אולי חשוב לומר כבר על ההתחלה – זה לא התחיל מהמוזיקה. לא נשביתי בקולה העמוק של שושנה דמארי, בעיבודי המיתרים הקסומים, במלודיות המרתקות או בטקסטים שבאמת כל אחד מהם זהב טהור. לא, זה קרה אחר כך. בזמנו, כל היופי הזה עבר לידי ואיכשהו מעולם לא חדר פנימה. זה התחיל הרבה קודם, מתוך עיסוק של עצמי בעצמי, על הכאבים שלי, על ההחמצות, על להיות אישה, על לגדול רחוק, על להתגונן ולהיאבק. בתוך התקופה הזו, יצא שבבוקר יום שבת אחד הלכתי לראות את הסרט על שושנה דמארי ״המלכה שושנה״.

הסרט עליה חשף דמות שמעולם לא הכרתי. אישה עוצמתית ביותר, אמיצה ברמה שאפילו בזמן כתיבת שורות אלו אני נזכרת ומשתאה, אישה כאובה מאוד, והכי הכי חשוב – אישה שיודעת. היא יודעת מי היא, היא מכירה במתנה שלה והיא אמיצה מספיק כדי לכאוב את הידיעה הזו, ולהגשים את עצמה בכל מחיר. זה נגע בי בכל כך הרבה רבדים עד שלא יכולתי להישאר אדישה.

כשחזרתי הביתה התחלתי לצלול אל תוך חייה: ראיתי אינספור ראיונות איתה, קראתי את הטקסטים שהיא בחרה לשיר, האזנתי לפודקאסטים, צפיתי בקליפים, ופתאום ראיתי אותה באמת. פתאום הצלחתי להקשיב מעבר ל-ח׳ ול-ע׳ היומיומיות כל כך, הגסות, האדמתיות. פתאום בעיקולים העדינים בקולה שמעתי סיפור, בדרמה שכל כך אפיינה אותה הרגשתי כאב, ובביטחון המופרז שהיא הפגינה זיהיתי אמונה רחבה, כמו גם מאבק פנימי עם שדים גדולים. ובבת אחת רציתי גם.

אם אהיה כנה, ההחלטה לכתוב עיבודים לשיריה, להקים הרכב, להקליט אלבום, לצלם קליפים ולשחרר סינגלים, כל זה הוא למעשה ניסיון נואש להידבק ממנה ביכולתה לברוא מציאות אחרת, באומץ הגדול שלה לדעת מי היא וללכת עד הסוף. נדהמתי לגלות (שוב) שכאשר את מחוברת למהות שלך, ״קשובה ללב״ כמו שאומרים, אז שאר הדברים הופכים חסרי משמעות- אין משמעות לשפה, או סגנון, לצבע או מין, וככה בסרט מתענגים לראות את שושנה התימנייה מתחברת לנינה סימון ומלמדת אותה לשיר את ״ארץ זבת חלב ודבש״.

https://youtu.be/VGuXEWuZLlw

בהמשך שושנה אפילו התחברה לדיזי גילספי ולתזמורת שלו, וכך גיליתי שלמעשה היא היתה מחוברת בקשרים עבותים לערכים של הג'אז – כאב עמוק בקולה מתמר ליופי וחוסר השקט הפנימי שליווה אותה כל חייה, הוא החיפוש המתמיד אחר חופש. אולי במציאות אחרת היא בעצם הייתה ג׳אזיסטית.

דמותה של שושנה עודנה מרחפת מעליי. היא כמו איזו מורה אינסופית שלוחשת לי שהמעיין הוא תמיד אותו מעיין, לא צריך לבחור רק להישאר מחוברת אליו ולאפשר לו לנבוע, היא מזכירה לי להאמין שיש לי מה לתת, היא אומרת לי – בואי, כבר התחלתי לסלול לך דרך. בואי, תצעדי איתי.

