הדבר הכי צפוי ביקום, נכון לסופ"ש החולף, היה ש"משחק הדיונון" תסתיים עם טוויסט מסמר שיער. סדרת הלהיט הקוריאנית של נטפליקס עלתה לעונה שלישית ואחרונה על כל פרקיה, ואחרי שלל תהפוכות היסטריות הגיעה לסיומה המפתיע. אבל אחרי שהכל נגמר, רגע לפני שהקרדיטים מתחילים לרוץ על המסך, שלף יוצר הסדרה וואנג דונג-יוק טוויסט אחד אחרון ומדהים שמצביע בבירור על עתיד הפרנצ'ייז.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות מדוברות שתרצו לראות בחודש יולי
>> פייסבוק בצרות: ארון סורקין עובד על סיקוול של "הרשת החברתית"

בלי יותר מדי ספוילרים: בסצנה האחרונה של הסדרה, אחרי הקליימקס הגדול שסוגר בפועל את הסיפור של "משחק הדיונון", מעבירה אותנו המצלמה לארצות הברית, ואנחנו פוגשים בלוס אנג'לס את אחת הדמויות המרכזיות בסדרה ששרדה את כל האקשן. מתוך הרכב שבו הדמות נוסעת, אנחנו מבחינים לפתע בדמות אישה שמשחקת עם הומלס את משחק הכאפות דאז'יקי, הלוא הוא משחק הגיוס ל"משחק הדיונון", בעודה לובשת את חליפת "המגייס" שמצרף אנשים למשחק. והאישה היא קייט בלאנשט. רגע, מההההה?

ובכן, כן. בלאנשט, זוכת שני אוסקרים, ארבעה פרסי גלובוס הזהב וארבעה פרסי באפט"א, אחת השחקניות הטובות בעולם על פי כל מדד אפשרי, היא "המגייסת" של "משחק הדיונון" בלוס אנג'לס, והיא מחליפה מבטים רבי משמעות עם הדמות ברכב. והמשמעות ברורה: נטפליקס לא מתכוונת לאפסן את הפרנצ'ייז הכי מצליח שלה מאז "דברים מוזרים", והדרך לרימייקים וסיקוולים לגמרי פתוחה.

סצנת הסיום מסמנת כנראה את הכיוון בו עומדת לצעוד "משחק הדיונון" עם סיומה: סיקוול או רימייק שמתרחש בארצות הברית, ואולי ספציפית באל.איי, עם קאסט נוצץ בפרופיל גבוה. מנטפליקס לא התקבלה כמובן שום הודעה בנושא, אך שילובה של כוכבת בקנה המידה של בלאנשט בסצנת הסיום מצביע על כיוון ברור. בתחילת החודש השיקה נטפליקס את "האוס אוף נטפליקס", מתחם שעשועים חדש שימוקם באזורי קניונים גדולים בארצות הברית ויכיל שלל חוויות נטפליקסיות, כשמקום מיוחד שמור בהם ל"משחק הדיונון", סימן נוסף לכך שענקית הסטרימינג מתכננת לסדרה עתיד גדול.

בלאנשט עצמה אוחזת בחברת הפקה אוסטרלית-בריטית מצליחה (דירטי פילמס) שכבר מכרה בעבר לנטפליקס את המיני-סדרה המצוינת "Stateless" וחתומה גם על "דיסקליימר" המאכזבת של אלפונסו קוארון באפל TV+, ונוטה לככב בהפקות הטלוויזיוניות שלה לפחות בתפקיד משנה. למרות שהיא נחשבת לאחת השחקניות הטובות בעולם, היא כבר הוכיחה בעבר שאין לה שום בעיה לככב בשוברי קופות כמו "שר הטבעות" או "ת'ור: רגנארוק". הייתה מגייסת אותנו בשניה.

