אם מישהו עדיין מופתע שמופע מחצית הסופרבול של קנדריק לאמאר היה מפלג, הוא כנראה לא עוקב אחר השנה האחרונה בחייו של הראפר הגדול בעולם. לאורך כל עלייתו המטאורית, קונג פו קני היה ונותר דמות מפלגת בעולמות ההיפ הופ – כן, כולם יכולים להסכים על ראפר חיה, אבל כמות הנודניקים שלאורך השנים ניסו לפקפק ביכולותיו שוות ערך פחות או יותר לכמות מעריצי דרייק. ובשנה האחרונה, הוא החליט לאמץ את הפלגנות, ולייצר קו הפרדה ברור – הם מול אנחנו.

>>מתכון לאסון: נטפליקס נכנסת בתופעת המשפיענים ב-3,000 קמ"ש

זה לא מקריות שההופעה המפלגת הזו, על נושאים מפלגים, שבשיאה השיר הכי מפלג ("Not Like Us"), התבצעה דווקא עכשיו מול הנשיא הכי מפלג בתולדות ארה"ב. קנדריק תמיד ידע לשים את האצבע על הדופק האמריקאי, ואז לתאר את הקצב בפלואו ויכולות סיפור ששמורות רק לו. ולמרות שמדובר בהופעה הכי נצפית בעולם, היא בהחלט לא יועדה לכולו – כי קריאה בסימבוליזם שקנדריק מייצר (ובאופן עקבי לאורך כל הקריירה שלו) מלמדת שההופעה הזו לא נוצרה עבור כולם. למעשה, היא נולדה בשביל להבדיל בין מי שההופעה עבורו, ומי שלא. בין מי שאוהב אותה, למי ששונא. בין אמריקה של קנדריק, לכל השאר. הם לא אנחנו, ככה המשחק הולך.

מינימליזם על הסט

הדבר הראשון שניכר בהופעה, וכנראה גם הדבר שהכי חשוב להבין עליה, זה שהיא המשך ישיר לתקופת הביף עם דרייק, והאלבום GNX שיצא בעקבותיו. זה אומר שההופעה היא מאוד רחוב – מחוספסת, מינימליסטית, ביטים חזקים, ראפ חזק עוד יותר. האלמנט הזה מתבטא בכל אספקט על הסט: מגרש שחור-לבן, משורטט בקווים חדים, עם תאורה מינימליסטית ואפלה שמהדהדת את אווירת רחובות קומפטון בשעות לילה. פנסי הרחוב בפינות המגרש עשו את זה די ברור לטעמי. ממכונית ה-GNX שבפתיחה (שמתפקדת כמעיין מכונית ליצנים לכל הרקדנים) ועד למעגל הסייפרי שבסיום – הכל צועק אסתטיקה ומינימליזם של השכונה ממנה בא קני.

המשחק האמריקאי

אבל זה לא הדבר היחיד שהבמה הלא בימתית שמתוחה על המגרש מייצגת – בפינות המגרש מוארות פינות המעוצבות ככפתורי השליטה של שלט פלייסטיישן: ריבוע, משולש, עיגול ואיקס. לאורך ההופעה קנדריק נע בין הפינות בבמת המשחקים שיצר לו, מה שמגדיר את התמה הכי מובהקת של ההופעה, זו שסמואל אל. ג'קסון (בתפקיד הדוד סם) מציג כ"המשחק האמריקאי הגדול". התמה הזו מתפקדת, כהרגלו של קנדריק, במספר רבדים: גם בהתחייחסות למשחק הכה-אמריקאי פוטבול, אבל גם כמשחק שהאדם השחור צריך לשחק כדי להתקדם באמריקה, וגם כדימוי למשחק שהוא עצמו היה צריך לשחק בשנה האחרונה – הבאטל. ובעיקר, זו דרכו של קנדריק להציג את עצמו בתור האנטיתזה למשחק – הראפר האותנטי, הדבר האמיתי. הראפר הטהור ביותר שלא משחק את המשחק שאתם רוצים.