האלבום "Shoshana" של Queenta Ensemble זמין בכל שירותי הסטרימינג. מופע לרגל האלבום יושק בפסטיבל ג'אז בים האדום ב-25.2 באילת, ואף יגיע למועדון השבלול בתל אביב ב-8.3

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• שושנה דמארי
• ג'אז

עיריית תל אביב-יפו מיהרה להוציא הבוקר (ג') הודעה על חניכת שני בתי ספר על שמן של שתיים מכוהנות הזמר העברי – שושנה דמארי ויפה ירקוני. שני בתי הספר היסודיים ייפתחו בספטמבר השנה בעלות של כ-40 מיליון שקל כל אחד.

בית הספר על שמה של שושנה דמארי ייפתח בשכונת עמישב בדרום-מזרח העיר, ובית הספר על שמה של יפה ירקוני ייפתח בשכונת צמרות איילון. מהעירייה נמסר עוד כי בשנה הקרובה ייפתחו בתל אביב-יפו 4 בתי ספר חדשים; 2 תיכונים ו-2 יסודיים, "זאת כמענה לגידול המבורך במספר התלמידים בעיר", לשון ההודעה.

הכוונה לפתוח שני בתי ספר על שמן של דמויות נשיות היתה ידועה, אולם נציין כי במקרה או לא – ההודעה לעיתונות נשלחה בעודנו ממתינים לתגובת העירייה בנושא קרוב: הגדלת הפערים בקריאת שמות הרחובות בעיר בין גברים לנשים. "הנצחתן היא חלק ממהלך עירוני לשוויון מגדרי בהנצחה במרחב העירוני", נמסר הבוקר בהודעה.

ראש העיר רון חולדאי מסר כי "שושנה דמארי ויפה ירקוני הביאו בדמותן ובפועלן את בשורת התרבות הישראלית והזמר העברי לכל יישוב ולכל בית ובעיקר לחיילים בחזית. שתיהן היו נשים פורצות דרך ומודל לחיקוי עבור רבים ורבות לאורך שנים ארוכות. שתיהן גרו לאורך כל השנים בתל אביב-יפו וזוהי זכות גדולה עבורנו להוקיר את זכרן ולשמר את מורשתן התרבותית, במיוחד למען הדור הצעיר שיתחנך לאורן".

• הבועה
• חינוך
• עיריית תל אביב
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• בתי ספר בתל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

המוזיקה הישראלית עוברת רייכליזציה וכל שיניה נושרות בזו אחר זו. רייכליזציה (מלשון רייכל): תהליך כתיבת שירים המורכבים, בין היתר, ממלודיה נעימה ונטולת פגמים, החולפת ליד האוזן כמו אוויר, ומבוצעת על פסנתר או כלי מיתר אתניים ללא סאבטקסט או מורכבות. עידן רייכל פועל כבר 17 שנים כפס ייצור לשירים שכל תכליתם היא להנעים את הקיום הישראלי, או לחילופין להפוך אותו לשלו כמו הרקעים של ווינדוז 10. באלבום החדש ("ואם תבואי אליי") יש לא מעט שירים מהסוג הזה. "אל תשכח, הכל זה כמו גלגל מסתובב / על כל אחד שעולה, יש אחד שיורד / לא להביט אחור, ללכת לא לעצור", הוא שר בשירו הנעים "גלגל מסתובב". כל מה שקשור לדחפים, לפראות ולמיניות נמצא מעל לגן העדן שרייכל ברא: כשעצוב – נעים. כששמח – נעים. כשחרא – נעים. רייכל תמיד פעל במישורים ניטרליים, ולכן גם משך אליו בקלות יחסית אגדות מוזיקה שהגיעו לשלב הדמדומים בקריירה, שושנה דמארי וזהבה בן, שבזכותו חזרו לתודעה בממדים של יצורים מיתיים.