• המסך
• משחק הדיונון
• נטפליקס
• קייט בלאנשט

חלקכם ודאי יחלקו עלי, אבל בעיניי הז'אנר הספרותי הכי נחות הוא ז'אנר ספרות המתח. זה לא שאני לא נהנה מספר מתח טוב מדי פעם, אבל עם השנים הז'אנר התקשה לחדש את עצמו עם כל הלי-צ'יילדים וההרלן-קובנים שמוציאים ספרים כמו מפעל. ספר מתח טוב באמת יהפוך לעיבוד טלוויזיוני מוצלח, כמובן, אבל הז'אנר התחיל כבר ללעוס את עצמו, כי כמה אפשר לחדש בתחום שנשען על טוויסטים? אולי יותר משחשבנו, וכאן נכנסת אפל TV עם הסדרה החדשה שלה, "דיסקליימר", המבוססת על ספר בעל אותו שם והבמאי שמאחוריה הוא לא אחר מאלפונסו קוארון, אחד מהיוצרים הכי מעניינים של המאה ה-21.

>> לפנינו המבול: 20 הסדרות הכי טובות על המסך שלכם כרגע
>> מה ראינו בלילה: 10 סדרות וסרטי דוקו שהחזיקו אותנו ערות בחג

למי שלא מכיר, אלפונסו קוארון הוא במאי ממוצא מקסיקני והוא אחד מ"שלושת האמיגוס" יחד עם גיירמו דל טורו ואלחנדרו גונסלס איניאריטו, שלושה במאים מאוד ויזואליים שנוהגים לעבוד ביחד. לעומת איניאריטו שיודע לעשות וואן שוטים ארוכים ודל טורו שיודע לעצב יצורים ומפלצות באופן הכי יצירתי שראינו, קוארון יודע לייצר קומפוזיציות קסומות גם ביצירות הכי ריאליסטיות שלו. אפילו "כוח המשיכה" (2013), שהיה סרט בינוני, נחשב לספקטקל קולנועי בזכות יד האמן של קוארון. יד האמן הזאת חוזרת גם כאן, עם תסריט מתוחכם, לעתים קצת עמוס, אבל כזה שאי אפשר להתכחש לקסם הקולנועי שאותה יד מעבירה למסך הקטן.

במבט ראשון נדמה שיש כאן עלילה די בנאלית: קת'רין רייבנסקרופט (קייט בלאנשט), עיתונאית ויוצרת דוקו חשובה, מקבלת ספר שנכתב עליה וחושף סוד שהצליחה להסתיר במשך שנים. לא משהו שלא ראינו, אבל יש כאן קאסט של כוכבי קולנוע ענקיים עם במאי אחד גדול שהופך את המפגש בין שני המסכים לאירוע. הסיפור מסופר בשלושה רבדים: הרובד הראשון הוא הסיפור של קת'רין ובעלה הלמלם (סשה ברון כהן בתקפיד דרמטי מצוין), מלווה בקריינות נשית, הרובד השני הוא הסיפור של סטיבן בריגסטוק (קווין קליין בתפקיד מונומנטלי), מורה לאנגלית בדימוס שנוטר טינה לקת'רין, והרובד השלישי הוא עלילת הספר שעוקב אחרי ג'ונתן, צעיר שמגיע עם זוגתו לחופשה ברומא ולאחר שזו חוזרת ללונדון הוא נשאב לרומן עם אישה נשואה.

מהרגע הראשון זה מתחיל מעניין עם סצנת סקס ברכבת. מעבר לזה שהיא מצולמת באופן יפהפה, יש בזה משהו חכם, כמו שלפני שנים אלפרד ז'ארי פתח את מחזה האבסורד הראשון, "המלך אובו", עם המילה הצרפתית "מרד" (חרא). הארוטיקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור שגם חוזר על עצמו, וקוארון מתייחס אליה באופן כמעט פואטי. קשה לי לקרוא לסצנות הסקס שמגיעות בשלב מאוחר יותר כאל "סצנות סקס", כי הבחירות המוזיקליות (את הפסקול המקורי יצר פיניאס, אחיה של בילי אייליש) לצד הוויזואליה המהממת והטקסט הכתוב היטב של קוארון הופכות את זה למשהו הרבה יותר מורכב מזה.

