ההומור של טים רובינסון הוא לא לכולם, בעיקר כי הוא ממש טוב בלקחת את הקרינג' למקומות שטרם חווינו בטלוויזיה. סדרות קרינג' הן לא דבר חדש, ו"המשרד" כבר הביאו את הז'אנר לשיאו, אבל בעוד במרבית סדרות הקרינג' יש דברים אחרים שמפצים עליו, במקרה של טים רובינסון אין שום דבר כזה. הוא משתמש בקרינג' באופן אלים ודוחק את התוכניות שלו למחוזות כמעט בלתי ניתנים לצפייה. הקומדיה החדשה של HBO, "חברת הכיסאות", היא בדיוק מסוג הקומדיות האלה. היא לא נעימה לצפייה, היא מוזרה, היא לא ידידותית למשתמש וכיאה לרובינסון, היא ממש מטופשת ומצחיקה.

במרכז הסדרה עומד וויליאם רונלד טוספר, אותו מגלם רובינסון. וויל, אם תרצו, הוא איש משפחה שבדיוק קיבל קידום והפך להיות המנהל של קניון חדש שאמור לעשות מהפכה בתרבות הצרכנות. במהלך הצגת הקידום בחברה, רגע אחרי שנשא נאום חשוב, וויל חוזר לשבת כשהנורא מכל קרה – הכסא נשבר תחת ישבנו אל מול כל צמרת החברה וגורמת למבוכה חסרת תקדים עבור טוספר המסכן.

המבוכה כל כך גדולה, שהוא מחליט לרדת לשורש העניין ולעשות את מה שכל אדם הגיוני היה עושה – לשלוח תלונה לחברת הכיסאות. הבעיה היא שהוא לא מצליח להשיג אותם. הוא מצליח להשיג את שירות ההודעות שלהם, אתם יודעים האנשים המעצבנים האלה שמקבלים שיחות עבור חברות ואומרות להם שהם מעבירים את זה הלאה ושוכחים שהתקיימה השיחה, ולמרות שהם עושים בדיוק את זה הוא לא מוותר וממשיך עד שהוא חושף שלב אחר שלב את הקונספירציה שעומדת מאחורי החברה המסתורית, קונספירציה שיכולה לעלות לו גם במחיר הקידום החדש.

זאת חוויה די מוכרת, וכמו רבים אחרים, אני יכול להגיד שהייתי בשתי הקצוות שלה:הייתי נותן שירות, בין היתר גם במוקד הודעות, והייתי בצד של הלקוח שמתלונן ושולח מכתב זועם. אני יודע כמה לקוחות יכולים להיות אנשים מתישים, בין אם מדובר בלקוח שרוצה לדבר ישירות עם עורך הדין שלו בלי להשאיר הודעה, לקוח שמתלונן על כך שלא קיבל רטבים עם המנה או נוסע שרוצה לבטל את הטיסה שלו בדקה התשעים ולקבל החזר מלא. זה סיוט ויש שם אנשים אובססיבים כמו וויליאם, שלא מפסיקים להתקשר ולהציק בגלל בעיות אישיות שלהם שלא תמיד קשורות אליך. מנגד אני מכיר גם את הצד השני היטב.

>> מסך מפלצת: דירוג 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> עכשיו אפשר לצחוק: הסדרות הקומיות הכי טובות בדיסני+

אני לא לקוח קל. פעם אפילו החזרתי המבורגרים למטבח כי הם הגיעו לי מפורקים (מה הקטע עם זה? אם הייתי רוצה להרכיב את המנה של עצמי הייתי מכין אותה בעצמי בבית), ולא פעם יצא לי להתמודד עם שירות לקוחות נוראי. הדוגמה שהכי הולמת את הסדרה זה שירות הלקוחות המזעזע של וולט. כמעט בכל הזמנה יש עיכוב, טעות או שההזמנה לא מגיעה כמו שצריך ואלה עוד הבעיות הקטנות של החברה. יש את המחירים הגבוהים, את דמי התפעול, דמי המשלוח וכמובן התחושה התמידית שלא משנה מה קורה בהזמנה – הם מנסים לזיין אותך. ככה בדיוק וויליאם מרגיש בכל פעם שהוא מנסה ליצור קשר עם חברת הכיסאות.

התחושות שעולות מהסדרה הן מאד מוכרות, ועדיין אין לי שמץ של מושג לאן הסיפור הזה הולך, יצא רק פרק אחד אחרי הכל, אבל ברור מאד מה החוויה שיוצרי הסדרה רובינסון וזאק קנין ניסו ליצור: ביקורת על עולם של צרכנות עיוורת. זה לא רק המחירים, זאת גם חוויית השירות כולה שהפכה למעין בירוקרטיה קפקאית שנעה בין מענים אוטומטיים מזעזעים לבין כתובות מייל שהן למעשה חור שחור להודעות. זאת חוויה יומיומית מתישה, ולמרות שאין לדמות הראשית אף תכונה שכיף להתחבר אליה, זה מאד מבדר ומעורר הזדהות כשרואים אותו מתחרפן מאותו הרגע שבו הכיסא פשוט מתרסק על הבמה.