רייכל הוא טיפוס חמוד. כל כך חמוד שכמעט קשה לקבל את אנושיותו. נזקים, כעסים וכיף סתמי הם הלאה ממנו. הוא גם מוכשר להפליא. איזה עוד מוזיקאי ישראלי יצר מספר כזה של להיטים לאורך פחות משני עשורים? יש כל כך הרבה מהם שלא נותר לו אלא לחלק לאחרים, ולמבקרים לדבר עליהם במונחים סיטונאיים. בהתחשב בכל זה, אין פלא שרייכל הפך להורדוס של קיסריה – ולא רק שלה, גם של ראשון לציון, רעננה, תל אביב ועוד ערים בישראל (ומחוץ לה, במקומות בהם יש קהילות יהודיות) שרוצות בו לא פחות משהן רוצות בשלמה ארצי. האהבה לרייכל חוצת זהויות: היפסטרים, פנסיונריים וילדים – כולם מחכים לרגע בו יטבלו בתוך המים החמימים האלה.

בגיל 41 מדובר בהישג כביר לא רק במובן המסחרי אלא גם המוזיקלי. רייכל הוא טרובדור מודרני שיצק תבנית עבור המוזיקה הישראלית, אשר לפיה הכל פועל. התבנית הזאת העניקה לו כרטיס כניסה נצחי לרדיו והפכה אותו למנהיג השבט ולאב הרוחני של מוזיקאים, בעיקר אלה הנמצאים בתחילת דרכם – בין היתר יובל דיין, עידן רפאל חביב, גיל ויין, נתן גושן, בניה ברבי, ישי ריבו, עדן חסון ועידן עמדי – שהפכו לקואליציה השלטת ברדיו. כשזמר חסר כל מאפיינים אקסצנטריים רוצה להיכנס לפלייליסט, הוא צריך לעשות רייכל. להיות רייכל. להרגיש רייכל. להתפלל לרייכל. כלומר להתוות את כל משאביו וכישרונו להשגת התואר החשוב – נֹעם. הכללים ברורים: אין להזיק, לשרוט או לדפוק לאף אחד את המוח. אפשר ורצוי לשיר על רגשות, אך בלי לסטות מהנורמות הבורגניות. מן הסתם, אין כניסה ליצורים פראיים, משוגעים, מג'נונים ושאר הקיצוניים, עבורם שמורה משבצת שמרנית נפרדת (בדרך כלל במסגרת תכניות ריאליטי).

הרייכליזציה יוצרת מצב שבו כולם מפחדים להיות נון־קונפורמיסטים, מעניינים או פרובוקטיבים – כלומר לעסוק באמנות. זה קורה לא רק בגלל הכריזמה והכישרון של רייכל, אלא כחלק מתהליך גדול יותר של חברה שהפכה לפוריטנית ולשמרנית כמעט בלי שליטה. המציאות השתנתה, המלחמות נעשו מורכבות יותר, החופש המיני והליברליזם התפשטו אך גם המוסרנות והטהרנות. ומה עוד? גזענות, פוליאמוריה, עוני, סטיות, כסף, פמיניזם – הכל קורה. החומרים נמצאים מכל עבר, אין אדמה יבשה. אבל הצאצאים ואביהם ממשיכים לכתוב נעימות כחושות על פי נוסחי הפוליטיקאים הישראלים, שכידוע לא אומרים דבר על דבר. המוזיקה ברדיו היא ה"אין יותר ימין ושמאל" של גנץ. לשירים אין בשר, ליוצרים אין שיניים והכל רפוי ומנוון.

הלוואי שזה היה נגמר כאן, אבל הרייכליזציה לא פוסחת על בכירי התעשיה – כאלה שבעבר הזו עם פסיכדליים, הואשמו בביגימיה ויצאו מהארון כשכל הארץ נראתה כנחיל הומופוביים אחד גדול ומאיים; כאלה שעשו רוקנ'רול, הושפעו מלחנים ברזילאיים וערבבו אלקטרוניקה עם עבריות – מוזיקאים כמו ברי סחרוף, מתי כספי ועברי לידר – שבחמש השנים האחרונות הרייכליזציה הפילה אותם בזה אחר זה והפכה אותם לחוטאים בשמרנות ובנֹעם, תכונות שלהן מתלווה אך ורק דממה.