הסטליסט השערורייתי

הדרך הכי ברורה לראות זאת היא להסתכל על בחירת השירים, כמו גם הסדר שלהם. "המהפיכה עומדת להיות משודרת בטלוויזיה, בחרתם את הזמן הנכון אבל את האדם הלא נכון", הוא מכריז, רגע אחרי שפתח עם שיר שבכלל לא יצא (!). מהסטליסט שלו הושמטו להיטי ענק כמו "Swimming Pools" או "Alright", הפזמון המלודי הראשון מגיע רק בדקה השמינית. במקום זה קיבלתם אך ורק ראפ, אגרסיות, חספוס, ביטים חזקים, ראפ חזק יותר. אומרים שהופעת הסופרבול היא התרגיל השיווקי הגדול בעולם – האמנים לא מקבלים כסף על המופע (ולמעשה, בעיקר מוציאים על ההפקה), אבל הם מרוויחים בחזרה בקפיצת הסטרימינג. אם זה נכון (וזה נכון), זו לא דרך כל כך טובה לשווק את עצמך לעם האמריקאי. אבל זו כן דרך להעביר נקודה. והנקודה מתחילה להתבהר עם סמואל אל. ג'קסון בתפקיד חייו.

הדוד סם השחור

סמואל אל. ג'קסון הגדול קיבל את תפקיד מנחה המשחק האמריקאי הגדול, וצץ 4 פעמים לאורך ההופעה – בראשונה הוא מציג את קנדריק, בשניה הוא נוזף בו שהמופע "יותר מדי גטו", ודורש ממנו לשחק את המשחק. בהופעתו השלישית הוא מוריד לו 1 חיים (כי בכל זאת, משחק) על שימוש בצ'יט קוד (כי הוא הביא את החבר'ה מהשכונה להופיע איתו), וברביעי סוף סוף מחמיא לו על שנתן לאמריקה מה שהוא רוצה "משהו נחמד ורגוע", רגע לפני שהוא מזהיר אותו "לא לפשל את זה", כלומר את ההזדמנות לנצח במשחק.

אפילו מבלי להיכנס לסימליות של דמות הדוד סם, והבחירה לתת את התפקיד לאקטיביסט החתרני השחור שהוא גם במקרה השחקן הפופולרי סמואל אל. ג'קסון, ברור שהדמות הזו נועדה לייצג את הכללים למשחק – אל תעשה את זה יותר מדי גטו, תיזהר לא לעצבן את אמריקה הלבנה, תן לאמריקה איזה פזמון נחמד ורגוע. המשחק שאפרו-אמריקאים צריכים לשחק כדי להתקבל על ידי אמריקה, כדי לא להיחשב ת'אג, כדי שיספרו אותך כבן אדם. אני בספק אם טראמפ שישב בקהל הבין, אבל מי שחי את המשחק הזה כמו קנדריק, זיהה את המשפטים של הדוד סם בתור מה שאמריקה אומרת לו כל החיים.

הוא אשכרה עשה את השיר

טרום הסופרבול היו ספקולציות רבות שתהו אם קנדריק יבצע את הלהיט של השנה "Not Like Us", והוא עצמו התייחס לכך בקריצה לאורך ההופעה. "אני רוצה לבצע את השיר האהוב עליהם, אבל אתם יודעים שהם אוהבים לתבוע", הוא עוקץ את התביעה של דרייק, כך שברור שבסוף הוא יחזור לשיר עצמו דווקא כשהדוד סם אומר לו "אל תפשל את זה". אקט ההתרסה הזו אל מול ציפיות המשחק מלווה בהצהרה "40 אייקרים ופרד, זה גדול יותר ממוזיקה", שקורצת להבטחה שניתנה לעבדים משוחררים אחרי מלחמת השחרור, לספק להם שטח אדמה וכח עבודה. ההתרסה מול אמריקה לא באה סתם, מה שאתם רואים כרגע היא תוצאה של אותה הבטחה שהופרה. נוט לייק אס, שיר בדלני שמהלל את התרבות האפרו-אמריקאית ומבדל אותה מכל מי שעכשיו מתחנף אליה, הוא התוצאה של זה. זה ההקשר הרחב, ואל תנסו להגיד להם שזה יותר מדי גטו.

