ישנו קשר אדוק במיוחד בין עולם הראפ לתחום הקומדיה, ולא רק כי בשני העולמות מדברים בפאנצ'ים. כבר כתבתי פה בעבר עלהמפגש בין מוזיקה וקומדיה, אבל ראפ הוא ז'אנר שמתאים את עצמו במיוחד להומור, ופה בישראל יש לנו מסורת מכובדת של ראפ הומוריסטי – שני שירי הראפ הראשונים שהוקלטו פה היו "האשם תמיד" ו"חומוס מטמטם", וגם היום תוכלו למצוא ראפרים קומיים בכל פינה. נגיד, סתם ככה, הראפר ג'וני בוי שמופיע מחר (יום ב') בלבונטין 7, ובמקרה גם כותב את הטור הזה והוא בעצם אני. אבל מה קורה כשראפר קומי מוצא את עצמו בישראל של 2025, מקום וזמן בו נראה ששום דבר לא כל-כך מצחיק?
>>תכלה תשפ"ה וקללותיה: סיכום שנת דעיכה לתרבות בישראל

כשהתחלתי להוציא שירים ופרוייקטים של היפ-הופ, ניסיתי לשמור על איזון בין "ראפ מצחיק" ל"ראפ קומי". מה ההבדל בעצם? ראפ מצחיק הוא שיר ראפ שמשלב בו הומור – כמו שכמעט כל הראפרים הגדולים (מאמינם עד סגול 59) עושים; "ראפ קומי" הוא שיר שעצם קיומו הוא בדיחה, כמו שירי הראפ של להקת ה"לונלי איילד" או חלק (אבל לא כל) משיריו של לוקץ'. היה לי שירים על התמכרות ל"וולט", שיר באטל נגד אדם זר, שיר על להיות אפס, וגם סתם שירים עם מלא פאנצ'ים ומשחקי מילים. הייתם יכולים לקרוא לי "ראפר קומי", ולא הייתה לי שום בעיה עם זה, בעיקר כי לפחות אתם קוראים לי משהו. אבל אז, השנה, הגעתי לגיל שלושים, ומשהו השתנה.

רוב ההומור בשירים שלי היה מה שנקרא "הומור עצמי". ירדתי על עצמי, דיברתי על החסרונות והפגמים הרבים שלי בצורה מצחיקה. אבל ככל שהמצב העולמי, המדיני והאישי שלי התדרדר, התחלתי לכתוב חומרים כנים יותר, רציניים יותר וכן – גם עצובים יותר. אני לא חושב שאיבדתי את חוש ההומור שלי, אבל אפשר לראות ירידה בכמות הפאנצ'ים ושינוי בקול הראפ שלי. זה קרה לרבים לפני, בארץ ובעולם. צ'יילדיש גמבינו, שבא מעולם הקומדיה, דיבר על איך הוא מרגיש צורך להפחית עם הפאנץ' ליינים, ולהקת "שאזאמאט" המצויינת עברה משירים כמו "הארי פוטר" ו"אשכנזי בתחנה" לשירים הרבה יותר רציניים, במיוחד באלבום האחרון שלהם.

וכך הוצאתי השבוע את "באסה" – EP של שלושה שירים שמתארים את תחושת הדיכאון, או לפחות "דיכי", שאני נמצא בה בזמן האחרון. השיר הראשון, "ליל דיכי", שלמרות משחק המילים לא באמת קשור לראפר הקומי היהודי-אמריקאי, עוסק בתחושה הזאת שרבים מאיתנו סוחבים ש"החיים זה לא הכול, ולא הכול תמיד מצחיק". השיר השני, "כאבי גב", הוא שיר קומי יותר עם וורס מצחיק מאוד של אלפרבר, אבל עדיין עוסק בקשיים של הזדקנות. השיר האחרון "שמוק שלושים", הוא הגרסה שלי לאותו שיר מפורסם של טונה, בו אני מתמודד עם הגעתי לנקודת הציון הזאת, ושואל "כמה עוד אפשר לכתוב ולדמיין ת'הצלחה?".

ראפ קומי הוא עדיין חלק ממני ותמיד יהיה, ואני עדיין נהנה לכתוב ולבצע אותו. אבל תחושת הבאסה הכללית חזקה מדי, אי אפשר להתעלם ממנה. היא אופפת אותנו, מקיפה אותנו מכל מקום. האם זה אומר שכל הראפרים הקומיים יהפכו ליותר עצובים? האלבום האחרון של לוקץ', "הבדואי מצהלה", הוא בהחלט האלבום הרציני ביותר שהוציא מזה הרבה שנים, שלא לדבר על ג'ימבו ג'יי ושאזאמט שכבר ציינו פה. המלחמה, המצב הפוליטי, תחושת הייאוש, אלו דברים שמשפיעים על כולנו, גם אלה שכותבים שורות מצחיקות בחרוזים.

