הולכת נגד העדר: "סדר אותי" היא מופת לטלוויזיה טובה
בעולם של דרמות מוגזמות, "סדר אותי" מזכירה את הדבר הכי חשוב שקצת נזנח: דמויות טובות. הלוואי שכל התעשייה תתיישר לפי הסגנון שלה. פרידה מעונה (כמעט) מושלמת
הפרק האחרון בעונה השנייה של "סדר אותי" (השם הצולע משהו של "High Maintenance" בישראל) מציג המוני אנשים שנוהרים למדשאות העצומות של סנטרל פארק כדי לצפות יחד במאורע בסדר גודל קוסמי – ליקוי חמה. בפרק הראשון של העונה תושבי ניו יורק מנחמים זה את זה ברחוב אחרי אירוע נורא – ספק אירוע טרור גדול ספק ניצחונו של טראמפ – שעליו אנחנו לומדים רק מהשיחות ביניהם. "סדר אותי" היא אנומליה בנוף הטלוויזיוני הכאוטי של השנים האחרונות, שמקדש את הדרמה, המתח, הקליף האנגרים; את הפעולות ולא את הדמויות. היא עושה משהו שכבר כמעט לא נחשב בטלוויזיה: היא אוהבת אנשים ומראה את זה. היא מתעקשת לצייר דמויות לעומק כאילו המדיום הוא ספרות ולא טלוויזיה.
עוד כתבות מעניינות:
האבולוציה של המריחואנה בטלוויזיה
"ארץ פראית מאוד" לוקחת את הייצוג של כת על המסך לאקסטרים
דוקו חדש מחזיר לתודעה את הקומיקאי הענק גארי שנדלינג
כבר יותר משנה שהטלוויזיה הולכת לכיוון של אנתולוגיות במקום דרמה שמתפתחת לאורך עונות. "מראה שחורה", "חלומות חשמליים", "איזי", "חדר 104" – הטלוויזיה חוזרת למקורות. בשנות ה־50 וה־60 לא היה חריג להציג בכל שבוע סיפור חדש לגמרי עם דמויות חדשות תחת שם סדרה קבוע, אבל בשנות ה־80 וה־90, כשהטלוויזיה החלה להתפוצץ עם סדרות איכות, היה קשה לגרום לצופים לחזור בכל שבוע בלי סיום מותח של פרק. האנתולוגיות, העונתיות והשבועיות, ירדו מהמסך. היום הן חוזרות כי התעשייה השתנתה. לא צריך להשאיר צופים במתח משבוע לשבוע כי גם ככה יש בינג' וסטרימינג. יש יותר מדי סדרות וקשה להתחייב, בטח כשרובן בינוניות במקרה הטוב וכולם מבטיחים לך "חכה לעונה השלישית, זה משתפר". למי יש זמן לזה? חוץ מזה, פרק אחד טוב בעונה שלמה של "מראה שחורה" יכול לספק לה דלק לחודשים קדימה, בעוד סדרה כמו "סיפורה של שפחה", למשל, לא יכולה להרשות לעצמה פרק טוב אחד בלבד בעונה.
![חגיגה של אנשים. "סדר אותי"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/03/sizes/MV5BNjQ0Njk3NTg0MV5BMl5BanBnXkFtZTgwMjE0NDc4NDM@._V1_SY1000_CR0013871000_AL__wo_500_360.jpg "חגיגה של אנשים. "סדר אותי"")
התחרות המטורפת בין הרשתות בונה על רעיונות מורכבים יותר ודרמה גדולה יותר, ומשכיחה את הדבר החשוב ביותר אולי, מה שמרחיק לא מעט חובבי ספרות מהטלוויזיה וגם סתם אנשים שהתעייפו מלרדוף אחרי "הסדרה הגדולה של הרגע" – דמויות. הסדרות הגדולות הולכות על העצבים החשופים של הצופים שמגיבים לדרמה (או מתרגלים לשפה של סיטקומים בינוניים כמו "המפץ הגדול") וכמעט לא מתארות עולם פנימי עשיר של דמויות. האנתולוגיות מספקות אלטרנטיבה לזה. הן יכולות ליצור מיקרו עולם אנושי ורלוונטי לחיינו בדיוק מפני שהן לא מחויבות לקו עלילה גדול. הן משמשות בית מוגן לתסריטאים לא לפחד להיות יצירתיים ולהמציא את עצמם מחדש בכל פרק. מעל כל האנתולוגיות היום עומדת "סדר אותי".