"חברת הכיסאות" היא קודם כל סדרה על צרכנות ושירות, אבל היא גם קומדיית קרינג' אלימה. לא בגלל שהיא מציגה אלימות (למרות שיש בה גם קצת מזה), אלא בגלל שכל רגע בה מרגיש כמו סטירה של קרינג' לתוך הפנים של הצופה. עם זאת, יש בה אמירה אמיתית על תרבות שירות הלקוחות שהתפתחה לא רק בוולט בארץ, אלא גם בעולם. נושא הצרכנות והניצול שכרוך בו הוא דבר כל כך טריוויאלי בחיי היומיום, שלנו שמלבד להתלונן עליו אנחנו לא עושים נגדו שום דבר. אם כבר, אנחנו ממשיכים לחזור ולקנות אצל אותן חברות שמתעללות בלקוחות שלהם. "חברת הכיסאות" נוצרה כדי להעלות את זה למודעות, כך לפחות זה מרגיש מהפרק הראשון. . תנסו להילחם בחומות הקרינג' שהציב רובינסון, כי מאחוריה מסתתר מסר חשוב.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סדרות מומלצות
• קומדיה
• סיטקום
• קרינג'

יש מעט מאוד קומיקאים שאפשר להשוות לנורם מקדונלד זצ"ל. היכולת של הנ"ל לספר את הבדיחות המוזרות, המורכבות והסתמיות ביותר תוך כדי שמירה על פרצוף חתום בחיוך קנדי היא מופת של קומדיה שמשחקת לך במוח. לפעמים, כדי לשמוע פאנץ' של נורם מקדונלד הייתם צריכיים לשרוד דקות ארוכות של סיפור פתלתל ותלוש שמסתיים בפאנץ' כל כך מוזר, כמעט אנטי מצחיק, עד שקשה להבין איך זו מציאות שהקומיקאי הזה יושב על ספת הטוק-שואו ומבזבז את כל הזמן מסך החשוב על זה הדבר הכי מטופש בעולם. אנדי ריכטרפעם אמר עליו"זה כמו מישהו שאומר 'אני צריך להראות לך משהו', ואז לוקח אותך להליכה של 6 ק"מ כדי להראות לך קקי של כלב".

>>משהו מתבשל פה: 18 הסדרות החדשות הכי לוהטות בחודש יוני

ניית'ן פילדר הוא קומיקאי מהסוג של מקדונלד. לא רק כי גם הוא קנדי (מה מאכילים אותם שם?), אלא גם בעצם הרגישות הקומית שלא סופרת אף אחד. ההומור שלו הוא מבוך מראות אחד גדול שלא נותן גם לחובביו הגדולים להבין עד הסוף מה הוא רוצה לעזאזל. בעונה הזו של "חזרה גנרלית", סדרת טשטוש המציאות שלו ב-HBO, הבלבול גדול בהרבה – כבר בפרק הראשון, רגע אחרי שניית'ן עולה מתוך האש בסצינת התרסקות בסימולציה, עולה השאלה למה העונה הזו מתעסקת בתאונות מטוס, ובשום שלב עד החלק האחרון של פרק הסיום זה לא נהיה ברור יותר. אבל כמו עם נורם – אתם הולכים איתו, נהנים מהנוף שבדרך, וסומכים עליו שהקקי של הכלב שהוא עוד יראה לנו ישתלם בעצם.

לאורך העונה השנייה של "חזרה" הודבקו לה התארים "טלוויזיה מהפכנית" ו"משהו שעוד לא ראיתם", והכל נכון – בין היתר בזכות טשטוש בין מציאות לפיקציה ברמה שהצופה לא יכול להיות בטוח שפילדר עצמו עדיין יודע להבדיל. אם בעונה הקודמת הוא משחק אלוהים כל יכול, העונה הזו הוא גילם את השטן האנוכי בהתגלמותו המגלומנית ביותר, מעקם את מרקם החיים סביבו עם תרחישי סימולציה שהופכים למציאות שיצר מחדש. אפשר לקרוא לזה דוקו-ריאליטי, אם אף אחד חוץ מהאדם שבמרכזו לא יודע שהם משתתפים בעיוות המציאות של הריאליטי, רק בחיים עצמם. זה בוראט בהיקף לאומי, אם כל ההטרלות.

פילדר הוא דיוויד קופרפילד – קוסם שמתעסק באשליות גדולות היקף, מייצר ספקטיקל לחזות בו בלסת שמוטה. קופרפילד העלים בניינים, פילדר משחק באנשים. לאורך העונה הזו קרו כל כך הרבה דברים מוזרים וצדדיים שהקשר בינהם למטרתו המוצהרת של חקר תאונות מטוס תלוש למדי: הוא בנה העתק בגודל אמיתי של טרמינל תעופה, יצר תחרות שירה פקטיבית, שחזר את ילדותו של הטייס צ'סלי סאלנברגר באופן הקריפי ביותר שניתן לדמיין, דימה את רשת פרמאונט לנאצים (וזה איכשהו קשור ל-7 באוקטובר), ניסה לשכפל אישיות של כלב משובט, הינדס זוגיות לטייס ביישן, השתעשע עם האפשרות שהוא על הספקטרום האוטיסטי ולבסוף, בתור התעלול הגדול ביותר עד כה, הפך לטייס ה-737 הכי פחות מנוסה בתולדות ארה"ב, והטיס – באמת – 150 שחקנים ששמו את חייהם בידיו.

