Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

רביבה אפל

כתבות
אירועים
עסקאות
דור הנפילים. מימין לשמאל: אדר, אפל ושאולי. צילום: איליה מלנקוב

למבוגרים בלבד: מסעדנים ותיקים בתל אביב מגלים את הסוד

למבוגרים בלבד: מסעדנים ותיקים בתל אביב מגלים את הסוד

הרבה לפני תוכניות הבישול והשפים הסלבס היו כאן מסעדנים מסוג אחר. הם פתחו את המקומות שלהם עוד לפני שידעו מה זה פלנצ'ה והצליחו להישאר רלוונטיים גם היום. שיחה כנה עם שלושה מסעדנים שתקעו יתד בתחום הקולינריה בתל אביב

דור הנפילים. מימין לשמאל: אדר, אפל ושאולי. צילום: איליה מלנקוב
דור הנפילים. מימין לשמאל: אדר, אפל ושאולי. צילום: איליה מלנקוב

כשמדברים עם רביבה אפל, תדי שאולי ורפי אדר על המקצוע שהם בחרו לעצמם, הם מדברים על אהבה ומסירות, מפרגנים לשותפים ומגדלים בנחת את דור ההמשך. אז מהו הסוד לאריכות ימים במקצוע הלא פשוט הזה?

רביבה אפל | רביבה וסיליה

בת 70 – 37 שנים במקצוע.

רביבה אפל, אין לה מתחרים. צילום: איליה מלניקוב
רביבה אפל, אין לה מתחרים. צילום: איליה מלניקוב

באוגוסט 1988 פתחה רביבה אפל עם סיליה רגב ונירה קולודני את רביבה וסיליה ברמת השרון. השותפות עזבו את העסק אחרי שלוש שנים, אבל ההיסטריה סביב הקונדיטוריה שהציגה לראשונה לקהל הישראלי את הפטיסרי הצרפתי נשארה. הרבה גנאש זרם מאז בקונדיטוריה, שהעתיקה את מיקומה מרמת השרון לרחוב הארבעה בתל אביב (שם גם נפתח בית קפה קטן שנסגר מאז) ולאחר מכן לרחוב הזרם בתל אביב. היום ממשיכה אפל לנהל את הקונדיטוריה ואת שני בתי הקפה – ברמת השרון ובמתחם G צמרת בתל אביב, יחד עם בנה עמוס.
מנה שמלווה אותי מהיום הראשון:עוגות השמרים שלנו נעשות על פי אותו מתכון מההתחלה.
הסוד לאריכות ימים במקצוע:הקפדה, עקשנות, לא לוותר, לחיות את המקום.
טיפ לצעירים:סעו, תלמדו, תטעמו, ובעיקר לעבוד לעבוד לעבוד. המילה "מיציתי" שמאפיינת את הדור החדש של הטבחים מעבירה בי צמרמורת.
אם לא הייתי מסעדנית:אין לי מושג מה הייתי.
נקודת משבר בקריירה שלי:לא הייתה כזאת. התאהבתי במה שאני עושה מהרגע הראשון, וגם ברגעים קשים תמיד היה סביבי צוות נהדר של מנהלים והבן שלי שתמכו ופוגגו כל קושי.
המחיר של המקצוע:מי שלוקח את המקצוע ברצינות צריך להבין שאין כמעט חיים מחוץ לזה. אין דבר כזה לעבוד חצי יום, וגם הנסיעות לחו"ל משמשות להשתלמויות או ללמידה, טעימה והעשרה.
דור ההמשך:בני עמוס ולצדו חבורה של מנהלים צעירים, מוכשרים ואכפתיים.
היית מתחילה מחדש גם היום?היום קשה יותר כי יש בעיה של כוח אדם ובכל זאת הייתי עושה את אותו הדבר.
הולך ונעשה קשה עם הגיל:לעמוד על הרגליים. בקונדיטוריה אין כיסאות, מדובר בעבודה פיזית קשה.
הולך ונעשה קל עם הגיל:לפקח מלמעלה גם בלי שהידיים בתוך הבצק. העין שלי כבר מספיק מתורגלת בשביל להבחין בכל הדקויות גם בלי שאצטרך לעבוד את העבודה הפיזית הקשה.
העולם השתנה:הזמינות של חומרי הגלם האיכותיים השתפרה פלאים, וגם התחרות. כשהתחלנו היינו רק אנחנו. היום לאנשים יש המון אופציות טובות. במהלך השנים ראינו המון מקומות נפתחים ונסגרים, אבל כשאנשים אומרים לי "היינו אצל מתחרים שלך", אני אומרת להם – אין לי "מתחרים". אפילו שהכל השתנה מסביב, אני מרגישה שנשארתי אותו הדבר. אני אוהבת את מה שאני עושה ושום דבר לא יכול לקלקל לי את זה.

