>> אפרת לוי היא פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם. בחודש הבא (20.3) היא תשתתף בסדרת קונצרטים של מוזיקה קלאסית שמקיימת עיריית תל אביב-יפו החל מהשבוע (20.2) ומדי יום חמישי במרכז הקהילתי בית השחמט ברמת אביב, בהשתתפות טובי המוזיקאים בתחומם, חלקם תושבי ותושבות השכונה וסביבתה.פרטים נוספים על סדרת הקונצרטים כאן.

>> רחוב שלם בבר אחד ומקום של אמת // העיר של רועי פריצי פרידמן
>> קיבוץ בתוך תל אביב וחלום של כל גרגרן // העיר של עמרי הכהן

1. קונסרבטוריון שטריקר

מקום שהיה לי בית שני מאז שאני זוכרת את עצמי. ביליתי שם ימים שלמים, אם בחדר של המורה האהובה והאגדית שלי מלכה מבורך, ואם בחזרות באולם האודיטוריום, לפעמים אפילו היינו נחים על הרצפה בין שורות המושבים כשהשעות היו מאד מאוחרות. המשכתי שם בשלל תפקידים גם כשסיימתי את לימודי, סדרנית, ספרנית, מדפדפת בקונצרטים. כיום אני מלווה שם את המקהלה והילדים שלי לומדים שם פסנתר. המקום שינה את אופיו וצורתו וזה תמיד קצת צובט בלב, אבל עדיין יש שם אנשים שאיתם אני יכולה להתרפק על העבר והזכרונות.
לואי מרשל 25

2. דיזנגוף פינת בן גוריון

אחת הפינות התוססות והאהובות עלי בעיר. אני קשורה באופן אישי למקום כי יש לנו שם חנות משפחתית שהיתה של סבתא שלי (הוקמה ב-1950).בחלק מהחנויות השכנות עובדים אנשים נפלאים והפינה הזו היא כמו בית. אמנם הרבה עסקים התחלפו עם השנים וזה תמיד קצת עצוב, אבל עדין יש מקום לזכרונות.בשנות העשרים של חיי גרתי שם עם חברה וזו זכורה לי כאחת התקופות הכי כייפיות ויפות שלי בעיר.

3. קפה גרונימן

אני מודה שלא יוצא לי לשבת שם הרבה, אבל זו אחת הפינות הקסומות בעיר. חבר'ה צעירים שפתחו מקום שהוא הרבה מעבר לרק אוכל, הוא קהילה. הם מרימים שם שלל פעילויות קהילתיות ואפילו יצא לי לשתף איתם פעולה ולהופיע שם עם סדרת הקונצרטים שלי "אופרה למשפחות". זה היה אחד המופעים היותר מוצלחים שהיו לנו וזה בזכות האווירה המיוחדת שהם הביאו לחורשה.
רידינג 34

4. סטודיו אנט

ה-מקום בעיר להופעות. סטודיו אנט נמצא בדרום העיר ברחוב שביל המרץ וזה מקום פשוט מושלם מכל בחינה. העיצוב יוצא דופן ביופיו ויש ממש אווירה של סטודיו ניו יורקי סופר מגניב. היחס לאומנים והתמיכה בהם, אפשר לומר, נדירים בנוף ארצנו ופשוט תענוג שיש מקום כזה להופיע. לא מספיק קהל מגיע לשם לדעתי וזה ממש חבל. שווה לעקוב אחרי לוח המופעים.
שביל המרץ 2

5. פארק הירקון

המדשאה הגדולה בפארק הירקון בה נפגשים אנשים עם כלבים – אחד המקומות היחידים שמרגישים לי כמו הפארקים בקליפורניה. ירוק ירוק ירוק, גדול, פתוח, אוויר טוב ואפשר לזרוק למרחקים לכלב המאושר (רק שלא יביאו לשם עכשיו פקחים).