אבל הבדיחה, כמו שיודע כל מי שראה את העונה הראשונה, היא שפילדר לא רק בונה עולם מרהיב בתוך המציאות, אלא גם (איכשהו) מלהק את עצמו לגיבור הראשי. זה תמיד מתחיל במניע אלטרואיסטי אצילי ותמיד מסתיים בטפיחה עצמית על השכם. מרגע שהפרק האחרון המופתי שודר, פילדר מטייל בין ריאיונות במדי טייס מלאים, מכנה את הטיסה "הנס מעל מדבר המוהאבי" (כמו "הנס מעל ההדסון", בו הטייס הציל 155 נוסעים כשהנחית מטוס על נהר ההדסון) ומטפטף בכל רגע את המציאות ההזויה שהוא, הקומיקאי שיש עליו תאוריות באינטרנט שהוא אוטיסט, הפך לטייס מסחרי – אולי המקצוע האחרון ששמר על אפיל של קסם, לפחות עד שפילדר הפך גם אותו לבדיחה.

מעבר לחשיבה רחבת ההיקף ובניית סימולציות, הכלי הכי חשוב של פילדר היה ונשאר קומדיית קרינג'. והמגנום אופוס שלו הוא אותו רגע שבו קומדיית קרינג' הופכת לחרדה של ממש אצל הצופה. זוכרים שנהגנו לזוז בחוסר נוחות על הספה מהניסיונות של מייקל סקוט להתחבב על עובדי המשרד שלו? נסו לא לשבת על קצה הספה כשניית'ן פילדר שואל את טייס המשנה שלו "הכל בסדר?" בפעם השנייה. זו היתה פאוזת ה-10 שניות הכי ארוכה בכל חיי, ואני אפילו לא הייתי בקוקפיט, בגובה 10,000 מטר באוויר. זה הרגיש כמו לראות אדם הולך על חבל עם 150 אנשים על גבו, רק שלא מדובר בלוליין, אלא בליצן.

ניית'ן פילדר אמר 'אני צריך להראות לך משהו', ואז לקח אותנו לטיול בן 6 פרקים כדי להראות לנו קקי של כלב, אבל בדרך דיברנו על תקשורת בין אישית, מערכות יחסים, ולמדנו על הפדנטיות של הבירוקרטיה, פגשנו את השחקנים/טייסים/זמרים הכי הזויים שהכרנו והבנו לעומק את הכוח של אוונסנס, ואולי למדנו שהקומיקאי האהוב עלינו צריך להיות מאובחן באוטיזם, אבל במקום זה הוא נהיה טייס. ואז גם למדנו שהקקי של הכלב מזויף, ובכלל לא בטוח שהיינו בטיול. פילדר, הגיבור-גאון-שטן-מטורף שהוא, לא עושה בדיחות מהמציאות – הוא הופך את כל המצאיות שסביבו לבדיחה אחת ענקית. אנחנו פשוט הנוסעים שמוזמנים איתו לטיסה.
"חזרה גנרלית", עונה 2, עכשיו ב-Yes, ב-HOT ובסלקום TV

• המסך
• ניית'ן פילדר
• HBO
• קרינג'
• ביקורת טלוויזיה

אחד הקסמים שיש בדבר המופלא הקרוי "מוזיקה" הוא היכולת לשאת איתה רגשות. שירים לא רק לוקחים אותנו למקומות, מחברים אותנו לתאריכים או מביאים איתם זכרונות – לפעמים הם גם גורמים לנו להרגיש דברים. כעס, עצב, שמחה, אהבה, געגוע – כל אחד מהרגשות שנמצאים בתוכנו כל הזמן, לפעמים מקבלים משנה תוקף כשיש את השיר המתאים. ועכשיו, הרשו לנו לדבר על רגש ושמו מבוכה.

>>הסעודה האחרונה: 13 מסעדות לאכול בהן אם הכל באמת נגמר

כי שירים, מה לעשות, מסוגלים גם להביך. הסלנג העכשווי נתן לזה את הגדרת הקרינג' – הגדרה שכבר חיברנוממש כאן לרגעי טלוויזיה גדולים. אבל יש גם שירי קרינג', ולא מעט. אז במטרה קצת להוציא אותנו מהלופ הנוראי ומהחרדות האיומות שהחדשות מביאות איתן, נצא למסע שכולו קרינג' מוזיקלי עברי. 15 שירים שאיתם מגיעה תחושת האי נוחות הכמעט בלתי נמנעת. רוב השירים פה נעשו על ידי מוזיקאים גדולים. חלקם עילויים בתחומם, על רובם הגדול גדלתי כאדם שאוהב מוזיקה משחר ילדותי. ובכל זאת, קרינג' הוא קרינג' – ואיך אמרו הדג נחש? אי אפשר לשקר את הלב. והלב מלא מלא במבוכה. נצא לדרך.

אתניקס (ושלום אסייג) – "BMW שחורה"

בתכלס? "BMW" הוא לא שיר גרוע. להיט מזרחי קצבי וכיפי, שהיה להיט חתונות לא קטן, וכבר עברתי מזמן את התקופה שבה התנשאתי על מוזיקה מזרחית. ובכל זאת, השיר הזה נמצא כאן מסיבה אחת פשוטה. קוראים לה שלום אסייג, וליתר דיוק קטע הראפ האיום ונורא שסיים את השיר. "אז את רוצה קצב צפוני כזה? עגיל בגבה עושה לך את זה?", מתחיל אסייג בראפ בחיקוי עילג של ערס (בקליפ הוא גם מצטלם במרתף, כי למה לא ללכת עם הדימוי עד הסוף? רק חסר טייפ דאבלקסט), ובשמונה שורות ארוכות מדי (כולל אחת שהיא בלי חרוז!) ממחיש את כל הבעיה שהיתה בייצוג ההיפהופ בניינטיז. מצד שני, כפי שתראו בהמשך הרשימה, גם אחר כך זה לא ממש התקדם יפה.