תדי שאולי | פאסטל, דובנוב 8

בסוף שנות ה־60 לחייו – 45 שנים במקצוע.

תדי שאולי, חייבים לאהוב את התחום. צילום: איליה מלניקוב
תדי שאולי, חייבים לאהוב את התחום. צילום: איליה מלניקוב

בלייני הבלוק לא מכירים את השם שאולי, אבל עבור דורות של בליינים, האחים רפי ותדי שאולי היו חלוצי חיי הלילה בתל אביב. הם הקימו את החמאם – הדיסקוטק הראשון בארץ (יחד עם דן בן אמוץ), הוויסקי א־גוגו, מנדיס והפיאנו בר. בשנות ה־60 פתחו את הסינית הראשונה בארץ, הסינגינג במבו; בשנות ה־70 הציגו לקהל התל אביבי את ההמבורגר הראשון, הדראגסטור; הם היו הבעלים של המסעדה היאפית הראשונה, הגלריה הלבנה. היום תדי מחזיק עם שותפו איציק חנגל בבעלות של מסעדת דובנוב 8 ומסעדת פאסטל במוזיאון תל אביב.
מנה שמלווה אותי מהיום הראשון:סלט עוף אסייתי שהיה בתפריט של הסינגינג במבו ומוגש היום בוורסיה מעודכנת בדובנוב 8.
הסוד לאריכות ימים במקצוע:
האהבה לאנשים. אני מכור לאינטראקציה עם הלקוחות.
טיפ לצעירים:אתה חייב לאהוב את זה באמת. אם אתה נכנס למסעדנות רק בשביל לעשות כסף לא תחזיק מעמד, כי להתעשר מהתחום זה כמעט בלתי אפשרי.
אם לא הייתי מסעדן:היו לי כמה שנים של הפסקה מהתחום, עזבתי ועבדתי בקבוצת אייזנברג, אבל חזרתי כי שעמם לי. אולי הייתי נוסע לארצות הברית, לומד והופך להיות מנהל סניף של בנק, אבל עובדה שתמיד חזרתי לתחום הזה.
נקודת משבר בקריירה:זה קורה כמעט כל יום אבל אף פעם לא מספיק חזק בשביל לגרום לי לרצות לעזוב הכל.
המחיר של המקצוע:המשפחה משלמת את המחיר, זה מקצוע שמעסיק אותך 24/7 גם אם אתה לא נמצא פיזית במקום.
דור ההמשך:שותפי איציק חנגל, אנחנו כבר ממש משפחה.
היית מתחיל מחדש גם היום?אני לא בטוח. כשהתחלנו הייתה לנו הרגשה של חלוציות, רפי עבד באל על והביא מניו יורק את הטרנדים הכי חמים. היום קשה מאוד לחדש, והתחום הפך להיות קר וממוסחר.
הולך ונעשה קשה עם הגיל:אני לא חש שום קושי, אולי כי לאט ובטבעיות המושכות עוברות לשותפי איציק שמאפשר לי לעבוד פחות וליהנות מחיים קלים יותר.
הולך ונעשה קל עם הגיל:הניסיון מעניק יכולת לעשות החלטות הרבה יותר מהירות וברורות.
העולם השתנה:זה עולם אחר לגמרי. כשהתחלנו לא היה כאן כלום כמעט, היום תל אביב עומדת בשורה אחת עם ערי הבירה בכל העולם מבחינה קולינרית.

רפי אדר | פרונטו

בן 70 – 28 שנים במקצוע.

