינטולוגיה ל. רון האבארד, אבל העניין האמיתי שבו אינו ביוגרפי. לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן, שהופיע בחמישה מסרטיו של אנדרסון) – סופר, רופא, פיזיקאי גרעין ופילוסוף, כפי שהוא מציג את עצמו – פיתח תורה המבוססת על תערובת של פסיכולוגיה פרוידיאנית ואמונה בגלגול נשמות ובמסע בזמן. יש לו הרבה חסידים וגם מתנגדים, אבל אנחנו מכירים אותו בעיקר דרך הפריזמה של יחסיו עם החייל המשוחרר פרדי קוול (חואקין פניקס בהופעה חומסת נשימה). באמצעותם הסרט בוחן את המשמעויות השונות של "מאסטר" – כמורה, כרב אמן וכאדון. קוול מצטייר כגבר חייתי ואלים, שתיין וזיין הלוקה הפרעת דחק פוסט טראומתית. הצורך של דוד להכניע אותו הופך למניע מרכזי בחייו, גם כהוכחה אמפירית לעוצמתו וגם משום שקוול מסמל עבורו את היצרים שהוא מתקשה לרסן בעצמו. זה אפוס קאמרי ואף קלאוסטרופובי שניחן בסגנון מוקפד, חמור ומהפנט.

7. מידות רעות (2014)

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70 – או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. זה סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. העיבוד לספרו של תומס פינצ'ון הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים המפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית. חואקין פיניקס מגלם בלש פרטי סטלן, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על בן זוגה הנוכחי, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים. היא מבקשת את עזרתו בסיכול המזימה, ותוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח. מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשהבלש נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה.

6. חוטים נסתרים (2017)

בהשראת מעצב האופנה הספרדי כריסטובל בלנסיאגה, אנדרסון הגה דמות של מעצב שמלות בלונדון של שנות ה־50 של המאה שעברה, שתופר מחלצות לנשות החברה הגבוהה. ריינולדס וודקוק (דניאל דיי-לואיס) מנהל בית אופנה עם אחותו סיביל (לזלי מנוויל). וודקוק יוצר יופי עבור נשים ועל חשבון נשים. השמלות המושלמות שלו מכחישות את הבשר החי ואת האנושיות הפגועה, כפי שעולה בסיקוונס נטול חמלה העוסק בשמלת החתונה הירוקה של אישה לא צעירה ולא רזה. וודקוק מקדיש את כל כולו לאמנותו, ואין לו מקום בחייו למשפחה. אך כשעיניו נחות על מלצרית נחמדה (ויקי קריפס) במסעדה מקומית פניו זורחות בשפע חיוכים, וזה מראה נדיר ומרהיב כמו קרן שמש ביום מעונן. אלמה נכבשת לחלוטין בעולמו של וודקוק, שמלביש אותה בשמלות פאר ומציג אותה לחברה הגבוהה. אבל בחלוף ההתרגשות הראשונית היא מגלה שהפכה לבובת דיגום הנדרשת לשתוק ולא להפריע לאמן הגדול להתרכז. אלמה חשה אבודה, ובניסיונה לשנות את מאזן הכוחות ולעשות מעין ריסטארט של היחסים, היא מעלה אותם ואת הסרט על מסלול מסוכן. אנדרסוןבוחן את הפוטנציאל הדרקוני והערפדי של היחסים בין האמן והמודל שלובשפה קולנועית מהפנטת ביופייה המוקפד והמאופק (הוא עצמו צילם את הסרט). זה נראה כמו סרט שמקס אופולס ורובר ברסון ביימו יחד, על פי תסריט שנכתב עבור היצ'קוק.