רמי קליינשטיין – "חוץ ממך כלום"

נהיה קצת נוח בשנים האחרונות לשנוא את רמי קליינשטיין, ואני לא הולך להצטרף לעדר. ובכל זאת, יש דבר אחד שקשה לי לסלוח עליו – והוא הבלדה הדי מקסימה הזאת, בסך הכל, בגלל שורת בד אדום אחת אולטרה קרינג'ית. מתחת לשיר על אדם שאין לו כלום ויש לו רק אהבה, מגיע הבית השני וקובר את הכל. "בואי אחבק אותך, נתנשק", כתב איתן גלס, "נשים את הילדים אצל אמא שלך/ ונתעלס בשירותים של הקולנוע/ או של המרכז המסחרי החדש/ כי הארץ מתפתחת כמו הזין שלי". בוא נתחיל בזה שזאת מחמאה מטורפת לזין שלך, אבל נשים את האגו טריפ הזה בצד, ובטח את בדיחת האבא הגרועה. עכשיו תדמיינו את הילד שנוסע עם ההורים שלו באוטו, הם שומעים גלגלצ, והשיר הזה מתנגן ברקע. והאם יש דרך לא לרצות לקפוץ מהחלון אל הכביש הסואן בזמן שאתה שומע את השורה ויש דממה מביכה בין האבא, האמא, האח הקטן והילד. הילד הזה הוא אני. אני שמפוצץ עד היום בקרינג' מהשיר הזה.

אריק איינשטיין – "אבא, אבא, פיפי"

יש מעט מאוד זמרים בעולם שאני אוהב יותר מאשר את אריק איינשטיין ז"ל. יש מעט מאוד ישראלים שאת לכתם כאבתי, כמו את זו של גדול זמרינו. ובכל זאת – איך כתב פעם יהלי סובול? לכל אחד יש רגעים של שפל. במילים אחרות: מזל שזה רק 01:06 דקות.

ניר פרידמן – "סוכריה"

אח, הניינטיז. התקופה היפה והמתוקה שבה כולנו היינו צעירים ויפים, השלום עמד בפתח, פתחו מקדונלדס בקניון איילון וכולנו ראינו את "פלורנטין". חוץ ממני, שהיה ילד מדי כדי לראות את הסדרה – אבל כן שמע על השיר הזה של ניר פרידמן, שהפך מאוחר יותר גם ללהיט לא קטן בקאזה ואימיול. הלהיט של ילדים צעירים וחרמנים, והמבוכה העצומה – בהתאם.

אביב גפן ומתי כספי – מסתובב

קחו את אחד המלחינים הגדולים בתולדות ישראל. חברו אותו לאחד המלחינים הגדולים בתולדות העולם (אני לא מגזים). האם יש דרך שבה אביב גפן ומתי כספי יכולים ביחד לייצר שיר שהוא פחות מקלאסיקה? מסתבר שכן, כי את התוצאה הבלתי נסלחת שנקראת "מסתובב" – למרות שהיא די נשכחה, אני לא שוכח. ונדמה שרק מלשמוע את הקול המאנפף של מתי כספי על הלחן ה… מוזר הזה, אתה חוטף את האמא של הקרינג'.

מה קשור – איילון דרום

בשנת 2015, הרבה לפני שאיילון וקפלן הפכו להיות שמות נרדפים למחאה נגד קריסת מערכת המשפט, מי שיצאה לרחובות היתה הקהילה האתיופית – בעקבות המקרה שבו שוטר חשמל בטייזר והרג את יוסף סלמסה ז"ל. זו היתה אחת התקופות הקשות להיות בה ישראלי, בעיקר בגלל המחאה הצודקת והאמיתית של אחינו. ואז באה שלישיית "מה קשור" (המצוינת), והחליטה שבמטרה להזדהות עם המחאה – היא צילמה קליפ שבו השלישייה מדברת במבטא אתיופי כבד ומצטלמת בבלאקפייס. הכוונות כנראה היו טובות – התוצאה, מה לעשות, קרינג'.

שרהל'ה שרון – שירו

תחרות הקדם אירוויזיון הולידה מתוכה לא מעט רגעי קרינג' (למי שממש רוצה לעשות עליהם בינג', ממליץ על הסדרה "אירופה לשלוש דקות" של התאגיד), אבל כנראה שאין קרינג' יותר מהרגע שבו מנהיגת השירה בציבור, שרהל'ה שרון, מחליטה ללכת לקדם – ואפילו מנצחת! רק כדי להביא את התוצאה הכי גרועה שלנו אי פעם (כן, אפילו פחות מ"פינג פונג"), בשיר שהוא פשוט מוזר.

