>> תמרה מובשוביץ (כאן עוקבים) היא אשת תיאטרון רב תחומית, כותבתואמנית דראג בדימוס. השבוע יפתח בתיאטרון הבימה הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית (26-31.12), אותו היא מנהלת אמנותית עם המחזאי והבמאי יותם גוטל. השנה הפסטיבל מוקדש ליוצרות מכל תחומי התיאטרון הישראלי, וותיקות וחדשות כאחד, כאשר במרכז הפסטיבל יעמדו שש קריאות מבוימות של שבע מחזאיות ומחזאי אחד, המשקפות מנעד רחב של דורות וסגנונות. לצד הקריאות, יתקיימו אירועים מיוחדים וחד פעמיים, בהובלת כותבות, מוזיקאיות, קומיקאיות, ושחקניות מהשורה הראשונה של התיאטרון הישראלי, כמו למשלמחזה של יונה וולךשיוצג לראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי, כפי שניסתה לממש בחייה (ללא הצלחה), או מפגשי סטודיו למשחק עם ליא קניג או אורלי זילברשץ, מופע מוזיקלי חשוף של זאנה איבגי, ועוד אירועים משמחים לחובבי הבמה.כאן בקישורתמצאו את כל הפרטים, ורכשו כרטיסים.

>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה
>> שער בין העולמות ומקום של מפלט ונחמה // העיר של אתי ציקו

1. כניסות אמנים

לא רק של הבימה, גם של תיאטראות אחרים. יש משהו ממלא יראה במרחב הלימינלי העל-זמני הזה, גם כשעוברים בו עשרים פעם ביום. פוטנציאל העניין והיצירתיות מחוץ לכניסות אמנים הוא מהגבוהים בעיר,ותמידיש הזדמנות לפגוש מישהו שאתה מעריץ, ממהר לאסוף ילד מהגן או בדרך לאכול צהריים.

מחפשים את הכניסה האחורית. כיכר הבימה (צילום: גטי אימג'ס)

2. שאקטי יוגה קולג'

כנראה שכל תל אביבי מאוהב במקום של היוגה שלו, ובצדק, הרי מה יש בסוף מלבד הגוף החבוט וההזדמנות להיות שעה וחצי בלי הטלפון, בטח כשאת בתחום ההפקה. המקום הזה בחובבי ציון הוא היציב בחיים שלי. גם כשלא דורכת שם חודשים, רגועה רק לדעת שהוא קיים, ושבמורד המדרגות הצבעוניות האלו, מישהו מחייך ושותה עכשיו בשקט תה.
חובבי ציון 52, תל אביב

3. בתוך המים בים

בעיקר אם זה ביום חול, בעיקר אם זה ראשון בצהריים, בעיקר עם הגב לאופק והפנים לעיר, שגם היא אינסופית. בול באמצע הבועה ומבחוץ לגמרי, הדיסוציאציה הכי אלגנטית.

עם הגב לים עם הראש לשם. החופים של תל אביב (צילום: גטי אימג'ס)

4. נילוס

החלוקה היבשה היא שאנשי התיאטרון יושבים בפיקוק, ואנשי הקולנוע בנילוס, אבל אני מורדת בקביעה. גם בזכות המפות הלבנות והכיסונים, אךבעיקר בזכות מורן הבעלים, שהיא אישה נדיבה ומטריפה (ועם סטייל משגע, ושמופיעה במדור הזה קבוע). הנילוס כאן כי נחוץ מקום אחד בעיר להרגיש בו, מצד אחד, קצת בבית, ומצד שני, שיש עוד בשביל מי לעטות הבעה מחוכמת ולמרוח אודם. רק עד שהיין משפיע, וגם התחכום נמרח.
אלנבי 33, תל אביב

נילוס (צילום: מורן אלון)

5. פינסקר 4 / כיכר מוגרבי

ביוני הדף של טיל מאיראן העיף לי חצי בית. הוא נחת עשרים מטר משם, על בניין רכבת בפינסקר-אלנבי, שהחברות הכי טובות שלי גרו בו כמעט עשור, בדירת שותפות כמו בספרים. המחשבות והשיחות הכי יפות של גיל עשרים שלנו נולדו בדירה הזו. אני עוברת שם בדרך לים ובכל פעם מחדש מצלמת את הבניין המרוסק, שיהפוך בקרוב לגראונד זירו, ואחריה בטח לרב קומות, התחדשות עירונית בחסות המלחמה. שלא תימחק לי אף פעם התמונה הסוריאליסטית הזו, של זכרונות מרוסקים ליסוד.