מחר (יום ב') אני הולך לעלות על במת הלבונטין, ולשיר את השירים המצחיקים שלי – אבל גם את אלה הפחות מצחיקים. יצטרפו אליי עוד אמנים שמשחקים על התפר הזה – כמו למשל איתי גל, שהאלבום שלו "לא מחדש לכם כלום" הוא אולי לא אלבום ראפ, אבל דוגמא מצויית לשילוב הזה בין מוזיקה קומית למוזיקה רצינית שעוסקת בתחושות דיכאון. זה הגיוני סך הכול, אומרים שצחוק זה התרופה הכי טובה, לא? אז מה יותר לעזור לך למאת מהדיכאון מכמה פאנצ'ים טובים?
קרקס הראפ של ג'וני בוי, 15.9 (ב'), לבונטין 7 ת"א.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• ראפ
• קומדיה

בסוף השבוע שודר בקשת 12 הפרק האחרון בהחלט של הסיטקום הישראלי "סברי מרנן". אז אמנם הם לא השתמשו באף אחד מההצעות שללעלילה לפרק הסיום של התכנית, אבל זה עדיין אירוע מרגש: תכנית שחשבנו, ותכלס פחדנו, שתלווה אותנו לנצח מגיעה לסיומה אחרי שמונה עונות ו-323 פרקים. ואם "סברי מרנן" יכולה לרדת מהאוויר, חשבנו איזה עוד תוכניות, תופעות ואירועים אנחנו פשוט מתים שסוף-סוף יעזבו אותנו.

>>איפשהו בתוך "מצב החשמל" מסתתר סרט הרבה יותר טוב וחשוב

תכניות אקטואליה

אנחנו לא מדברים על "החדשות" – העיתונות היא כמובן כלב השמירה של הדמוקרטיה ובלה בלה בלה, אבל האם באמת מגיע לנו העונש של שעות ארוכות של שידור בערוצים המרכזיים שמלאות בתכנית פאנל אקטואליות, בה מגישים ופאנליסטים ברמת מקצועיות מתדרדרת לועסים את אותם סיפורי החדשות שכבר שמענו שוב ושוב? או גרוע מזה, פשוט צועקים אחד על השני? אולי אם נרכז את החדשות שבאמת חשובות לשעה וחצי בערב, נוכל להשקיע את זמן המסך הזה ביצירה ישראלית מקורית: דרמות, דוקומנטרי, קומדיות, רחמנא ליצלן? משהו מרענן, שהצופים לא יברחו ישר לנטפליקס. אה, אתם מעדיפים את איילה חסון צועקת? בעיה שלכם.

סדרות פשע ישראליות

ז'אנר הפשע הטלוויזיוני אחראי לכמה מהיצירות המשובחות ביותר בהיסטוריית המסך הקטן, בעולם ובישראל. אבל בחייאת רבאק, כמה סדרות אנחנו צריכים על שוטרים, גנבים או המפגש ביניהם? זה מרגיש כאילו תסריטאי לא יקבל פיתוח לסדרה שלו אם אין לו כמות סבירה של שליפת אקדחים בכל עמוד. כולנו אוהבים את "הסופרנוס" ו"הסמויה" אבל יש גם עוד סדרות אמריקאיות שאפשר לקחת מהם השראה. מה עם דרמת מד"ב משרדית בסגנון "ניתוק" או פלאשבק היסטורי בסגנון "מד מן". רק לא עוד סצנה של חדר חקירות! אני אודה בהכול!

פרודיות על ראפרים

ז'אנר ההיפ-הופ כבר הפך ממשהו שולי לז'אנר השולט במוזיקה העולמית, ומספיק לראות את הטירוף סביב קנדריק-דרייק. אז למה בארץ אנשים עדיין מייצרים סרטונים קומיים בהם הבדיחה היחידה היא "היי, אני עושה ראפ". למה אנחנו עדיין רואים קליפים דלי תקציב עם גופיות כדורסל, שרשרים מזוייפים, משקפי שמש ועוד אביזרים מתחפושת ה"ראפר" שמוכרים בברוריה. אה, והודעה לנשים: הקטע הזה שבחורה מעמידה פנים שהיא "גבר ראפר סטריאוטיפי" נעשה כבר. המון פעמים. וואי, הוא מעמיד פנים שהוא גבר קשוח ובעצם גר עם אמא שלו? איזה קונספט מרענן. אם בכל זאת בא לכם לעשות פארודיה על ראפ, לפחות תתרכזו בתת-ז'אנרים ספציפיים כדי לדייק – תנו לנו איזה פרודיית הייפר-פופ טובה!