תכבו את הטלוויזיה

אחרי שאצטדיון פוטבול שלם לעג לדרייק, המהפיכה שודרה בטלוויזיה. תאהבו את זה או תשנאו את זה, זה מה שגידלתם. אקט ההתרסה האחרון מול אמריקה התאגידית שנתקעה במשחק רייטינג בלתי נגמר. זה רק הגיוני לסיים עם "TV Off", ולא רק בזכות צעקת המאסטרדדדדדדד, אלא כי זה מה שתקבלו – ראפ אגרסיבי, בוטה, מחוספס, אותנטי לייק א מאדרפאקר. תקבלו גם פזמונים של סזה, אבל הם לא עבורכם. הם עבורו, כי הוא האיש שעומד בגינה הנאה, שעבד כדי לטפח אותה. אם לא בא לכם לראות, תכבו את הטלוויזיה. הוא לא בא לשחק את המשחק שלכם ושל אף אחד. אין מנצחים, גיים אובר.

• המסך
• קנדריק לאמר
• ראפ
• ראפרים
• סופרבול

1.כמו ילדי דור ה-Z, גם המוזיקה של התקופה הנוכחית מתעקשת לא להגדיר את עצמה.לא רק ג'נדר בלנדר ולשון א-בינארית; התרבות שלנו נמצאת בשיאו של מיקס צבעוני שבו הפופ נוגס בשוליים כי כולם רוצים את התמהיל המדויק שיוציא אותם הכי מגניבים ונכונים.בדיוק כמו באופנה – אין דבר כזה גילטי פלז'ר, יש אקלקטיות וגיוון.גם השנה עשורים המשיכו להתערבב זה בזה, כולל ניצני כניסה ראשונה של נוסטלגיה לראשית שנות האלפיים למשחק, כי מתברר שהן כבר מספיק וינטג' בשביל לעשות קאמבק.אבל רגע, שנות האלפיים בעצמן היו גדושות בהשפעות אייטיז, שאריות של ניינטיז ואפס מודעות, בעיקר.

>> שנה על הקצה: 22 שירים שצריכים להיות שיר השנה ב-2022
>> פעם היינו: שדרני קול הקמפוס חוזרים אל האמנים שהם גילו לכם

2.אלבום חדש ל-Yeah Yeah Yeahs? כן כן כן!קרן או רותחת כמו בימי הזוהר של ההרכב בתחילת המילניום, התקופה בה הם שלטו בסצינה יחד עם הסטרוקס (שגם התקמבקו לפני שנתיים). פראמור שוב חלק מהשיח (ד"ש לאוליביה רודריגו), ואפילו אינטרפול הוציאו אלבום חדש.ארקטיק מאנקיז, בכירת להקות ה-2000 המשיכו את הקו החדש של אלבומם הקודם ופתחו שוב חזית מול מי שמתגעגע לסאונד הבועט מהימים הטובים. אבל אל דאגה, הרכבים כמו Fountains D.C כאן בדיוק בשביל זה. ההרכב הלא מספיק מדובר כאן ממשיך לבסס את מעמדו כנציג הפוסט פאנק המודרני עם אלבום בועט.

3.מה עוד? אפשר לסמן ויגם על שימור מעמדו המרשים של אחד המפיקים המגוונים בתעשייה כרגע, שנאמר עליו כי כל מה שנוגע בו הופך לזהב – Danger Mouse. בין אם זה בשיתופי פעולה עם אמנים כמו Black Thought ומייקל קיוואנוקה או בשת"פ המתמשך שלו עם ג'יימס מרסר תחת השם Broken Bells, שהביא לנו אחרי ציפייה ארוכה את אחד האלבומים היפהפיים של השנה.מי שעוד חיזק את מעמדו כמו גשר בטון הוא קנדריק לאמר שהוציא השנה אלבום שהוא טיפול פסיכולוגי תרתי משמע, אלבום שהטריף את הגלובוס ובעיקר העיף מהשולחן את שאלת הרלוונטיות של אלבומים כיצירה שלמה.

4.2022 הייתה גם שנה מעולה לבלדות.Glimpse Of Us של Joji, כוכב הרשת שגרם לכולם להזיל דמעה בשיר הפרידה הנוגה הזה, או Until I Found You, של אמן צעיר בשם סטיבן סנצ'ז שכל כולה מחווה לקולות של שנות החמישים והשישים, מהמלודיה ועד לעטיפת הסאונד הסופית.

