• Facebook
• Twitter
• Email

אם יש דבר אחד בעולם שלגיטימי לתאר אותו בשם התואר "אורווליאני", הלוא זה השימוש הקלוקל בשם התואר "אורווליאני" (לשם התואר "קפקאי", לעומת זאת, אין ולו שימוש לגיטימי אחד. די עם זה). ב"שיחדש" הפוליטי שלנו, שם התואר "אורווליאני" מתכוון לתאר כיבוס מילים – אבל אורוול כלל לא התכוון לכיבוס של מילים, הוא התכוון לכיבוס של מחשבות.

"הרעיון שהמחשבה זהה לשפה הוא דוגמה למה שאפשר לכנות אבסורד מקובל: קביעה המנוגדת לגמרי לשכל הישר, אבל כולם מאמינים בה משום שהם זוכרים במעומעם ששמעו אותה באיזה מקום", כותב הבלשן סטיבן פינקר בספרו "האינסטינקט הלשוני", ומתכוון לומר שכולם זוכרים במעומעם שקראו את הקביעה הזאת ב"1984". "אם המחשבות תלויות במילים, איך אפשר להמציא מילה חדשה בכלל? איך ייתכן שילד יכול ללמוד מילה? איך ייתכן תרגום משפה לשפה? אין שום ראיה מדעית ששפות מעצבות במידה ניכרת את דרכי החשיבה של דובריהן".

את המוח אפשר לשטוף, אבל מחשבות אינן מתכבסות לעולם. אפשר לשכנע אדם לקרוא ל"מלחמה" במילה "שלום", אבל אי אפשר לגרום לו לחשוב שמלחמה היא שלום. אפשר אפילו לשכנע אדם שהמלחמה הכרחית לשלום – ומפעם לפעם היא באמת הכרחית לשלום – אבל לעולם, לעולם לא ניתן לשכנע אף אחד שמלחמה היא שלום. כלומר, אפשר, אבל אז המילה "מלחמה" פשוט תהפוך את משמעותה למשמעות המילה "שלום", ולהפך.

בכלל, רק בקושי רב ניתן למצוא פה ושם הבדלים שוליים בין דפוסי המחשבה של דוברי שפות שונות. ניסוי שנערך
ב־2008, למשל, הוכיח כי הרוסית, שמבחינה בין כחול (סיניי) ותכלת (גולובוי), קיצרה את זמן התגובה של דובריה, כאשר אלה נתבקשו להצביע על הצבע יוצא הדופן מבין שלושה גוונים כחלחלים. "התברר כי זמן התגובה של דוברי רוסית תלוי לא רק במרחק האובייקטיבי בין הגוונים", כותב הבלשן הישראלי גיא דויטשר בספרו "בראי השפה", "אלא גם בקו הגבול בין סיניי וגולובוי! אפקט מוטה שכזה לא התגלה בזמני התגובה של דוברי אנגלית שהשתתפו באותו ניסוי בדיוק. לגבול בין Light Blue ל־Dark Blue לא הייתה שום משמעות".

אבל נראה שכמה צבעים לא משנים את התמונה הגדולה, וכפי שדויטשר עצמו מודה: "אין שום עדויות כי שפת אמנו מצרה את אופקינו האינטלקטואליים ומגבילה את יכולתנו להבין מושגים או הבחנות המצויים בשפות אחרות". ובמילים אחרות: כל אחד יכול לחשוב על כל דבר שכל אחד אחר יכול לחשוב עליו, גם אם שפת אמו לא מכילה, מעודדת או כופה עליו את צורת המחשבה הזאת.

להפך, הבעיה מתחילה בכך שאנשים – ובעיקר, כפי שהבחין אורוול עצמו, אנשים ממוצא שמאלני – מעדיפים להימנע מדיון פוליטי על מחשבות ולהתרכז בייצוגים של הדיון הפוליטי הזה בשפה, כאילו ששמות התואר "יהודה ושומרון" כובשים 1.5 מיליון פלסטינים, אבל בשם התואר "הגדה המערבית" הם דווקא חיים בסבבה. הם לא.