פרסומות עם שירים

ואם כבר מדברים עם פשעים נגד תחום המוזיקה הקומית: אפשר להפסיק עם פרסומות שהם פשוט פרודיה על שיר מוכר? ווירד אל ינקוביק מתגלגל בקברו (הוא לא מת, הוא פשוט עובד על פרודיה על ערפדים). זה כבר הגיע למצב שנסרין קדרי מככבת בפרסומת שהיא פרודיה על השיר שהיא הרגע הוציאה! תנו ללהיט לפחות להימאס לפני שאתם מקריבים אותו על מזבח חברת הביטוח. ואם אנחנו כבר מדברים על פרסומות: האם כל דמות קומית אהובה צריכה להפוך לפרזנטורית? איפה הבושה? למה ברגע שיש דמות עם קאץ'-פרייז שתופס ב"ארץ נהדרת", אז חבר הקאסט כבר על הסט של פרסומת למשקה אנרגיה חדש. תנוחו לרגע.

רמת החייל

כן, אנחנו מציעים לבטל את כל אזור רמת החייל. זה אולי נשמע לכם כמו צעד דרסטי, אבל תנו לנו לשאול אתכם: מתי בפעם האחרונה הייתם צריכים להגיע לרמת החייל והייתם מרוצים מזה? זה תמיד איזה תור להפנייה שתקוע לכם בלו"ז כמו קוץ ברגל, או פגישה שאתם חייבים להספיק להגיע אליה, ואז אתם צריכים לפנות שעתיים של פקקים הלוך וחזור למקום שכוח-האל והחנייה הזה. די! כל העסקים שיש ברמת החייל צריכים להתפזר ברחבי תל-אביב והאזור עצמו הולך להיות משהו אחר לגמרי. שיהיה פארק מים. שיהיה רמי לוי אחד גדול. שיהיה שטח צבאי סגור – לא אכפת לנו, רק שישאר רחוק מהעין ומהלב.

שיחות טלפון

השנה היא 2025. טכנולוגיית התקשורת הבין אישית הגיעה לשיאים שלא יכולנו לדמיין בעבר. אז למה אנחנו עדיין צריכים לנהל שיחות טלפון בטלפון שלנו כאילו אנחנו אלכסנדר גרהם פאקינג בל! אם יש לך משהו באמת חשוב להגיד, תשלח את זה בהודעת וואטסאפ כמו בן אדם נורמלי – ולא אכפת לי אם אתה חבר, רופא, רואה חשבון – הודעה! בוואטסאפ! ואני מדבר על הודעה כתובה, כן? דיר באלק על הקלטות קוליות, הבן-דוד החורג של שיחות הטלפון שעדיין מסבך את הכול – הו, תודה ששלחת לי את הסיסמא של ה-WIFI בהודעה קולית של שלוש דקות, עכשיו אני פשוט אקשיב לה כל פעם שאני צריך להתחבר לאינטרנט! הטלפון הוא להודעות טקסט בלבד, ולשיחות מוקלטות מקבר רחל, כמובן.

ארוחות משפחתיות

כולנו אוהבים את המשפחות שלנו. טוב, אולי לא כולנו – אבל הרבה מאיתנו. ועדיין, מי רוצה להיפגש איתם כל-כך הרבה? די, בילינו עם המשפחה המורכבת שלנו יותר מדי זמן ואין לנו יותר על מה לדבר. בין האוכל הבינוני תהיה שיחה משעממת על אקטואליה, תכנית הפשע החדשה של קשת, הפרסומת החדשה הזאת עם סטטיק והתור שיש לסבתא ברמת החייל. למי יש כוח לזה? אם כבר, צריך לעשות ארוחות משפחתיות בהפתעה. כל אחד ימצא משפחה חדשה, ויתארח אצלה לערב. נשמע כמו תכנית ריאליטי מעניינת, לא? אנחנו היינו צופים בזה! "משפחה מתחלפת".

העולם המערבי

די, מיצינו. העולם המערבי הקפיטליסטי בו ארצות הברית היא הכוח השולט? נתנו לזה צ'אנס. זה בבירור לא עובד. תראו את ארצות הברית, תראו את הקרקס המטורף שקורה בממשלה שם: זה אמור להיות המודל לחיקוי שלנו? וזה לא שאירופה במצב הרבה יותר טוב. הגיע הזמן לתת למישהו אחר את המושכות, אולי לסינים הקומיניסטיים, או שכולנו פשוט נתחיל לחיות חיים פשוטים של שבט ילידי. מה רע בזה? לא צריך לקום כל בוקר לעבודה במשרד, ולהשתעמם בשיחות ברזייה. במקום זה נבלה את זמננו בציד, גידול תבואה, ופולחן דתי. נשמע כיף!