שלבים של התחדשות והתיישנות עירונית. כיכר מוגרבי (צילום מקור: משנה מילנר, לע"מ)

מקום לא אהוב בעיר:

קפה נחמה וחצי הסגור. זה נשל שהנחש העירוני עוד לא סיים להשיל, והוא עומד שם תלוי מול הפרצוף שלנו, לפני שתושלם החלפת העור המלאה. אני יצרנית רשימות אובססיבית, וכבר שנים מונה מקומות שנסגרו לי, כל בר ששאפתי להתמזג בו בטבעיות כנערה, כל קפה ברנז'אי בסמטה פלונית או אלמונית, כל במה שהופעתי עליה וכבר לא קיימת. בנחמה, אחרי אלף לילות, וצהריים עם אמא ופגישות עבודה ודייטים, כבר ידעתי שאני ממש בסדר. שלמרות הסטיגמה – כן נחמדים אלי, שיש איפה להוריד הצגה עם בירהמול הלפטופ, לבהות בטקסט שאף פעם לא אסיים לכתוב. עוד לא מצאתי איפה לשחזר את רומנטיקת הכותבים הזו, וזה קצת מפחיד.

היו שלום ותודה על המיטבולס. נחמה וחצי סגור (צילום: יהודית המר)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "מקום טוב הכל רע", של נורית וענת דרימר. עבודת במה שמוכיחה שעוד לא עשו הכל, שעוד אפשר להיות חדש ופרטני (גם כשאתן שתיים). יצירה שמזכירה לך שמותר ליצור, היא תמיד ראויה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״פעולות פשוטות״, המחזה שכתב יותם גוטל (שותפי לניהול פסטיבל המחזאות), ונמצא בימים אלה בחזרות בהבימה. פיסה כתובה חדה מאד, שלוכדת את כל הרגשות הלא מילוליים במציאות החיים כאן, ושמה בהן מעט מילים (ובקרוב גם תנועה ותמונה וקול).ו-האלבום האחרון של גון בן ארי, אבל גם אלה שלפניו. שיקפצו ההייטרים, האיש גאון בדורו, ואם זה מה שאמונה באלוהים עושה לתפיסת המונח ״יצירה״ אני שוקלת ברצינות להצטרף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אמנם מוזר לומר על המלחמה ש״זה נגמר״, כי במובן מסוים, עכשיו רק מתחיל הקשה הכי קשה והכי מפחיד.ועדיין, זה נראה כמו זמן נכון להתכנס, לטפל בעצמנו, ולצד היציאה להפגנות ולשיתוף הפוסטים הכועסים, להקדיש זמן לאנשים אהובים, להורים, לאחים, לסבא ולסבתא. זה הכי כיף והכי משתלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ירדן מרציאנו. כותבת, מרצה, אקטיביסטית קווירית-נכה גאונה וחריפה, וגם פצצת על אם יורשה לי. מספיקה שיחה אחת איתה כדי שיעוף לכם השכל.

מה יהיה?
יהיו חורפים קצרים יותר ויותר. יהיו עוד בתי קפה אהובים שיסגרו. תהיה רכבת קלה. יהיו מחזות טובים שייכתבו, יהיו גם גרועים. יהיו ביציות קפואות שלא נספיק להפשיר. וזה כל מה שאני יכולה לדעת בוודאות.

• העיר שלי
• תיאטרון
• הבימה

מגניבות היא עניין חמקמק. תיאטרון, למשל, יכול להיות דבר מגניב ביותר או דבר בלתי מגניב בעליל. הוא יכול להיות עכשווי ופרוע וצעיר ובועט. הוא יכול להיות מאובן ומעונב ושמרני וארכאי. זה תלוי במגוון גורמים, החל מהיוצרים והשחקנים, דרך הניהול האמנותי ועד לקהל עצמו. אבל לפחות ב-25.12 (חמישי החל מ-19:00 ועד אור הבוקר) יהפוך תיאטרון הקאמרי לאחד המקומות המגניבים בארץ במסגרת פסטיבל מונטאז', פסטיבל של לילה אחד שיתפרש על כל חללי המבנה בשת"פ מסעיר בין הקאמרי ובין פרויקט דבק של עיריית תל אביב-יפו.

>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> גילה וננסי באות לגילה וננסי: הילולת היומולדת של גילה גולדשטיין ז"ל
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יש לנו יקום מקביל

מונטאז' הוא פסטיבל לילה חד־פעמישבו תיאטרון, פרינג’, מוזיקה, פרפורמנס, חיי לילה ותפאורה מתערבבים לחוויה כאוטית, קסומה וכאמור, חד־פעמית. מרכיבי התיאטרון מתפרקים ומורכבים מחדש: מחזה, במה, תפאורה, תלבושות, תאורה ומוזיקה יוצרים מרחב לילי מתעתע ומלא הפתעות. בין היתר תוכלו לראות שם למשל הופעות של דני קוטנר, אודלי ונויה עדר, לבקר בבית המרקחת הפואטי, לצפות במהדורה שיכורה של להיט הקאלט "רינגו", במהדורת סינג-א-לונג של "החב"דניקים" או בהצגת הילדים למבוגרים "מרסל" עם ג'ייסון דנינו הולט ומיטל רז, לרקוד לצלילי די.ג'ייאים או לבקר בתוכנית האי-רוח החד-פעמית לא פחות של אור בוטבול ועמרי הכהן.

