כבר 23:30 בלילה ביום ראשון, הרבה אחרי שעת השינה שלי כרמת־גנית בת 40. לצערי אני רחוקה מללכת לישון, או להשלים כבר את הפרקים החדשים של "לאב איז בליינד" בנטפליקס. לפני שעות ספורות פיטר ביבי את גלנט ואלפים כבר שועטים לרחובות בהפגנה ספונטנית וזועמת.

על המסך שלי משובצות נשים טרוטות עיניים, חברות הנהלת תנועת הנשים "בונות אלטרנטיבה", שמנסחות מסרים לתקשורת ומכינות את היום הבא. חייבות להכריז על שביתת נשים, חייבות לעלות בהמונינו לירושלים. מיצג "סיפורה של שפחה" שלנו הוא אחד הסמלים הכי מזוהים עם המחאה, ואי אפשר שלא להיות חלק מהרגע המכריע הזה. אבל בו־זמנית ברור לכולנו שלא יהיה מיצג. לא יהיו שפחות. זה נגמר.

שריטת תקליט. אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגענו לכאן.

אם איתרע מזלכם שלא לחיות תחת סלע בחודשים האחרונים, הצירוף "מצעד השפחות" או "מיצג השפחות" כנראה אומר לכם משהו. נשים לבושות בגלימות סינטטיות אדומות, חובשות כובעים לבנים שמסתירים את פניהן, הולכות בטורים ארוכים בתוך המוני מפגינים בכל רחבי הארץ, עומדות ליד נרות זיכרון או שרות עם אפרת גוש בקפלן.

הראשונות להיפגע

זה התחיל ממיצג קטן וספונטני מול הכנסת בסוף פברואר. הגלימות מ"ברוריה", הכובעים אולתרו בכישרון על ידי חברות "בונות אלטרנטיבה" עם ויז'ן. והיי, זה הספיק. כולם מכירים את הדימוי מהסדרה ההיא שממש התכוונו לצפות בה מתישהו. בארה"ב ובמדינות אחרות כבר השתמשו בוויז'ואל הזה בהפגנות נשים נגד חוק ההפלות. אבל הרפרנס היה בכלל מיצג שהרמנו עוד כשעבדתי ביח"צ של HOT והסדרה היתה פופולרית להפליא בארץ. שש דיילות, לבושות כשפחות, צולמו במיקומים איקוניים בתל אביב והתוצאה היתה מטלטלת – לראות את הדימוי המפחיד הזה במקום הכי חופשי וליברלי במדינה באמת גרם לאנשים לתהות. גם אם הם לא צפו בסדרה.

כשעלה הרעיון למיצג במסגרת ההפגנות נגד הרפורמה, חשבנו שהמסר יהיה ברור: ב"סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, בעתיד הלא רחוק, מתרחשת הפיכה משטרית וחלקים גדולים מארה"ב הליברלית הופכים לרפובליקת גלעד התיאוקרטית, שבה לנשים אין זכויות כלל. מי שמצליחות להרות הופכות לשפחות־רבייה ומסופחות לזוגות חשוכי ילדים, נאנסות ומחויבות ללדת עבורם.

לנשים אסור לקרוא, ללמוד, להחזיק רכוש משלהן. קטיעת איברים היא עונש לגיטימי, מוות בתלייה גם. החלק הכי קשה לצפיה, עבורי לפחות, היה הפלשבקים לתקופה שלפני – כשבוסטון עוד היתה חופשיה, אבל התחילו בה תהליכים מעוררי פחד. חוקים שעברו פה ושם ושללו זכויות יסוד שעד כה היו ברורות מאליהן, חיילים חמושים שדיכאו כל ניסיון מחאה והשתמשו באלימות לא פרופורציונלית נגד מפגינים. ההקבלה היתה אמורה להיות ברורה: המיצג שלנו מתריע מפני הסינריו הגרוע ביותר, זה שגם באיראן לא חשבו שיגיע. זכויות יסוד הן לא דבר ברור מאליו וכשאין מי שמגן על הדמוקרטיה – נשים תהיינה הראשונות להיפגע.