זה לא רק מונטאז' של ישבן מציץ/גב חשוף/פה גונח כמו שאנחנו רגילים. אלה סצנות טעונות בדרמה והן לא פחות חשובות משאר הסיפור. הוליווד כבר מזמן שכחה מה זה עירום מוצדק או סצנת סקס מוצדקת. כאן הסצנות האלה מדויקות, וכשצופים בהן אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בנוחות של הבית מול הטלוויזיה, כי זה מרגיש כמו לצפות בציור במוזיאון.

אלמנט נוסף שקל ליהנות ממנו בסדרה הוא דמות המספר. עוד אלמנט שהפך לקלישאתי עם השנים, שקוארון לוקח והופך אותו לחלק אינטגרלי מהעלילה. במקום דמות מספר אחת, אנחנו מקבלים שתיים – אחת לקת'רין (בקולה של כריסטיאן אמנפור האדירה שגם נותנת הופעת אורח חביבה) ועוד אחד לסטיבן בריגסטוק. ראינו דבר דומה ב"נעלמת" של דייוויד פינצ'ר לפני קצת יותר מעשור, וזה חוזר כאן בענק. אם אצל פינצ'ר זה היה שטיק (שעובד, אבל עדיין שטיק) כאן מדובר בכלי עלילתי של ממש. דמות המספר מרגישה כאילו יצאה בעצמה מתוך ספר ועושה את הדבר הכי חשוב שגם הכי מפספסים: היא מרחיבה את היריעה והופכת את הסיפור לעמוק ומורכב יותר. בזכות דמות המספר אנחנו מבינים למה קת'רין מכינה את המאכל הספציפי הזה לבעלה דווקא ברגע הזה או למה סטיבן פרש מלהיות מורה.

"דיסקליימר" היא דוגמה מושלמת למה שקורה כשלוקחים ז'אנר שחוק ומתייחסים אליו רגע כאל אמנות. זאת חוויית צפייה ממכרת ולא פשוטה גם ברמה הרגשית, עם המון פרטים בתוכה וכל פריים חשוב בה. היא מסוג הסדרות שכדי לצפות בהן, אתם תצטרכו להתנתק רגע מהמכשירים הניידים, רק כי אתם לא רוצים לפספס בה אף רגע – וזה משתלם בענק. אלפונסו קוארון הוא במאי שהוכיח את כשרונו לא פעם ולא פעמיים, וכיף גדול לכולנו שהוא נכנס לחממת היוצרים של אפל TV+ שממשיכים פעם אחר פעם להוציא סדרות טלוויזיה מצוינות. אפשר סדרה גרועה לשם שינוי? נשבר לי הזין מלהחמיא לכם.
>> דיסקליימר // Disclaimer // עונה אחת, שבעה פרקים, עכשיו באפל TV+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• אלפונסו קוארון
• קייט בלאנשט
• סשה ברון כהן

הסיבה היחידה להפיק סרטים המבוססים על משחקי וידאו היא ההנחה שיש להם קהל מובנה, הווה אומר "בייס". אבל כשסרט מתוקצב ביותר ממאה מיליון דולר, הקהל הזה אינו מספיק. לכן מלהקים שחקניות זוכות אוסקר כמו קייט בלאנשט וג'יימי לי קרטיס, שאמורות לפנות לקהל בוגר יותר. אלא שגם שחקניות מוכשרות כמותן לא יכולות לעשות הרבה בלי תסריט ראוי, ובמקרה של "בורדרלנדס" אין כזה בנמצא.