הקהל ינוע בין קומות ומרחבים, יצפה בכמה מיצירות הדגל של הקאמרי בגרסאות מיוחדות לצד הפקות חדשות ונועזות, יפגוש את הצגות הפרינג’ הבולטות של השנה, מופעי פרפורמנס ייחודיים והופעות מוזיקה אנרגטיות, ויגלה יצירות מקוריות של "קאמרי דור חדש 2.0" בחללים לא שגרתיים. הלילה יסתיים במועדון "קאמרינו" – קלאב דיסקו גלאמי שייפתח במרתף התיאטרון ללילה אחד בלבד בהובלת מוזמביק בר האהובים. הקהל יוכל לרכוש כרטיס שוטטות מיוחד שיאפשר שיטוט במבנה התיאטרון לאורך הלילה ללא כניסה להצגות, או לרכוש כרטיס להצגה הכולל גם כרטיס שוטטות.

שת"פ שמח וצוהל. דבק X הקאמרי (צילום: מתן אשכנזי)

פסטיבל מונטאז' הוא שיאו של שיתוף פעולה מתמשך בין התיאטרון הקאמרי לבין תוכנית דבק של עיריית תל אביב-יפו לעידוד צריכת תרבות בקרב צעירים בעיר. לאורך ארבע שנות עבודה משותפת, פותחה מסגרת קאמרי לייט נייט (הצגות לייט־נייט, בר ייעודי ומפגשי שחקנים) שהפכה לאבן שואבת לצעירים. כבר בשלבים הראשונים נבנה בסיס ידע משמעותי: ראיונות עם עשרות צעירים, ניתוח התפיסה שלהם את התיאטרון, זיהוי תכנים מתאימים ויצירת מאגר קהל צעיר פעיל. מהלך זה הוביל למכירת עשרות אלפי כרטיסים בשנה לקהל צעיר, ולהפיכתה של" רינגו" להצגת קאלט בקרב הדור הזה. במקביל, דבק והקאמרי ממשיכים לפתח יחד את תחום הנוער ורצועות התוכן הייעודיות, המביאות אלפי בני נוער לתיאטרון מדי שנה.

דם צעיר. אירוע דבק x גרזן בהיכל התרבות (צילום: רגב גל)

בשנה החולפת יותר מרבע מיליון צעירות וצעירים צרכו תרבות במסגרת מיזמי תוכנית דבק של אגף התרבות והאמנויות בעיריית תל אביב–יפו, המובילה זה חמש שנים מהלך עירוני רחב היקף לחיבור בין מוסדות התרבות הגדולים בעיר לבין קהל בגילי 18–35. התכנית מיישמת מודל עבודה כפול: מצד אחד טיפוח דור חדש של צרכני תרבות באמצעות חוויות תוכן מותאמות ורלוונטיות, ומצד שני אתגור המוסדות עצמם לחדש, להתעדכן ולצאת מאזור הנוחות באמצעות פיתוח פורמטים טריים, מרחבים לא שגרתיים ותפיסות שיווק עדכניות. בתוך המהלך פועל צוות גרילה צעיר באגף התרבות, שמפתח תוכן ייעודי, מבצע מחקרי קהלים, יוזם שיתופי פעולה יצירתיים ומלווה תהליכי עומק בתוך הנהלות המוסדות.
>> פסטיבל מונטאז', חמישי 25.12 החל מ-20:00, תיאטרון הקאמרי, שדרות אול המלך 19 (המשכן לאמנויות הבמה).כל הפרטים והכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרון הקאמרי
• עיריית תל אביב
• פרויקט דבק

יעל לבנטל היא שחקנית, סטנדאפיסטית ותסריטאית עם רקורד נרחב בכמה יצירות קומיות משמעותיות מהעשורים האחרונים, ביניהם "החיים זה לא הכל", "אחורי החדשות" של יאיר ניצני, "לא לפני הילדים", "של מי השורה הזאת?" ו"הרצועה". במקביל היא מככבת בהצגות במספר תיאטראות, כאשר ההצגה החדשה שלה – "משכנתא" שנכתבה על ידי אבי נוסבאום, רצה בימים אלו בתיאטרון הבימה (לפרטים וכרטיסים). ב-12.12 היא תשתתף גם בפסטיבל פאנץ', פסטיבל הסטנדאפ החדש של עיריית תל אביב-יפו,עם מופע חדש.