רפי אדר. אל תעשו את זה. צילום: איליה מלניקוב
רפי אדר. אל תעשו את זה. צילום: איליה מלניקוב

קולנוען, מוזיקאי וחובב שערוריות, אדר פתח את פרונטו כטרטוריה איטלקית בשנת 1989 ולפני שש שנים העביר אותה למשכן הנוכחי ברחוב הרצל. לפני שנה פתח עם השף דיוויד פרנקל את פרונטו קיוסק בשוק צפון.
מנה שמלווה אותי מהיום הראשון:ספגטי ברוטב עגבניות. אני קורא לה החומוס של האיטלקים.
הסוד לאריכות ימים במקצוע:אהבה והתמדה.
טיפ לצעירים:אל תעשו את זה. מסעדנות היא מקצוע סיזיפי בכל העולם ובייחוד בארץ.
אם לא הייתי מסעדן:לאורך כל השנים אני עוסק גם בבימוי וגם במוזיקה בצד המסעדנות, לפני שנה הוצאתי אלבום רביעי ואני מופיע מדי פעם ומביים קליפים וסרטים דוקומנטריים. אני מתאר לי שהייתי עושה את אותו הדבר גם אם לא הייתי עוסק במסעדנות.
נקודת משבר בקריירה שלי:לא חסרות. היה קשה כשאחרי 22 שנה בפרונטו בנחמני היינו צריכים לפנות את המסעדה בגלל חמדנות של בעל הבית, והיה קשה בשנה הראשונה בהרצל כשישבנו בתוך אתר בנייה. אבל מעולם לא חשבתי להרים ידיים ולסגור.
המחיר של המקצוע:ב־15 השנה הראשונות הייתי צריך להיות במקום מסביב לשעון. עם הזמן אתה בונה מערכת של אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם ומתפנה לך יותר זמן.
דור ההמשך:דיוויד פרנקל כמובן. הוא כמו בני המאומץ. הכרתי אותו דרך אחיו דניאל שעבד אצלי כמלצר במשך 12 שנה, וכשידעתי שאצטרך לעזוב את נחמני החלטתי לעשות שינוי באופי של פרונטו ולהפוך אותה מטרטוריה למסעדת שף. נתתי לו את המושכות ואני לא מתחרט לרגע. היו חיכוכי אגו, אבל שנינו למדנו להסתדר זה עם זה. היום אני יודע שגם אם אמות פתאום, תהיה לפרונטו המשכיות.
היית מתחיל מחדש גם היום?לא. אבל אני נורא שמח שהתחלתי אז. לפעמים אני מסתכל אחורה ואני לא מאמין שהפכתי להיות בעלים של מסעדה שהיא מוסד.
הולך ונעשה קשה עם הגיל:שום דבר.
הולך ונעשה קל עם הגיל:התרככתי. פעם כשאנשים היו מחזירים מנה הייתי נעלב ממש ולפעמים אפילו מסלק אותם מהמסעדה. היום אני פחות לוקח ללב. הייתי גם עקשן יותר, למשל לא הרשיתי למלצרים להגיש פרמזן ליד פסטה עם פירות ים כי באיטליה לא אוכלים את זה ככה. היום מותר למלצר להסביר ללקוח שזה לא נהוג אבל להגיש לו פרמזן אם הוא מתעקש.
העולם השתנה:ההתפתחות שעברה הקולינריה התל אביבית ב־30 השנה האחרונות מטאורית ממש. פעם הייתי צריך להבריח פסטה ופרמזן, היום יש לנו חומרי גלם איכותיים בשפע. הסועדים הרבה יותר מתוחכמים וכבר יודעים לאכול את הפסטה אל דנטה. מצד שני יש תופעות של מסחור ומסעדות סתם שמגישות אוכל מתוק ומתחנף שלא עשוי כהלכה. יש הרבה כישרונות, אבל גם הרבה העמדות פנים.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הרבה לפני תוכניות הבישול והשפים הסלבס היו כאן מסעדנים מסוג אחר. הם פתחו את המקומות שלהם עוד לפני שידעו מה זה...