ארקדי דוכין – בננה

מוטיב חוזר ברשימה הזאת (חוץ מראפ מביך) הוא גם האנשים שציפית מהם ליותר. נניח דוכין – אחד המוזיקאים היותר מרשימים שהיו כאן, יוצא "החברים של נטאשה", שיום אחד החליט שלשיר "הכל יושב על הבננה/ וזה מביא לי ת'ג'ננה" – זה משהו שמתאים או מכבד את הקריירה שלו. מי אוהב אותך יותר ממני, ארקדי, ומי הובך יותר מהשיר הזה? לא, אני באמת שואל.

להקת פיקוד מרכז – יא ליל

אחד השרידים האחרונים ללהקות הצבאיות היה השיר הזה, שיצא באמצע שנות השמונים, וניסה לתאר את הפסיפס המזרח תיכוני של ירושלים – זו שבה תפילה אשכנזית חיה ליד מואזין, ובגדול כולנו צריכים לשבת מסביב לשולחן. אוטופי? האמת שזה יותר הרגיש כמו שיר על דו קיום שנכתב רק על ידי יהודים. כי הערבים בשיר, בסוף, הם בעל חומוסיה ורקדנית בטן. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שאוהדי הפועל ירושלים עשו לשיר הזה אחר כך.

יזהר אשדות – איש השוקולד

גם יזהר אשדות הוא אחד המוזיקאים הטובים בישראל והאהובים עליי בפרט. וגם יזהר אשדות נפל במלכודת ויצר שיר שמעורר אי נוחות נוראית ומידה של גזענות אייטזית חסרת מודעות. מההגדרה של מרווין גיי המנוח, שאחרי מותו נכתב השיר, בתור "איש השוקולד" (נראה לי שהוא עשה עוד כמה דברים בחיים שלו); דרך דימויי החוף והילדים האפריקנים הקטנים שזוכרים את מותו; ועד האורגן המנסר והמטריד הזה, שפחות נשמע כמו שיר זיכרון נוגה ויותר מרגיש כמו פסקול לסרט אימה. איכשהו, נראה לי שלא צריך ללהיות מרווין גיי כדי ליצור משהו קצת יותר טוב.

שלמה גרוניך – רוזה מרציפן

שיר ילדים תמים (שנכתב על ידי שולמית לפיד – אשתו של טומי ז"ל ואמא של יאיר, כן?) על סיפור אהבה בין שני ילדים, שנגמר בזה שהילד אוכל את אהובתו עד שלא נשאר ממנה כלום. סימפטי בסך הכל.

שלישיית גשר הירקון – אל תעברי לבד

עוד אחד מהמקרים שבהם הסיקסטיז הנאורים לכאורה, והמבצעים שכל אחד מהם הוא אגדה ישראלית, קצת הסתירו טקסט די נוראי שכתב חיים חפר. בלחן עולץ ואופטימי, שרים שלושת הגברים (מיינד יו) לאישה שלא ממש כדאי לה ללכת לבד ברחוב, כי יום אחד גבר פשוט יקשור אותה למיטה. הפי הפי. הידד הידד.

אפרים שמיר – יותר מסתם אחת

שמיר, יוצא להקת "כוורת" ומוזיקאי מצוין, ידע מצוין לכתוב שירי בלוז – וזה לא ממש שיר יוצא דופן. ובכל זאת, הקטע הזה של ללקק זיעת סוסים ממישהי…. פחות עובד.

סאבלימינל ומירי בן ארי – אדון עולם עד מתי

יש דברים שלא אמורים להתחבר ביחד. אצבע רטובה ושטקר, קבנוס ונוטלה – נו, כבר הבנתם. וכזה הם גם השואה וזכרונה יחד עם היפ הופ, ובטח לא בגרסתו הזו. ממש לא צריך את החיבור הזה. ואז סאבלימינל החליט שממש בא לו "לעדכן" את המסר, וקיבלנו את אחת היצירות הנוראיות בתולדות הראפ העברי. וגם את אחד הרגעים שלא ממש הוסיפו כבוד לאף אחד מהמעורבים. לפחות היה ראפר אחרשקצת ביטאאת תחושת הקרינג' הנוראית.

• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• מוזיקה ישראלית
• קרינג'
• מבוכה

די קשה לדייק קרינג' למילים, אבל כמו שפעם אמרו לנו על סקס – כשזה יקרה, אתם תרגישו. סליחה, היינו צריכים להתחיל באמרה מקרינג'ה כדי לחמם אתכם לקראת מה שעומד לבוא, כי אספנו את 25 הרגעי הכי מלאי קרינג' שנראו על המסך. ואוהו כמה מבוכה מחכה לכם. גלולו בהנאה פרוורטית ותזכרו שאם לכם מביך, לא תאמינו מה רגישו האנשים על המסך.

>>ריקודי עם: המסעדות העממיות הכי טובות בתל אביב, מסודרות לפי עדה

הקעקוע של דן שילון

הימים הם ימי הניינטיז, ודן שילון (יחד עם עוד אורח קבוע ברשימה הזו) מלך בטלוויזיה הישראלית, ואולי גם במדינת ישראל. בתכנית אחת של "המעגל" אפילו התארחה אישה, שהעריצה את שילון עד כדי כך, שהיא קעקעה את דיוקנו על ישבנה. הגברת לא התאפקה וחשפה את זה במהלך התכנית, מול קהל שלם באולפן, ריטה שהיתה המומה וכמובן שילון עצמו שהיה די נבוך מכל הסיטואציה. קרינג' אישי לחלוטין.