מקום לא אהוב בעיר:

הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה.גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחת היצירות היותר חזקות שראיתי לאחרונה – "רקוויאם המלחמה" באופרה בבימוי הגאוני של עידו ריקלין. התחושה הזו שאנחנו כל כך זמניים פה, הזילות של חיי האדם, המוות שמרחף מעל ראשנו כבר שנה וחצי (והיסטוריה שלמה של עם) – הרגשתי איך כולם בקהל מצטמררים יחד, מעולם לא זכורה לי הופעה שהיה בה כזה שקט מופתי בקהל. כולם היו פשוט המומים. חייבים חייבים להפסיק את המלחמה וההרג המיותר ולהחזיר את כל החטופים הביתה!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
העבודה השוטפת עם תאטרון הנוער שלי, ובשיאה הפקה שהעלנו של "אנני", נתנו לי אינסוף כוח ותקוה בימים אחרי שהמלחמה החלה. על אף הקושי הרב, נפגשנו קבוצה של ילדים מדהימים שמגיעים מרחבי הארץ, לשיר ולרקוד וליצור יחד. במרכז עמד השיר הידוע "Tomorrow" מתוך המחזמר, שכל מילה בו היתה כאילו נכתבה למצב בו אנו נמצאים. שיר של תפילה ותקוה לימים יפים יותר, מושר על ידי דור העתיד, שכל מה שהוא רוצה זה חיים יפים שלווים של מוזיקה ויצירה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכל מטרה שאדם בוחר לתרום או להתנדב עבורה היא מבורכת. לצערנו לא חסרים תחומים שבהם יש צורך בהתנדבות ותרומות ולכן כל עוד תורמים אני חושבת שזה העיקר.

מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
היחידים שצריך להרים להם ולחזק אותם עכשיו הם משפחות החטופים, שבעל כורחם גם הפכו לסוג של תל אביבים. אני לא יכולה לדמיין איך הם עוברים את מה שהם עוברים. כולנו צריכים להיות שם עבורם ולעשות הכל על מנת שיקיריהם יחזרו הביתה.

מה יהיה?
אני באמת לא יודעת מה יהיה. אחרי יותר מעשור בחו״ל, חזרנו הביתה לפני שנתיים, לכל הבלגן. ועם כל זה שאנחנו יכולים בקלות לקום וללכת, לא מתחשק לי להיות בשום מקום אחר. אז אני מאד מקוה שמהמקום הנמוך הזה נוכל רק לצמוח וכולנו נוכל לגדל פה את הילדים שלנו בשקט ושלווה ובלי מלחמות, מחוץ ומבית.

• העיר שלי
• פסנתר
• קונצרט
• פארק הירקון
• סטודיו אנט
• גרונימן
• רחוב דיזנגוף
• כיכר המדינה

• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• קונצרט
• אירועים
• מדריך אירועים

כאשר אני משוחח עם חבריי על מוזיקה, גבולות השיחה לרוב לא נמתחים מעבר למוזיקה הבנויה על ביט קבוע או בעלת מבנה סימטרי – בית, פזמון, ומנגינה שניתן לזמזם בקלות יחסית, או הרמוניה ברורה ומאוזנת. לעומת זאת, ברגע שהשיחה נודדת מאולם הקונצרטים, המועדון או הספוטיפיי אל הגלריה, המוזיאון או המרחב הציבורי, לפתע התחושה היא של כניסה לארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות: משקפי מציאות מדומה, מיצב המורכב מחלקי מכוניות, הליכה איטית לאחור ברחוב סואן, אפילו עבודה שנוצרה במשותף עם בקטריות(!) – ואלו הן רק כמה דוגמאות למקצת מהחומרים הנכללים באופן די טבעי בדיונים יומיומיים על אמנות. לפער שבין השיח הנפוץ על ארגון הזמן הצלילי לבין העשייה במרחב הוויזואלי ישנן סיבות רבות, שונות ומשונות (וכן, גם קפיטליזם הוא אחת מהן).