>>קייט בלאנשט "בעיקרון קיבלה סנדוויצ'ים" כתשלום על שר הטבעות

כתוצאה מכך, משחק המחשב הפופולארי אינו מצליח להשתדרג לסרט של ממש, והצפייה בו מהנה בערך כמו להסתכל מהצד על מישהו אחר משחק. אולי יהיו אנשים שזה יספיק להם, אבל הם בהחלט לא יהיו אלה שבשבילם ליהקו את בלאנשט ואת קרטיס. אם יש מישהי שמותירה רושם מסוים הלא היא ג'ינה גרשון בתפקיד מאד מוקסי. גרשון מגישה חיקוי לא רע של מיי ווסט, פצצת הסקס עם ההומור החצוף שהתפרסמה בראשית ימי הקולנוע המדבר. אלא שלבדיחה הזאת יהיו שותפים רק כמה מבקרי קולנוע וחברים של הבמאי/תסריטאי אילי רות'.

בלאנשט נראית טוב בתפקיד ציידת הראשים אדומת השיער לילית', שנשכרת על ידי שליט היקום אטלס (אדגר רמירז) לטוס לכוכב פנדורה, ולאתר שם את "בתו" טינה (אריאנה גרינבלט, שגילמה את הנערה סשה ב"ברבי"). טינה אמורה להיות בת גזע עתיק של יצורים עילאיים, שהשאירו בכוכב פנדורה כספת נסתרת, שבתוכה אצורים כוחות אדירים, שאטלס רוצה להשתלט עליהם. הנערה החצופה לא ממש רוצה לחזור לאבא, וכשלילית' מבינה למה, היא מצטרפת אל החייל רולנד (קווין הארט) והשרירן הפסיכופט עוטה המסכה קריג (המתאגרף פלוריאן מונטינו מסרטי "קריד"), שמגוננים על טינה.

אל החבורה מצטרפת המדענית פטרישה טאניס (קרטיס) והם יוצאים לחפש את הכספת ואת המפתחות שיפתחו אותה. בדרכם הם צריכים להתגבר על מיני יצורים מכוערים, וגם על ההומור הנודניקי של רובוט קטן ולחוץ המדבר בקולו של ג'ק בלאק. קלאפטראפ הוא מעין הכלאה של הרובוט הקטן מ"מלחמת הכוכבים" והחמור הקטן מ"שרק", אבל הבדיחות שלו לא מצחיקות, וכל פעם שהוא משמיע קול הוא מעורר געגועים לצפצופים של R2-D2.

אני רוצה לרגע קל להדגיש את עניין הכיעור. פנדורה הוא כוכב מדברי הרוס, שהפך למזבלה, מה שאומר שחלקים ממנו מזכירים את העיצוב של סרטי "מקס הזועם". אבל בעוד הסרטים ההם בנו חיזיון פוסט-אפוקליפטי מרהיב, הכוכב ורבים משוכניו סתם מכוערים. אילי רות' התמחה בבימוי סרטי אימה דלי תקציב כמו "הוסטל" ו"חג ההודיה". הפעם הוא קיבל תקציב גבוה, אך נראה שהתרגל לעבוד עם גוונים עכורים, שאינם תורמים לניסיון הכושל של הסרט להצחיק ולרגש.

כדי שסרט יצחיק וירגש, צריכות להיות בו דמויות, וכשאין תסריט, אין דמויות, ואין חיבור בין הדמויות. לכן כש"דמות" מסוימת מחליטה להקריב את עצמה למען האחרות, אין לזה שום אפקט. גרינבלט, העוטה אוזני ארנב (כמו במשחק), מוצלחת יחסית כל עוד היא מתחצפת. אבל היא כושלת בסצנות שבהן היא מנסה לבטא רגש. בפעם הראשונה מתברר שהמשחק המוגזם הוא אכן העמדת פנים, אבל בפעם השנייה זה אמור להיות רגש אמיתי, והוא נדמה מלאכותי באותה מידה.