מאתגלי וולוצקי15 במרץ 2017
רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו

הכי טוב בבית: יום במטבח של רביבה וסיליה

הכי טוב בבית: יום במטבח של רביבה וסיליה

כמו עיתונאית חוקרת אמיתית, התייצבה שירי כץ בשעה 5:30 בבוקר במאפייה של רביבה וסיליה, פתחה שם את היום שלה והמשיכה למעדנייה ולביסטרו. חוץ משלושה ק"ג מיותרים על המותניים, היא לקחה איתה הביתה גם כל מה שהורים לשלושה ילדים צריכים בשביל לנוח בסופ"ש

רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו
רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו
19 במרץ 2015

בשש בבוקר הבולנז'רי של רביבה וסיליה עובד במלוא הקיטור. בלב המאפייה שולחן קטן מרקד בקולות נקישה רמים על הרצפה, ומתברר שהוא בעצם כלי חשמלי קולני במיוחד לניפוי קמח. האופה ישי ברקי למד את רזי האפיה באיטליה ומאז הוא נוסע בכל שנה להתמחויות אצל המאסטר האיטלקי שלו. פה, ברחוב הארבעה, בירכתי בית הקפה, אופה ברקי בכל לילה מבחר של מאפים, בהתאם לצרכים המשתנים של קבוצת בתי האוכל, כולל הלחמים שנמכרים באפסרי (המעדניה) הצמוד לביסטרו במגדל שברחוב ניסים אלוני, שחוגג בימים אלה שנה להקמתו. מלבד אלו, ברקי מייצר לחמים למספר מצומצם ואקסקלוסיבי במיוחד של מסעדות הרוכשות, בהן מלון בוטיק נורמן. אופים כאן בכל לילה כ־250 כיכרות ומאות לחמניות ופוקצ'ות, ובימי שישי כ־200 חלות. בשעה שש בבוקר, על גבי מגשי ענק, מצטבר מבחר לחמי שאור כבדים, לחמניות בגט, וכיכרות המתפקעים מגרעינים. כל אלה יוגשו בסניפי רביבה וסיליה – בכריכים ובסלסילות הלחמים של ארוחות הבוקר.

בית הקפה רביבה וסיליה פועל ברמת השרון כבר 27 שנים, בהנהגתה של רביבה אפל, שהקימה אותו. סיליה רגב פרשה זמן קצר אחרי הפתיחה והותירה במקום רק את שמה. במהלך השנים הצטרף עמוס אפל, בנה של רביבה, לניהול בית הקפה שהפך לביסטרו והתרחב לשלושה בתי אוכל נפרדים. לפני כשמונה שנים הוכרז ברביבה וסיליה מצב חירום: בכמה מאפיות בוטיק בעיר הפסיקו לאפות בשבת. מרבית בתי הקפה והמסעדות רוכשים במצב כזה לחם חצי אפוי ומשלימים את אפייתו לפני ההגשה, אבל ברביבה וסיליה החליטו שלאפות חצי אפייה זה בעצם לחמם, ולאורחים שלהם מגיע טרי באמת ובלי קיצורי דרך, במיוחד בשבת. כך הוקם הבולנז'רי ברחוב הארבעה ובחזיתו בית הקפה שמנהלי הקבוצה קוראים לו "חנות המפעל", כי יש בו גם כריכים המתומחרים ב־18 ש"ח לטובת פקידות משרד הביטחון. מובן שבה בעת המקום שומר על סגנון בוטיקי יוקרתי שגורם גם לאחים גינדי לרדת מהמגדל ולשתות את הקפה והנשנוש שלהם.

לחם טרי בלי קיצורי דרך. רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו
לחם טרי בלי קיצורי דרך. רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו

ההקמה של הבולנז'רי משקפת את סגנון הניהול של אמפריית ההסעדה. הסניף בניסים אלוני הוא ביסטרו סואן. קהל הסועדות והסועדים אינו סובל מבעיות תקציב, ובתוככי המטבח יש אובססיה קיצונית לשלמות: שאיפה להכין את השניצל, את ההמבורגר, ואת קציצות הפראסה באופן המדויק ביותר. זאת הסיבה שבגללה אסור להכניס למאפייה חומרים משפרים ותוספים סינתטיים ומשתמשים בה רק בחומרי גלם טבעיים. עכשיו, לכו תאפו ככה, בלי שום משפר אפייה, לחמניות המבורגר אווריריות. במטבח המסעדה שברמת השרון מייצרים באותו דיוק פסטות לכל בתי האוכל של רביביה וסיליה, שבעה סוגי פסטה ובהם פפרדלה, רביולי תרד, טורטליני גבינת עזים וניוקי. ברמת השרון עובד גם חורך חצילים מומחה במשרה מלאה, כי ברביבה וסיליה לא סומכים על מיקור חוץ. ככה זה כשאובססיביות היא השריטה והכוח המניע. לא קל, מן הסתם, להיות טיפוסים אובססיביים, אבל 27 שנים בתחום מעידות שזה כנראה יכול לעבוד.