5. ליקריץ פיצה (2021)

מרגע שגרי בן ה-15 (קופר הופמן, בנו של פיליפ סימור המנוח) רואה את אלנה (אלנה חיים) המבוגרת ממנו בעשר שנים הוא מוצף רצון עז להיות איתה, ואנחנו נגרפים איתו לעולם של דימויים משכרים. זה סיפור התבגרות בקליפורניה של שנות השבעים המוקדמות, שזורם בטבעיות גמורה בין רגעים של גמלוניות נעורים מכמירת לב לבין שיאים ביזאריים. הכל מתגבש לסרט מלבב ושופע חיים. בשל הקרבה של עמק סן פרננדו ללוס אנג'לס, הוונאבי דיווה והנער היזם נתקלים מדי פעם באנשים מתעשיית הקולנוע, המגולמים בהקצנה פארודית על ידי שון פן ובראדלי קופר. שני האגו מניאקים עושים קצת בלגן בחייהם של הגיבורים, ומתייחסים אליהם כמו היו קיפודים בשולי הכביש. אחרי כמה יצירות מופת מסותתות וקשות כמו אבן על דמויות גדולות מהחיים, אנדרסון חוזר לסביבות לוס אנג'לס של שנות השבעים, שם ביקר ב"לילות בוגי", ומרים הפקה משפחתית סוחפת ומענגת, שמאיירת דמויות אנושיות רעננות ומבולבלות, ואינה משאירה אותנו עם חור בלב כמו כמה מסרטיו האחרים.

4. מוכה אהבה (2002)

אחרי צמד אפוסים שאפתניים, האטיוד הרומנטי המטריד, הרענן והקסום הזה, שזיכה את אנדרסון בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, נראה כמו סרט ראשון של במאי אינדי מבריק. אך אפשר בקלות לזהות את סגנונו המיוחד – את הנגיעה הפיוטית בחולי וברוע, את המצלמה שנעה בתנועות רחבות וכמעט אינסופיות. אדם סנדלר נהדר בתפקיד גבר מבולבל ורדוף חרדות, עם הרבה מאוד זעם חבוי, שמנסה להתגבר על שבע אחיות שמנהלות את חייו, ולמצוא את דרכו בעולם. שיחת טלפון תמימה לקו לוהט, מסבכת אותו עם אנשי עולם תחתון ברוטאליים. במקביל הוא מתאהב באמילי ווטסון המתוקה להפליא, והחללים האפורים והסטאטיים שבהם הסתובב עד כה, מתחלפים באתרים של צבע ותנועה. הנשיקה הראשונה לצלילי שירה של אוליב אויל מ"פופאי" של רוברט אלטמן היא רגע שמיימי, ששואל דימויים מהרפרטואר של המיוזיקל.

3. קרב רודף קרב (2025)

לראשונה בקריירה המזהירה שלו, אנדרסון קיבל תקציב הוליוודי ויצא לעשות סרט ז'אנר, בערך. לרגל העניין הוא קיבץ תמות פוליטיות וחברתיות בוערות של העידן הנוכחי, וטווה אותן ביד אמן למותחן אקשן שהוא דרמה משפחתית מרגשת. אפשר לומר שזה סרטו הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש, אבל זה גם סרטו היחידי שגרם לי לבכות בכי משחרר. ליאונרדו דיקפריו נפלא עד מאוד בתפקיד האב הסטלן שעושה כמיטב יכולתו המוגבלת להציל את בתו (התגלית המקסימה צ'ייס אינפיניטי), ושון פן פנומנלי כאיש צבא המאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. סיקוונס השיא, שנפרש על פני כעשרים דקות, מדגים היטב את גאונותו של אנדרסון כמספר סיפורים – הוא אינו מציית לתבניות הנרטיביות המוכרות, ועם זאת הוא מספק מאוד מבחינה רגשית.

2. לילות בוגי (1997)