כאמור, גם בלאנשט וקרטיס, לשעבר נסיכת סרטי האימה, אינן מצליחות להפוך את גזרי הנייר שהפקידו בידיהן לדמויות שלמות. בראיון למגזין "אמפייר", בלאנשט סיפרה שנענתה להצעה להופיע בסרט, משום שזו הגיעה במאי 2020. "אני חושבת שאולי זה היה קצת טירוף הקורונה – העברתי הרבה זמן בגינה, השתמשתי קצת יותר מדי במסור החשמלי. בעלי אמר, 'הסרט הזה יכול להציל את חייך'". במילים אחרות, על תשפטו אותה על החלטה שלקחה בימים קשים.
2 כוכבים
Borderlands בימוי: איליי רות'. עם קייט בלאנשט, קווין הארט, ג'יימי לי קרטיס. ארה"ב 2024, 115 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קייט בלאנשט
• ג'יימי לי קרטיס

אנחנו רגילים לחשוב על הוליווד כעל מקום נוצץ, ובוודא כשרואים הצלחות כמו הפרנצ'ייז של שר הטבעות. אבל בתחילת הדרך, כך מתגלה בכל פעם מחדש, צריך לעבור קצת דרך לפני שמגיעים לחיי הזוהר, גם אם זה באחד מטרילוגיות הסרטים הכי מצליחות בהיסטוריית הקולנוע. השחקנית האוסטרלית, שלפני טרילוגיית "שר הטבעות" כבר היתה שחקנית בינלאומית, גם אם לא מי יודע מה מוכרת, סיפרה שהיא קיבלה תשלום די זעום על ההשתתפות בסרטיו של פיטר ג'קסון. זעום, אבל כן כולל אוזניים.

>>יש עתיד: 8 סרטים ישראליים לתפוס בפסטיבל סרטי הסטודנטים הקרוב

בלאנשט התארחה אמש בטוק שואו של אנדי כהן, "Watch What Happens Live", ונשאלה על ידי המנחה "איזה סרט שעשית נתן לך את השכר הכי גדול?". כשהשחקנית התמהמה רגע אחד, כהן המשיך והוסיף "אני מניח שזה כנראה שר הטבעות", כשהוא מתייחס לטרילוגיה המקורית שגרפה לא פחות מ-2.91 מיליארד דולר, אז גילמה בלאנשט את הגבירה גלדריאל. אבל מה שכהן לא ידע זה שלמרות שהסרט היה הצלחה קופתית חסרת תקדים, הוא גם היה פרויקט שאפתני למדי שלא השאיר יותר מדי בתקציב השחקנים, לפחות יחסית לסטנדרט.

"אתה צוחק עלי?" ענתה בלאנשט. "לא, אף אחד לא קיבל שום דבר כדי לעשות את הסרט הזה". כהן המשיך והקשה, "אה, קיבלת פיסה מהבאקאנד?" – או בשפה לא הוליוודית, האם קיבל שכר זעום כדי לקבל פיסה מהרווחים?. אבל גם את התאוריה הזו בלאנשט מבטלת. "לא, זה היה הרבה לפני כל זה. רציתי לעבוד עם הבחור שעשה את מוות מוחי", שזו אמירה יפה, כי מדובר באחד מסרטי האימה הראשונים של הבימאי פיטר ג'קסון. הו אז הביאה את משפט המחץ, "כלומר, בעיקרון קיבלתי סנדוויצ'ים בחינם. וגם זכיתי לשמור את האוזניים", וסיכמה ש"נשים לא מקבלות את הסכומים שאתה חושב שהן מקבלות".

בלאנש היא לא הראשונה להלין על השכר שקיבלה עבור ההשתתפות בטרילוגיה המקורית. לפני כ-5 שנים אורלנדו בלום התראיין בתוכנית של האוורד סטרן, וסיפר שעל בערך שנתיים של עבודה בצילומים הוא קיבל רק 175 אלף דולר. בסטנדרטים של שחקני קולנוע, מדובר בפרוטות. הטרילוגיה, כאמור, הפכה לאחר מכן ללהיט ענק שגרף סכום מפחיד, ואתם לא חייבים לרחם על השחקנים האומללים, כי כולם קיבלו בוסט ענק בקריירה, ולא מעט מהם חזרו לגלם את הדמויות בטרילוגיית "ההוביט", ותהיו בטוחים שעבור זה הם הביאו את הסוכן הכי טוב שלהם, וקיבלו פיצוי ראוי.