• הבועה
• המסך
• רמת החייל
• אמריקה
• ראפ
• סאטירה

אם מישהו עדיין מופתע שמופע מחצית הסופרבול של קנדריק לאמאר היה מפלג, הוא כנראה לא עוקב אחר השנה האחרונה בחייו של הראפר הגדול בעולם. לאורך כל עלייתו המטאורית, קונג פו קני היה ונותר דמות מפלגת בעולמות ההיפ הופ – כן, כולם יכולים להסכים על ראפר חיה, אבל כמות הנודניקים שלאורך השנים ניסו לפקפק ביכולותיו שוות ערך פחות או יותר לכמות מעריצי דרייק. ובשנה האחרונה, הוא החליט לאמץ את הפלגנות, ולייצר קו הפרדה ברור – הם מול אנחנו.

>>מתכון לאסון: נטפליקס נכנסת בתופעת המשפיענים ב-3,000 קמ"ש

זה לא מקריות שההופעה המפלגת הזו, על נושאים מפלגים, שבשיאה השיר הכי מפלג ("Not Like Us"), התבצעה דווקא עכשיו מול הנשיא הכי מפלג בתולדות ארה"ב. קנדריק תמיד ידע לשים את האצבע על הדופק האמריקאי, ואז לתאר את הקצב בפלואו ויכולות סיפור ששמורות רק לו. ולמרות שמדובר בהופעה הכי נצפית בעולם, היא בהחלט לא יועדה לכולו – כי קריאה בסימבוליזם שקנדריק מייצר (ובאופן עקבי לאורך כל הקריירה שלו) מלמדת שההופעה הזו לא נוצרה עבור כולם. למעשה, היא נולדה בשביל להבדיל בין מי שההופעה עבורו, ומי שלא. בין מי שאוהב אותה, למי ששונא. בין אמריקה של קנדריק, לכל השאר. הם לא אנחנו, ככה המשחק הולך.

מינימליזם על הסט

הדבר הראשון שניכר בהופעה, וכנראה גם הדבר שהכי חשוב להבין עליה, זה שהיא המשך ישיר לתקופת הביף עם דרייק, והאלבום GNX שיצא בעקבותיו. זה אומר שההופעה היא מאוד רחוב – מחוספסת, מינימליסטית, ביטים חזקים, ראפ חזק עוד יותר. האלמנט הזה מתבטא בכל אספקט על הסט: מגרש שחור-לבן, משורטט בקווים חדים, עם תאורה מינימליסטית ואפלה שמהדהדת את אווירת רחובות קומפטון בשעות לילה. פנסי הרחוב בפינות המגרש עשו את זה די ברור לטעמי. ממכונית ה-GNX שבפתיחה (שמתפקדת כמעיין מכונית ליצנים לכל הרקדנים) ועד למעגל הסייפרי שבסיום – הכל צועק אסתטיקה ומינימליזם של השכונה ממנה בא קני.

המשחק האמריקאי

אבל זה לא הדבר היחיד שהבמה הלא בימתית שמתוחה על המגרש מייצגת – בפינות המגרש מוארות פינות המעוצבות ככפתורי השליטה של שלט פלייסטיישן: ריבוע, משולש, עיגול ואיקס. לאורך ההופעה קנדריק נע בין הפינות בבמת המשחקים שיצר לו, מה שמגדיר את התמה הכי מובהקת של ההופעה, זו שסמואל אל. ג'קסון (בתפקיד הדוד סם) מציג כ"המשחק האמריקאי הגדול". התמה הזו מתפקדת, כהרגלו של קנדריק, במספר רבדים: גם בהתחייחסות למשחק הכה-אמריקאי פוטבול, אבל גם כמשחק שהאדם השחור צריך לשחק כדי להתקדם באמריקה, וגם כדימוי למשחק שהוא עצמו היה צריך לשחק בשנה האחרונה – הבאטל. ובעיקר, זו דרכו של קנדריק להציג את עצמו בתור האנטיתזה למשחק – הראפר האותנטי, הדבר האמיתי. הראפר הטהור ביותר שלא משחק את המשחק שאתם רוצים.

הסטליסט השערורייתי

הדרך הכי ברורה לראות זאת היא להסתכל על בחירת השירים, כמו גם הסדר שלהם. "המהפיכה עומדת להיות משודרת בטלוויזיה, בחרתם את הזמן הנכון אבל את האדם הלא נכון", הוא מכריז, רגע אחרי שפתח עם שיר שבכלל לא יצא (!). מהסטליסט שלו הושמטו להיטי ענק כמו "Swimming Pools" או "Alright", הפזמון המלודי הראשון מגיע רק בדקה השמינית. במקום זה קיבלתם אך ורק ראפ, אגרסיות, חספוס, ביטים חזקים, ראפ חזק יותר. אומרים שהופעת הסופרבול היא התרגיל השיווקי הגדול בעולם – האמנים לא מקבלים כסף על המופע (ולמעשה, בעיקר מוציאים על ההפקה), אבל הם מרוויחים בחזרה בקפיצת הסטרימינג. אם זה נכון (וזה נכון), זו לא דרך כל כך טובה לשווק את עצמך לעם האמריקאי. אבל זו כן דרך להעביר נקודה. והנקודה מתחילה להתבהר עם סמואל אל. ג'קסון בתפקיד חייו.

