נעם ליאור הוא היוצר של פרויקט "חפלה פסיכדלית", שמפגיש למשל בין שרית חדד וסיד בארט ובטח שמעתם בגלגלצ. לקראת סבב חאפלות חדש הוא מסביר בטור מיוחד למה פסיכדליה היא התשובה הטובה להזיות הרעות של הממשלה, איך היא התניעה את הרוק הישראלי וכיצד צלילי העוד הם בעצם הוולווט אנדרגראונד הישראלים
נעם ליאור הוא אמן רוק ישראלי והיוצר של פרויקט "חפלה פסיכדלית". הביצוע מתוכו לשיר של שרית חדדכמו סינדרלהבהשראת פינק פלויד של סיד בארט נכנס לפלייליסט של גלגלצ, ושירי האלבום מושמעים בתדירות גבוהה מאוד בתחנה. האלבום נכנס גם לסיכום השנתי של קוואמי בשנה שעברה. ההופעות הבאות של חפלה פסיכדלית אמורות להתרחש ב-14 במרץ בלבונטין 7 תל אביב, ב-21 במרץ במרי בחיפה, ב-26 במרץ בפסטיבל שייח אבריק בקרית טבעון ובהיכל הרוק בגבעת חיים מאוחד ב-18 באפריל.כדאי שתעקבו.
>> לא רק שכתבתי ספר בזמן מלחמה, כתבתי ספר על יחסים. על בני אדם
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב
המציאות בישראל הזייתית לחלוטין. זהו לא אוקסימורון, וזאת גם לא הפתעה גדולה. ישראל היא מדינה של אנשים חולמים, ושל אנשים הוזים.
היא לא הוקמה כמרד והתנגדות של נתינים למלך או קיסר ששלט בה, היא הוקמה כחלום, ואנשים חולמים היו אלה שהקימו אותה, וחלמו אותה כל הדרך להכרזת העצמאות. אנשים חלמו שהם יפריחו את השממה, ושיתפו בחלומות האלו יהודים עשירים, שגם החלו לחלום ומרוב שנסחפו בחלום הם תרמו מיליארדי דולרים להפוך אותו למציאות.
ארץ ישראל הקטנה, או The Holy Land, היא כנראה באמת קרקע פורה לחלומות גדולים והזיות סהרוריות, והאנשים שגרים בארץ הזאת, יהודים, ערבים או בני עמים אחרים, מאוד רוחניים ומבקשים רוחניות.
יש הזיות טובות ויש הזיות רעות. כיום, עדיין, מי שמנהלים את המדינה הם חולמים. אבל יש להם חלום מאוד רע, דורסני כלפי כל מי שלא חולם אותו. הם חולמים שאדם מבוגר עם זקן שהם מכנים "המשיח" יגיע לכאן ויביא איתו דבר מה לא ברור שנקרא "גאולה". הם חולמים שתוקם מחדש ממלכה כלשהי, שתשתרע מנהר הפרת ועד נהר הנילוס.
!["חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/03/15-1-1000x667.jpg ""חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)")
הם מאמינים, מסיבה לא ברורה, שהם יכולים לזרז ולעודד את ביאת המשיח, והכי גרוע – שהם יודעים איך לעשות את זה.בשביל החלום הזה הם מנסים לגרש את כל מי שלא יהודי מהמרחב הזה, ובשביל לגרש הם מנסים להשתלט על בג"ץ. הם כבר השתלטו על חלקים מצבא העם שלנו. בשביל החלום הזה הם יקריבו את המדינה הדמוקרטית והחילונית שסבינו וסבותינו הקימו בדם, יזע ודמעות.
יש גם הזיות טובות. למשל, הפסיכדליה. ההגדרה של פסיכדליה היא "הזייתי בצורה אסתטית" – הזיות או תחושות הזייתיות שהן נעימות ויוצרות אצלנו את אותן התחושות כמו כשאנחנו מסתכלים על ציור של ליאונרדו דה וינצ׳י או על בניינים במדרחוב נחלת בנימין: התפעמות מהיופי.
פסיכדליה אולי התחילה כתרבות, אומנות, מוזיקה ולבוש בהשראת סמים מרחיבי תודעה כמו LSD ופטריות הזיה, אבל כיום ובתכל'ס עוד משנות השישים, פסיכדליה לא חייבת להתבסס על סמים. הם היו רק המפתח.אפשר להיות פסיכדלי גם ללא שימוש בסמים, למשל בעזרת מדיטציה או בעזרת הדמיון. המהות הפסיכדלית היא להתרחק משגרת היומיום הנוקשה והמקובעת להוויה של משחקיות וריחוף, ושל ניסיון לבדוק את גבולות התודעה.
במדינה שכולה הזיות ואנשים חולמים, פסיכדליה היא המוזיקה הכי נאמנה למציאות הסוריאליסטית והמוזרה שלנו. לכן יצירת מוזיקה פסיכדליה היא כל כך טבעית בעיניי.תמיד הייתי הטיפוס החולמני. כילד אמי הייתה קוראת לי "אסטרונאוט". כשהייתי חווה את העולם, הייתי נסחף במחשבותיי אל עולם הדמיון והפנטזיה, ובורא לעצמי עולמות וסיפורים גדולים.
