נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>

לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.

ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.

המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.

הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.

בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.

הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).

אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.

רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.

לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עצבה הילה דוד), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים

• ביקורת הופעה
• תיאטרון
• קאמרי
• מחזמר

יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בחיים. לא הרבה, אבל ישנם. ואחד מהם, מינורי ככל שיהיה, הוא שכבר 35 שנה לפחות שאפשר להיות בטוחים שבחול המועד פסח אפשר יהיה לראות כמה הצגות יחיד מיוחדות וטובות. זה קורה בזכות התיאטרונטו, הפסטיבל לתיאטרון יחיד מיסודו של יעקב אגמון ז"ל ובניהולה של גילה אלמגור-אגמון שתבדל"א, והנה פסח כבר באופק אז גם הוא.

>> מצבי הרוח של תזמורת המהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם
>> לא רק יום בשנה: בסינמטק יקדישו שבועיים לקולנוע של נשים ועל נשים

בחול המועד הקרוב (6.4-4.4) ייצא לדרך הפסטיבל בפעם ה-35, כשהפעם הוא מתקיים גם בהרצליה (מרכז תאו), ומעבר למשכנו הקבוע בשנים האחרונות בתיאטרון יפו, הוא גם יסתעף להצגות בבי"ס ניסן נתיב שבפאתי שוק הפשפשים ובתומשיה, חלל התרבות האינטימי של תומר שרון בשדרות ירושלים. הפסטיבל יציע השנה 6 מונודרמות חדשות ו-7 הצגות קצרצרות (עד 15 דק') במסגרת מסלול ה"קצרנטו". היצירות השונות נותנות ביטוי למציאות הישראלית המורכבת בה האישי והלאומי מתמזגים, צוללות אל מעמקי הנפש האנושית, נוגעות בשאלות קיומיות של בדידות, שכול ויחסי כוח, ומשלבות סאטירה חברתית נוקבת.

השנה יופק גם ערב מיוחד תחת הכותרת "צו השעה!", במסגרתו חברי ההנהלה האמנותית של תיאטרונטו גילה אלמגור-אגמון, דניאל כהן-לוי, ושמעון מימרן, עולים למגרש בערב עם צ'ייסרים, יין ומונולוגים בהגרלה. עשרה מחזאים ומחזאיות נבחרים נענו לאתגר: לכתוב טקסטים המגיבים למציאות הפוליטית, החברתית והאישית בימים הסמוכים לפתיחת הפסטיבל. באירוע אינטימי, הקטעים, הסדר והמבצעים יבחרו על ידי הקהל בהגרלה שתתרחש באותו הערב ובה ייפגשו גילה, דניאל ושמעון עם הטקסטים בפעם הראשונה (ראשון 5.4, 19.30 בתומשיה).

הצגות התחרות השנה:
"היי שקטה" של היוצרת והשחקנית אליענה מגוןהמשרטטת את דמותה של אשת המילואימניק כגיבורת על מותשת שנדרשת להחזיק את הבית ולהכיל את הפוסט טראומה של בעלה
"גן רסיסים" – הצגה המבוססת על סיפור אישי, מצחיק ונוגע ללב של מוכר פיצוציה שנכנס כשותף שקט לניהול גן של ילדי פליטים במטרה להביא את המכה הגדולה. בהמשך דווקא הילדים הם אלה שמלמדים אותו מהו רווח אמיתי ומעניקים לו משמעות חדשה לחיים
"גדליה" – עיבוד מודרני ומוזיקלי של תומר שרוןלנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל, המעביר את הסיפור מוול-סטריט של המאה ה-19 לסדנת סופרי סת"ם בישראל של היום
"כלא: פרויקט על אסיר" מאת דורון כוכבי, החוקר את חייו של אדם בבידוד מוחלט ומעלה שאלות חירות ואנושיות
"הפינגווין" – עיבוד לספרו של אנדריי קורקוב, סאטירה פוליטית שחורה על סופר הכותב הספדים לאנשים שטרם מתו באוקראינה המושחתת
"עד הבית" – הפקה של תיאטרון הנפש –בהשראת סיפור חייו של שנסלה מונגוליה