• מיוחדים
• 30 שנה ל-1984

• Facebook
• Twitter
• Email

אוקיאניה, איראסיה ואיסטאסיה

שלוש המעצמות בספר. בראשונה מתגורר הגיבור, ווינסטון סמית', והיא משתרעת על פני אמריקה, האיים הבריטיים, אוסטרליה ודרום אפריקה. איראסיה כוללת את ברית המועצות ואירופה, ואיסטאסיה את יפן, סין, קוריאה והמזרח הרחוק.

סוצאנג

סוציאליזם אנגלי, התורה השלטת באוקיאניה. עקרונותיה הם מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות ובערות היא כוח.

האח הגדול

שליט המפלגה באוקיאניה. האזרחים מצווים לסגוד לו, אך איש מעולם לא פגש בו.

החוג הפנימי

חברי המפלגה הרשמיים הנחשבים כמעמד העליון ומהווים 2 אחוז מהאוכלוסייה.

טלסקרין

טלוויזיה דו־כיוונית. לכל חברי המפלגה יש אחת כזו בכל חדרי ביתם. כך הם מצויים באופן קבוע בטווח שמיעה של שידורי התעמולה הרצופים ונתונים תחת פיקוח מחשבתי, גם כשהם ישנים. בטלסקרין אי אפשר להעביר ערוצים והיחידים שיכולים לכבותו הם חברי החוג הפנימי.

שיחדש

הלשון הרשמית באוקיאניה. היא מבוססת על אנגלית אולם כל המילים המבטאות רעיונות לא "אורתודוכסיים" הוסרו ממנה. יוצריה צמצמו את אוצר המילים למינימום על מנת להגביל את טווח הרעיונות שיוכלו לבוא לידי ביטוי. היא עושה שימוש בקיצורים ובהלחמים כדי להסוות את משמעותן המקורית של המילים מתוך מחשבה שככל שמגלגלים את המילה על הלשון במלואה כך מיטיבים להבינה.

שיחישן

אנגלית. שפת העבר שמכילה מילים שמבטאות רעיונות שלא מקובלים על המשטר הנוכחי.

דוחושב

האמנות העדינה של חשיבת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – רק כך ניתן להבין את סיסמאות המפלגה, וכן את העובדה כי המקום שבו מופצים שקרים גסים נקרא "מיניסטריון האמת", המקום שאליו נלקחים האסירים הפוליטיים הוא "מיניסטריון האהבה" ושמו של מחנה עבודות הכפייה הוא "מחנשמחה".

חושבפשע

כל פעילות מנטלית המנוגדת לעקרונות המפלגה.

משטחושב (משטרת המחשבות)

הגוף האחראי על לכידתם של חושביפשע. משטרת המחשבות מפקחת על הציבור באמצעות שימוש במרגלים, במסוקים ובטלסקרין.

חדר 101

התחנה האחרונה ב"מיניסטריון האהבה", שם מתעמת כל אסיר עם הפוביה שלו. זה יכול להיות מוות בטביעה, קבורה בחיים או מפגש מצער עם עכברושים.

פרולים

הפרולטריון, כ־85 אחוז מאוכלוסיית אוקיאניה. הם לא נמצאים תחת מעקב כבד כמו חברי המפלגה ולרובם אין אפילו טלסקרין. מותר להם לצרוך פורנוגרפיה, זנות ושאר עיסוקים שנחשבים כחושבפשע, כל זאת על מנת לשמר את מעמדם כ"המונים".

לא אנשים

מי שביצעו עברה על החוק וקיומם נמחק מההיסטוריה. כל חברי המפלגה נדרשים להסירם מזיכרונם ומי שיזכיר אותם יואשם בחושבפשע ולא יזכה למות קדושים.

איוד

מעשה ההוצאה להורג בידי המדינה ומחיקת הקיום של אדם מהרשומות. האופן שבו הופכים ל"לא אנשים".