!["חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/03/149-1000x667.jpg ""חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)")
היתרון של להיות חולמני הוא שזאת הייתה ועדיין דרך יעילה להפיג את השעמום והבדידות, אבל החיסרון הוא בהתרסקויות שוב ושוב אל קרקע המציאות. כשהייתי נער והייתי נדלק על נערה מהתיכון, הייתי נלכד במחשבות מתוקות עליה ועליי חיים באושר ועושר מהאגדות, אבל כשהייתי מנסהה לדבר עם אותה נערה במציאות, הפער בין מה שקרה בראש שלי למציאות עם הנערה, שלא היה לה מושג מכלום, היה משתק אותי. עם השנים והניסיון, ועם עזרה מפסיכולוגים וכדורים ומדיטציה, למדתי לנחות בשלום אל קרקע המציאות. למרות זאת, כמעט תמיד גיליתי עם הנחיתה שאני עדיין חולם.
בתור מעריץ גדול של רוק פסיכדלי מילדות, נדהמתי לגלות שבתל אביב השמשית והפרובינציאלית הוקלטו שניים מאלבומי הרוק הפסיכדלי הטובים ביותר אי פעם. הראשון הוא האלבום של הצ׳רצ׳ילים שהוקלט ב-1968 באולפן שהיה ברחוב בר כוכבא. הצ׳רצ׳ילים לקחו את הצליל שהיה חדשני ואופנתי באותו זמן בלונדון ובסן פרנסיסקו, הצליל של להקות כמו קרים ופינק פלויד של סיד בארט, ומיזגו אליו גם אלמנטים של מוזיקה יוונית שזרמו בדמם של הגיטריסט חיים רומנו והבסיסט מיקי גבריאלוב. חלק מהמהות של הרוק הפסיכדלי היא להביא צלילים מהמזרח – סיטאר הודי. הצ׳רצ׳ילים הביאו קאנון ומנדולינה והצליל פשוט נשמע כל כך טבעי וכל כך ים תיכוני.
האלבום הפסיכדלי השני הוא אלבום הבכורה של להקת צלילי העוד, שמביא את המוזיקה של כרם התימנים של שנות השבעים, שהייתה סצנה מיוחדת שהייתה יכולה להתרחש רק בישראל, עם צליל שאי אפשר לחשוד בו שהוא חיקוי של צלילי אמריקאי או אנגלי.רק בישראל היה יכול להיווצר המיזוג הזה של יוון ותימן, שהוליד את המוזיקה הים תיכונית. בהמשך הסגנון ספח אליו גם מוזיקה מטורקיה, מרוקו, תוניס ועיראק, אבל המקור שלו הוא החיבור בין יוון לתימן. גיטריסט תימני שמביא את הסאונד היווני של הגיטריסט אריס סאן, ומקצב המקסום התימני שדומה מאוד למקצב הציפטטלי הבלקני, הם נקודת הפתיחה של הצליל הייחודי של הרוק הישראלי.
השירה של רמי דנוך, סולן צלילי העוד, היא השירה הכי פסיכדלית שנעשתה בעברית, שירה של אדם שנשמע כמו מחזיק חוכמה בת אלפיים שנים, כאילו הוא ישעיהו הנביא בכבודו ובעצמו שתקף את השחיתות והריקבון המוסרי בירושלים והציג אוטופיה וחזון של שלום ואחווה שמהדהד עד ילדי הפרחים של שנות השישים, לא פחות מכל פילוסוף מערבי, כשאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
![נעם ליאור, "חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/03/85-2-1000x858.jpg "נעם ליאור, "חפלה פסיכדלית" (צילום באדיבות ההרכב)")
האלבום של צלילי העוד אולי נתפס כמוזיקה מזרחית, אבל זה רוק לפי כל מאפיין מוזיקלי. יש שיגידו שבגלל שלא מדובר בשירים שחברי הלהקה כתבו בעצמם זה לא מוזיקת רוק, אבל גם להקות הרוק הגדולות – לד זפלין, קרים, הרולינג סטונס בתחילת דרכם וקרידנס קלירווטר רבייבל, הקליטו הרבה שירים שלא הם כתבו, אלא הפכו אותם לשלהם דרך הסאונד הייחודי של כל להקה.עצם העובדה שהמוזיקה הזאת הוקלטה והופצה בצורה עצמאית, דרך האחים ראובני, והודרה לחלוטין מאמצעי התקשורת שנשלטו לחלוטין בידי הממסד, הופך את המוזיקה הזאת לרוק ישראלי אלטרנטיבי. צלילי העוד הם בעצם הוולווט אנדרגראונד הישראלים.
שני האלבומים האלה הם פנינות משגעות – הקסם של העיר תל אביב בשני תקליטי מופת. זה מה שרציתי להגיד בשני האלבומים של "חפלה פסיכדלית" שיצרתי, וגם בהופעות של "חפלה פסיכדלית": להצדיע ללהקות שיצרו את השפה של הרוק הישראלי, שהציגו את ארץ החולמים וההוזים במוזיקה, ולחשוף את היופי, הקסם והמסתורין שבשני האלבומים האלה.
חפלה פסיכדלית היא התשובה שלי למה שקורה בארץ ישראל בימינו. חפלה פסיכדלית היא חלום שנע לכל הכיוונים – אל עבר מדומיין ומפואר, במועדון ה-UFO עם פינק פלויד ב-1967, או הייט אשבורי בסן פרנסיסקו ב-1967, או אל כרם התימנים ב-1975, לוקח בול אסיד ושומע את אהובה עוזרי מנגנת בבולבול טרנג. זאת הדרך שלי להראות שאפשר להזות בדרך שלא דורסת אנשים אחרים, אלא מביאה אותם להתעלות ושחרור. אפשר גם אחרת.