במסגרת מסלול ה"קצרנטו" (הצגות עד 15 דקות) יעלו יצירות בשני מקצרונים:
מחווה לפרופ' נורית יערי ז"ל בשם"איך קוראים לנביא" מאת מיכל אהרוני(שהייתה תלמידתה של יערי) בביצוע של רבקה מיכאלי ובבימויה של תמר קינן, על מרצה ששוקעת אל השכחה ובטוחה שרק אם תיזכר בשמו של הנביא תינצל
"זמן" מאת רובי קסוס ובביצוע של יגאל שדה– סיפורו של אב ששכל את בנו במלחמה בעזה ומנסה לאחוז בתחושת הזמן שחמקה
"אב טיפוס" של ארז חן ובביצוע דולב אוחנה– קומדיה נוירוטית על אבהות וחרדה
"עכשיו כבר לא מתאים" מאת עדי רהטובביצוע דורון טאובר, על עובדת סוציאלית תל אביבית המקבלת צו מילואים ביום בו הסתיימה המלחמה
"תקשיבו לי טוב" מאת עידו סתרובביצוע ניר ברק – סאטירה מושחזת על רטוריקה, צדק והסברה
"רטרוספקטיבה" של דור רגב– מופע המעמת אדם וחפצים מול קול שולט מן העבר
"לא התקבלתי" מאת אביה ברוש, מונודרמה קומית-טרגית החושפת את מאחורי הקלעים של עולם המשחק וההתמודדות עם כישלונות

התיאטרונטו נוסד בשנת 1990 ע"י יעקב אגמון ז"ל ומנוהל כעת על ידי רעייתו השחקנית גילה אלמגור-אגמון ועמותת "קיפוד הזהב", כאשר הקו האמנותי של הפסטיבל נשמר מתחילתו – פסטיבל של הצגות יחיד שהזרקור ניתן לעבודת השחקן. הוועדה האמנותית כוללת את גילה אלמגור-אגמון ואת היוצרים והשחקנים דניאל כהן-לוי ושמעון מימרן. הפסטיבל מתקיים בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב- יפו (באמצעות חברת אתרים יפו העתיקה) שמעניקה לו תקציב, חללים להצגות וחשיפה. אתם רק צריכים לרכוש כרטיסים ולבוא.
>>פסטיבל תיאטרונטו ה-35, 6.4-4.4 חול המועד פסח,כל הכרטיסים כאן, פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרונטו
• תומר שרון
• רבקה מיכאלי
• גילה אלמגור

>> עינב קגן היא שחקנית ויוצרת, והצגתה החדשה "בואו לאכול אותי" – יצירה המציגה את האספקטים הקומיים והטרגיים שבאובססיה כפייתית (OCD), בבימויו של גיל עברי ובהפקת תיאטרון הקוקיה – היא מופע תיאטרון קולינרי אינטראקטיבי שבו הקהל יושב סביב שולחנות, כשבזירה הפנימית עינן (עינב קגן), שפית גורמה צעירה, ושגיר (שגיא פומרנץ) העוזר המעריץ, מארחים ועובדים בסנכרון מטורף; הם מזמינים את הקהל למסע אל ילדותה של עינן, דרך מנות פשוטות וזיכרונות אינטימיים מהם ילמדו להכיר אותה. עינן מורה לאורחים לעקוב אחר חוקי הארוחה, כך שלא יסטו מהמסלול ולא יהיו טעויות. רק כך עינן מאמינה שיהנו. מי שטועה – נענש על ידי השפית. "בואו לאכול אותי" מציגה בקביעות בהמרץ2,ההצגה הקרובה ב-10.3 והכרטיסים שלכם כאן.

>> מצבי רוח של מהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם // רועי אופנהיים
>> משפחות כאלה: שתיקה והרעבה וילדה אחת ששואלת למה // אוריה ג'ורג'י

יש לי חוקים לאיך אתם צריכים לאכול את האוכל שלי. אם לא תעמדו בהם, אני אקח לכם את הצלחת. זה נשמע הגיוני, לא? ברוכים הבאים לתוך הראש שלי.

הייתי בכיתה א׳ כשניגשתי למחנכת ואמרתי לה שאף אחד לא רוצה לשחק איתי. עולה חדשה, כל הילדים הכירו מהגן ואני לא. עברתי חרם פעמיים בשני בתי ספר שונים. הפסקות בהן הסתובבתי לבד בהפסקות, בניתי לעצמי עולם פנימי שלם רק כדי לא להיות בודדה. אז המוח שלי עשה את מה שמוחות עושים כשהמציאות לא משהו – הוא בנה מציאות חדשה. אם אעשה את זה בדיוק ככה, לא יפגעו בי שוב. כי זה לא שפוגעים בך – זה שאם תעשי הכל נכון, לא יפגעו בך שוב.