הדוד סם השחור

סמואל אל. ג'קסון הגדול קיבל את תפקיד מנחה המשחק האמריקאי הגדול, וצץ 4 פעמים לאורך ההופעה – בראשונה הוא מציג את קנדריק, בשניה הוא נוזף בו שהמופע "יותר מדי גטו", ודורש ממנו לשחק את המשחק. בהופעתו השלישית הוא מוריד לו 1 חיים (כי בכל זאת, משחק) על שימוש בצ'יט קוד (כי הוא הביא את החבר'ה מהשכונה להופיע איתו), וברביעי סוף סוף מחמיא לו על שנתן לאמריקה מה שהוא רוצה "משהו נחמד ורגוע", רגע לפני שהוא מזהיר אותו "לא לפשל את זה", כלומר את ההזדמנות לנצח במשחק.

אפילו מבלי להיכנס לסימליות של דמות הדוד סם, והבחירה לתת את התפקיד לאקטיביסט החתרני השחור שהוא גם במקרה השחקן הפופולרי סמואל אל. ג'קסון, ברור שהדמות הזו נועדה לייצג את הכללים למשחק – אל תעשה את זה יותר מדי גטו, תיזהר לא לעצבן את אמריקה הלבנה, תן לאמריקה איזה פזמון נחמד ורגוע. המשחק שאפרו-אמריקאים צריכים לשחק כדי להתקבל על ידי אמריקה, כדי לא להיחשב ת'אג, כדי שיספרו אותך כבן אדם. אני בספק אם טראמפ שישב בקהל הבין, אבל מי שחי את המשחק הזה כמו קנדריק, זיהה את המשפטים של הדוד סם בתור מה שאמריקה אומרת לו כל החיים.

הוא אשכרה עשה את השיר

טרום הסופרבול היו ספקולציות רבות שתהו אם קנדריק יבצע את הלהיט של השנה "Not Like Us", והוא עצמו התייחס לכך בקריצה לאורך ההופעה. "אני רוצה לבצע את השיר האהוב עליהם, אבל אתם יודעים שהם אוהבים לתבוע", הוא עוקץ את התביעה של דרייק, כך שברור שבסוף הוא יחזור לשיר עצמו דווקא כשהדוד סם אומר לו "אל תפשל את זה". אקט ההתרסה הזו אל מול ציפיות המשחק מלווה בהצהרה "40 אייקרים ופרד, זה גדול יותר ממוזיקה", שקורצת להבטחה שניתנה לעבדים משוחררים אחרי מלחמת השחרור, לספק להם שטח אדמה וכח עבודה. ההתרסה מול אמריקה לא באה סתם, מה שאתם רואים כרגע היא תוצאה של אותה הבטחה שהופרה. נוט לייק אס, שיר בדלני שמהלל את התרבות האפרו-אמריקאית ומבדל אותה מכל מי שעכשיו מתחנף אליה, הוא התוצאה של זה. זה ההקשר הרחב, ואל תנסו להגיד להם שזה יותר מדי גטו.

תכבו את הטלוויזיה

אחרי שאצטדיון פוטבול שלם לעג לדרייק, המהפיכה שודרה בטלוויזיה. תאהבו את זה או תשנאו את זה, זה מה שגידלתם. אקט ההתרסה האחרון מול אמריקה התאגידית שנתקעה במשחק רייטינג בלתי נגמר. זה רק הגיוני לסיים עם "TV Off", ולא רק בזכות צעקת המאסטרדדדדדדד, אלא כי זה מה שתקבלו – ראפ אגרסיבי, בוטה, מחוספס, אותנטי לייק א מאדרפאקר. תקבלו גם פזמונים של סזה, אבל הם לא עבורכם. הם עבורו, כי הוא האיש שעומד בגינה הנאה, שעבד כדי לטפח אותה. אם לא בא לכם לראות, תכבו את הטלוויזיה. הוא לא בא לשחק את המשחק שלכם ושל אף אחד. אין מנצחים, גיים אובר.