טופאי ואגאבובו מערב אדיר

היום, נהוג לומר שהכל פוליטיקלי קורקט ואי אפשר להגיד כלום. כשרואים דברים כאלה, אולי זה לא כל כך נורא. התכנית היא "ערב אדיר", תכנית הבידור שהגיש הקומיקאי אדיר מילר בערב שישי ב"רשת". האורחים הם עמי ואלי, שני בדרנים צעירים שקיבלו משבצת בתכנית, והחליטו לחקות שני עובדים זרים, אחד מאפריקה ואחד מתאילנד, בעדינות אופיינית לתקופה. תענוג ומעדן.

בוז'י הרצוג ישמור על נתניהו מאוחדת

מערכת הבחירות ב-2015 היתה סוערת במיוחד. ראש הממשלה בנימין נתניהו, אחרי שש שנים בתפקיד, נתקל באתגר לא קטן – מצידם של יצחק הרצוג וציפי לבני, שרצו במשותף בהנהגת "המחנה הציוני". שלושה ימים לפני ההליכה לבוחר, הרצוג התארח באולפן "פגוש את העיתונות" ונאלץ להיתקל באמבוש, במסגרתו גם נתניהו הופיע על המסך – ל"מיני עימות". במהלך האירוע הרצוג כשל בלשונו והבטיח שהוא "ישמור על נתניהו מאוחדת" (הכוונה היא, כמובן, לירושלים). ייתכן שברגע אחד, הפסיד את ההזדמנות לעשות היסטוריה.

דן מרגלית והעז

המצעד הזה מלא ברגעי "מה לעזאזל חשבתם לעצמכם", וכנראה שאין יותר רגע כזה מאשר היום שבו החליטו במערכת התכנית "ערב חדש" להכניס עז לאולפן. עז. אשכרה עז. המגיש דן מרגלית ביקש להדגים כיצד חלב שמגיע מעטינים של עז – יכול לרפא פצעים בפה. אז הוא שלח את אחת התחקירניות שלו לשתות את החלב מהעטין בשידור חי. הקטע הפך לקאלט, מרגלית הסתבך מאז בדברים אחרים, ורק התחקירנית המסכנה נכנסה לתודעה שלנו – בדרך הכי לא נכונה שאפשר.

שירה פליקס חסרת טאקט

שירה פליקס היתה אחת העיתונאיות הבולטות של "חדשות 10", שלימים הלכה בדרך כל בשר – אל תכניות הלייפסטייל, אותו שטח הפקר טלוויזיוני שבו בדרך כלל אף אחד לא מסתכל. אף אחד, חוץ מהתחקירנים הנמרצים של התכנית האגדית "מה נסגר" – שתפסו את הראיון של פליקס עם אישה שחלתה בסרטן ונכרתו לה שבעה איברי פנים. פליקס ניסתה לחמוד לצון, ובדרך סתם יצאה בלתי רגישה. מאז, כמעט ולא זוכרים הופעות שלה בטלוויזיה.

משה חזן

סיפור מדהים תוצרת ימי הרפורמה המשפטית, שהיו לא מזמן: ספי עובדיה הגיש את התכנית "איזור בחירה", והיה אמור לארח פרופסור בשם משה חזן – שהיה בעבר בוועדה המוניטרית מטעם בנק ישראל. למרבה מבוכתו, כשהוא פנה באולפן לאדם ושמו משה חזן – התגלה שמדובר בכלל במשה חזן אחר, שהיה איש נדל"ן. אחרי שנייה של הלם, עובדיה המשיך הלאה – וחזן המשיך לדרכו ולחייו. 39 שניות מדהימות.

דודו טופז והפצועה מהפיגוע

אינתיפאדת אל אקצה היתה טראומה מטורפת עבור הדור שלי. כמעט שנתיים שבהם מדינה שלמה הסתובבה עם חוסר ביטחון מובנה – לעלות על אוטובוס, לשבת לאכול פיצה או ללכת למסיבה. ויחד עם הפיגועים הגדולים, איכשהו זו גם היתה התקופה של תכניות הבידור – וספציפית, של דודו טופז. באחד הימים, טופז עלה עם תכנית בידור – ובחר, ברגישות אופיינית, להעלות פצועה מפיגוע שהתרחש באותו יום, ולשאול אותה בשידור חי האם זה בסדר. מזל, אותה פצועה, כמובן ענתה "כן" (כאילו שהיא יכולה היתה להגיד משהו אחר כשיש מצלמה עליה); והתכנית שודרה כסדרה. אבל זה היה עוד רגע לא נעים תוצרת טופז (וגם במצעד הזה הוא עוד ישוב).

סאבלימינל מגדל זנב

"כי אני אמיתי" ליהג הג'ינגל של סאבלימינל אי אז ב-2003, שנות השיא שלו והניסיון הראשון לדפוק קופה. זה עבד, באופן חלקי – סאבלימינל אמנם עשה סכום נאה מהפרסומת, אבל איבד מעט מן הקסם המגניב של הראפר לטובת קסם "מגנוב" של החתול המצויר, ובסופו נשארה התמונה בזיכרון של הראפר הציוני עם הזנב החתולי. הקמפיין עצמו, אגב, נחשב לכישלון אייקוני בתחומי תעשיית הפרסום.