זה כמעט לא הגיוני להושיב את רייכל על כיסא הנאשמים. הוא עשה את שלו, הצליח כמו שאף אחד אחר לא, ולכל זה יש אפקט הגיוני. אפשר היה להניח לו אילולא האלבום האחרון היה ממושמע לכללים הרייכליים; אותם כללים המסרסים בשיטתיות את המוזיקה הישראלית, משטיחים ומרדדים את הרדיו; כללים שאין להם שום ערך ותכלית למעט לשמש מצג שווא לקיום רגוע. אבל הקיום כאן רחוק מלהיות רגוע – והילדים שרים על אהוב שברח באופן תבניתי או על גלגל שמסתובב, והכל בעודף רצינות, כאילו שמדובר בנושאים קריטיים וממשיים כמו כוכב לכת בקריסה, ארץ בקריסה או אדם בקריסה, ולא בשעמום כרוני – והנעים, מה לעשות, כבר לא כל כך נעים.

• תרבות
• מוזיקה
• מיינסטרים
• מוזיקה ישראלית
• עידן רייכל
• שושנה דמארי

אל תוך עידן האינסטוש והסלפי, החליט משה שי (60), מבכירי צלמי העיתונות בישראל, להוציא ספר תמונות מרשים: תיעוד של אנשי התרבות הישראלים בשנות ה־80 וה־90. "זו הצצה אל מאחורי הקלעים במובן הרחב של המילה", הוא אומר. "לא סתם קראתי לספר 'אומרים שהיה פה שמח', באמת היה פה שמח אבל לא ידענו: היה הרבה יותר פשוט, פחות מתוכנת, פחות פוזות. הסלבים לא היו סלבים. הם היו אמנים מוערכים".

זה לא פשוט קושי להתבגר?

"לא, כי לא יותר קשה עכשיו. אם כבר אז היה יותר קשה: מצלמות כבדות, פילם, אין פוטושופ, מה שצילמת זה מה יש. עכשיו השמחה יותר מלאכותית. אז היה שונה, תמים. גם אז היו מזמינים אמנים לאירועים כדי שיראו וייראו ויצטלמו, אבל זה נעשה באופן יותר התנדבותי, חינמי, כיפי. היום בשביל 'כיפי' סלבס לא מגיעים בכלל. מדובר על לפני עידן הפפרצי בישראל, כשהיה פפרצי רק על עבריינים. לא שאני חושב שצריך בכלל לעשות פפרצי, אין פה בוורלי הילס".

במשך שלושה עשורים שמר שי את הצילומים היומיומיים של אמני ישראל – גם אם לא ידע אז את ערכן הגדול ועל האהבה שתתגלה בשנת 2016 כלפי פינות קטנות של נוסטלגיה. "הייתי מדפיס כל תמונה בעצמי, אז חלק נשארו אצלי כפרינטים, חלק כנגטיבים", הוא מסביר. "אני מאוד לא רציתי שהתמונות האלה ייזרקו יום אחד. מעט צלמים צילמו בשנים האלו, היינו חבורה קטנה והרבה מהצלמים שהיו אז כבר לא איתנו או שהם כבר לא צלמים. אני מאושר שהצלחתי לעזור להטבעת החותם של התקופה הזו".

אם היית נכנס לתחום היום, אין סיכוי שהיית הולך לפפרצי?

"מה פתאום?! אני אגיד לך דבר פשוט: צלמי הפפרצי זה הדרג הכי נמוך בצילום. אולי דרג אחד מעל צלמי מסמכים. אנשים שפשוט לא הצליחו בצילום נטו. אני לא חושב שצילום פפרצי מכבד את מקצוע העיתונות".

יושבים על הברזלים

חברי להקת כוורת, 1984

״רגע לפני 'כוורת חוזרת' הראשון. התמונה צולמה בשדרות רוטשילד כשהם ממתינים לצילומים עצמם. עוד דוגמה לפריים לא מתוכנן. העורך רצה את התמונה המסודרת. אני רציתי את זו. התמונה מדברת״.

שותים לחייו של דן בן אמוץ, בלוויה שלו

חיים חפר, מוטי קירשנבאום, נתן זהבי ואדם ברוך, 1989

״התמונה צולמה בטקס לפני הלוויה של דן בן אמוץ בבית סוקולוב. זו תמונה שהכנסתי בדקה ה־90 לספר כי מוטי קירשנבאום מת. התמונה קיבלה עוצמה אחרת לגמרי. אז כולם ישבו בבית הקפה של בית סוקולוב, היום לא קורה שם כלום״.