• המסך
• שר הטבעות
• קייט בלאנשט
• בידור

לפני שלושה שבועות עלה בארץ סרט צרפתי בשם "מאסטרו", מעין רימייק ל"הערת שוליים" של יוסף סידר, שהעביר את הסיפור על אב ובנו לעולם המוזיקה הקלאסית. הכותרת מתייחסת לכינוי הכבוד שמוענק למנצחים דגולים, רבי אמנים בתחומם. אלא שהסרט הפושר מגלה חוסר הבנה באמנות שהוא מתאר, כמו גם באמנות הקולנוע. כמותו, רבים מהסרטים שעוסקים באמנים גדולים – אמיתיים או בדיוניים – אינם משתווים לגיבוריהם. הם מדברים על גדולה באמצעות קולנוע בינוני, וכך נוצר זיוף.

לא זה המקרה של "טאר – המנצחת", סרט מזהיר על אמנית מזהירה. אני לא מתכוונת לקולנוע רהבתני, אלא ליצירה קולנועית עילאית, שחוקרת לעומק את העולם ואת הדמויות שהיא מתארת. היא עושה זאת באמצעות קולנוע וירטואוזי ומדוקדק גם יחד, אינטלקטואלי, סוחף ומתוזמר להפליא. "טאר" גדש את ריאותיי כמו שאף סרט אחר לא עשה בשנה שחלפה, ואילו היה בידיי הייתי מעניקה לו את כל ששת האוסקרים שלהם הוא מועמד – סרט, בימוי, תסריט, עריכה, צילום, וקייט בלאנשט.

זהו סרטו הראשון של הבמאי טוד פילד מזה 16 שנים. בשנים שחלפו מאז "ילדים קטנים" המצוין, הוא ניסה להרים כמה פרויקטים שלא צלחו. אפשר היה לחשוב שהשקיע זמן רב בתחקיר לקראת "טאר", שנראה ונשמע כמו סרט שנוצר על ידי מי שמכיר לפני ולפנים את העולם של תזמורות קלאסיות, אבל פילד מספר שהוא כתב את התסריט במהלך שלושה חודשים בלבד.

כדי להרכיב את דמותה של גיבורת הסרט לידיה טאר, הוא שאל פרטים מהביוגרפיות של מנצחים ידועים כג'יימס לוויין ומרין אולסופ (שניהם מוזכרים בסרט לצד שלל מנצחים אחרים). יש לציין שאלסופ, האישה הראשונה שמונתה לתפקיד המנהלת המוזיקלית של תזמורת אמריקאית גדולה (זה קרה רק ב-2007) לקחה את זה קשה ויצאה נגד הסרט. "נעלבתי כאישה, נעלבתי כמנצחת, ונעלבתי כלסבית", היא אמרה, והמשפט צוטט בעיתונים רבים. אני יכולה להבין את עלבונה האישי של אלסופ, אבל אני לא מזדהה עם האשמת הסרט במיזוגניה. דמותה של טאר ספציפית מאוד ומורכבת מאוד, ולכן אינה צריכה להיתפס כמייצגת של קהילה כזו או אחרת, אלא רק של המין האנושי.

כותרות הפתיחה של הסרט הן בעצם כותרות סיום שהועברו להתחלה, אלה שרוב הצופים חומקים החוצה במהלך הקרנתן. זאת דרך לכבד את כל העוסקים במלאכת יצירת האמנות, לא רק המנצחים והסולנים. זו גם דרך לרמוז לנו לשים לב להמוני הפרטים הקטנים, שצוברים משמעות במהלך הסרט. ואולי זה רמז לכך שסוף הסיפור נמצא כבר בתחילתו. יש לציין ש-Tar באנגלית זה זפת, שפעם היה נהוג להשתמש בה כאמצעי להשפיל אנשים שחטאו.