הכול נובע מאובססיה די פשוטה ואנושית: אני רוצה שכולם יאהבו אותי, ואני רוצה לשלוט באופן מוחלט על האינטראקציה שלי עם העולם. פשוט, לא? זה מה שקורה כשילדה בודדה מנסה להבין איך לא להיפגע שוב.שנים אחר כך, בסדנת חיילים בסמינר הקיבוצים, התבקשתי ליצור תרגיל אישי שמערב אוכל. הושבתי את כל הקבוצה סביב שולחן ואני מפרפרת סביבם, מנסה שיאהבו אותי. הקינוח היה אני. ממש אני. זה היה אמור להיות מטאפורה על רצון להיות אהובה, לקבל אישור.

ההומור הוא מנגנון ההגנה שלי, בכל תחום בחיים והוא גם דרך העבודה שלי – ברשתות, ביצירה וגם בהצגה הנוכחית. בחרתי לעבוד בפריזמה קצת ליצנית כדי שיעבור חלק יותר בגרון. הליצנות מורידה את האיום ויוצרת אמון. היא נותנת לי להקצין, להביא גוונים מורכבים, להגיד דברים קשים בלי שזה ירגיש כבד מדי. הקהל חושב שהוא בא לעשות צחוקים וכיף, ולאט לאט אני מושכת אותם לתוך העולם הפנימי והפצעים של הדמות.

זה לקח שש שנים להפוך את זה להצגה שלמה. פיתחתי את הגרעין במהלך לימודי בניסן נתיב ירושלים ובליוויים, וכש"תיאטרון הקוקייה" הרימו את הפרויקט, גילי עברי נכנס לתפקיד הבמאי ויחד עם שגיא פומרנץ התחלנו לעבוד. בהצגה אין ממש סיפור מסורתי. מה שחשוב הוא החוויה. ובשביל שהקהל יבין מה זה לחיות עם הצורך הזה – לשלוט באופן מוחלט על כל אינטראקציה, לרצות שיאהבו אותך אבל רק בתנאים שלך – הוא חייבים להיות חלק.

המוטיב של הארוחה: "הלקוח תמיד צודק" מול "אני תמיד צודקת". אני רוצה שהאורח הכי יהנה, אבל הוא הכי יהנה רק אם יעשה את זה איך שאני אומרת. זה המתח שמניע אותי – צורך עמוק להיות אהובה, לצד צורך עמוק לשלוט על כל פרט.ולכן כל ערב נראה אחרת. כי אם הקהל לא עומד בחוקים, העונשים משנים את מהלך הערב. אני יכולה לקחת להם את הצלחת, הם לא יקבלו עוד. אלו הרגעים בהם השליטה נמלטת, וזה הופך להיות הכי אמיתי. כי בעצם על זה ההצגה – על הניסיון הנואש לשלוט ועל ההבנה שאי אפשר.

הסיפור שעל הבמה לא כולו ביוגרפי. אבל התחושה אמיתית מאוד. התחושה שאם אעשה בדיוק נכון, אם אמלא את הכללים, אצליח למנוע את הפגיעה הבאה. זו תחושה שהרבה אנשים חיים איתה בשקט. בגלל זה היה לי חשוב שהקהל יחווה, לא רק יבין. שייכנס לנעליים האלו לרגע. שירגיש איך זה כשהמציאות תלויה בהתנהגות שלך.כי בסוף, אולי ההצגה היא בעצם על הרגע שבו מפסיקים לאכול לבד. ואולי, אם תעמדו בחוקים, נהפוך לחברים הכי טובים.
>> "בואו לאכול אותי" רצה עכשיו ב'המרץ 2', תל אביב

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• המרץ2
• טור אישי

דליה שימקו היא שחקנית, במאית תיאטרון ומחזאית ישראלית שאתם מכירים מאינספור תפקידי קולנוע וטלוויזיה שעברה בהם לאורך קריירה בת יותר מ-40 שנה, אבל לעד תיזכר בתפקיד הפריצה שלה, בסרט "נועה בת 17". מאז שנת 2003 היא כתבה, ביימה ועיבדה לבמה הצגות רבות במסגרת אנסמבל אספמיה, עמותה בניהולה המייצרת תיאטרון פרינג', ופועלת מתיאטרון תמונע. את המחזה החדש ביותר שלה ושל האנסמבל, "השתקפויות", תוכלו לתפוס במהלך חודשי מרץ-אפריל בתמונע. כאן מוצאיםפרטים נוספים וכרטיסים.