עד העונה הנוכחית, שהיא השנייה שמפיקה HBO (קדמו לה שש עונות קצרצרות כסדרת אינטרנט), לא הייתה ב"סדר אותי" עלילה כלל. ישנו "הבחור" (בן סינקלייר, אחד משני יוצרי הסדרה), סוחר הוויד שהוא הדמות היחידה שחוזרת ומקשרת בין הסצנות והסיטואציות השונות אך איננו יודעים עליה דבר, ויש אינספור דמויות שאנחנו נכנסים לחייהן בכל הכוח בלי הכנה ובלי אקספוזיציה ונפרדים מהן ברגע שהפרק נגמר (לעתים עוד לפני כן). בעונה הנוכחית אנחנו יודעים שהבחור היה נשוי בעבר, והיד השבורה שלו מתאונת אופניים חוזרת בכמה פרקים. בסדרה כזו מדובר בעלילה מסועפת ברמה של רומן רוסי מסוף המאה ה־19.
הבחור אוהב אנשים. הוא מנומס ואדיב (באנגלית יש מילה מדויקת יותר לזה: kind). הציניות האורבנית שהיא גם מנת חלקו לא הרעילה אותו לגמרי. אהבת האדם שלו היא המנוע מאחורי אהבת האדם של הסדרה כולה. כשהוא נתקל בקשיש בחדר המדרגות שמבקש ממנו לעזור לו לפתוח את הדלת, הוא מתקשה לומר לו שהוא חייב ללכת ומוצא את עצמו עוזר לו לסדר את ביתו המטונף ולמעשה להפיג את בדידותו. הסצנה הזו בפרק השמיני הופכת למופת לאמנות הסיפור הקצר בטלוויזיה כשהקשיש מאמין שהבחור הוא בנו. כל פרק הוא חגיגה של אנשים. כמעט תמיד יגיחו רקדנים, דראגיסטים, אמנים; יש סקס מכל הסוגים ומסיבות מבוימות היטב; הדיאלוגים שוטפים ואמינים עד כדי כך שקשה להאמין שהם מתוסרטים. המצלמה, כמו המבט של הבחור, לא שופטת שום דמות ומוצאת את היופי בכל התנהגות אנושית אפשרית, גם בקפריזית או המעצבנת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
לאחר שהוא שובר את ידו הבחור מעביר את העסק ליום אחד לחברו, שמציע לבצע את המכירות בתוך המכונית. "אבל אז אתה מפסיד את פנים הדירות, שזה החלק הכי טוב", הוא משיב לו. הבחור צריך אנשים בחייו, והפרק היחיד בעונה שמתמקד בו, שבו הוא נשאר מגובס בבית ומסתובב בעיר דלוק על פטריות משעמום כי אין מי שיבלה איתו, הוא דווקא אחד הפרקים החלשים בעונה – בדיוק מכיוון שאנחנו לא פוגשים כמעט דמויות. אבל הפרק מכמיר הלב הזה (וזה שאחריו, שבו הוא חוזר לעבודה ופוגש דמויות מהעבר שהתגעגעו אליו) הוא המפתח ל"סדר אותי". הבחור צריך אנשים, הסדרה צריכה אנשים ואנחנו צריכים אנשים. בעולם של דרמה ויחסים פגומים בין בני אדם, אנחנו צריכים יותר סדרות כאלה.
הפרק האחרון של "סדר אותי", HOT HBO ו־yes Oh, רביעי (28.3) 22:55; HOT VOD וסלקום TV, שבת (24.3)
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"