1. המגדלור

זו אהבה כפולה – גם לחנות הספרים בדרום העיר, וגם לקפה המגדלור שליד רידינג. אני ירושלמית לשעבר, ועדיין מתרגשת מזה שבכמה צעדים אני יכולה להגיע לים, אז הליכות הבוקר שלי הן על הים, מפארק הירקון דרך המגדלור לחוף תל ברוך. וכמה מפתיע ומשמח היה לגלות בוקר אחד שבמבנה של המגדלור, שהפסיק לפעול כבר לפני כ-60 שנה, פתחו מקום שהוא הרבה יותר מקפה – הקרנות של סרטים, הופעות מוסיקה, שיעורי יוגה, וגם על השקיעות חשבו. גם חנות הספרים העצמאית המעולה "המגדלור" שבמקווה ישראל היא יותר מחנות ספרים, ויש בה סדנאות כתיבה, שעות סיפור ואנשים שאוהבים ספרים.
מגדלור קפה, רחבעם זאבי 1, ת"א
המגדלור חנות ספרים, מקווה ישראל 18, ת"א

אפילו על השקיעות חשבו. קפה מגדלור (צילום: חן קורין)

2. הבימה

על כל הכיכרות, האולמות, האנשים וההצגות. אולם הבימה 4, שבו בדקתי חומרים של הסטנדאפ שלי במשך שנה-שנתיים (ועד היום), הוא האולם שאני הכי אוהבת לעשות בו את הסטנדאפ שלי; הבימרתף, שבו אנחנו עושים כבר 3 שנים את ההצגה "מעבר לדלת" שאני אוהבת כל כך, במסקין את "מי את חושבת שאת", ובקרוב ברובינא את "משכנתא". זו הכיכר הכי יפה בעיר שתמיד כיף לצאת אליה, ואיך אפשר בלי ה"הלנה" – בר יין שהפך לבית בגן יעקב. אחרי הצגות בהבימה אני אוהבת להעביר לשם ישירות את מה שהרווחתי – לוקיישן מקסים, טאפאסים מעולים, סלט לא קיסר בכלל, ויין. יום עבודה שנגמר בהלנה הוא יום עליז וטוב.
שדרות תרס"ט 2, ת"א

מזמן לא היה כאן אירוע משמח. כיכר הבימה (צילום: שאטרסטוק)

3. שביל האופניים בשדרות רוטשילד

כל שבילי האופניים שמאפשרים לחרוש את העיר באופניים מעולים, ובמיוחד אלה בשדרות רוטשילד. אבא שלי גדל שם, בשדרות רוטשילד 68, בדירונת שהייתה של סבתא שלי בדמי מפתח (הפסדנו אותה במשפט לחברת ביטוח, מבאס). אני זוכרת את ההורים שלי משאירים אותנו אצל סבתא בתיה בשדרה שעוד הייתה רק חצץ, או אדמה, בלי שום תאורה, מבסוטים שהם צועדים משם ברגל לכל מקומות הבילוי בעיר. אבא שלי בתור ילד תל אביבי היה ממייסדי אצח"ה – אגודת צעירים חובבי החי – שאני לא בטוחה, אבל נדמה לי שזו בעצם ההתחלה של החברה להגנת הטבע, שהתחילה שם אצל חבורת ילדים שטיפסו על העצים בשדרות רוטשילד. אני תמיד מתרגשת לדווש שם.

מטפסים על העצים. פריחת עצים בשדרות רוטשילד. צילום: shutterstock

4. גן מאיר

כשרק עברנו לתל אביב, גרנו בחיסין ואז בבר כוכבא, ומשתי הדירות האלה היינו מגיעים עם הכלב המתוק שלנו בוץ לפחות לשעה ביום לגן מאיר. נקשרתי לגן הזה, ולקחתי ללב כל נזק שעוללו לו. אחת הסיבות לעבור לגור ליד פארק הירקון הייתה שהפארק גדול, ולא יכאב הלב על כל פיסת דשא שנהרסת. בסוף כמובן נקשרתי גם לחתיכה ספציפית בפארק.

הגינת הכלבים בבגן מאיר. צילום: כרמי צדוק

5. צוותא ובית ציוני אמריקה

שני אולמות שיש לי אליהם רגשות חמים מימים של התחלות, של ניסיונות. ב-12/12 אני חוזרת למופע בבית ציוני אמריקה במסגרת פסטיבל פאנץ' של עיריית תל אביב. וצוותא היא היום בית להצגה "סביצ'ה" שאני משחקת בה עם ליליאו ברטו, עידן אלתרמן/מעין בלום וליאור אביבי. אור ישראלי כתבה מחזה מבריק, ואלה ניקוליבסקי ביימה וצוותא היא בית חם ואוהב שכיף להיות חלק ממנו. מה זה אומר עלי שמתוך חמישה סעיפים שניים מוקדשים לאולמות תאטרון? מה לעשות שאני שרופה.
אבן גבירול 30, תל אביב

כאן קורה הקסם. צוותא (צילום: www.pikiwiki.org.il, מתוך אתר פיקיויקי)

מקום לא אהוב בעיר

כיכר אתרים כמובן, לא? הולכים בשדרה יפה, הולכים הולכים הולכים, ובמקום להגיע לים נתקעים על כיכר אתרים. איך זה קרה?