דורון מדלי מודיע בתדהמה

ואם כבר טראומות ילדות, קשה שלא לחזור למשפט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" – אותה אמרת כנף שנכתבה בלהט הרגע ע"י איתן הבר, שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין, בלילה שבו נרצח. מי שבחר להעלות באוב את המשפט הזה היה דווקא דורון מדלי – המלחין של "טוי", השיר הישראלי שזכה באירוויזיון 2018. בלהט השמחה, ובהכנה למסיבת עיתונאים שקיימה המשלחת הישראלית לאירוויזיון, מדלי צעק את האמירה בפני כל התקשורת. מפגן מרהיב של טאקט.

ירון לונדון והנגיעה בשד

לונדון הוא, ללא ספק, אחד מגדולי מגישי ואנשי הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים – אבל כבן לדור מאוד מסוים, גם לו היו התחלקויות. אחת מהן היתה במסגרת התכנית הנשכחת שהגיש יחד עם גאולה אבן-סער ב"כאן 11", כאשר סיפר על תקרית שקרתה לו עם אישה במעלית. לא נפרט כאן לאן זה התפתח – רק נספר שאבן-סער הגיבה בייאוש אופייני לתקופה. התכנית לא האריכה ימים, אולי גם בגלל הרגע הזה

דודו טופז וחלי

אחד הקטעים שרדפו את טופז עד יומו האחרון. במסגרת "הראשון בבידור", ששודרה כמובן בשידור חי, החליט טופז שזה רעיון טוב לערוך תחרות שבה יזרקו כדורי שוקולד לפה של חלי חיים, מי שהיתה דמות קבועה בתכנית. במחשבה שנייה, וגם טופז הודה בזה לאחר מכן, כנראה שזה לא היה רעיון כל כך טוב.

סיוון כהן הולכת לדיסניוורלד

יום בהיר אחד, במסגרת מהדורת "חדשות 10", נכנסה העיתונאית סיוון כהן עם סיפור משוגע – על ילדה שנחטפה במתחם "דיסניוורלד" שבפלורידה, וכשנמצאה גולח כל שיער ראשה והיא היתה תחת השפעת סמים. כהן התגאתה בסיפור, ואפילו הגדירה אותו כ"פרסום ראשון" – עד שהתברר שמדובר בכלל באגדה אורבנית ותיקה, וכל הסיפור לא קרה מעולם.

יורם זק פותח מיקרופון

ברוכים השבים לתקופה שבה התכנית מספר אחת היתה "האח הגדול" – התכנית שהצליחה בטירוף בעונות הראשונות ב"קשת", ובדצמבר 2010 התרחשה שם תקרית לא נעימה – כאשר בקטע ששודר בטעות באתר "מאקו", נקלט "האח הגדול", עורך התכנית יורם זק, כשהוא אומר לעבר אחת המתמודדות, דנה רון, באחד הדיאלוגים ביניהם כי הוא רוצה "לשחק לה עם הבולבול בין השדיים". זק התנצל, רון הגישה תביעה שהסתיימה בגישור.

ההספד של ביילין לפואד

ביהדות יש מנהג שנקרא "אחרי מות – קדושים אמור". כלומר, אחרי שאדם נאסף אל אבותיו, נהוג בעיקר לזכור לו את הדברים הטובים. אבל יש מי שהכלל הזה לא תקף לגביו – ואחד מהם הוא יוסי ביילין, השר לשעבר מטעם מפלגת העבודה, שנשלח לאולפן "מבט" (אז בהגשת יעקב אילון) כדי להספיד את בנימין בן אליעזר ז"ל, שנפטר באותו יום. ביילין שלח מסר קל של הזדהות, ומיד מיהר לתקוף את פואד, בטענה שהוא היה "כוחני, דורסני, ולא צריך להיבחר לשר הביטחון". מה נאמר? דרך מתוקה לומר תודה.

קורין גדעון

זהו, פשוט ככה. למה, יש עוד משהו שצריך להוסיף?

צופית גרנט שותה שתן

צופית גרנט (פעם אלישיב) עשתה לאורך השנים דברים רבים בעולם הטלוויזיה, כולל סדרות מוערכות. אבל פעם – היא היתה צעירה וצריכה את הפרובוקציה. בין 1999 ל-2001 היא הגישה תכנית בוקר העונה לשם "מילקשייק", שהיתה ידועה בתופעות הביזאר שלה. לשיא הגיעו הדברים, כאשר באחת התכניות היא שתתה את השתן של עצמה, כסגולה בריאותית. "רק בישראל", תכנית הסאטירה של התקופה, התנפלה על הקטעים כמוצאת שלל רב – וגרנט התפרסמה, לא בדרך שהיא רצתה ככל הנראה.

למגרש הגיע קיפי

בלומפילד. שבת אחר הצהריים. המשחק: הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים, שנת 1987. האצטדיון היפואי מפוצץ בקהל, אבל להם מצפה הפתעה: לפני המשחק, נוחת מסוק באמצע המגרש ומתוכו יוצא… קיפי בן קיפוד. השדר יורם ארבל מגיב גם הוא בהתלהבות יתרה להופעתו של הקיפוד המיתולוגי, שהיה הסמל של "משחקי הפועל" שהחלו בהמשך אותה השנה. אגב, למרות שמדובר בהפועל, קיפי לבש צהוב כחול – מה ששוב מעורר מחשבות ותהיות.