>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר

1. תיאטרון תמונע

תמונע הוא הבית של אנסמבל אספמיה כבר עשרים ושלוש שנים – שזה במונחי תל אביב כמעט נצח. יש במקום הזה משהו נדיר: גם אנדרגראונד, גם מוסד, גם מחוספס וגם מחבק. ובעיקר – אינטימיות אמיתית בין במה לקהל. קרבה אמיתית בין קהל לשחקנים, ככה תיאטרון צריך להיות.
שונצינו 9, תל אביב

2. הים

אני לא מגיעה אליו מספיק, אבל עצם הידיעה שיש ים בתל אביב מנחמת אותי. זה כמו חבר טוב שאת לא רואה הרבה, אבל שמחה שהוא קיים. לצוף בים שקט זה אחד מרגעי האושר שלי.

3. בית האמנים דה וינצ’י

אהבה חדשה יחסית. מקום יפה, חדש, נוצץ, כמעט הייטקי מדי לאמנים שמורגלים בקירות מתקלפים. חדרי חזרות, סדנאות, תנועה בלתי פוסקת. אבל הזיכרון שנשאר איתי דווקא שקט: תחילת המלחמה. המקום נפתח והזמין אמנים פשוט לבוא להיות יחד.
לאונרדו דה וינצ'י 14, תל אביב

4. גן יעקב

גינה קטנה עם היסטוריה פרטית מפוארת. הנשיקה הראשונה שלי התרחשה שם, מתחת לעץ הגדול שראה הרבה נשיקות בחייו הארוכים. שנים אחר כך, בקורונה, שוב מצאתי שם נחמה.
שדרות תרס"ט 2, תל אביב

5. קומפלקס התרבות

האופרה, הקאמרי, מוזיאון תל אביב, בית אריאלה – צפיפות מבורכת של אמנות במרחק הליכה. מקום שמאפשר לעבור מתערוכה להצגה, ממחול לאופרה, מספר לקפה. זאת תל אביב שהתאהבתי בה. ואז הכיכר הזו הפכה לכיכר החטופים. בהתחלה זה נראה לי קטן מדי להכיל את גודל הכאב, אבל עם הזמן היא נעשתה לב עצוב וחזק.
שדרות שאול המלך 25, תל אביב

מקום לא אהוב

קשה לי להצביע על מקום אחד לא אהוב. אני פשוט לא אוהבת שתל אביב הפכה להיות חפורה כולה. לפעמים יש לי תחושה שאני מסתובבת בתוך תפאורה לסרט ממלחמת העולם הראשונה, ושעוד רגע יפציעו חיילים מתוך השוחות. אי אפשר לזוז, הכול אבק, רעש, חסימות אינסופיות. עיר שהיא גם אתר בנייה וגם ניסוי בסבלנות אנושית. ואני רק מקווה לזכות לראות את העתיד היפה שכל זה מבטיח.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
“הגבירה מאבו דיס” של עדילי ליברמן ונדב בושם. מופע שגרם לי לצחוק מכל הלב העצוב והמותש. שנון, פרוע, חד ומדויק להפליא. כזה שמצליח להיות קורע מצחוק בלי לוותר על עומק ועל כאב דק שמסתתר בין הפאנצ’ים. תענוג נדיר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
באופן אולי מפתיע – הספר “חטוף” של אלי שרעבי. יצירה עם עוצמה אנושית מטלטלת, שהחזירה לי משהו בסיסי אך יקר: אמונה בכוחו של האדם. שרעבי הוא, בעיניי, גיבור נפש.

עטיפת הספר "חטוף" של אלי שרעבי

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עדי ישראלי. בת 28, קול אמיץ, חד וצלול. אקטיביסטית בלתי נלאית בנושאי החטופים, מגדר והמאבק על הדמוקרטיה. תזכורת חיה לכך שאכפתיות היא עדיין עמדה רדיקלית.