• המסך
• קנדריק לאמר
• ראפ
• ראפרים
• סופרבול

אחרי מספיק שנים, נראה שאפשר להפסיק לדבר על שובו של ההיפ הופ הישראלי. הימים בהם הז'אנר היה בקיפאון הם כבר זיכרון נושן, ועכשיו הגיע תור הזה – רק בחודש ינואר הנוכחי, לא פחות משבעה אלבומים מרכזיים יוצאים בז'אנר (שזה, כמובן, לא כולל אינספור ראפרים צעירים שמוציאים כל הזמן). כמות ריליסים כזו ובסדר גודל כזה לא זכורה בערך מאז 2004, וגם אז זה היה עם אבי מסיקה אז לא נחשב. הפעם יש לנו את הטופ של ההיפ הופ, בחודש עמוס אחד – ויש גם שמועות על אלבום של טונה בדרך. אלו אלבומי הראפ שאתם צריכים להאזין להם עכשיו, וגם שניים שנחכה להמשך החודש עבורם.

>>עוד פרס בדרך לאוסקר: "אין ארץ אחרת" זכה בפסטיבל פאלם ספרינגס

אלבומים שכבר יצאו

אברי ג'י – קעקועים על פני מרחב זמן

שנתיים אחרי בכורת הסולו שלו, חבר פלא אוזן אברי ג'י מפיל אלבום סולו שני שאמנם עמוס אורחים (תיכף נגיע לזה), אבל גם מצליח להביא את האמנות שלו לפרונט, מבלי להתפשר לרגע על סאונד ההארדקור היפ הופ שלו. אברי הוא ראפר חברתי מהסוג שלא שם שום מחסום על הלשון, ובין מקצבי בום באפ לסאונד חלקלק תמצאו שפע של שורות דוקרות וחומר לעיסה למוח. וכאמור, שורת האורחים פשוט מרשימה – מקולגות לתקופה כמו עדן דרסו, כהן, סלימפים, דימה XR וביג סזו ועד אגדות ראפ עבר כמו וולקן וקלין.
מה תקבלו:בעיטה לפנים, אבל דרך האוזן

אקו – פרא

בערך 8 שנים אחרי שאקו עברה לעשות ראפ בעברית, היצירה הכי שלמה ומורכבת שלה – ובהתאם לשם, גם הכי פרועה – נחתה החודש. "פרא" בן 35 הדקות מציג את אקו במגוון רחב של עולמות, החל מאגו והתרסה כראוי לראפרית, ועד לפגיעות וחשיפה כראוי לאמנית. אין שום אורחים באלבום, שהופק עם שורת מפיקים מצוינים כמו שאזי (שחר זיסמן), תומר "D Fine Us" כץ ובוי אצ'י, מה שמשאיר לאקו את כל הבמה לטקסטים חושפניים וראפ כמו שהיא לא נתנה עד היום. כיף לראות את ההתפתחות שלה מימי הג'יבריש באנגלית עם טיטו ועד הלום.
מה תקבלו:TMI על ביטים, בקטע הכי טוב שיש

רביד פלוטניק – הדרך לשביל הזהב

כאילו שצריך להציג. הקרב החברי בינו לבין טונה על תואר מלך הראפ המקומי עוד ימשך גם אחרי, אבל האלבום החדש של פלוטניק, שיצא ממש לפני מספר ימים, הוא ניסיון לתפוס את מקומו כקול של דור. לא שעד עכשיו הוא התחמק מהמקום הזה, אבל השאיפה לתאר את הסבל שעובר על עם ישראלי – כאינדיבידואלים וכחברה – שמה אותו במקום שעוד לא הכיר, עם משקל שעוד לא ידע. התגובות הסותרות רק מחזקות את עצם היותו היוצר הכי רלוונטי ומעניין בראפ העברי – בין אם אתם אוהבים אותו, ובין אם לא.
מה תקבלו:רביד בנאי הקליט אלבום עם דודו טסה תוך כדי האזנה לקנדריק.

דודא – שקוף

אשדוד רפריזענט. בשנים שעברו מאז שמבוא הדודאים פרצו לחיינו בדריל-אשדודי אוריג'ינל, יובל "דודא" ניאזוב עסק בלהרים את עצמו כפאוור האוס של היפ הופ ישראלי – אמן-יוצר-מפיק שמצליח להגיד את הדברים הכי ישירים בחספוס מוזיקלי מדבק, וגם המאסטרמייד מאחורי דודא גאנג, קולקטיב האמנים המוכשרים שאסף לצידו. והעבודה השתלמה עם האלבום הזה, שמספק את הגרסה החשופה והפתוחה ביותר שלו. הוא כבר לא אמן מבטיח, הוא כבר מסלול משלו.
מה תקבלו:את כל הרגשות כולם בבת אחת