איך נפלנו? כיכר אתרים. (צלם: גרשון שלוינסקי, באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו)

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "סיפור פשוט" של תאטרון החאן הירושלמי. שחקנים מעולים, עיבוד ובימוי נפלאים של יותם גוטל, פסנתרן מחונן על הבמה (יאיר סרי) וש"י עגנון. וגם "משל החמ"ל", התערוכה של טליה לביא במוזאון תל אביב על התצפיתניות. אני לא רוצה לכתוב על זה במילים. קחו את הלב שלכם ולכו לראות.

משל החמ"ל מאת טליה לביא, מוזיאון ת"א. צילום באדיבות היוצרת וספירו סרטים

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
בגדול, מאז פרוץ המלחמה כל שיר שיש בו מילים כמו "הביתה", "תחזור", "אמא" וכדומה, גרם מיד לדמעות לזלוג מעצמן. לאורך כל המלחמה נכתבו כל כך הרבה מילים שנכנסו ללב. אז אני בוחרת שיר מהשבוע האחרון – סיון הר שפי כתבה לרום ברסלבסקי, והשיר התפרסם ב"הארץ". אני מצטטת רק חלק ממנו:
"ממך נשוב ללמד/ מה ששכחנו/ במרוץ המטורף/ בגאות המעוורת/ ובאשר שנאה תהום. שמים/ מים/ אור.
יחד אתך נאט, נדם, נשען אל הפתוח
בכח רוחך, הרוח שנשינו/ התר אותנו משבינו/ הרם אותנו/ מהבוץ, מהבור, רום".

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
״פשוט לתת״. אחרי ה-7.10.23 התגייסו כמה חברות שלי, והקימו בוטיק יד 2 של מעצבים, שהכנסותיו הוקדשו לצורכי המפונים והלוחמים. בימים אלה כל הכנסות הבוטיק מופנות לחיילים בכל מחלקות השיקום של שיבא. מלבד פרוייקט ארוחות בריאות בשיבא, ההכנסות מופנות לצרכים נוספים של חיילים בשיקום ממשפחות מעוטות יכולת. בשנה החולפת נרכשו מיטות חשמליות, מזרנים אורטופדים, אביזרים וציוד לדירות מונגשות של חיילים בתקופת השיקום הארוכה שלהם. ומדי פעם מצליחות להגשים גם חלומות מוסיקליים, ולרכוש עבור משתקמים גם כלי נגינה שמלווים אותם, ומעודדים אותם לאורך תקופת השיקום. בואו להיות שותפים לנתינה. בזכותכן ובזכותכם נוכל לתת יותר ולהרחיב את הפרויקט שלנו למחלקות שיקום חיילים בבתי חולים נוספים. אפשר לתרוםדרך עמותת ״נותנים תקווה״, או פשוט לבוא לבוטיק החדש במרכז רחובות (בתקוה שיהיה פופ אפ בתל אביב בקרוב), להתחדש במגוון פריטי אופנה שווים, וכך לתרום. פשוט לתת.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
משפחות שכולות, משפחות החטופים, שורדי השבי, הפצועים הרבים בגוף ובנפש. כל מי שנפגע מהאסון הנורא הזה וממשיך להתעקש על החיים, האור, הים, השמש.

5. מה יהיה?
בתחילת מופע הסטנדאפ שלי אני מבטיחה לקהל שישראל תהייה גן עדן. שמעתי את זה ממישהי מתישהו בתחילת המלחמה, ובחרתי להיאחז בזה. אני מאמינה שעם הכוחות והאנשים שהתגלו פה אחרי האסון שקרה לנו, אפשר יהיה להתחיל מחדש.

• העיר שלי
• תיאטרון
• סטנדאפ

מעולם לא העליתי על דעתי, שיום אחד אמצא את עצמי עומד על הבמה בצוותא ומבצע הצגת יחיד על חיי האישיים, אבל נראה שלא היה מנוס. מתישהו בינואר 2023, החלטתי שהפרויקט הבא שאביים בתיאטרון יהיה טרילוגיה של טרגדיות יווניות מאת סופוקלס, אבל לא הייתי בטוח שאוכל למצוא חיבור רגשי מספק לחומר. בערך באותו זמן, פגשתי את חיה (לא באמת קראו לה ככה). בדייט ראשון, היא אמרה לי שמעולם לא הייתה לה מערכת יחסים משמעותית, ואולי היא בכלל "לא מחווטת לזוגיות". התאהבתי בטירוף.
>>טרנטינו בחר את 20 הסרטים הגדולים במאה ה-21. אחד מהם ישראלי