"הן לא היו צ'ילבות"

יפה ירקוני ושושנה דמארי, 1987

״יפה הייתה אישה תוססת, חברותית, עם משפחה, מאוד מקובלת, ושושנה הייתה אישה צנועה שמדברת בלי חשבון. הן היו יריבות אבל ג'נטלמניות מאוד. הן כיבדו זו את זו, הבינו שאין מה לריב ולהתנצח. כאן הן בדיוק סיימו להופיע, נפגשו באקראי מאחורי הקלעים, החליפו כמה מילים, נשיקות. זה ממש לא נכון שהן היו צ'ילבות״.

הפועל שוב הפסידה

אריק איינשטיין, 1986

״זה צילום חטף של שנייה אחת במשחק כדורסל, כשאריק עומד בין שאר האוהדים של הפועל תל אביב במשחק דרבי כש"הפועל שוב הפסידה". צילמתי אותו בלי לחשוב אפילו. לא מדובר בפפרצי, כי הוא לא התנגד ולא ארבתי לו או חיכיתי לו. זה היה בזמן שבכלל צילמתי את מיקי ברקוביץ'. גם הסיגריה משקפת את התקופה: לעמוד עם סיגריה במגרש סגור – מי מעלה על הדעת היום״.

חתיך ומוצלח

יאיר לפיד, 1991

״התמונה צולמה ב'ציפורי לילה' בגל"צ, בטעות. קסמו העיקרי של הספר הוא ברגעים הלא מתוכננים, וגם בצילומים מתוכננים בחרתי את הפריימים הלא מתוכננים. התמונה הזאת לא הייתה מתוכננת בכלל: הייתי בגל"צ לסיבה אחרת וצילמתי אותו בשביל הקטע. יאיר לפיד לא השתנה. היום הוא עורך שיקולים אחרים, אבל הוא כן זוכר את החבר'ה שהיו איתו כל השנים. הוא לא מתנשא. הוא תמיד היה בפוזה של חתיך ומוצלח והוא באמת חתיך ומוצלח. אני מצביע לו״.

המלך בפלקה

זהר ארגוב, 1987

״נשלחתי לצלם את זהר בהופעה במועדון גייז באזור התעשייה של גבעתיים. זה היה ג'וב שלא כל כך התלהבתי לעשות, לא ממש ידעתי מי זה זהר ארגוב, לא הייתי בהוויה של הזמר המזרחי. כשבאתי לצלם לא נתנו לי לצלם, כי העניין של הגייז היה הרבה יותר רגיש. זהר הציע לי לבוא יום למחרת למועדון הפלקה ברחוב שונצינו. אני זוכר שכשהוא אמר 'שונצינו' הוא ירק עליי בטעות. הוא היה מאוד חביב ונחמד ואנושי. בקיצור, למעשה ויתרתי על הג'וב.

למחרת צילמתי את דודו טופז שהיה מריץ כל הצגה שלו ברמת אפעל, בודק חומרים. בדרך חזרה פתאום נזכרתי בהזמנה של זהר. השעה הייתה חצות בערך והלכתי לפלקה. גם פה לא רצו לתת לי להיכנס לצלם. כשאמרתי שזהר הזמין אותי הם לא האמינו והוציאו את זהר שהכניס אותי למועדון בעצמו. היה צפוף נורא. זהר עמד על במה בגובה של 20 ס"מ. בזמן שהוא הופיע כל מיני בנות עלו לבמה והיה צלם פולרואיד שהנציח אותן בזמן שהוא שר.