רון נשר – אסיפת הורים

אחרי יותר מדי שנים של התעסקות בתפל וריבים עם סטטיק, רון נשק מוציא את האלבום הכי שאפתני שלו, ונראה שהפעם זה עבד. גם השונאים הגדולים של נשר (ואלוהים, כמה שיש) מוכנים להודות שיש לו כישרון, ונדמה שבאלבום הזה הוא מציג אותו במלוא תפארתו, לצד התבגרות מוזיקלית שהובילה אותו ליצור כמה מהשירים החשופים והכנים בקריירה שלו. זה עדיין מיועד יותר למי שחובב סאונד מועדוני – כי בכל זאת, 69 על ההפקה – אבל מציג ראפ שלא מיועד רק לדיסים. חוץ מזה, יש פה אירוחים של ויק אוחנה הנהדר, ג'הבי, בוסקילז, מיני איחוד של "האדיוטים" וגם שיר שבאמת סוגר חשבונות עם סטטיק. לא, באמת – השיר עם סטטיק.

אלבומים שטרם יצאו

פלד – כאב ודמעות // 15.1

בעוד יומיים בלבד ישוחרר אלבום הסולו השישי של פלד, ובניגוד ל"טעטע ווי מייד איט" שהציג סוג של סיבוב ניצחון, מספיק לראות את שם האלבום ולהבין שמדובר בכיוון שונה. אם זה לא היה מספיק, הסינגל הראשון "בליבי כואב" מצביע על האופי – אלבום ראפ דיכאון, אלמנט שכבר קיבלנו מפלד בעבר בשירים ספורים, אבל הפעם יצבע בגווני המלחמה ומגיע במרוכז.

לוקץ – הבדואי מצהלה // 26.1

אם חשבתם שאתם יודעים הכל על הראפר הקומי והאיש הקראנצ'י של הלב שלי, אז האלבום הזה הולך לחשוף צד שלוקץ עוד לא נגע בו בשיריו – על חייו כמתמודד נפש. האלבום הופק בעיקרו על ידי דודא, ונוהל אמנותית בידי רביד פלוטניק, כך שהפוקוס יהיה יותר רציני מאלבומי עבר, ואם אתם רוצים לקבל טעימה, אין יותר מדויק מהסינגל החשוף "מתמודד" כדי להבין את הדקירות בלב שזה הולך לעשות לכם.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ראפ
• ראפ ישראלי
• ראפ בעברית

האמת העצובה היא שמה שהתחיל ב-2023 המשיך עמוק לתוך 2024: כנראה שזו היתה השנה-פלוס האפלה ביותר שאני זוכר. יום אחד נשרף משהו, ועשן עלה לאוויר וערפל את הכל – אבל שנה שהערפל לא משתחרר. ב-17 ביוני, 2024, הראפר והמפיק כהן הוציא את אלבום הסולו השני שלו. הוא נקרא "הביתה" – מילה שקיבלה כל כך הרבה משמעויות בתוך השנה הארורה הזאת – וזה הרגיש כמו האלבום הנכון, בזמן הנכון, לנפש פצועה. אלבום שיש בו שירים מרימים ועצובים, שיש בו ניו סקול ואולד סקול היפ-הופ, נגיעות של טראפ ואפרוביט, את ג'ימבו ג'יי ואת אלון עדר ואפילו את דורי בן זאב – אבל מעל כולם יש בו את כהן. היוצר שמכולם, הכי התחברתי אליו בשנה האחרונה.

>>מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

בתקופות קשות, אמנים שאני שומע הם כמו חברים רחוקים. אני לא פוגש אותם, אין לי דיבור (לפחות לא עם רובם), אבל הם שולחים לי מסר של חיזוק. ואם פלד הוא החבר מהשכונה שאתה יודע ליהנות אותו, ורביד פלוטניק הוא האיש החכם שתמיד יודע הכל נכון – כהן הוא פשוט החבר שאפשר להזדהות איתו. איש של שיחות נפש. מישהו שהצליח לשים את האצבע על המקום הנכון בלב, לגעת במבוכות, בחולשות – לגרום לך להרגיש שאתה לא לבד. גם בתקופה שהרגשת הכי לבד שאפשר.

הפקת האלבום "הביתה" אמנם החלה עוד לפני הבור השחור של היום הטראגי ההוא, אבל זה אלבום פוסט 7.10 מרהיב – אולי הכי טוב שנעשה מאז. והבשורה הכי גדולה ממנו, לפחות בעיניי, הוא שלמעט שיר אחד שכן מדבר פוליטיקה – הוא כמעט לא עוסק במלחמה באופן ישיר. אבל הוא כן מדבר אל הרגש, אל הפחדים, אל המנעד שאתה חי בתוכו בתוך התקופה המוזרה הזאת.