זה מאות שנים שעולם האמנות הוויזואלית מלא בעבודות של יוצרות ויוצרים שבחרו להקדיש את חייהם לעיסוק פואטי בשאלות על מהות האמנות, להרחבת השיח על האמנות, ובתוך כך להתוויית הקשרים חדשים המעשירים את האופן שבו אנו חווים את העולם ואת עצמנו בתוכו. העיסוק בשפה ובתחביר המוזיקליים והרחבתם לטובת יצירה שבכוחה לתת ביטוי עשיר ומדויק יותר לרעיונותיהם ובעיקר לרגשותיהם מאפיין אף את עבודתם של מוזיקאים רבים. יצירה מעין זו מביאה לידי ביטוי את כל אלו כבאורח פלא על ידי ארגון של צלילים באשר הם לאורכו של ציר זמן ובאופן שאיננו בר התקה למילים.

המלחין יוסף טל כתב פעם: ״​​קהל המקשיב באמת יושב באוזניים דרוכות ובנחיריים מרטטים כמו חיה בטבע. משהו קורה במרחק-מה ממנו, עדיין איננו יודע אל נכון מהו הדבר הזה, אבל הוא יודע שהדבר מתייחס אליו ונוגע לו, והוא מתוח לקראתו בכל חמשת חושיו, ואף הזיע הקטן ביותר אינו נעלם ממנו. לשם כך אין כל צורך שיהיה בקיא בתולדות המוזיקה או בתיאוריה המוזיקלית. משהו קורה בעולם והוא שומע אותו. ואם הדבר הזה הוא חדש ואין הוא מסוגל לחבר אותו אל שום דבר ששמע בעבר: מה בכך? העיקר שלא ידחה מעליו את החדש הזה עד שלא הניח לו לחדור לתוכו, שישהה את תגובתו הביקורתית עד שבאמת שמע וקלט".

זוהי בדיוק כוונתם של חברי אנסמבל מיתר למוזיקה עכשווית, אשר יפתחו את המהדורה ה-11 של פסטיבל CEME ביום רביעי הקרוב ב״סטודיו אנט״ – אולם שנחנך לא מזמן בקריית המלאכה שבדרום תל אביב, בין גלריות ומוסכים. הפסטיבל ייפתח עם הקונצרט ״קולות במרחק – מוזיקה בנגב וברנדנבורג״ ובמסגרתו פעלו יחדיו במשך שנתיים מלחינים, משוררים ונגנים מגרמניה וישראל. תוך שימוש באמצעים מגוונים, לרבות הקלטות שטח וסימפולים, וידאו וכלי נגינה מסורתיים ואלקטרוניים, הלחינו שישה מלחינים ישראלים וגרמנים מובילים יצירות חדשות המבוססות על שיתוף פעולה עם כותבים המתגוררים במדינת ברנדנבורג בגרמניה ובנגב.

באופן זה ניסו משתתפי ״קולות במרחק״ לשוחח ולתת ביטוי לקולות שלרוב לא מהדהדים באולמות הקונצרטים וליצור חיבורים בלתי צפויים, בין משתתפים ממקומות מרוחקים, וכן בין חומרים צליליים ממקורות שונים, על מנת ליצור חוויה מוזיקלית רעננה ורלוונטית המעשירה את האופן שבו המוזיקה נוטלת חלק בעולם.

נשמח אם תצטרפו אלינו בפסטיבל CEME עם ״אוזניים דרוכות ובנחיריים מרטטים״, כדברי טל, לחוות את הסוואנה המוזיקלית של מדינת ברנדנבורג, הנגב ודרום תל אביב, ובתוך כך להרחיב את האופן שבו כולנו מתקיימים יחד בעולם, ומשוחחים אודותיו.
הכותב הוא מלחין ואוצר הפרויקט ״קולות במרחק – מוזיקה בנגב ובברנדנבורג״, אירוע הפתיחה של פסטיבל CEME 2022, שייפתח ביום רביעי ה-22.12.לפרטים נוספים

• טור אישי
• פסטיבל
• קונצרט
• מוזיקה קלאסית
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• הופעה
• תרבות
• במה
• קונצרט

• Facebook
• Twitter
• Email

• קונצרט
• מוזיקה
• הופעה
• תרבות