פעם אחת בחיי חוויתי תחושה של התעלות קולנועית, מהסוג שוודאי חוו אנשים שראו בזמן אמת את סרטיהם הראשונים של גודאר וטריפו. זה היה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק בשנת 1997, בהקרנת הבכורה העולמית של סרטו השני של במאי בן 27 שאת שמו לא הכרתי. "לילות בוגי" נפתח בשוט וירטואוזי, המתחיל עם שמו של הסרט המתנוסס בכניסה לבית קולנוע, ומשם המצלמה יורדת לרחוב, מוצאת את במאי סרטי הפורנו ג'ק הורנר (ברט ריינולדס בתפקיד חייו) ונכנסת בעקבותיו למועדון לילה, שם היא מטיילת בין הדמויות שירכיבו את הקהילה הגדולה של הסרט, עד שהיא מגלה את שוטף הכלים אדי (מרק וולברג) מאחורי הצלחות, ומתקרבת אליו בסלואו מושן. ההתגלות שחש הורנר למראה הנער הפכה לתחושת ההתגלות של הצופים למראה הקולנוען החדש, האינטואיטיבי והמחונן, שעוקף את סקורסזי בסיבוב. התנופה היצירתית של שוט הפתיחה נמשכה לאורך הסרט כולו. זה אפוס רחב יריעה ואינטימי, המגולל את סיפור פריחתה וקמילתה של תעשיית הפורנו בקליפורניה בשנות השבעים והשמונים, כמראה להתפכחות החברתית של ארצות הברית. הוא עשיר בדמויות נהדרות ובהופעות מעולות, ונע בין שיאים פרועים לרגעים של אנושיות חשופה, כמו המבט העורג על פניו של עוזר ההפקה (הופמן) המאוהב בכוכב הפורנו דירק דיגלר, שאינו מבחין בו.

1. זה ייגמר בדם (2007)

רציתי להיות מיוחדת ולא להעניק לסרט המהולל הזה את המקום הראשון, אבל אז צפיתי בו שוב, ונדהמתי מעוצמתה הרגשית של הטרגדיה האפית והנזירית הזאת על שאפתנות, כוחנות ותאוות בצע. זהו מין מערבון, עם נפט במקום פרות, שהגרעין הדרמטי שלו מזכיר את "נהר אדום" של הווארד הוקס – גם הוא סיפר על יזם רודני המאמץ ילד שמורד בו. אנדרסון חזר לתחילת המאה העשרים, ובחן את לידתה של אומת הנפט באמצעות סיפור על יזם עצמאי ומאבקו העקשני במטיף אוונגליסטי (פול דאנו המצויין). דניאל פליינוויו – דיי-לואיס בהופעה אחוזת דיבוק – הוא דמות בראשיתית. נדמה שבקע מן האדמה היבשה ושבעורקיו זורם נפט. כשהוא יוצא עם הילד שהוא קורא לו בנו לחפש נפט בגבעות המדבריות, הוא מזכיר את אברהם המוביל את בנו יצחק לעקדה. לדבריו הוא אימץ אותו מסיבות אינטרסנטיות, אבל הטרגדיה שלו טמונה דווקא באהבתו לילד. הוא מסיים את הסרט בבידוד מוחלט, אחרי שגירש או הרג את כל מקורביו. זה קולנוע חריג, מאתגר, עוצר נשימה.

• המסך
• קולנוע
• אוסקר
• פול תומאס אנדרסון
• סרטים מומלצים

>> פורסם לראשונה ב-21 בספטמבר 2025
מבין הקולנוענים האמריקאים הבולטים שהחלו לעשות סרטים בשנות התשעים של המאה שעברה, בהם ווס אנדרסון, דיוויד פינצ'ר וקוונטין טרנטינו, נדמה שאין ויכוח על כך שפול תומס אנדרסון הוא הגדול מכולם. תשעת סרטיו אמנם לא זכו להצלחות קופתיות גדולות במיוחד, אך הוא גרף 11 מועמדויות לאוסקר על שישה מהם – "לילות בוגי", "מגנוליה", "מידות רעות", "זה ייגמר בדם", "חוטים נסתרים" ו"ליקריץ פיצה". גם שלושת האחרים – "הימור כושל", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" – היו מצוינים, ואף לא אחד מהם דמה לקודמו. נהוג לומר שאוטר קולנועי שב ועושה את אותו סרט, אבל זה לא המקרה של אנדרסון שבכל סרט פונה לכיוון שונה מבחינה נרטיבית וסגנונית. רק הפסקולים העצבניים שג'וני גרינווד מלחין עבורו מאז "זה ייגמר בדם" מעניקים לסרטיו סוג של אחידות.
>>רדפורד הגדול: נער הזהב של הוליווד הצליח להציב לה אלטרנטיבה

בסרטו העשירי, "קרב רודף קרב", אנדרסון עובד לראשונה עם תקציב הוליוודי של יותר ממאה מיליון דולר, ובהתאם הוא כתב תסריט למשהו שיכול להיקרא סרט ז'אנר. התבנית הז'אנרית משמשת אותו לעיסוק בתכנים בוערים מבחינה פוליטית – וגם זה חדש אצלו – ללא קמצוץ של צדקנות. זאת דרמת אקשן לחוצה, שהחזיקה אותי מתוחה רגשית מכותרת הפתיחה ועד הסיום – וזה סרט באורך 160 דקות.