זה לא רק היה פשוט לביצוע, אלא שהכובעים גם אפשרו למי שלא יכלה לקחת חלק במחאה בפנים גלויות לעשות את זה – חרדיות, מוסלמיות, נשים בעמדות מפתח, עובדות מדינה. הכוח היה דווקא בגוש האדום־לבן ולא בפרטים

אני הייתי סקפטית, מודה. לאורך כל הדרך, כשעלו עוד ועוד מחשבות לשימוש במיצג, הייתי בטוחה שאף אחד לא יבין, אף אחד לא יצטרף. אבל המיצג הבא כלל כבר עשרות נשים, ותוך שניה קמו התארגנויות מקומיות של נשים מכל הארץ שאמרו "זה משהו שאנחנו יכולות להזדהות איתו, דרך לקחת חלק במחאה הזו". זה לא רק היה פשוט לביצוע, אלא שהכובעים גם אפשרו למי שלא יכלה לקחת חלק במחאה בפנים גלויות לעשות את זה – חרדיות, מוסלמיות, נשים בעמדות מפתח, עובדות מדינה. הכוח היה דווקא בגוש האדום־לבן ולא בפרטים.

בניגוד לטענות, המימון לא הגיע מהאיראנים. בהתחלה עוד רכשנו את הגלימות מחנויות תחפושות (רגע לפני פורים, להזכירכם) וישבנו באישון ליל להדביק כובעים. אבל העשרות הפכו למאות ואלפים ונאלצנו להקצות לזה כספים מקמפיין התרומות שהרצנו. עדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו בדי קטיפה יקרים כמו של השפחות המקוריות, אבל היה בתחפושתיות הזולה הזו משהו נכון, דווקא. זו לא באמת מקטרת, זו לא באמת שפחה. זה רק דימוי.

אני, אשת תקשורת בין משרות ומתנדבת בתא היח"צ של "בונות אלטרנטיבה", מצאתי את עצמי מגויסת פול טיים, פרו בונו, כדי להתמודד עם הטרפת התקשורתית. בהתחלה עוד ניסינו להתעקש על השם התקני – מיצג סיפורה של שפחה – אבל המונח "מחאת השפחות" תפס ובכל מהדורות החדשות, העיתונים ואתרי האינטרנט התמונות הראשיות מכל הפגנה היו שלנו: נחש ארוך ואדום בתוך ים של מפגינים. גם מי שלא לבשה גלימת שפחה לבשה אדום כהזדהות. האימג'ים המרהיבים האלה תפסו גם את עיניהם של גופי תקשורת מכל העולם ומצאנו את עצמנו בניו יורק טיימס, בי.בי.סי, וושינגטון פוסט ועוד.

אחרי מיצג האורות הגדול שלנו בקפלן, שהיה חלק משבת שבה השתתפו במיצגים אלפי נשים בכ־70 יישובים בכל רחבי הארץ, קרה משהו אחר. הפכנו למם. הגענו ל"ארץ נהדרת". נכנסנו לקריקטורות סאטיריות. ואז גם לדפי המסרים של הימין. פתאום רוטמן הזכיר אותנו בציוץ, ואז בנאום, ואז גם גלית דיסטל אטבריאן, וסמוטריץ', ועוד ועוד. טענו שמשלמים לנו, לשפחות. טענו שאנחנו נשים פריווילגיות לבנות מטורללות והזויות, חובבות דרמה, שדורכות על גבן של נשים מסכנות באמת. טענו שאנחנו רומסות זכויות נשים. שאנחנו לועגות למגזר החרדי וטוענות שחרדיות הן שפחות.

ההייפ התקשורתי הכניס אותנו למהדורות החדשות ואפשר לנו להעביר את המסרים שלנו, אבל בוועדות ובחדרים החשובים עדיין יושבים גברים שלא סופרים אותנו באמת

זה לא שבר אותנו, להיפך. זה הכעיס, בטוח, אבל הבנו שמישהו נבהל מההתגייסות המטורפת של נשים למחאה. נשים שמעולם לא יצאו להפגין ולא חשבו שיש סכנה שזכויותיהן ייפגעו. מישהי סמך על זה שאף אחד לא צפה בסדרה ואפשר לעוות את המסר.

מה שכן, היה ברור לנו שהדימוי הזה הולך ומשתלט על המטרה. רצינו להעיר נשים, להפחיד ולהתריע מפני עתיד לא מופרך – והצלחנו. אבל מה שבסופו של דבר נשאר בתודעה הוא תמונות יפות של נשים באדום ולבן. ההייפ התקשורתי הכניס אותנו למהדורות החדשות ואפשר לנו להעביר את המסרים שלנו, אבל בוועדות ובחדרים החשובים עדיין יושבים גברים שלא סופרים אותנו באמת. החקיקה דהרה קדימה, חוק האיזוק האלקטרוני נדחה, נשים המשיכו להירצח על ידי בני הזוג שלהן והרגע שבו יעבור גם חוק בחירת השופטים היה קרוב מתמיד.