משום שראו שזהר מאוד בעדי פתחו לי שולחן. הייתי נבוך, רק רציתי כמה קליקים ולעוף. אחרי כמה שירים אמרתי לזהר שאני עוזב ואז הוא הפסיק את ההופעה ורצה את מספר הטלפון שלי כי הוא רצה את התמונות. בקליק האחרון שהיה לי צילמתי את התמונה שהפכה לאייקון. התמונה הוצגה פעם בתיאטרון ירושלים ומישהו גנב אותה מהמסגרת, פשוט הוציא את התמונה. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מסיים קודם את הפילם, או לחלופין אם היה לי עוד חצי סרט, מה היה יוצא. רק אחר כך, כשהוא התאבד שלושה חודשים אחרי, הבנתי שצילמתי את המלך בעצמו. הרבה פעמים בזמן אמת לא יודעים מה המשקל האמיתי של הדברים. כצלם עיתונות לרוב ידעתי מה אני מצלם. תמיד ידעתי שאת אריק איינשטיין נכון לצלם. הוא לא רצה אבל שיתף פעולה. במקרה של זהר זה היה אחרת״.

עסק משפחתי

משה ודאנה איבגי, 1990

"זה צולם בהקרנה לסרט 'שורו'. הייתי בטוח שהסרט הזה ישאר לנצח, כמו מציצים, שיהיה סרט קאלט. ישבתי איתו כל הסרט וחשבתי איך הוא רואה את הדברים".

עליה לרגל

יוסי ויובל בנאי, 1988

"חיכיתי מאחורי הקלעים בסיום הצגת יחיד של יוסי בנאי וכולם עלו אליו לרגל, כולל יובל. יוסי בנאי מאוד אהב את התמונה הזאת, בתור אבא אני יכול להבין אותו: הבן בא לפרגן, ונותנים כאפה של מנצחים. יוסי בנאי עשה כל כך הרבה, כמו אסי דיין למשל. זה לא יאמן שעם כל הצרות שהם עשו, הם הספיקו כל כך הרבה".

אייבי והספינה

אייבי נתן, 1986

"אייבי התעקש תמיד שאף אחד לא יעלה לספינת השלום, היה לו מה להסתיר כנראה. אני עליתי פעם אחת. אני זוכר כילד, שהוא חזר ממצרים עם מטוס הסטירמן ונחת בהרצליה בשדה שהיה עשוי מכורכר, ורצנו אחריו. מאוד התרגשתי למראה התמונה של המטוס בשחור לבן שראיתי תלויה באיזה בית אבות. אמרתי לו אייבי, ראיתי את המטוס הזה בעיניים בצבע לא בשחור לבן. אייבי זה איש שראוי להזכר. נכון שהוא היה איש נורא קשה – הוא היה מתעצבן, רב עם אנשים, עקשן נוראי. את אייבי צילמתי הרבה במשך שנים, גם כשהוא נכנס לכלא על מפגש עם אנשי אש"ף. נכון, הוא היה איש קשה אבל הוא עשה דברים. לספינת השלום היו שתי נגלות – עד 73, ההשתקה במלמת יום כיפור – ואחרי. אני זוכר את היום שהטביעו אותה ב-1994. כי מה היו עושים איתה? הפכו אותה לבית לדגים".

"אומרים שהיה פה שמח", משה שי, הוצאה עצמית, עורך: ערן ליטוין

• מיוחדים
• שושנה דמארי
• יפה ירקוני
• משה שי
• פפרצי
• זהר ארגוב
• מועדון הפלקה
• יוסי בנאי
• אייבי נתן
• אדם ברוך
• נתן זהבי
• יאיר לפיד
• הפועל תל אביב
• כוורת
• אריק איינשטיין
• דן בן אמוץ
• יובל בנאי
• מוטי קירשנבאום
• סלבס
• ספינת השלום
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

בפעם ה-55 יתקיים בירושלים פסטיבל ישראל בהשתתפות האמנים המובילים בארץ. במהלך ימי הפסטיבל, שייערך מה-24.5 ל-11.6, יפעל בכיכר ציון מתחם "כיכר העיר" שיארח מדי הרצאות, מופעי מוזיקה ומחול, הקרנות וידאו וסרטים ומופעי תיאטרון לילדים ולכל המשפחה. רחבת תיאטרון ירושלים תארח הופעות מוזיקה חיה, ועל חזית הבניין תוקרן עבודת וידאו של האמנית נבט יצחק. לציון 25 שנים למועדון הצוללת הצהובה, ייצא הסאבמוביל, אוטו הצוללת לסיבוב הופעות בשכונות שונות ברחבי העיר.