• מיוחדים
• 30 שנה ל-1984

• Facebook
• Twitter
• Email

"יש לי פיפי". אומרת אחת המתמודדות. "לא עכשיו, אנחנו מצלמים כניסה למשימה וצריכים אותך פה, זה ייקח כמה דקות". כעבור חצי שעה של המתנה היא מנסה שוב במבט נואש: "אני ממש חייבת, אני עוד שנייה משתינה במכנסיים, אין מצב להשתין פה בצד?". אני מבררת בקשר אם ניתן לאשר לה לבצע את האקט. מן העבר השני מבשרים שממש עכשיו מתחילים לצלם, ונוזפים בי שאף אחד לא הולך לשום מקום. "אין ברירה", אני אומרת לה. "תצטרכי להתאפק עד סוף הצילום".

שעה וחצי בשמש הקופחת, והמשימה הסתיימה. קאט. הגיע הרגע שלו היא ציפתה. כבר לא מעניין אותה המיליון, מה אמרה עליה מתמודדת אחרת או מה חושבים עליה בבית. היא רק רוצה להשתין. היא מטילה את מימיה מול כולם. "למה אני לא יכולה ללכת לשם להשתין? כולם רואים אותי פה. למה את צריכה לבוא איתי לכל מקום?". "ככה זה בריאליטי", אני עונה.

כל מתמודד ריאליטי ויתר על החופש שלו הרבה לפני שלב הצילומים שבו מצא את עצמו בסיטואציות שבהן אין לו שליטה על המתרחש בחייו. עבדתי בתוכניות רבות כאלו, וזה עדיין מדהים לראות אנשים שונים לגמרי מתנהגים באופן זהה כשהם נתונים תחת שליטה.
ב"האח הגדול", לדוגמה, אם מישהו מנמנם בשעות היום, סביר להניח שהוא ייקרא לחדר האח לשיחה או שלפתע תישמע מוזיקה שתעיר אותו. די מהר הוא ימצא דרכים לישון ולהיראות ער: הוא ישתכלל ויענה במהירות כשיקראו לו, הוא יירדם חמש דקות בשירותים או בישיבה בכורסה, ובסוף ימצא את הזווית שבה לא יראו במצלמות שהוא ישן.

ב"האח הגדול" לא מסתירים את השליטה, היא חלק ממנגנון הפעולה. אבל גם בתוכניות אחרות שבהן המשתתפים באים במגע ישיר עם ההפקה, היא מתקיימת באופן שהצופים לא מודעים אליו. מפני שהן נערכות אחרת ויש להן פוסט פרודקשן מורכב, לצוות יש אפשרות לתמרן את המתמודדים מקרוב. שם, פשוט מעירים אותם ואוסרים עליהם לישון. זה לא מתועד כמובן. היעדר שעות שינה מוביל לעצבנות ולמרמור, שיוצרים קונפליקטים מעניינים בין המשתתפים. השיטה הזו גם מסייעת לשלוט בסדר היום. בריאליטי מפסיקים לצלם בלילה, וזהו הזמן היחיד שבו מותר למשתתפים להסיר את המיקרופונים – חוץ מאשר במקלחת. כשהם מותשים, הם לא "מייצרים" סצנות.

האינטראקציה בין ההפקה למתמודדים הופכת למשחק מוחות שבו האחרונים מנסים לעקוף את החוקים רק כדי לשמר את תחושת העצמאות האבודה. יש כאלה שמנסים לשנות את החוקים ולא עושים דברים ש"הם לא מאמינים בהם". הם לא יגידו משפט שלא מתאים להם להגיד או יחזרו על משהו במקרה שלא צולם כראוי, הם יקלטו מתי צוחקים עליהם ולא יאהבו את זה. הם יתמרדו ויבואו בטענות להפקה שמטה את המשחק. אלו גם בדרך כלל ימצאו את עצמם מחוץ לתוכנית מהר משחשבו. אלה שיגיעו הכי רחוק יהיו הכנועים, אלו שפיתחו תסמונת שטוקהולם. הם תמיד יהיו חביבים בעיני הצוות וישתפו פעולה גם עם דרישות מופרכות.