ואז גלנט פוטר, והיה ברור לכולם שנחצה קו. אנחנו כבר אחרי ההרתעה. זה כבר לא דימוי. לקום מחר בבוקר לרפובליקת גלעד זה משהו שיכול לקרות בכל רגע. היה לנו מובן שבתוך הזעם המשתולל ברחובות והפגנות הענק המתוכננות – אין מקום לשורת שפחות כנועה ודוממת. צריך דימוי חדש. זה כבר דובר לפני כן: לא בכדי בחרנו להמשיך בגלימות דקיקות במקום בשמלות אדומות. כשהכובע יורד, השפחות הן בעצם גיבורות־על. הן היו גיבורות־על כל הזמן. מישהו רק היה צריך להביא אותן לקצה.

לוותר על אחד הדימויים המזוהים ביותר עם המחאה לא היה פשוט, ואנחנו עדיין מנסות להעביר את המסר לנשים בכל הארץ ובחו"ל שמתקשות להיפרד ממנו. אבל לנו ברור שאנחנו חייבות להיות הרבה יותר מסמל בגלגול הזה של המאבק. אנחנו חייבות לצאת, הפעם בפנים גלויות ולשלם את המחיר, כי אנחנו כבר יודעות: אנחנו לא לבד. יש אלפים כמונו, מאחורינו, לבושות אדום ומוכנות לקרב. ואולי, כשאפשר יהיה לנשום כאן שוב, נמצא את הזמן לצפות ב"סיפורה של שפחה". או ב"לאב איז בליינד".

• מחאת הדמוקרטיה
• ❤ תל אביב
• הפגנה
• הבועה
• נשים
• שיוויון
• גזענות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 940 // כוח וידאו

• Facebook
• Twitter
• Email

נעמדנו זה מול זה, והצלם החל במלאכה. ״אני רוצה שתתנשקו ישר, אל תטו את הראש הצידה, כך התמונה תצא טוב", הוא הכין אותנו לרגע המוזר העומד לבוא. "תתנשקו עכשיו".

לפרויקט המלא של טיים אאוט

ובעודי עוצם את העיניים ומרגיש את השפתיים שלו נוגעות בשלי – אני מחייך. זה הניצחון הפרטי שלנו. "למה אתם מחזיקים אחד את השני ככה?", שואל הצלם. ואני עונה: כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק אחד את השני. בזרועות אחד של השני אנחנו מוגנים. מוגנים מפני להב"ה, מפני הסתה. כך אנחנו יודעים, מציאות חיינו היא זו, ומעולם לא החזקנו אחרת.

הכרתי אותו בפורים של השנה שעברה. אני התחפשתי למלכת פלסטין והוא פשוט היה בחור יפה. שיכור ומדדה על נעלי עקב ניגשתי לעברו והצעתי לו נישואין. הוא הסכים, ובאופן מטופש, התחתנו לכאורה. מאז נפגשנו מדי פעם, ובכל פעם התפצלו דרכינו. זה לא סיפור אהבה מהאגדות. יותר כמו קומדיה רומנטית פרועה, גרסת המציאות הישראלית-פלסטינית.

[tmwdfpad]"מה תרצה להגיד לחאדר?" שואל אותו הצלם. הוא מביט בעיני, ומשיב: "את כל מה שיש לי להגיד לחאדר הוא כבר יודע". ואני באמת יודע. אני יודע כמה קשה זה כשאתה לא יכול להגן על מישהו שאתה מחבב במדינה הזו. אני יודע שהוא היה רוצה "שאזיין בשכל כל היום" במקום לדבר כל הזמן על הדברים המהותיים האלה, על הפיל בחדר, על קיפוח ועל גזענות. אני יודע שהוא היה רוצה שאכתוב לו על דברים שכותבים עליהם במדינות מתוקנות, היה רוצה שלא יהיו בינינו מחיצות, שנהיה פשוט שני בני אדם, כמו שהוא היה אז בעיני – פשוט בחור יפה.