מופע הפתיחה שיתקיים ברביעי ה-24.5 בכיכר ספרא יוקדש למחווה חגיגית לשושנה דמארי בהשתתפות מירי מסיקה, קרולינה, שי צברי, רביד כחלני והצמד אקו וטיטו. אירועי הפסטיבל השונים יתקיימו לאחר מכןבתיאטרון ירושלים, בית מזי"א, בית שמואל, ז'ראר בכר, מרכז המוזיקה משכנות שאננים, כיכר ספרא, כיכר ציון, הצוללת הצהובה, זאפה, מתחם ימק"א, גן החיות התנ"כי, המוזיאון לאמנות האסלאם ועוד. מופע הנעילה יוקדש ליצירתו של יאן פאבר – "הר אולימפוס" – מופע רצוף של 24 שעות.

להלן התכנית המלאה:

מוזיקה ישראלית

דודו טסה והכוויתים יארחו את יהודית רביץ ומירה עוואד למסע ברפרטואר של סבו ואחי סבו של טסה, האחים צלאח ודאוד אלכווייתי, מגדולי המוזיקאים של עיראק. המופע הוא חלק מהפרויקט המפורסם של טסה ושותפו ניר מימון, במסגרתו יצא בשנת 2011 האלבום שהפך לאירוע מכונן ואלבום ההמשך "עלא שוואטי" שיצא לאור ב-2015. – מוצ"ש, 4.6 בשעה 21:30 אולם שרובר, תיאטרון ירושלים.

אירוע מוסיקלי פתוח לקהל יתרחש בגובה של 45 מטרים, בראש מגדל הפעמונים של ימק"א. במסגרתו ינגן הפרופ' גבי שפלר על מערכת הפעמונים הייחודית שבראש המגדל, עיבודים לשיריה של נעמי שמר, שירי רחל, ושירי ארץ ישראל היפה. – יום ד', 8.6 בשעה 20:00, ,חצר ימק"א.

תזמורת "ארמון בזמן", בשורת הגרוב החדשה של אולם הקונצרטים, תבצע באמצעות 24 נגנים ומחשב את היצירה "השבת" שנוצרה על ידי שלו נאמן והמנצח מתן דסקל בהשראת "ספר השבת" של הרב אברהם יהושוע השל – יום ה', 2.6 בשעה 22:00, זאפה ירושלים.

בצוללת הצהובה יתקיים מחווה ללהקת "הקליק" עם הרכבי אינדי עכשוויים שהושפעו מהקליק: ועדת חריגים, המסך הלבן, I Was A Bastard, אביב מארק והנצח והילה רוח – מהכוחות היוצרים המובילים בתחום המוזיקה העצמאית בארץ בעיבודים חדשים לשירי הקליק לצד חומרים מקוריים – יום ה', 26 במאי,21:00.

בשיתוף עם קבוצת הזאפה תתקיים סדרה חד פעמית: "שוברים שורות" – 3 מופעים בהם יפגשו שלושה משוררים עם יוצרים מתחומי המוזיקה והקומדיה הישראליים: אנסמבל ציפורל'ה ורוני סומק, הזמרת דיקלה והמשוררת חביבה פדיה ושלומי שבן והמשורר דורי מנור.

מוזיקה קלאסית

הפסטיבל יעלה בבכורה עולמית את "שעות של חופש: סיפורם של מלחיני טרזיינשטט"- קונצרט מוסיקלי-תיאטרלי בניצוחו של המנצח האמריקאי עטור הפרסים מורי סידלין – יום ה', 2.6 בשעה 20:30, תיאטרון ירושלים, אולם הנרי קראון).

"אודיסיאה"- שיתוף פעולה של הצ'לנית הבינלאומית סוניה וידר- אתרטון – מוצ"ש, 28.5, 21:30, אולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים.