ביולי 2023, חיה, שבאותו שלב כבר הייתי משוכנע שהיא החצי השני שלי, והתפקעתי מגאווה על כך שהייתי היחיד איתו הצליחה לבנות זוגיות יציבה ואוהבת, שברה לי את הלב באופן שלא האמנתי שהוא מסוגל להישבר. עמדתי מול הבשורה שניחתה עליי ללא יכולת לעשות דבר, חסר אונים מול כוחות הגורל, שלכדו אותי במלכודת ההיבריס ושברו אותי לרסיסים. כל מה שחשבתי שאני יודע על אהבה, על החיים ועל היכולות האישיות שלי נחרב באופן ברוטאלי. קצת יותר מחודשיים אחרי זה, בשבת, התעוררתי מוקדם בבוקר בגלל עוד מתקפה של מחשבות אובססיביות על חיה, ואז נשמעה האזעקה. כמו בתיבת תהודה מפלצתית, שברון הלב שלי הפך בין רגע לשיברון לב של המדינה כולה. פתאום כולנו למדנו מהו חוסר אונים מול כוחות הגורל, בעודנו משלמים מחיר נורא על ההיבריס שלנו ושל המנהיגים שלנו. פתאום כולנו הבנו מה היא טרגדיה.

החיים כטרגדיה יוונית. מתוך התערוכה "שבעה באוקטובר" (צילום: זיו קורן)

כשביימתי את "הטרגדיות של בית אדיפוס", טרילוגיית המחזות של סופוקלס, שהוצגה בבכורה בדיוק לפני שנה באמפי וואהל ואחר כך בהבימה, כבר הרגשתי שגם אני וגם הקהל יודעים בדיוק על מה אנחנו מדברים. בשורה התחתונה, זה היה מסע התחקות אוהב שלי בעקבות שני הגיבורים הטראגיים הגדולים – אדיפוס ואנטיגונה. הכוונה הייתה להישיר מבט להזדהות היתר האישית שלי עם האתוס של הגיבור הטראגי: ההליכה עם הראש בקיר, ההתעלמות מנורות אדומות, ההתעקשות להיות היוצא מהכלל והפניית העורף האידיאליסטית לנורמות חברתיות וצווי שליט. זה היה מסע פנימי כואב, קשה פיזית ונפשית, שהיה גם מספק מאוד וגם מתסכל מאוד, כי למרות המחמאות ומחיאות הכפיים, לעשות הפקת ענק בתנאי פרינג' זאת טרגדיה בפני עצמה.

אחרי שסיימתי – הרגשתי שמשהו עדיין חסר. לפני 2500 שנה, כשהטרגדיות עלו בפני קהל, הן הוצגו בטרילוגיות, בינג'ים של שלושה מחזות ברצף, שסיפרו בדרך כלל סיפור בהמשכים. אלא שאחרי מסע הייסורים של שלוש הטרגדיות, היה נהוג להציג גם נספח קצר, שזכה לשם "מחזה סאטירי" והיה מעין אפילוג משחרר ומסכם, שאפשר לקהל פורקן רגשי קטן לסיום היום המפרך עם עלילות קומיות במידה, בעלות אופי רומנטי-מיני, אף כי גם הם עסקו באותן דמויות ונושאים "כבדים" מהמיתולוגיה.

אדיפוס ואנטיגונה. ציור של הצייר הפולני אנטוני ברודובסקי, (CC: ויקיפדיה)

אם כן, השנה, בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, אני אציג גרסה שלי למחזה סאטירי, שיעסוק באותו סיפור של אהבה ושברון לב עם חיה, שהניע את העיסוק שלי בטרגדיות. זה יהיה נספח כואב אבל גם משעשע, שכמו המחזות הסאטיריים המקוריים עושה פירוק והרכבה מחדש למוסכמות הז'אנר, אבל דרך פריזמה קלילה ומודעת לעצמה. אותו גורל מתעתע שהפיל עליי את הסיפור הזה לפני שנתיים וחצי, יצר כעת מצב בלתי סביר, שבו מבלי שבכלל התכוונתי, אני הולך לבצע אותו בעצמי. נראה שזה חלק מהמסע הזה שאני חייב להשלים, וזה אף פעם לא יכול היה להיות אחרת.

בשלב מתקדם בעבודה על ההצגה, באחד הסשנים עם שני שבתאי המבריקה, שמלווה אותי אמנותית מטעם הפסטיבל, היה לי רגע של גילוי מרגש, כשהבנתי שגם ב"פרויקט חיה" אני עושה את מה שעשיתי ברוב יצירות שלי: לנסות להקים לתחייה את העבר כדי לרפא את ההווה. תמיד האמנתי שפעולת ההחייאה הבימתית הזאת, והדיאלוג עם הקהל שנוצר עליה ובאמצעותה, לוכדת משהו עמוק במהות התיאטרון ותפקידו החברתי. ההבדל הוא שקודם עשיתי את השטיק הזה עם קלאסיקות כמו "הנסיכה האמריקאית", "האם יש מקקים בישראל?", "הגולם" ו"מלכת אמבטיה", או עם סיפור מלחמת העצמאות ב"1948".