ואני רוצה להגיד לו שאני לא רואה אותו כיהודי דרך עיניים של ערבי, אני רואה בו פשוט אדם. אני רואה בו את מה שהוא ראה בי באותו ערב עם הכאפייה, הגלביה ונעלי העקב, רואה בו את כל מה שהוא איכשהו ראה בי. הממשלה יכולה להסית נגד כל מה שאני, אבל אנחנו פה כדי להלחם, כדי שיראו אותנו כפי שאנחנו מתחת לכל הדברים שאינם תלויים בנו, כשני בני אדם. עכשיו אנחנו מחזיקים אחד את השני כמו שרק אנחנו יודעים. הצלם נותן הוראה, הפרדו. אנחנו מושכים את זה עוד כמה שניות, בידיעה שנתראה רק בעוד כמה חודשים. כי לא נוכל להתעלם מהדברים האלה שעומדים בינינו. כי רק כך אנחנו יודעים להחזיק במדינה שלא מאפשרת לנו פשוט להיות שני בני אדם.

• אנשים
• יהודי
• יהודים
• פלסטיני
• ערבי
• ערבים
• שיוויון
• תמונות
• פורים
• טורים אישיים ובלוגים
• יהודים וערבים מתנשקים
• צילום

• Facebook
• Twitter
• Email

בזמן שהתקלחתי זה הכה בי. בקבוק השמפו הריק של הילדים נפל עליי, וכמו לניוטון – גם לי הייתה הארה: מעולם לא החלפתי בקבוק שמפו שנגמר באחד חדש.

כשחושבים על זה, גם אף פעם לא קניתי בסופרפארם שמפו/משחת שיניים/סבון לבית. למעשה גם בסופרמרקט מעולם לא עשיתי קניות שצריך שליח עבורן. כביסה עשיתי שלוש פעמים בחיי, בישול משהו מסובך יותר מחביתה או ניוקי – פעמיים (לזניה. דווקא יצא טעים). קניית בגדים לבמביני – חמש פעמים, ספונג'ה – אפס. איך שהוא הכל מצליח להסתדר בבית בדרך נס. דרך נס = הבנזוג. הנס של חיי.

לא פעם אני חושבת מה היה קורה לו הייתי מתאהבת במישהו עצלן ומבולגן כמוני. איך היה נראה הבית שלנו, איך היו גדלים הבמביני. איך היו נראים הבמביני… אבל אלוהים כנראה אוהבת אותי וגרמה לי לפגוש ככה סתם, בשדרות רוטשילד, דווקא את האיטלקי החתיך והמסודר שלי, ולכן אני מרגישה שניצלתי ויותר מזה – הבמביני ניצלו. כי גם אם במשמרת שלי יאכלו הבמביני את מה שהצלחתי לאלתר וילכו לישון בלי מקלחת (אבל עם שני סיפורים), מחר, כשהבנזוג יהיה אחראי, הכל יתאזן והם יקבלו ארוחה חמה ומזינה, הציפורניים שלהם תיגזזנה, הבגדים לגן יהיו מוכנים (לילה קודם) על המדף אחרי שכובסו ויובשו, ולצד ארוחת הבוקר יחכה הכריך לגן ובתוכו מה שהבנזוג הבטיח לקנות להם.

תמיד כשחברות שלי מתלוננות על בני זוג שלהם, אני מייצגת את המין השני. "אתן צריכות להבין", אני אומרת תוך שטיפת כלים (המטלה היחידה בבית שאני מבצעת בסדר גמור פעם ביומיים לפחות!), "זה לא שהם לא רוצים, הם לא רואים. אז פשוט תיתנו להם מטלות ספציפיות וקלות, כי כשיש מישהו שלוקח פיקוד על הכל, לשני(יה) קל להשתמט". ואני, כאמור, עריקה כבר כמה שנים טובות.

שלא תבינו לא נכון, ההתנהגות הזאת שלי לא תמיד עוברת בשקט, למעשה זו הסיבה העיקרית או בעצם היחידה לריבים בינינו. הבנזוג טוען שאני עושה נזק לבמביני שגדלים בבית שערך הסדר והניקיון לא ברור בו. מבחינתי העיקר זה השמחה בבית וכל ויכוח כזה רק מעיב עליה (האמת היא שאדבק בכל טיעון שיציל אותי מלשטוף כלים) וככה זה נמשך, עד הפיצוץ הבא.