יש לציין שכותרת הפתיחה לא מופיעה בהתחלה. קודם לה תקציר אירועים ארוך למדי, שבו ליאונרדו דיקפריו הוא דמות משנה נגררת, כמעט חיוורת. זאת הצגה יוצאת דופן ומעניינת של מי שיהפוך בהמשך לגיבור הסרט. אחרי סצנת הקטמין הבלתי נשכחת ב"הזאב מוול סטריט", דיקפריו שב לגלם גבר שצריכת סמים (קלים) ארוכת שנים קצת דפקה לו את המוח, והוא נפלא כתמיד. חלוק הבית המשובץ, שמחליף את המעילים הארוכים מהסרטים של סרג'יו לאונה וקלינט איסטווד, הופך אותו לגיבור אקשן מסוג חדש. וזה גם מסוגנן, וגם אותנטי לדמות.

משום שכבר כתבתי פעמיים "אקשן", ומשום שעל הפוסטר הישראלי מופיע ציטוט של סטיבן ספילברג באלה המילים: "מטורף. אקשן בלי סוף. מדהים", אני רוצה לחדד שאין בסרט הרבה סצנות אקשן במובן המקובל. אבל מה שיש פוער פה. קשה להאמין שזה אפשרי, אבל אנדרסון המציא דרך חדשה לצלם מרדף, וזה אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הפסקול המבריק שהלחין גרינווד תורם רבות לחוויה החושית של הסרט.

לא ארחיב על העלילה. אציין רק שהתסריט עתיר השלוחות נכתב בהשראת הרומן "Vineland" מאת תומס פינצ'ון, ושהוא מספר על ארבעה גופים הפועלים מתחת לפני השטח, בין אם מחתרות או מה שנקרא דיפ סטייט. שניים מתוכם מוצגים לפני ששם הסרט מופיע על המסך, ושניים נוספים נחשפים בהמשכו. והכל מתחבר באופן מחוכם להפליא.

שון פן, שהופיע בתפקיד קטן ב"ליקריץ פיצה", מגלם איש צבא שבתחילת הסרט מפקד על מתקן בו מרוכזים מהגרים לא חוקיים מדרום אמריקה. זה לא רק תפקיד שהוטל עליו – הוא מאמין בכל ליבו באידיאולוגיה של עליונות לבנה. אבל מתחת לחגורה קורים דברים אחרים. זאת דמות קיצונית ומגוחכת ואיכשהו נוגעת ללב בשבר הפנימי שלה. קשה לדמיין שפן לא יזכה באוסקר השלישי שלו על ההופעה הפנומנלית שלו. גם בניסיו דל טורו מצוין, בהופעה מאופקת יותר.

אפשר לומר ש"קרב רודף קרב" הוא הסרט הכי טרנטינואי של אנדרסון, בשלבו דמויות קיצוניות, דיאלוגים מחודדים וסצנות אבסורדיות, חלקן מצחיקות ממש. אבל הוא גם מרגש ממש, בספרו על אבא שיוצא להציל את בתו. ברוח הזמן, הבת (צ'ייס אינפיניטי, שנקראה כך על שם הדמות שגילמה ניקול קידמן ב"באטמן לנצח"), מסתדרת לא רע בעצמה, וגם זה מפותח באופן טבעי ובלתי הצהרתי.

"קרב רודף קרב" נועד להיות פופולארי יותר מסרטיו הקודמים של אנדרסון, ולכן הוא יוצא למסכים כמה חודשים לפני עונת האוסקרים. אך נראה שהפעם הוא קרוב יותר מאי פעם לגרוף כמה פסלונים מוזהבים. וזה לא נאמר לרעתו.
5 כוכבים
One Battle After Another בימוי: פול תומס אנדרסון. עם ליאונרדו דיקפריו, שון פן, בניסיו דל טורו, רג'ינה הול. ארה"ב 2025, 162 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• חמישה כוכבים
• סרטים מומלצים
• המסך