הבוקר העובדים במטבח מחליפים רשמים ממנות מיוחדות שהכינו לאירוע שערך אחד האנשים העשירים בארץ. אסור לגלות את שמו. את המעדנייה במתחם G מנהל נדי. נדי מגלם פה דמות של מארח, ברמן ופסיכולוג שכונתי שיודע להתאים לכל לקוח את סוג הגבינה האורגנית שבדיוק הגיעה ממצפה הימים, סלט הקינואה הקליל לצהריים או הקובה למשפוחה בסוף השבוע.

רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו
רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו

הקבוצה אמנם מתמחה היום באוכל, אבל הלב של רביבה אפל נותר בקונדיטוריה. בחדרי חדרים אמרו לי שם שלא משתלם להתעסק בקונדיטוריה: "מתוך עשרה אנשים שישה מתנזרים מסוכר ועוד אחד נרתע מגלוטן. לשלושה שנותרו אין עניין גדול במתוקים והם לא יעמדו בתור כמו אצל פייר הרמה בפריז בשביל עוגיית מקרון".

הלב בקונדיטוריה. צילום: אנטולי מיכאלו
הלב בקונדיטוריה. צילום: אנטולי מיכאלו

אחרי היקיצה המוקדמת והביקור ברחוב הארבעה המשכנו למאפיית הפטיסרי החדשה, ברחוב הזרם. דלת כבדה במבנה תעשייתי חיכתה לנו בכניסה. כשהדלת נפתחה נכנסנו לחדר קטנטן עם ריח השוקולד העוצמתי ביותר שאפשר לדמיין. כאן ממתינים השוקולדים ועוגות השוקולד בדרכם החוצה. שלוש שאיפות עמוקות של ניחוח שוקולד ואנחנו ממשיכים אל ההול ופוגשים שם את צוות הפטיסרי – שישה אנשים סביב שולחן קולפים אגסים לטארט. אחד מאנשי הצוות עורם חמאה לבצק. בכל יום משתמשים באפייה ב־50 ק"ג חמאה לפחות. הקונדיטורית סיון דכינגר חורצת כדורי ליבת אגסים בכף פריזאן. היא חזרה מלונדון אחרי שלוש שנות עבודה אצל אוטולנגי בלונדון, ועכשיו היא מכינה פה ליין של מוצרי קונדיטוריה שניתן להציב על דלפק מחוץ לוויטרינה והקונים יכולים לאסוף לקראת תשלום עם הקפה. בסדרה כבר יצא מבחר מרנגים גדולים ויפהפיים שמזכירים את העיצוב הבריטי של המנות של נייג'לה לוסון. אנחנו חולפים בחדר מתיחת הבצקים שכבר עבר את רגעי הפיק שלו בלילה, וממשיכים לחדר שבו ערומים שקי השוקולד הגולמי. עובדות בו הקונדיטוריות מיכל אטלס ושרון רבד, שאחראיות על מחלקת שוקולד ועוגות הוויטרינה.

רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו
רביבה וסיליה. צילום: אנטולי מיכאלו

למה בעצם אתם מייצרים הכל בעצמכם? אני מפנה שוב ושוב את השאלה לאלה שמנהלים את האובססיה הקולינרית הזאת, ובסוף אחד מהם, בצניעות אופיינית, מתרצה ועונה: "כי אנחנו חייבים להביא את הקצה העליון של הכל. אנחנו לא מחנכים אף אחד. נדאג שיהיה כל דבר שהלקוח רוצה. ואם את מחפשת הסבר רציונלי, אז זה כי בסופו של דבר – הכל חייב להיות מושלם".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

כמו עיתונאית חוקרת אמיתית, התייצבה שירי כץ בשעה 5:30 בבוקר במאפייה של רביבה וסיליה, פתחה שם את היום שלה והמשיכה למעדנייה...

מאתשירי כץ23 במרץ 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!