לידיה טאר היא מנצחת כוכבת, בתחום שעדיין נשלט על ידי גברים, אפילו יותר מאשר תעשיית הקולנוע. לפני הקורונה (שמשתלבת בעלילה באופן מעניין) היא מונתה למנהלת המוזיקלית של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, הנחשבת לגדולה שבתזמורות, והיא מקליטה איתה את כל הסימפוניות של מאהלר. נשארה לה רק הסימפוניה החמישית, שצלילים מתוכה נשמעים גם בפסקול של "החלטה לעזוב" של פארק צ'אן ווק, שיעלה בשבוע הבא.

אבל רגע לפני שאנחנו מתוודעים לרשימה המפוארת של הישגיה, כפי שהיא מוגשת על ידי עיתונאי הניו יורקר אדם גופניק שמנחה שיחה עימה מול קהל, אנחנו מציצים עליה דרך מסך סמארטפון של מישהו (או מישהי) שזהותם אינה ידועה לנו. בהמשך נקבל קטעי התכתבויות וסרטונים העוסקים בה ומועברים דרך הרשתות החברתיות, ונגלה שזהו אחד הנושאים בסרט.

לפני שובה לברלין, שם היא מתגוררת עם זוגתה הכנרית שרון (נינה הוס) ועם בתן הקטנה פטרה, לידיה מעבירה כיתת אמן בביה"ס ג'וליארד בניו יורק. הסצנה הארוכה מציגה בפנינו את לידיה במלוא הודה והדרה. בעודה עולה ויורדת מהבמה היא פורסת את משנתה האמנותית והפילוסופית בפני התלמידים, נוזפת בסטודנט שנמנע מלנגן יצירות של באך בשל טיעון פרוגרסיבי כלשהו, ומנסחת ביקורת על תרבות הביטול.

הסצנה הארוכה מצולמת כולה בשוט רציף, שתואם את הווירטואוזיות של הופעתה של בלאנשט, ואת זרם המחשבות והטיעונים של טאר. לקראת סוף הסרט נבין שהיתה סיבה נוספת, מהותית, לצילום ההמשכי הזה, שיחזור אלינו בחתיכות. וזה חלק מהברק של הסרט, המתפתח כמו קונצ'רטו לצ'לו שבו לייטמוטיבים חוזרים בווריאציות שונות לאורך היצירה.

לידיה (כפי שנגלה בהמשך – זה לא השם שהוריה העניקו לה) היא דמות מרתקת. היא כריזמטית, חכמה וחדה כתער, אבל גם מניפולטיבית וכוחנית, כפי שעולה מיחסה לעוזרת שלה פרנצ'סקה (נעמי מרלן מ"דיוקנה של נערה עולה באש"). מדי פעם כשהיא לבד בדירתה, או עושה ג'וגינג בשדה, היא שומעת רעשים שמקורם אינו ברור. מנצח וותיק – האיש היחיד פרט לבתה שהיא מגלה כלפיו אמפתיה ללא מטרת רווח – אומר לה שהפילוסוף ארתור שופנהאואר בחן את האינטליגנציה של אדם למול רגישותו לרעש. האם הקולות שהיא שומעת נמצאים שם, או שהם ביטוי למצפון שלה שמתעקש להישמע כשהיא עושה מעשים פגומים מבחינה מוסרית?

"טאר" עוסק בהשחתה שבאה עם כוח גדול, אך עם זאת הוא אינו מקל עלינו להסיק מסקנות חותכות לגבי השאלות שהוא מעלה בנוגע למפגש בין אומנות לתרבות הביטול. הסרט משאיר פערים מכוונים שמזמינים אותנו למלא אותם באמצעות רמזים שנשתלו בתסריט, כאילו היה זה סיפור בלשי סטייל אגתה כריסטי. פילד, שמתגלה כאן כרב-אמן, דורש מאיתנו צפייה מרוכזת. בתמורה הוא מעניק לנו חוויה אמנותית מסעירה שנדירות כמותה.

5 כוכבים. TÁR. בימוי: טוד פילד. ארה"ב 2022, 158 דקות

• ביקורת סרטים
• המסך
• סרטים
• קולנוע
• קייט בלאנשט