מה יהיה?
אין לי מושג מה יהיה. אני רק יודעת למה אני מקווה שלא יהיה: שלא תהיה עוד מלחמה, ושלא נחיה תחת מציאות שמכרסמת בדמוקרטיה. מעבר לזה, התקווה שלי פשוטה – שיהיה כאן טוב כמו שמגיע לאנשים היצירתיים, הערכיים ומלאי התשוקה שחיים כאן.

• העיר שלי
• תיאטרון
• תיאטרון תמונע
• פרינג'

>> "אמא שלי קראה לי רוטווילר" היא הצגת היחיד החושפנית של אוריה ג'ורג'י, שחקנית וסטנדאפיסטית, זוכת בפרס הכתיבה בפסטיבל ירושלים לתיאטרון. בהצגה נכנסת ג'ורג'י עמוק אל תוך האנומליה המשפחתית הבלתי מדוברת של ילדותה, בית רווי בהיפוכי תפקידים, עונשי שתיקה והרעבה, וילדה אחת שהיא הכל למעט ילדה – חיית מחמד, שליחה, מרגלת ומטפלת זוגית. לכבוד יום המשפחה ביקשנו ממנה לכתוב כמה מילים על המסע הנפשי שעברה בתוך היצירה. ההצגה הקרובה: ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.הכרטיסים שלכם כאן.

>> מדיטציה עם די.ג'יי ואופרה של יוני רכטר לילדים. זה פסטיבל
>> מי צריך את משרד התרבות: קבלו את פרסי התיאטרון של תל אביב
>> מי יודע מדוע ולמה: ביום שבת יוצאים עם המשפחה בפיג'מה

יש גם משפחות כאלה.
"הבית שלי באמת נשרף עכשיו? או שזה דימוי?"' שאלתי את השוטרת שגבתה ממני הצהרה על המדרכה בשפירא, מול מה שעד לפני רגע היה ביתי השכור ועכשיו הוא זירה אפופת עשן בה גיצי שריפה מסרבים להיכנע אל מול מאות גלוני המים המוזרמים כנגדם.

"נו?"' היא מזרזת אותי במבט כדי שאסיים לחתום על ההצהרה המילולית שמסרתי לה והיא הקלידה לאייפד המשטרתי ואני נעורה לגלות שאני עורכת מבלי שנתבקשתי, עושה יד וזכר לעצמי שאיבדה הרגע את כל רכושה אבל לא את הדחף להוסיף סימני פיסוק ולרווח טקסט מוקלד. הבית שלי באמת נשרף באותו הלילה, אך יותר מאשר נשרף ביתי הפיזי ששכרתי בשכונת שפירא, בעיקר נשרף אז כל יסוד לבית ממנו הגעתי.

כחודש וחצי לפני אותו לילה חגגתי 31 שנים. מלאכת ה"חגיגה" הייתה מורכבת מהרגיל, שכן הלב שלי היה דרוס ושבור וכנראה שגם סבלתי מאיזו ירידה קוגניטיבית זמנית, כי היה נדמה לי שהפתרון יהיה לרדת לסיני יחד עם הוריי, אלו שיחסי עימם מעולם לא ענו על גדר הנורמה. ואכן נסענו, ואכן חגיגה לא הייתה, ואכן גם ריב גדול היה ומאז – דממת מדבר. שנתיים וחצי עברו מאז, שנתיים וחצי ספציפיות מאוד בכל מישור – לאומי, אישי, מקצועי, מה ההבדל בינהם כבר – והשקט עודנו. הוריי עדיין לא החליפו איתי מילה.

השוטרת מבקשת חזרה את האייפד, אני חותמת על אף שלא סיימתי לערוך את הפסקה האחרונה. "לקחת את הפלאפון שלך? רוצה לצלצל למישהו? יש לך משפחה? איפה ההורים שלך גרים?", היא שואלת משל הייתי ילדה שהלכה לאיבוד במרכזון השכונתי. "הם אינם", אני משיבה ומשלימה רגע לפני שהיא מנחמת – "הם בחיים, פשוט לא בחיים שלי".