5.אבל למרות כל אלה, בראייה הרחבה יותר, 2022 הייתה שנת הפופ.האדם המדובר ביותר השנה בתעשיית המוזיקה – קניה ווסט לא נחשב – הוא בריטי אחד, הארי סטיילס. מכירים? האביר שתעשיית הפופ חיכתה לו וככל הנראה האדם שהצליח להביא ב-2022 שלום עולמי במונחים של מוזיקה. סטיילס מצליח לייצר קוצנזוס עם פופ מצוין שאינו תלוי מגדר או הצהרות, ומנגד לא שטחי כלל. הוא הצליח לגרום גם למבקרים המתנשאים ביותר להפסיק להתייחס אליו כמוצר מהונדס, ואפילו לחבריי הגבריים והסטרייטים לאמץ אותו כבוי קראש ואייקון אופנה של הגבריות החדשה, שגם היא, איך לא, משחקת בגבולות המגדר כמו בטאקי.מה שהתחיל ב-2019 עם האלבום הקודם, Fine Line, הושלם ב-2022 עם האלבום Harry's House. הלהיטים As It Was ,Late Night Talking, הפכו את סטיילס לאמן Crossover לכל הקטגוריות, הגילאים, הקהלים ומהגזרים. 2022 צעקה את זה באופן רשמי וברור – הארי סטיילס הוא הרבה יותר מיוצא להקת בנים, פליט ריאליטי, אליל נוער, כוכב רשת או ההוא שהיה עם ההיאץ והוא הרוויח את זה ביושר, בזכות עשייה של פופ מצוין שלא מזלזל ברמת המאזינים.קשה לומר שהוא הביא בשורה חדשה, אבל לפעמים מספיק להביא משהו מדויק שעובד.

6.מי שמנסה ואולי מצליחה לעשות מהלך דומה היא טיילור סוויפט, והפעם לא רק בארה"ב אלא אפילו בישראל שמעולם לא באמת חיבקה אותה. ב-2022 היא הפכה למוזיקאית הראשונה שמאיישת את כל עשרת המקומות הראשונים בבילבורד. אם לא די בכך הדואט שלה עם לנה דל ריי שבר את שיא ההאזנות אי פעם לשיתוף הפעולה הנשי של כל הזמנים.סוויפט ניסתה כל כך הרבה זמן לפשוט מעליה את תדמית ה-American Sweetheart ודרשה שיקחו אותה ברצינות כמוזיקאית מוערכת, בין אם זה דרך חיבור לאמנים אלטרנטיביים בולטים ומחוספסים כמו The National ו-Bon Iver, בין אם זה להוציא אלבום שכולו כתוב באותיות קטנות ועטיפה קודרת באווירת "תראו אני בכלל היפסטרית", או לשתף את העולם בכך שכן, היא בן אדם מורכב עם קשת של רגשות, חוויות וכוויות, ולא בובת הברבי המושלמת שלכולנו קל לשפוט בלי למצמץ. כשהיא אוחזת בידיה ערימה של פסלוני גראמי על האלבום הנמכר של השנה, נראה שהיא הצליחה במשימה.

7.גם אני גדלתי בעולם המכיל המתהווה של שנות האלפיים.בנעוריי הייתי מחפשת בנרות מקורות למוזיקה חדשה. אתרים כמו RadioBlogClub היו בעצם הגלגול הישן של שירותי ה-Streaming והפלייליסטים, ערוצי ה-MTV למרות גוויעתם עוד היו דולקים ברקע, והרעב היה אינסופי. והיום? בכל רגע של שקט אני יכולה לגלות עולמות חדשים בספוטיפיי או בכל פלטפורמה אחרת שמצוידת באלגוריתם מתחכם עד לקהות מוזיקלית ורגשית.הנגישות הזאת היא מבורכת ומועילה גם לצמיחתם של יוצרים חדשים. בטח בתקופת הפוסט קורונה, הזירה היחידה שהייתה קיימת בסגרים ליוצרים ולאמנים, מה שיצר ללא מעט סיפרי סינדרלה (d4vd, Cafune, Omar Apollo).

8.בעולם כזה, קשה שלא לתהות מה בעצם מקומם של הרדיו והמצעדים השנתיים.אם הכל נגיש לכולם, בכל מקום ובכל זמן ובכמויות אינסופיות, מה הבעיה? זאת בדיוק הבעיה.ימי השפע הם תקופה מבולבלת. לעתים יש תחושה שהאינסופיות מסביב מצריכה מישהו שיעשה סדר בכל השפע הזה וירגיע את ה-FOMO. לשלוף את מה שמעניין באמת, להבדיל בין עיקר לטפל, ולשקף לנו עד דלת הרכב או המשרד את מה שבאמת קורה בשטח ובפרופורציה, כדי שתדעו על מה באמת מדברים בעולם במקום להשתעבד לאלגוריתם חנפן ולהתבצר ב-Discover Weekly או ה-Release Radar המאד ספציפיים שלכם.