מרט פרחומובסקי. (צילום: יח"צ)

ב"פרויקט חיה", מה שאני הולך להקים לתחייה הוא העבר הפרטי שלי, חומרי הגלם הם הארכיון המאולתר של סיפור האהבה ושיברון הלב הזה – תמונות, צילומי מסך, דפי יומן ישנים – וההווה שאני מבקש לרפא באמצעותו הוא ההווה הכי אישי וקרוב. כמו בעבודות הקודמות, גם ב"פרויקט חיה" הדרך לריפוי עוברת קודם כל דרך הודאה בכישלון: אי אפשר באמת להקים את העבר לתחייה. כן אפשר, ואולי אפילו חיוני, ליצור משהו אחר, שניזון מהעבר, מנהל איתו דיאלוג, ובעצם ממציא אותו מחדש. לא להכריח את ההווה לדבר בשפת העבר, אלא להרפות ולנסות לתת להם לשוחח זה עם זה. אני חושב שהניסיון הזה הוא הדבר הכי מרגש והכי אנושי שיש.
פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא בניהולם האומנותי של עדי גורל ומולי שולמן חוזר זו השנה ה-27 ויעלה בין ה-4-9.12 במתכונתו המסורתית על 3 במות שונות בסוף השבוע הראשון של דצמבר, ומיד בעקבותיו עם עוד 3 ימי הצגות אורחות שליקטה נועה שכטר. ההצגה הקצרה "פרויקט חיה" תעלה בפסטיבל במסגרת מקצרון "אישי קצר" באולם "צוותא 2".

• תיאטרון
• יוצרים כותבים
• הצגות קצרות

>> רעות עג׳מי (כדאי שתעקבו) היא שחקנית וסטודנטית לקולנוע, גרה על שוק לוינסקי בתל אביב עם מיליון שותפים (שלושה), עובדת עם ילדים מהממים על הרצף, לשעבר אלופת ישראל בג'ודוו. בימים אלה היא משחקת בהצגה"מכתבים לחייל בחזית"מאת מאיה ערד יסעור ובבימוי צבי סהר, מנהלו האמנותי ובמאי הבית של אנסמבל עיתים. ההצגה תעלה בפסטיבל תמונע שיתקיים בסוף החודש (29.11 21:00 // 30.11 19:00) ואתם בטח רוצים להיות שם.פרטים וכרטיסים כאן.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. שוק לוינסקי

ידוע שהמקום שהכי טוב לעשות בו קניות זה המקרר של אמא, מה שמאפשר לעשות השלמות ולבלות בשוק הכי טוב בעיר הלוא הוא שוק לוינסקי. אני אתחיל מלופו, מעדניה פצפונת שקיימת למעלה מ-50 שנה. בסמטה ממש ממול פיצה לילה, מסתתרת פנינה שפתחה לי את החיך לחצילים ודגים מעושנים ששווים את הריח! והמוכרים שם הם הדבר הכי אדיב שתפגשו.
לופו // מרחביה 6 תל אביב

2. המוציא לחם

מאפייה מתוקה של שתי נשים מדהימות שמפיצות אהבה וקבלה. אין אושר גדול יותר מלהיכנס לשם בבוקר – המקום מוצף בריח של לחם ושוקולד חם.
לוינסקי 40

3. חנויות יד שנייה

אני קונה בעיקר בגדי וינטג' ויד שנייה ובשוק יש מבחר עצום של חנויות. תמיד אפשר למצוא מציאות ב-Triangle בעד ארבעים שקלות וממש ליד Segunda עם פיסים מגניבים במחירים שפויים, והמוכרים תמיד יפנקו במיני קולה, שאני בתכלס באה בשביל זה…
טריאנגל /סגונדה /לוינסקי 35 תל אביב

4. המבצר

הוא מקום די חדש והאמת שאני לא כל כך יודעת איך להגדיר אותו, בית קפה, בר של שתי קומות בלילה, חלל אמנות, הקרנות סרטים הופעות ומסיבות. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה החלל העצום הזה, מלא הנרות, ריגש אותי ממש ומצאתי את עצמי ממליצה עליו לכל מי שרק פגשתי. נראה לי מגניב להגיע אליו.לא הרבה יודעים עליו בינתיים. אז תשמרו בינינו 😉
משה מאור 3 תל אביב

המבצר הנסתר. 4T Cafe (צילום ידין בן לולו)