את הפרט ה"שולי" הזה בחיי – עונשי שתיקה כדרך חיים, אני מכירה מילדות. ה"מתנה" שקיבלתי באותו יום הולדת בסיני אינה חדשה, אפילו די ממוחזרת ובוודאי לא הפתעה למי ששפת האם שלה היא שתיקה. הפרט השולי הזה הוא הפרט הכי עקבי בחיי ועם זאת – זה שתמיד ביקשתי להסתיר מכרטיס הביקור שלי, ועשיתי זאת בהצלחה יתרה. תלמידה מצטיינת, חיילת למופת, כותבת למחייתי ודוברת באופן חלקי אך משכנע חמש שפות – לאף אדם בחיי לא היה ולו רמז לכך בשום שלב ששפת האם שלי היא שקט: החל מהטיפול הסטנדרטי של התעלמות הנעה בין שבועות לחודשים כשהילדה שהייתי לא שבה עם ממצאים מספקים מריגול אחר אבי אליו נשלחתי על ידי אמי שלי, שיח עשיר בחיקויים של נביחות-כלב שהחליפו מילים קוהרנטיות אם ממש התעקשתי לקבל התייחסות, הייתה גם אסכולת פינוי צלחת האוכל שלי מהשולחן בטרם הנחתי בה כף מזון אחת שדרשה אפס תנועת שפתיים מכל המעורבים.

גם כשביתי השכור והנאה עלה באש, בדיוק חודש וחצי אחרי ה-7.10 הזכור לכולנו בבשר, לא השתנתה עמדת הוריי המתבצרים בהקשחת העורף כמתודת אילוף והכנעה, ולכך אני רגילה. מה שלא היה רגיל, הייתה התקופה – המלחמה, מאות חטופים, העמידה בכיכר החטופים מידי שבוע לצד משפחות שנאבקות לקבל את אהוביהן חזרה. הדיסוננס הזה צרח עליי. בנסיעות ארוכות שבתי בראשי אל אותה שוטרת מהלילה ההוא וניסיתי להסביר לה "למה" הם לא מדברים איתי.

זו כנראה תגובת נגד, שככל ששקט בעורפי נושף כך אני מלל מלל ארדוף. אמנם בלדברר את הנושא הזה החוצה לא הצטיינתי במעגלים האישיים שלי, אך אחרי שנה של שיחות עם שוטרת בדמיון – כתבתי הצגה על המשפחה הא-נורמלית שלי. טראנס כתיבה סחף אותי פנימה וממנו התעופפתי החוצה יותר מפעם אחת, שומעת קולות שאומרים "אינך גולדה מאיר, על שום מה את כותבת אוטוביוגרפיה?", אבל העט המשיכה לבקש את הנייר, הדפים הועתקו בלילות אל קבצים בענן. איכשהו כבלתי אל הסיפור גם את אנה קארנינה ואת אנה פרנק.

בכל פעם שביקשתי לרדת מהנסיעה שאני ורק אני בחרתי לצאת אליה, הזכרתי לעצמי שאני עושה זאת עבור לב אחד בקהל. לב פלוני שאני כנראה עדיין לא מכירה. אם מישהו היה מספר לי אי מתישהו שיש גם משפחות כאלה, אולי הייתי פחות יצירתית בשקרים שהגיתי למורות בתיכון כדי לנמק מדוע הוריי לא יגיעו לאסיפת ההורים. אולי אם הייתי קוראת ספר כזה או רואה הצגה כזו הייתי פשוט ניגשת לרכזת ומסבירה שאמא שלי לא מדברת איתי, היא גם קוראת לי רוטווילר מידי פעם, ואז נובחת ונכנסת מחוייכת חזרה לחדרה.

שנתיים וחצי אחרי אותו לילה, ההורים שלי עדיין לא מדברים איתי. הדירה ההיא שופצה, אני לא גרה בה. החטופים חזרו, המלחמה לא תמה. אם אפגוש את השוטרת ההיא יום אחד, אבקש רק לסיים לערוך את הפסקה האחרונה בהצהרה שבאייפד שלה ולהוסיף: "יש לי משפחה, משפחה קצת אחרת אבל, הרכבתי אותה מחברים שנבחרו בקפידה. אני יכולה לצלצל לחברה?".
>>"אמא שלי קראה לי רוטווילר", ההצגה הקרובה:ראשון, 22.2 20:30, צוותא 2.פרטים וכרטיסים כאן.

• יוצרים כותבים
• יום המשפחה
• תיאטרון
• תיאטרון פרינג'
• צוותא
• טור אישי