ב"סקס אמיתי", דרך המטאפורה הנהדרת, הוא מדבר על היכולת להיחשף (פיזית אבל גם נפשית). "שקרים לבנים" מדבר על היכולת להגיד לאנשים את מה שאתה חושב באמת. "עד הקיץ" עוסק בהשתבללות, ברצון להתחבא במערה. כולם דברים שהרגישו הרבה יותר נכונים ואקטואליים בעקבות המלחמה. אני לא יודע אם זו היתה הסיבה שהם נכתבו, אבל לא בטוח שזה משנה כל כך – כשהשיר פוגש את המאזין, הוא בכל מקרה נוגע בו בדרך חדשה ושונה.

ויש כמובן גם את "גבול" – השיר שאני הכי שומע מאז שנחשפתי לאלבום. וזה שיר שהוא בעיניי לא פחות מחשוב – בעיקר כי הוא הצליח לסמן בחול את המקום שבו יותר מדי אנשים נמצאים, אבל לא מצליחים לבטא זאת כלפי חוץ. הסביבה שאנחנו חיים בה מפוצצת במשוכנעים – כאלה שלפחות כלפי חוץ, יודעים הכל או מתנהגים ככה. כאלה שצועקים את דעתם, שמאמינים באופן דתי בתפיסת העולם שלהם. ומי ששומע את "גבול" יודע בהחלט איפה כהן ממוקם על המפה. אבל הוא הכי לא משוכנע בעולם. הוא נמצא באותה המבוכה שמאפיינת אותי בשנה הזאת.

"ושוב בטלוויזיה צועקים הליצנים כאילו הם יודעים// גם הם מפחדים", הוא כותב שם בלעג, אבל כשאני חושב על השורה הזאת אני חושב על הרבה משוכנעים סביבי. כמה בקלות אפשר לייצר פוזה של ביטחון עצמי, של שכנוע עמוק, במציאות כל כך הפכפכה ולא צפויה. "גבול" הוא לא מניפסט – הוא לא טקסט פוליטי שאמור לשאת דגל – הוא ביטוי למצב מסוכסך, לסיטואציה קשה, לתחושה העמוקה שאתה לא מזדהה עם אף אחד מהצדדים, אבל כל מחשבה שתכתוב מיד תשומש נגדך. "שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי/ אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי". תחושת הבדידות, החרדה, החשש מלהגיד איפה אתה. הכל שם.

"הביתה" גם חוגג את התל אביביות. היא לא מפורשת כמו ביצירות אחרות של כהן, אבל יש בו מעין רוח שמאוד מחוברת לעיר – וגם הקליפים שיצאו ליוטיוב, כולם מסתובבים סביב העיר העברית הראשונה. בכל הקליפים כהן הוא הדמות הקטנה ביותר בפריים, בעוד שהלונג שוט מציג את תל אביב במלוא יופיה. גלויה קטנה של אהבה, בתקופה שבה תל אביב צריכה את האהבה הזאת. היפ-הופ הוא סגנון שבו בדרך כלל ראפרים אוהבים להאדיר את עצמם. יש כאלה שהשוו את עצמם לאלוהים, יש כאלה שסתם צעקו שהם "מלך הראפ של המזרח התיכון" (ואחר כך התחרטו). אצל כהן כמדומני אין שום רצון בהאדרה. לפעמים הוא חוגג את ההצלחה, לפעמים הוא נהנה ממה שהוא (ויש ממה ליהנות), אבל האלבום הזה – מעבר לגרוביות ולכיף שיש בו – הוא בעיקר אלבום של איש שלא מפחד להאיר גם את הצדדים החשוכים. להתעמת עם המקומות הלא יפים, הלא זוהרים, שיש בנשמה שלו.

שם הוא פוגש אותי כמאזין. בתוך השנה המחורבנת הזאת, בכל פעם כשפתחתי את האלבום הרגשתי בנוח. הרגשתי שאפשר להיות אני כשהשירים האלה באוזניות. "הביתה" לא מנסה להגיד לך שהכל בסדר – אבל הוא כן מאפשר לך לפרוק את המקומות שלא בסדר, כדי לראות את האור. וזו בעיניי אופטימיות אמיתית. קצת כמו התחושה הזאת שאריק איינשטיין ז"ל כתב פעם בשיר אחר: "אם בוכים, אז נהיה קצת קר בלב/ ואחר כך טוב". ככה זה מרגיש בבית. המקום שבו אתה יכול להיות לגמרי עצמך, בלי החליפות והקליפות שהעולם שבחוץ שם עליך. המקום שבו אתה במאה אחוז כנות, ביושר עצמי, במקום שבו אתה יכול להגיד כל מה שאתה חושב בלי לחשבן. במובן הזה, "הביתה" החזיר אותי הביתה. וזה היה כל כך טוב וחשוב בשנה הזו.

• מוזיקה
• מוזיקאים
• מיכאל כהן
• ראפ