5. החניון

גם זה מקום חדש, גם אותו אני לא כל כך יודעת איך להגדיר (מבינה דרככם שאוהבת חיות לא מזוהות), אז אקרא לו חניון רב תרבותי, זה נשמע טוב. כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה ידעתי שזה המקום שאחגוג בו יומולדת 30 (מחפשת כבר הרבה זמן מקום). החלל גדול ופתוח, עושים שם אירועים, שווקים של בגדים, אוכל, יש שם בר מגוון ודי.ג'יים מדהימים, מושלם למסיבות ויש מישהי שעושה קעקועים, אז כזה הכל מהכל.
הרבי מבכרך 7 תל אביב (פלורנטין)

רגע, זה כחול לבן? חניון (צילום: אורי וילדר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

בניייה בנייה בנייה.
בונים לי חמישה מטרים מהחלון… בניין יפהפה ,אבל אני מתעוררת מקדיחות כבר שלוש שנים ב-7 לפנות בוקר.

ריח השתן ברחובות פלורנטין.
רק כשיוצאים מהעיר או מהאזור מבינים את גודל הבעיה.

והתחנה המרכזית החדשה.
מקום עם כל כך הרבה פוטנציאל. בגלל זה כל כך קשה להיכנס אליו. הוא עומד דומם, כאילו הזמן עמד מלכת, אבל ממשיך לזהם את הסביבה. לא פעם הלכתי שם לאיבוד ובשביל למצוא אוטובוס צריך להגיע לפחות 20 דקות מראש ואני גם ככה מאחרת לכל מקום וזה מספיק מלחיץ.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"רק לביקור" סרט קצר של עידן ארגוב שגם שיחק את התפקיד הראשי בכישרון רב לצד ריקי חיות הנפלאה והרגישה כל כך. דרמה קומית מטורפת ומצחיקה עד דמעות. אמנם ליהקתי את הסרט, אבל ראיתי אותו פעם ראשונה על מסך גדול יחד עם הקהל בסינמטק ואני חושבת שבחיים לא הייתי עדה לצחוקים כל כך קולניים,
ובטח לא בסינמטק. סרט שפותח את הלב וגורם לכם להתקשר לאמא להגיד לה כמה אתם אוהבים אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה בזמן המלחמה?
"שום דבר לא בסדר" של רני סער. ניסיתי להתחמק מלצפות בסרט הזה ששודר בכאן 11 כי ידעתי שהוא יהיה לי קשה. ואז ממש במקרה ישבתי לדרינק עם חבר בקולנוע יפו (עוד מקום שאני מאוד אוהבת) כשפתאום אנשים קראו לנו להיכנס לסרט. לא ידעתי במה מדובר. הסרט עצמו קשה לצפייה, אבל מעצים כל כך. יצאתי גמורה ובוכיה אך מלאת תקווה. הסרט עוקב אחרי נוגה פרידמן, אלמנת מלחמה שאיבדה ב-7.10 את אהובה ואב שלושת ילדיהם, עידו רוזנטל. אנחנו נחשפים לאישה כל כך חזקה, אמנית מיוחדת ואמיצה שמגדירה את עצמה מחדש מול הנורמות המצופות מאלמנות בישראל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל עמותה של חיות – היצורים הכי טובים שמקיפים אותנו. ו"עומדים ביחד",תנועה חשובה שפועלת לשיוויון אמיתי, לצדק ולמילה שהפכה כבר לגנאי – שלום. למרות שהרבה יחלקו עלי, אני חושבת שזה הארגון שהכי שמר עלינו ועל מצפוננו במלחמה הזאת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה?
הייתי רוצה לפרגן לכל מי שממשיך ללכת להפגנות של החטופים.
ולרעות ענבר– אני עוקבת אחריה והיא עושה עבודה כל כך חשובה. הסרטונים שלה סופר מעניינים. היא נותנת לי תקווה ונותנת מילים לרגשות והתהיות שלי על המצב, והכל בצורה כל כך נגישה וקולחת. יצא לי לפרסם כמה פעמים פוסטים שלה ואנשים התבלבלו וחשבו שאני היא והברכות שאני קיבלתי… אני מורידה בפניה את הכובע רק על ההתמודדות.

מה יהיה?
אני אופטימית מטבעי למרות שאובייקטיבית המצב לא טוב. מקווה שנצליח לשקם את עצמנו. לגבי אמון במערכת, בפוליטיקאים והשיח המפלג, אני חושבת שאנחנו די אבודים בחלל. מקווה שנוכיח לעצמנו אחרת. אני רוצה להאמין שזה תלוי בנו, ויום יבוא ונוכל ללכת בגאווה בעולם, אבל תשאלו אותי עוד פעם אחרי הבחירות…

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• שוק לוינסקי
• המבצר
• החניון
• בגדי וינטג'
• יד שנייה