עוף זה ציפור ופרה זה חיה

הזדמנות טובה לחזור אל "הדוגמניות" – אותו ריאליטי טראשי, ששודר בתחילת ימי ערוץ 10. אחת המשתתפות בתכנית, שהיתה אמורה לבחור את "הדוגמנית הבאה של ישראל", היתה קריסטין פרידמן – שלאחר שסיפרה בראיון שהיא צמחונית, שאלו אותה מה היא בכל זאת אוהבת לאכול – והיא ענתה פרגיות. איך פרגיות מסתדר עם צמחונות? כי עוף זה ציפור, ופרה זה חיה. כמובן.

גבי גזית והרקדנית בטן

לא רבים זוכרים, אבל פעם גזית היה כוכב טלוויזיה של ממש – עד שנעלם מהתודעה, תחילה מהטלוויזיה ולאחר מכן גם מהרדיו, בשל חשדות להטרדות מיניות. אבל אולי הראייה הכי מרשיעה לגבי גזית – בכלל נקלטה בשידור חי, בתכנית שאותה הגיש בערב שישי בערוץ 1. יותר צופים מזה? האירוע קרה כאשר רקדנית בטן התארחה בתכנית "סופסופ" שהגיש גזית בערוץ הראשון, ונתקלה במגיש – שלא ממש התאפק ושלח ידיים, בתכנית שצולמה, שודרה ואפילו עלתה לאינטרנט ברבות השנים. אח, שנות השמונים, איזו תקופה יפה ונוסטלגית.

דנה רון שואלת יותר מדי

חוזרים אל רון – כוכבת "האח הגדול", שסיימה תשיעית בעונה שלה, התקדמה עם הזמן ואפילו קיבלה תכנית בוקר ב"קשת". במסגרת התכנית, היא אירחה את השחקנית לוסי דובינצ'יק – ועל אף הבקשה שלה באוויר להימנע משאלות אישיות, הקפידה לשאול אותן שוב ושוב. ושוב. ואחר כך עוד הבטיחה "להרחיב אחרי הפרסומות".

רונית שארו חוזרת לחורשה

"כוכב נולד" בראשית דרכה היתה מופת של קרינג' – במסגרת שלב האודישנים, שגילה לעולם אנשים שמאוד אוהבים לשיר – אבל לא בטח שיודעים לעשות את זה. דוגמא אחת היתה זו של שארו, שבחרה לשיר את "חורשת האקליפטוס", שכתבה נעמי שמר והתפרסם בזכות הביצוע של אופירה גלוסקא. הביצוע היה… איך נאמר? מקורי.

טלי מץ והמועדון

שמונה בבוקר, ערוץ 2. הילדים כבר בבית ספר, הצופים היחידים הם מי שנשאר בבית כי הוא חולה – או אנשים שאין להם עבודה בשעות אלה. לכאורה, שעות פסטורליות שאפשר להעביר בנעימים; אבל לא, אם בחרת להיות גלית גוטמן. במהלך תכנית הבוקר של "קשת", אחרי הגשת המבזק של שמונה בבוקר, התפתחה שיחת הרעים הרגילה בין המבזקנית, טלי מץ, לבין גוטמן והמגיש שלצידה יואב לימור. גוטמן התוודתה שלימור סיפר לה מוקדם יותר שמץ "נראית כאילו יצאה ממועדון סאדו מאזו". המבוכה – בהתאם.

דודו פארוק אצל אופירה וברקו

זו היתה תאונה שרק חיכתה לקרות – מצד אחד צמד מגישים שבינם לבין מקצוענות אין שום היכרות, מהצד השני ילד פלא מהאינטרנט שעושה דמות גבולית ומטופשת. המפגש ביניהם, שמשום מה מוסגר כריאיון למרות שאף אחד לא התראיין, היה מופת של קרינג' מכל הצדדים. לראות את אורי קומאי האומלל מנסה להתפתל בדמותו של דודו מול השאלות ה"רציניות" של צמד המגישים היה מביך לכולם, ולקהל יותר מהכל. מזל שמאז הוא למד והם התפרקו.

כל המגישים של האח הגדול

קורין גדעון את לא לבד. עד כה לא ראינו שילוב מנחים שבאמת שיפר את התוכנית. גם אסי וארז היו ערימת קרינג' מתגלגלת, וזה עוד מבלי לדבר על ההומור הדלוח שבמעברים. פשוט תנו לפיד הלייב לזרום ושימו שקופית לחסויות, אנחנו נסתדר בלי החיוך המקריפ של ארז טל.

כל כך הרבה קרינג'. אסי עזר וארז טל, "האח הגדול"(צילום: עודד קרני/קשת)

שארית הקריירה של דודו טופז

נכון, הראשון לבידור הופיע כבר בשני סעיפים שונים כאן, אבל הבן אדם ראוי לפרס מפעל חיים בקרינג' – ההטרדה המינית לנטליה אוריארו, נאום הצ'חצ'חים, ההטרדה המינית לצ'יצ'ולינה, נצלנות הרייטינג, ההטרדה המינית ל… אוקי, זה כבר נהיה פחות מקרינג' ויותר מטריד. אבל כמכלול, אין דבר יותר מעורר קרינג' מאשר להפנים שהפכנו את האדם המופרע הזה לכוכב הכי גדול שלנו. כי הקרינג' האמיתי היה בתוכנו כל הזמן.

• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• קרינג'
• מביך
• דודו טופז
• הכי טובים