שאיפתו של מפיק היא ליצור חיילים ממושמעים שיפעלו בצורה המיועדת להם, כי אז החזון שלו לגבי התוצר הסופי יוכל להתממש. מפיקים מקפידים ללהק דמויות חסרות מודעות, שקל לעצב ו"לעבוד" איתן, משום שהן לא מבינות כיצד ייתפשו בבית. מאחורי כל דמות כזאת יש מפיק טוב, סביב כל טעות הגייה חוגג איש תוכן שבכוונה לא מתקן אותה, ומעל כל רגע דרמטי יש הוראה מגבוה. ברוכים הבאים למציאות.

*השם המלא שמור במערכת

• מיוחדים
• 30 שנה ל-1984

• Facebook
• Twitter
• Email

רפרם חדד, אמן וסופר

"קשה לומר שנהניתי לקרוא אותו. אני לא חושב שקיים ספר שידעתי עליו כל כך הרבה לפני שהנחתי אותו ביד, כשהוא כבר היה מטבע לשון ברור. האם החזון שלו התממש? אני חושב שברמת הצריכה אנחנו לא רק נשלטים, אלא גם מייצרים את החלום עצמו. רשתות השיווק, המפעלים הרב לאומיים, לא יכלו למצוא להם בעלי ברית טובים יותר מהלקוחות עצמם. הצרכנות היא מקדש חשוב יותר מהמנוחה. שבעה ימים בשבוע, 24 שעות של צריכה, נתפסים כאידיאל מתקדם ולא כעונש מזוויע. אם אורוול כתב על מעשה חד צדדי, המעשה מתקיים היום כדו צדדי עם שיתוף פעולה פורה במיוחד של 'הקורבנות'".

עוזי וייל, סופר ותסריטאי

"אני מפנה את הקוראים לספרו האחרון של חניף קוריישי שיצא לפני כשלושה שבועות, 'המילה האחרונה', שכתב כך: "אורוול הוא אולי הגרוע מכולם. הוא כתב ספרים לילדים, או יותר נכון, לילדים שאיתרע מזלם ללמוד אותו. כל הכתיבה הפשטנית הזו, הנפש הריקה, העירומה, עם תת זרם חזק של סדיזם, הסוציאליזם הסנטימנטלי והאח הגדול והחזירים ושום דבר על אהבה – בלתי נסבל. אף מבוגר חוץ ממורה לא יקרא רומן שלו. אם אני חושב על גיהינום זה להיות לבד בחדר 101 עם שום דבר לקרוא, חוץ מספרים של אורוול".

דבאלפון,עורךכתבהעת״אלכסון״ואוצרמשותףשלסטוריוידיאו

"קראתי את הספר כמה פעמים ובכל פעם נהניתי יותר. כאשר קראתי אותו לראשונה (עוד לפני שנת 1984) הוא נראה לי נוסחתי ולא מפותח, כמעט כמו ראשי פרקים של רומן אמיתי. אבל עובדה היא שהתיאורים הללו נשארים איתך זמן רב, מצומצמים ככל שיהיו, ובקריאות חוזרות העצמה של הנבואה רק הולכת ומתחזקת. כבר בעמוד הראשון, כאשר הכרזה של האח הגדול תלויה בלובי כי היא גדולה מדי לקירות פנימיים, אנחנו נזכרים בשלטי הפרסומת באיילון ובאובדן המרחב הציבורי בכלל. החזון של אורוול אינו נוגע לעתיד כלל, הוא מתקיים הלכה למעשה. מבחינות רבות אנחנו חיים בתוך '1984'".

זהבה גלאון, יו"ר מרצ

"האח הגדול ומשטרת המחשבות כבר כאן. יש שימוש בכוח, אנשים הפכו לשקופים, יש גופים שיש להם אינטרס לאגור מידע ולהפר את הפרטיות של אזרחים ויש אפילו שינוי של השפה – היא הפכה לכלי שרת של תחזוק הכיבוש. הבעיה היא שזה נתפס כחלק מהחיים. השלטון מתערב בחיי האזרחים, אבל אלה כבר לא שמים לב לכך. אז נכון, זה לא שלטון טוטליטרי ואי אפשר לטעון שאין חופש ביטוי וחופש מחשבה, אבל המדינה יצרה מערכת מניפולטיבית שמנרמלת את הכיבוש – בשיח, בחקיקה או בחיי היום יום – ואנחנו עוברים שטיפת מוח תודעתית".