9.בתרבות מוזיקלית שמתנקזת ל-15 שניות ואימוג'י,עם הפרעת קשב מתמדת שנוצרה בחיינו בשל ריבוי פלטפורמות וכמויות המידע הלא הגיוניות שמורעף עלינו כל הזמן עוד לפני שעשינו משהו, ממש נחמד להשעין רגע את הראש אחורה ולהרגיש שמישהו אחר מסכם לנו את החומר ועושה לנו סדר בראש ובאוזן. מוזיקה היא האור בקצה המנהרה עבור רובנו בכל תקופה בחיים, מטורללת פוליטית או מבאסת רגשית. תכלס, מצעדים שנתיים זה כיף. מלא שירים טובים, אווירה חגיגית ותחושת שייכות.

10.קפצו להאזין למצעד שירי השנה הלועזיים של כאן 88, יום חמישי בין 12:00 ל-14:00, שיחבר בין העולמות המוזיקליים, בין המדובר בארץ ובעולם, בין האיכותי לפופולרי, בין מה שמצליח כרגע לבין מה שמסתמן כחשוב בעתיד.ושתהיה לנו שנה חדשה עם המון מוזיקה טובה. בלי הגדרות ובלי מגיפות.

• ❤ תרבות
• פופ
• היפ הופ
• כאן
• רדיו
• סיכום 2022
• טיילור סוויפט
• קנדריק לאמר

• Facebook
• Twitter
• Email

טקס פרסי הגראמי ה-60 התקיים הלילה (שני) במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק – והסתיים בניצחון כביר לברונו מארס ולקנדריק לאמר. בין היתר, הטקס הזה ייזכר לטובה בשל העובדה שלראשונה מזה 20 שנה, אף אמן לבן לא קיבל מועמדות לאלבום השנה. אהבנו פלוס.

ולמה עוד הטקס הזה ייזכר לטובה? בשל ההופעה של ריהאנה, קארדי בי עם ברונו מארס וכמובן הקטע ההיסטרי בו בלו אייבי מבקשת מההורים שלה לא למחוא כפיים. ככה זה כשאת בכתה א' ואין לך כוח לשטויות האלה. בכל מקרה, הגיע הזמן לשפוט אנשים לפי הלבוש ולא לפי הכישרון שלהם – אז איגדנו את כל המתלבשים הטובים, הרעים והמשעממים תחת שהיו בטקס.ספויילר: בדיוק כמו במקרה של גלובוס הזהב, גם כאן ילדה אחת קטנה עשתה בית ספר לכולם.

המתלבשים הטובים

בלו אייבי קרטר

חמושה בשמלה לבנה, נעלי פאייטים כסופות וגישה שאין שום דרך להשיג אלא אם אמא שלכם היא ביונסה ואביכם הוא ג'יי זי, התייצבה בלו בת ה-6 לטקס וקברה לכל הבייסיק ביצ'ז. רק בת 6. אלוקים אדירים. כסף לא יכול לקנות לכם סטייל, אבל הורים כאלה בהחלט כן.

קארדי בי

כמה אפשר לאהוב אישה אחת? כמה אפשר להישאר אמיתית וקורעת אל מול עולם השואוביזנס? המדע עדיין לא מצא תשובות לשאלות הבוערות הללו. קארדי בי מפגיזה כאן בשמלה לבנה נהדרת ומזכירה כאן את ריהאנה- במובן הזה של אמנית שמסוגלת ללבוש לוק הכי סטריט וגם הכי קוטור ובשניהם להיראות פצצה. פרט טריוויה חשוב: לאחותה של קארדי קוראים הנסי. כמו הקוניאק. כן כן.

אלישיה קיז

הפנים הנקיות מאיפור, היופי הטבעי והחליפה שהכי מחמיאה לה בעולם. אלישיה קיז היא אחת הנשים הכי שוות בתעשייה ומשום מה העולם שותק.

ריהאנה

גם כשהיא מפספסת, היא לא יכולה לפספס. השנה היא וויתרה על הוואסח של השטיח האדום כמו כוכבים בקליבר של ג'יי זי וביונסה. לייק בריבוע. אוהבים אותך במיוחד כשאת לא רואה אף אחד ממטר.

