חשבנו שלשמור על שלומם של גיבורי ישראל פגועי הנפש הוא אינטרס משותף של כולנו, אבל מסתבר שגם המובן מאליו נתון למחלוקת. למה הגרועים שבביביסטים קפצו להגנת הזיקוקים ולמה סולידריות, אמפתיה והשאיפה לשקט הן האויבות האמתיות שלהם?
אני אוהב זיקוקים. ממש אבל. בילדות דלת הריגושים של סוף שנות השבעים פינת תחילת האייטיז, זיקוקים היו אחד הדברים המדהימים והמהפנטים ביותר שאפשר לעלות על הדעת. צבעים זוהרים מתפוצצים בשמיים, מה יותר קסום וחגיגי מזה. גם שנים אחר כך כאדם בגיר שחי באמסטרדם, האופן שבו העיר מתלקחת פעמיים בשנה בשלל צבעים – אין הרבה מחזות מרשימים מזה. אבל האמת הברורה היא שכל פלאי הדי-נור שבעולם לא שווים טיפת זיעה חרדתית אחת של לוחמ.ת הלומ.ת קרב. זאת צריכה להיות אמת ברורה שאין בלתה.
אלא שבישראל של 2022 אפילו על הברור מאליו צריך להילחם בשוחות של ימין ושמאל ולתפוס מחסה בשעת מטחי השנאה. לא חלפו שעות מרגע ההכרזה הברוכה של עיריית תל אביב-יפועל ביטול מופע הזיקוקים המסורתישל יום העצמאות וכבר זינקו להם הריקלינים אכולי המשטמה כדי לגדף ולחרף את גיבורי ישראל פגועי הנפש ובעיקר את הסולידריות שבשמה התקבלה ההחלטה.
"ביטול הזיקוקים ביום העצמאות הוא טעות, ועוד שלב בנמיכות הקומה ובהתכנסות לתוך עצמנו", כתב ריקלין והציע להלומי הקרב לשים אוזניות. "עם נורמלי אינו מפסיק את שירת חייו וחוגג את עצמאותו בדממה", חתם אורקל השנאה את דבריו, כאילו במות הבידור הרועמות, המסיבות עתירות הדציבלים אל תוך הלילה וצהלולי הקריוקי המשמחים נגנזו אף הם עם ביטול הזיקוקים. חשבנו שכבר התרגלנו לשקרים, לפייק ולרוע הטהור של הגרועים שבביביסטים, אבל היכולת שלהם לבדות מציאות לצרכיהם מרשימה כל פעם מחדש.
לדעתי.
ביטול הזיקוקים ביום העצמאות הוא טעות.
ועוד שלב בנמיכות הקומה ובהתכנסות לתוך עצמנו.
אכן יש רעש מוגזם בישראל בכבישים במסגדים ובמסיבות טבע.
תתחילו עם זה.
יש גם בעיה של הלומי הקרב.
יש אוזניות או הכנות אחרות.
עם נורמלי אינו מפסיק את שירת חייו וחוגג את עצמאותו בדממה.
חבל מאוד— שמעון ריקלין (@Riklin10)May 1, 2022
וצריך להיות ברור: מה שבאמת מבהיל את ריקלין ודומיו – זה הרי יכול להיות כל אחד מעדת האידיוטים השימושיים שבנימין נתניהו מפעיל ומתמרן בתקשורת, מבכיר העמית סגלים ועד הזוטר שבדבילים מערוץ 14 – זה הרעיון שרוב כלשהו מוכן לוותר על הפריווילגיה שלו כדי להגן על מיעוט כלשהו, כמו גם הרעיון שמצב הלוחמה המתמיד שבו הם מבקשים לחיות גובה קורבנות בקרב גיבורי ישראל. הבוז התהומי והאנטי-הומני לסבלם של הלומי הקרב מגיע בדיוק מאותו מקום חשוך ואפל שמוכן לצלוב ולהוקיע קצינים ואלופים שוברי שתיקה. הסולידריות, האמפתיה והשאיפה לשקט הן האויבות שלהם.
וזה הרי לא באמת עניין של שמאל וימין. רוב ימני מוחץ היה בוחר בשלוותם של הלומי הקרב על פני ההנאה שבזיקוקים. הריקלינים, שליחיו של הנאשם מקיסריה בתקשורת ויצירי פורום קהלת, הם מיעוט קולני וקיצוני שאינו בוחל בדבר כדי להכתיב את עתיד דמותה של המדינה ולחתור תחת הרעיונות המכוננים שלה. המיעוט הזה שואב את כוחו מהשתלטותו על עמדות מפתח בתקשורת, לפעמים ממש בסיועו ובתיווכו של נתניהו. כך הפכו את איתמר בן גביר לפוליטיקאי שמקבל הכי הרבה זמן מסך בישראל, למשל. מבחינתם הקרב על הזיקוקים והלומי הקרב הוא קודם כל קרב נגדכם, נגד המדינה כהוויתה, עוד קרב במלחמה הגדולה נגד הדמוקרטיה הליברלית והחופשית. נגד רעיון העצמאות, בעצם. לא נתפלא אם הם אפילו לא אוהבים זיקוקים.