לא מזמן מצאתי תמונה מימיי כרווקה. מישהי שהיתה בדירתי לא האמינה למראה עיניה וצילמה: בתמונה: ערימות של בגדים ושאר חפצים שזרוקים בערבוביה בכל רחבי החדר, עד שלא מבינים בדיוק מה רואים כי אין רווח בין הבלגן. אכן, תמונה קשה שגרמה לי להבין שני דברים: 1. עכשיו אני הרבה יותר מסודרת, אז שהבנזוג יגיד תודה. 2. הוא צודק בדבר אחד: בעבר באמת לא היה לו אכפת איך אני חיה את חיי והוא לא אמר מילה עד שנולדו הבמביני ולא רק הכפילו את כמות הבלגן בבית, אלא גם הציבו שני זוגות עיניים שמסתכלות עלינו מלמטה ואולי זקוקות לאיזו הכוונה בעניין.

ואולי זה דווקא מה שמניע אותי (או ליתר דיוק – לא מניע) – הצורך הזה להראות לבמביני ולי שאפשר להגדיר את הדברים אחרת מכפי שהם רגילים לראות בסרטים ובספרים. כן! האימא בבית יכולה להיות אשת קריירה עצמאית שאחראית על תשלומי החשבונות וכל שאר ענייני ה"חוץ", בעוד האבא (שגם עובד, יש לציין, רק כשכיר) אמון על ענייני ה"פנים". קיוויתי שקריאה פמיניסטית כזאת תיתן לגיטימציה לעצלנותי.

אז פתחתי ספר ובו נראית משפחה ושאלתי את הבמביני מי מההורים אמור לנקות, לבשל ולעשות קניות. "האבא" הם השיבו וחיוך התפשט על פניי. "למרות שיותר מפורסם שהאימא, אבל לאבא זה יותר מתאים". ולמה? "כי הוא אוהב אותנו ועושה בשבילנו הכל".

החיוך ירד.

• ארגון
• מטלות
• סדר
• שיוויון
• טור
• משפחה
• עם הילדים
• הורות

• Facebook
• Twitter
• Email

"האהבה ניצחה" הוא צמד המילים שהוביל את כל הדיווחים, הסטטוסים והציוצים שחגגו את אישור הנישואים החד מיניים בארצות הברית. זה נכון, אבל יחד איתה ניצחה גם השיטה – זו שמבקשת לכתר ולגדר מערכות יחסים, גילויי חיבה ואורחות חיים. הניצחון פה הוא פחות (אבל גם) לאהבה בין בני זוג מאותו המין, ויותר לאנשים ולבחירות שהם עושים בחייהם; ולא פחות משמעותי – מכה מתחת לחגורה לשמרנים ולממסד הישן, שכן הניצחון הזה מתקיים בלב המגרש שלהם.

כל הצצה בפיד בשבוע האחרון, גם כמה ימים אחרי ההכרזה, הראתה שאנשים ממשיכים לפלטר את תמונות הפרופיל שלהם בפייסבוק ומלבישים עליהן שכבה עדינה של דגל הגאווה. זה חמוד, קצת עדרי אבל לא מזיק בשום צורה. אין פה מפסידים, רק המון אנשים ששמחים עבור עצמם או עבור קרוביהם וחבריהם. יש גם קולות מנומקים וליברליים שמנסים לתקוע סיכה בבלון הזה, שהרבה מהאוויר בו הוא תודעתי ולא פרקטי (מה שנכון במיוחד לגבי ישראל), ונכנסים בקהילה וברצון חבריה להתחתן כמו ההטרוסקסואלים, בזמן שמוסד הנישואים מוספד שוב ושוב מחדש, בעיקר כי הוא לא תמיד מתיישב עם האהבה הזאת שכולם מריעים לה.

המאבק המתמשך של הקהילה הגאה הוא לא רק על שוויון זכויות, אלא בסופו של דבר, ברמה המעמיקה יותר, על האפשרות לקחת חלק בקונפורמיזם – ביטוי שהוצמדה לו תווית שלילית, כאילו ההמונים טועים כל הזמן. גם אם הם טועים, זכותם לטעות, ויש לזכור שהאופציה לטעות לא נשללת כדי להגן עליהם, אלא מתוך עיקרון של פוריטניות. ואם מישהו רוצה לעשות את הטעות לכאורה הזאת (התארסתי, אני כבר לא אובייקטיבי) אחרי שעבר שינוי, התפתחות, התפכחות או ווטאבר – אז למה לא? אם זה עושה טוב למישהו, עדיף לו לנוע לעבר קונפורמיזם מאשר לקפוא מחשיבות עצמית ומגישה מרדנית. את התמונה שלי, אגב, לא החלפתי – אני מחבב אותה ואת פלטת הצבעים שלה. פעם חשבתי שהיא סתם יפה, אבל עכשיו, כשכולם סביבי בצבעי הקשת, אני עולה מדרגה ומחשיב אותה לייחודית. יש קונפורמיזם שקשה יותר לזרום איתו. האהבה לתמונה של עצמי ניצחה.