היילי סטיינפילד

התבגרתי, ביצ'ז, ומי שלא טוב לה יום טוב לה.

טיילר, דה קריאייטור

היסטרי וכל מילה נוספת מיותרת.

דראם

חביב המערכת לא מאכזב גם בגזרת הסטייל. יפה לך סגול חיים שלנו.

המתלבשים הרעים

ליסה לאוב

תכלס ליסה, אין לנו מושג מי את את, אבל את יותר מידי דומה לשרה פיילין וזה מלחיץ. נוסף על זה, גם השמלה שלך מכוערת. סורי.

קימברלי שלאפמן

למה יש לנו תחושה שכל המתלבשות הזוועתיות מהגראמיז עוסקות במוזיקת קאנטרי?

שרה סילברמן

את אישה מצחיקה שמתלבשת כמו פארודיה על בלאקריות ומישהו צריך להגיד את זה.

היידי קלום

בר רפאלי עוד 40 שנה = דבר מתיש.

ג'וליאנה רנסיק

הי ג'וליאנה, זוכרת שחברה שלך לערוץ אי, קאט סדלר, התפטרה כי שילמו לה פחות מהקולגה הגברית? אז השמלה שלך מעוטת יכולת ממש כמו התגובה שלך בעניין הזה.

המשעממים רצח

לנה דל ריי

מעייף פצצות. מעושה, מלאכותי, קשה, נואש. דל ריי ניסתה לחקות לוק איקוני אך כשלה בצורה שגרמה לנו להתכווץ בכסא במבוכה. כנראה שאי שם מעבר לים סטייליסטית אישית כלשהי מקבלת שיחת נזיפה ותכלס בצדק.

https://www.instagram.com/p/Beg16QyhvoJ/

מיילי סיירוס

מאז שסיירוס התלכלכה על טראפ (סבבה, זה לא מוצארט, אבל בנית על זה קריירה מחדש אז מה את משחקת אותה עכשיו? ילדה קטנה ומעצבנת) היא בקטע יותר רגוע. זה אחלה ונראה מאוד אלגנטי אבל גם משעמם ומאכזב.

פינק

נחירות.

קייטי הולמס

כשלכאורה את לא קשורה לכאן בשיט אבל בתכלס את בת הזוג של ג'יימי פוקס וכולם יכולים ללכת להזדיין :). סבבה אבל למה להתלבש כמו מורה ללשון?

קשה

כשמה כן היא. תוציאי סינגל חדש ושחררי אותנו תודה.

ג'אנל מונה

יאללה פסדר.

ג'אנל מונה בטקס הגראמי 2018. צילום: גטי אימג'ס

קלי קלאקסון

אם גילך פחות מ-218 אין שום סיבה ללבוש כזה דבר.

ליידי גאגא

מצ'עמם.

• ביונסה
• קנדריק לאמר
• המתלבשים
• המתלבשים הטובים
• אופנה
• החיים היפים
• גראמי

• Facebook
• Twitter
• Email

כשהמפיק המוערך מאדליב קרא לפרדי גיבס לעלות על במת ה"מאדליב מדיסן שואו" בסן פרנסיסקו, אי אז ב־2011, אף אחד בקהל לא הבין מה לעזאזל קורה. מאדליב, נסיך האנדרגראונד, הדי.ג'יי־מפיק־ראפר, שעבד עם אגדות היפ הופ מחתרתיות כגון אמ.אף.דום, ג'יי דילה וטאליב קוואלי, העלה לבמה את פרדי גיבס – טיפוס שיש לו יותר פוזה משרירים, שקורא לעצמו גנגסטה גיבס ומתעקש לשאת את דגל הז'אנר המגוחך גנגסטא ראפ, שפרח בתחילת הניינטיז ונחשב על ידי רבים כיום למעין מחלת ילדות של ההיפ הופ. שלוש שנים אחר כך, כשיצא שיתוף הפעולה הראשון שלהם "Piñata", אף אחד כבר לא היה מבולבל. אצל גיבס הפוזה אמנם עומדת בפרונט, אבל מאחוריה יש כישרון רב ואופי מוזיקלי נדיר.