"מזרח עד מערב" של האקדמיה למוזיקה בירושלים והתזמורת הסימפונית ירושלים – יום ג', 31.5, 20:30, אולם הנרי קראון, תיאטרון ירושלים.

גם השנה יתקיימו שלושה סופי שבוע של קונצרטים של מוזיקה קלאסית במרכז עדן תמיר שבעין כרם. בניהולו האמנותי של הפסנתרן, מלחין ומורה, אלכסנדר תמיר יבצעו פסנתרנים צעירים ונבחרים יצירות שבמרכזן הפסנתר – 27.5, יום ו', 12:00 ,28.5, שבת, 11:00, 3.6, יום ו', 12:00, 4.6, שבת, 11:00 ,10.6, יום ו', 12:00 ,11.6, שבת, 11:00, מרכז עדן תמיר, עין כרם.

תיאטרון ופרפורמנס

"המלנכוליה של הדרקונים" של הבמאי הצרפתי פיליפ קן ולהקתו – יום ה', 2.6, 20:00, יום ו', 3.6, 13:00, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים.

"סופת רעמים 2.0" של הבמאי הסיני וואנג צ'ונג – מוצ"ש, 4.6, 21:15, יום א', 5.6, 20:30, אולם רבקה קראון, תאטרון ירושלים.

בבכורה ישראלית עולמית תעלה ההפקה "נפילים" של הבמאי יונתן לוי והמוזיקאי נועם ענבר – יום ה', 26.5 בשעה 21:00, יום ו', 27.5 בשעה 12:00, מוצ"ש, 28.5 בשעה 21:00, בית מזי"א.

"Learning Songs" של היוצרת העכשווית נאוה פרנקל – יום ב', 6.6, 20:30,יום ג', 7.6, 18:30, 21:00, מרכז המוזיקה משכנות שאננים.
המיצג "באה מנוחה ליגע" למוזיקה של יוסי מר חיים של היוצרת עדינה בר-און – מוצ"ש, 28.5 בשעה 20:45,יום א', 29.5 בשעה 20:00,יום ג', 31.5 בשעה 20:00,יום ה', 2.6 בשעה 19:30, מוצ"ש, 4.6, בשעה 20:45, יום א', 5.6 בשעה 20:00, תיאטרון ירושלים, אכסדרה, פתוח לקהל וללא תשלום.

מחול

"יותר מעירום" של הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך – יום ו', 27.5 , בשעה 15:00 תיאטרון ירושלים, רבקה קראון.

"על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים", מופע שעלה בבכורה בפסטיבל מונפלייה וזכה להצלחה עולמית – יום ה', 2.6, בשעה 22:00 אולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים.

הכוריאוגרף האיטלקי אלסנדרו שרוני, כוכב עולה בזירת המחול האיטלקית והעולמית יגיע עם היצירה "פולק-ס – האם עדיין תאהב אותי מחר?" – בית מזיא 30.5, יום ב', שעה 21:30, 31.5,יום ג' שעה 20:30.

מעולם המועדונים העכשווי יגיע הצמד ססיליה בנגולה ופרנסואה שניו, עם המופע "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה- טוורק" – מוצ"ש, 28.5 בשעה 21:00 בית שמואל.

לכל המשפחה

הפסטיבל יארח בבכורה ארבעה קונצרטים של סדרת קלאסילייק 2 , קונצרט-תיאטרון ביוזמת מפעל הפיס ובתמיכתו בביצוע תזמורות, שחקנים, וסולנים.

מופע המחול החוויתי לילדים "נון טרופו או בית ספר למזג אוויר" שיצר הכוריאוגרף והבמאי גיא גוטמן ו"פטר והזאב" שיועלה בגן החיות התנ"כי עם תזמורת הרחוב הירושלמית וטקסטים חדשים – 25 במאי.

כרטיסים למופעי הפסטיבל ניתנים לרכישה בבימות ובטלפון 6226*

• חדשות תרבות
• פסטיבל ישראל
• קרולינה
• שושנה דמארי
• מירי מסיקה
• TWERK
• ירושלים
• תרבות