• אנשים
• ארצות הברית
• הקהילה הגאה
• חוק
• נישואים חד מיניים
• זכויות
• שיוויון
• אהבה
• קונפורמיזם
• להט"ב
• מצעד הגאווה
• טורים אישיים ובלוגים
• טור עורך
• נישואים
• חתונות

• Facebook
• Twitter
• Email

המיזם הירושלמי "רצים ללא גבולות" עשוי לעניין גם את אלה שאינם חובבי הזעה בבד נושם וזרחני. הניחו בצד את הטראומות משיעורי הספורט והקשיבו לרעיון הפשוט שבבסיסו בני נוער יהודים וערבים שמתאמנים יחד. בנובמבר האחרון התגבשה קבוצת נערות ירושלמיות לריצה משותפת שבועית, ולמפגש דיאלוג עם מנחה בכל שבוע שני. בקרוב תיפתח גם קבוצת נערים.

"הפריע לי שהרבה נערות בתיכון לא עוסקות בספורט, אבל הטריגר למיזם היה מבצע צוק איתן", מספרת שושנה בן דוד (18), תלמידת תיכון מירושלים. "אני מתאמנת לחצי מרתון ורצה חמש פעמים בשבוע, ובתקופת המבצע הרגשתי מחנק בעיר. המסלול שלי בטיילת ארמון הנציב עובר ליד ג'בל מוכאבר, משם יצאו כמה פיגועים. הייתי צריכה לוותר על החלק הזה, אבל הרגשתי שזה לא נכון. למה לחיות בפחד הזה? אנחנו חיים באותו מרחב ואני אפילו לא יודעת מי נמצא שם. ואז זה התחבר לי". בקבוצה המגוונת שהתגבשה חברות נערות חילוניות ודתיות, יהודיות וערביות.

בן דוד משתתפת במסלול לפיתוח מנהיגות בישראל (LEAD), במסגרתו התבקשה להקים פרויקט חברתי. כשפנתה לקרן שוסטרמן עם המיזם, התברר שכבר יש שותף לרעיון – היזם החברתי ישראל הס, והאצנית הצעירה חברה אליו. השניים פתחו קמפיין בהדסטארט ועד כה הוא גייס קרוב ל־28 אלף ש"ח, מתוך 68 אלף שהם מקווים להשיג בשבוע שנותר. "אנחנו רוצים להפוך את הקבוצה למקצועית", מציגה בן דוד את מטרת הקמפיין. "היא אמנם פתוחה לכל הרמות, אבל הרעיון הוא להביא את הנערות לתחרויות. בשביל זה צריך מאמנים דוברי שתי השפות, ציוד ריצה, ביטוח. יש המון ביורוקרטיה ועלויות. בחודש מרץ תיפתח גם קבוצת נערים, ובלי המימון הפעילות לא תחזיק מעמד לאורך זמן".

את מזהה שינוי אצל הנערות מאז שהתחילה הפעילות?

"בהחלט. על מסלול הריצה כולן שוות, בלי קשר לרקע שממנו הגיעו ובלי פוליטיקה. הן הגיעו ומיד התחילו לספר על החיים האישיים שלהן ולחפש מכנים משותפים".

האם נוצר בקבוצה חיבור בין בנות שנגע בך באופן מיוחד?

"יש שתי בנות שהתחברו, אחת דתייה שמגיעה מאולפנה והשנייה חילונית שלומדת בבית הספר הדמוקרטי. יש עוד חיבורים בין יהודיות לערביות כמובן, ואני לא חושבת שזה היה קורה לולא המפגשים האלה. אני נקשרתי בעצמי לכמה בנות באופן אישי. למפגשים במרחב הזה יש השפעה".

מה תעשו אם לא תשיגו את המימון?

"החלטתי לפעול בו זמנית באופן חובבני וגם לנסות להפוך את הקבוצה למקצועית, אז נמשיך לנסות לקבל מימון, במיוחד כי כל יום יותר אנשים נחשפים למיזם. אם לא נצליח זה יהיה חבל, אבל אני אמשיך להתאמן עם קבוצת הנערות. לא נוותר על הריצה".

רצים ללא גבולות בהדסטארט

• תל אביב
• ספורט
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• מרתון
• ריצה
• פוליטיקה
• שיוויון
• עירוני