"(מאדליב) מעולם לא עבד עם אמן כמוני בעבר", הוא מספר בגאוותנות האופיינית שלו, "וזה מה שיצר אלבום שנכנס לספרי ההיסטוריה. שום דבר לא נשמע כמו 'Piñata', ושום דבר לא יישמע כמו האלבום הבא שלנו, 'Bandana'. ההיפ הופ לא יישמע אותו הדבר. יצרנו קלאסיקה ועוד אחת בדרך. אני יכול להבטיח את זה כמו שג'ו ניימת' מבטיח סופרבול (שחקן פוטבול אגדי, שב־1969 הבטיח להביא את קבוצתו, הניו יורק ג'טס, לניצחון על הבולטימור קולטס וקיים – מ"ש). מאדליב הפך אותי לראפר יותר טוב. נאלצתי לחדד את הליריקה שלי, וזה גרם לי לרצות לקחת את המוזיקה לעומקים אחרים. ככה עשיתי באלבום האחרון שלי, 'Shadow of a Doubt'. זה אלבום אפל יותר כי רציתי לעשות משהו אחר לגמרי. אני באמת הכי מגוון".

אתה באמת אחד האמנים המגוונים במשחק כרגע.

"אמרת שאני אחד מהאמנים הכי מגוונים במשחק? אני הכי מגוון. לא אחד המגוונים, הכי מגוון. אתה באמת לא יכול לציין חמישה ראפרים שיותר טובים ממני כרגע. אני מאתגר אותך. אני מאתגר את כל התקשורת למצוא חמישה ראפרים שטובים ממני. אתם חייבים לשים אותי בטופ 5. למעשה אין אפילו חמישה ראפרים אחרים שאני מספיק אוהב כדי להתמודד מולי בטופ 5".

אתה טיפה אגו מניאק.

"ברור. אני לגמרי 'אני אני אני'. ככה הגעתי למה שהגעתי".

פרדי בהחלט הגיע רחוק מעיר הולדתו, גארי שבאינדיאנה ("עיר שבנויה על תעשיית הפלדה, קראק, אבטלה ופשע. זה מיני דטרויט", הוא אומר). כיום הוא נחשב לאחד הראפרים העצמאיים המצליחים בארצות הברית, שמצליח לאגד קהל משני עברי הג'נטריפיקציה.

אתה חושב שחיי הגנגסטרים שאתה מייצג עוד רלוונטיים בעולם שבו, נגיד, קנדריק למאר מפרק אותם לחתיכות?

"אני רלוונטי, לא משנה מי מפרק את זה או לא. גם אם האדרת חיי פשע עושה בעיות, מישהו חייב לספר את הסיפור הזה. זה סגנון החיים שבו אני חי, ומישהו חייב להציג את התמונה הזאת. זה חיוני, זה מה שאמיתי, בלי ציפוי סוכר, אתה יודע?".

אז איך אתה מסביר את העובדה שלא היה נציג משמעותי לז'אנר מאז טופאק וביגי בערך?

"כי כולם פחדו פתאום. כל הגנגסטרים המזויפים הורידו את הראש אחרי הרציחות, אז היה צריך לחכות עד שיחזור גנגסטר אמיתי למשחק. ועכשיו, כשחזרתי, פתאום גנגסטא ראפ נהיה שוב לגיטימי. אני חושב שאני אחת הסיבות שזה עכשיו מבעבע שוב. הרבה מהחבר'ה הצעירים רוצים להיות אני. אני יוצר אקלים לסוג הזה של הביטוי, אני פשוט לא מקבל על זה קרדיט".

אתה מרגיש לא מוערך מספיק?

"בכנות? אני מרגיש כל כך לא מוערך שזה פשע. אני לא מקבל את הקרדיט שמגיע לי. הקרדיט שקנדריק למאר או ג'יי קול מקבלים. אני מאוד אוהב אותם, אבל בזמן שמדברים עליהם כנביאי הראפ, הרבה מוזיקאים ומאזינים רואים אותי כסתם עוד ראפר. אני הרבה יותר מזה, אבל אני אמשיך להוציא פרויקטים שיפתיעו כל פעם מחדש. אני אכריח את כולם לדעת מי הכי טוב. אני רוצה את הכבוד שמגיע לי. כמו מתאגרף שרוצה את התואר – אני רוצה את התואר, וסיימתי כבר להילחם בדרג ב'. אני רוצה להילחם באלופים".