אפרת מישורי, משוררת

"אני חושבת שהמציאות שלנו היא העצמה של העקרונות שהוא הביא בספר, אבל השליטה והפיקוח השלטוניים הם רק חלק מזה. יש בספר גם סבטקסט: אנחנו חיים בתוך זוויות ישרות וכבישים סלולים, בתוך מיליון טפסים, בתוך מרחב דיגיטלי פולשני, מוסרים את נפשנו לווייז. אנחנו בכלל לא שמים לב איך הדבר הזה שנקרא גוף האדם, שנבנה לצרכים אחרים או סביבות אחרות, נפלש על מסלולי התקשורת הללו. כל המרחב הטבעי והפשוט מורחק מאיתנו, והשליטה נמצאת בידיהם של פאודלים חדשים, קפיטליסטיים. כדי להחזיר לעצמנו את השליטה אנחנו נמלטים לערי מגן אורגניות ומשלמים ממיטב כספנו על כל מיני טיפולים בעוד שיכולנו פשוט לשבת בים. אני חושבת שהאנושות במצב אנוש".

עידו קינן, עיתונאי

"החזון שלו התממש בפיהוק כמעט מפחיד. אנחנו מחזיקים היום בכיס מכשיר שבזמן שהוא מעניק לנו גישה למידע, הוא מאפשר לממשלות ולתאגידים לעקוב אחרינו ולאסוף מידע עלינו. אולי הפספוס הבולט של '1984' זה שהוא חזה שממשלות יהיו אלו שיעשו שימוש לרעה במידע, והוא לא לקח בחשבון את הכוח ההולך וגובר של התאגידים: החל ממיקרוסופט, דרך גוגל ועד פייסבוק. הפרטיות הפכה בזמן מאוד קצר מזכות שהיא כמעט מובנת מאליה למטבע שבו אנחנו משלמים כדי לקבל שירותים שונים ולהיות חלק מהחברה המקוונת. אני לא חושב שאפשר ללכת אחורה, אבל אני חושב שכמו שהטכנולוגיה מאפשרת לחדור לפרטיות שלנו – יש טכנולוגיות שמאפשרות להגן על הפרטיות שלנו, והתחרות בין שני סוגי הטכנולוגיות האלה מאפיינת כבר היום את העולם שבו אנו חיים"

נורית זרחי, סופרת ומשוררת

"קראתי את הספר פעם אחת ולפני שנים רבות, ואז המציאות הזו נראתה מאוד רחוקה, נראה שדבר כזה לא ייתכן. ברור שהעולם השתנה ומשתנה: הריכוזיות של השלטון, הנימה הפשיסטית שמאמצות הדמוקרטיות, הדיגיטליה שלא מסייעת להומניזם ואמצעי התקשורת שמקצינים את כל מה שקורה מקרבים אותנו לעולם דומה לזה שצייר אורוול. לגבי העתיד, אמנם לפעמים יש הפתעות, אך יצר האדם רע מנעוריו. מסוכן לסמוך על האדם".

ד"ר רומן ברונפמן, חבר כנסת לשעבר, איש ציבור ויזם

"המציאות הנוכחית מוכיחה שספרו של אורוול איננו פנטזיה בדיונית, אלא נבואה גאונית. האח הגדול הפך לחלק משגרת חיינו, ולא רק כתוכנית ריאליטי המונית, אלא כמדיניות פנים וחוץ של ממשלות רבות בעולם. קידום טכנולוגיות מעקב, המפותחות גם על ידי חברות גלובליות מהסקטור הפרטי, משפר יכולות אלה לאין שיעור".
"קראתי את 1984 לאחר שהגעתי לישראל, במאי 1980. מטבע הדברים ספר זה נאסר לתרגום בברית המועצות עד 1988 ולא היה בהישג ידם של אזרחים סובייטים. הקריאה הייתה מרתקת ומפחידה בו זמנית, אך הבנה מעמיקה יותר והפנמה באו באיחור של שנים רבות. תחושה של הכרות עם המציאות המתוארת הוחלפה בניסיון מתמשך להבין מה המציאות הזאת עשתה לנפש האדם, זה שנשאר מאחורי מסך הברזל וזה שנמלט על נפשו. ההתחרשויות של הימים האחרונים ברוסיה של 2014 מלמדות שהנפש, גם של זה וגם של זה, טרם נרפאה. הדיכוי, הרדיפה, המעקב, ביטול זכויות האדם והפרט – כל זה רודף אדם לאורך ימי חייו – גם אם נדמה לרגע שהוא החלים ממחלות המשטר הקומוניסטי".

דימוי:אפיק נעים

• מיוחדים
• 30 שנה ל-1984

• Facebook
• Twitter
• Email

ג'ורג' אורוול נולד ב־25 ביוני 1903 במוטיהארי שבהודו בשם אריק ארתור בלייר. אביו היה פקיד במערכת השלטון הבריטי בהודו אולם כבר בגיל שנה אמו חזרה לאנגליה ולקחה אותו עמה. על פי הביוגרפיה שלו, מילתו הראשונה הייתה Beastly. כילד היה חולני ונאבק תכופות בברונכיטיס ובשפעת. בחיידק הכתיבה הוא נדבק בגיל צעיר. את שירו הראשון השלים כשהוא בן ארבע בלבד.

כמו ילדים בריטים רבים הוא נשלח לפנימייה, והוא תיעב אותה. שם הבחין ביחס המועדף שזוכים לו ילדי העשירים. כילד עני שכישוריו החברתיים לקו בחסר, אורוול התמסר לספריהם של רודיארד קיפליג וה.ג. וולס. שנים לאחר מכן כתב מסה על ילדותו בשם "Such, such were the joys".

לאחר שזכה במלגות הצטיינות הצליח אורוול להתקבל לבית הספר התיכון איטון, ובו למד צרפתית אצל הסופר אלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא"). אורוול הצטרף למשטרה ההודית ושירת בבורמה כחמש שנים, שבסופן שלט בשפה. מבחינה חברתית, היה עוף מוזר ובילה את זמנו בקריאה, בביקורים בכנסיות ובגלישה לשיחות ארוכות עם הכמרים בהן. עם הזמן חש אשמה על תפקידו בשירות האימפריה ולבסוף התפטר.

כשחזר אורוול לאירופה התחיל לכתוב. בהשראת ג'ק לונדון הפך אובססיבי לכתיבה על עוני. הוא חי כשנתיים בפריז ובלונדון לצד פרוצות וקבצנים, במהלכן כתב מאמרים וכתבות בנושא ובסופן פורסם ספרו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" (1933). על ספר זה התנוסס לראשונה שם העט ג'ורג' אורוול. הוא בחר בו משום שזה היה לדבריו שם אנגלי עגול וטוב.

ב־1937 הצטרף אורוול לשורות המיליציה המרקסיסטית בספרד. במהלך שירותו הוא נפצע קשה ואושפז, וכשחזר לברצלונה גילה כי המיליציה ששירת בה הואשמה בפשיזם. האירועים שחווה בספרד הפכו אותו למתנגד נחרץ למשטר הסטליניסטי בברית במועצות. ב־1945 פורסם הרומן "חוות החיות", שהקנה לו את תהילתו הראשונית. אלגוריה סאטירית אנטי סובייטית שמתרחשת בסביבה פסטורלית ומציגה שני חזירים, בהשראת סטלין וטרוצקי, כגיבוריה הראשיים. ב־1949 יצא לאור ספרו המבריק "1984". הוא מת בלונדון ב־21 בינואר 1950 ממחלת השחפת.

• מיוחדים
• 30 שנה ל-1984