פרדי גיבס, בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שני (23.5) 20:30, 164 ש"ח

• מוזיקה
• ראפ
• היפ הופ
• קנדריק לאמאר
• קנדריק לאמר
• פרדי גיבס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"הכוח נמצא בשיער שלי", צייץ קנדריק למאר כשלושה חודשים לפני שחרור אלבום הפריצה שלו, "Good Kid, M.A.A.D City". באותו הזמן הסתובב קנדריק עם תספורת פייד – שיער קצר בחלקו העליון של הראש שדוהה לשיער גלוח בצדי הראש. הפייד, הפופולרי בקרב כל מי שצריך למשטר שיער סמיך ומקורזל, הוא תספורת מסודרת ומהודקת שדורשת טיפוח קבוע ומקנה למסופר (לרוב בעל עור שחור כשערו) מראה מהוגן, כמעט מכובד.

שלוש שנים אחר כך, עם שחרור אלבומו הקודם "To Pimp a Butterfly" שדורג כ"אלבום השנה" של שנת 2015 כמעט בכל מצעד אפשרי (גם בעיתון זה), השתנה שערו של קנדריק לחלוטין: תלתלים צפופים, בתוליים מכל מגע סכין או מספריים, מהסוג שראובן עטר היה מקנא בהם. לעתים שערו מסודר בצמות צמודות לראש, ולעתים בלימבו בין צמות מסודרות לערמה פרועה. זה ההבדל בין תספורת לתסרוקת – האפשרות לבחור.

קנדריק של היום הוא לא קנדריק של פעם. קנדריק של היום יכול לבחור לשחרר, בלי שום קידום או התרעה מוקדת, אלבום של חומרים גנוזים, חלקם על גבול הסקיצות – פשוט להנחית שמונה שירים, כולם ללא כותרת, ולארוז אותם תחת השם הלא מחייב "untitled unmastered." (הנקודה במקור). ככה, נקי וישיר. נקודה.

אלו לא שירים חדשים לחלוטין, שכן במהלך השנה האחרונה ביצע קנדריק את חלקם בטלוויזיה, בין היתר אצל סטיבן קולבר, ג'ימי פאלון ובטקס גראמי. השירים, שלא היו צפויים לצאת בגרסה מוקלטת, הפכו פופולריים כל כך, עד שאפילו לברון ג'יימס פנה בטוויטר לבעלי הלייבל של קנדריק וביקש ממנו לשחרר אותם. וכשהמעריצים רוצים, קנדריק נותן.

כיוון שכל שירי הפרויקט נוצרו במהלך העבודה על האלבום הקודם (כפי שאפשר להבין לפי התאריכים הצמודים לשירים), הגוון המוזיקלי זהה לזה של "To Pimp a Butterfly", שהיה אחד האלבומים הכי עמוסים מוזיקלית של השנה שעברה – תערובת ג'אז, Fאנק, סול, פסיכדליה לתוך קלחת היפ הופ. גם הפעם, שמונת השירים חסרי השם לא מחסירים אף זווית או מורכבות. התכנים, שמזגזגים בקלות בין דת (תיאור יום הדין של untitled 01), אהבה עצמית (untitled 02) המתח בין שחורים ללבנים (untitled 06) ועוד – גם הם שייכים לעולם העשיר של אלבום הקונספט הנהדר ההוא. ניכר שהשירים לא נגנזו עקב היותם סוג ב', אלא מכיוון שלא התיישבו באופן מושלם עם הקונספט.

בהתאם לכך, הפרויקט הזה לא עובד כאלבום, אלא כערמת תלתלים פזורים, שכל אחד מהם נמתח מראשו כזרועות של שמש רעיונות. כל שיר הוא עולם עשיר בדימויים – עוד גוון של זיקית מוזיקלית. אחרי שגידל את שיערו, קנדריק מסוגל לבחור אם הוא רוצה צמות מסודרות ומהונדסות בצורת מפת דרכים לחייו של צעיר שחור במערכת בלתי אפשרית, או אם הוא מעדיף ללכת בשיער פרוע, כמו שעשו אבותיו. כך או כך, מדהים תמיד לשמוע את שמשון הגיבור של הגטו מפיל את עמודי התווך על הפלשתים, גראמי אחר גראמי.

השורה התחתונה: אפרו מבולגן ומפואר

• ביקורות
• ביקורות מוזיקה
• ראפ
• היפ הופ
• קנדריק לאמאר
• קנדריק לאמר
• קומפטון
• תרבות