דוקו חדש ומסקרן מחזיר לתודעה את הקומיקאי הענק גארי שנדלינג

הסרט "יומני הזן של גארי שנדלינג", שיוצא שנתיים אחרי מותו, הוא מחווה נהדרת לקומיקאי המבריק שידע למצוא פילוסופיה ורוחניות בסיטואציות הכי פתטיות בטלוויזיה

"המופע של לארי סנדרס"
"המופע של לארי סנדרס"
18 במרץ 2018

"בגיל 27 כמעט נהרגתי בתאונת דרכים. הייתה לי חוויית סף מוות מאוד צלולה שבה קול שאל אותי, 'האם אתה רוצה להמשיך לחיות את חייו של גארי שנדלינג?'. בלי לחשוב אמרתי 'כן'. מאז הייתי תקוע בעולם הגשמי בעודי יודע, בלי צל של ספק, שיש משהו הרבה יותר משמעותי בתוך כל זה. ההבנה הזאת מניעה את העבודה שלי ואת החיים שלי". בתוך רשימה ארוכה מסוגת "מה למדתי על החיים" שכתב גארי שנדלינג עבור מגזין "אסקווייר" בשנת 1998 – השנה שבה ירדה מהמסך "המופע של לארי סנדרס", אחת הקומדיות הגדולות ביותר שנעשו אי פעם, ששנדלינג היה היוצר, הכוכב והמנוע שלה – הפסקה לעיל היא אחד משני הסעיפים היחידים שאין בהם בדיחה ("דוקטור פיל מסתיר משהו. איזו עוד סיבה יש לו לא להשתמש בשם המשפחה שלו?") או התחכמות ("כולם מרגישים לא בנוח במסיבות, והידיעה הזאת עוזרת לי להרגיש יותר בנוח").

"המופע של לארי סנדרס". משמאל: ג'פרי טמבור, הנרי ווינקלר, גארי שנדלינג
"המופע של לארי סנדרס". משמאל: ג'פרי טמבור, הנרי ווינקלר, גארי שנדלינג

אולי ההבנה הזו היא שהניעה את שנדלינג לבחור יצירה בשוליים (HBO של אמצע שנות ה־90 ממש לא הייתה מה שהיא היום) על פני הצלחת מיינסטרים ענקית; לפני שיצר סדרות משל עצמו – קודם המטא־סיטקום "זו התוכנית של גארי שנדלינג" ואז "לארי סנדרס" – שנדלינג היה מועמד להחליף את ג'וני קרסון ב"טונייט שואו". כעת, שנתיים לאחר מותו, יוצא מסמך ענק על חייו, פרי המעריץ והתלמיד שלו ג'אד אפאטו: סרט תיעודי בשני חלקים (כמעט ארבע שעות במצטבר) בשם "יומני הזן של גארי שנדלינג".

עוד כתבות מעניינות:
חמישה סרטים מעולים בנטפליקס שאולי פספסתם
שנה לפרק ההוא של "בנות": האם הטלוויזיה שלנו השתנתה?
"הרמון" היא כישלון טלוויזיוני מפואר שהפיל אותנו בפח

שנדלינג, שפחות או יותר פרש מעשייה לאחר "לארי סנדרס" (הוא מת מהתקף לב במפתיע החודש לפני שנתיים, בגיל 66 בלבד), חי חיי נוחות בלוס אנג'לס – התאגרף, שיחק כדורסל והיה מקור עלייה לרגל עבור צבא של קומיקאים – אפאטו, שרה סילברמן ורבים אחרים – שרק חיכו למוצא פיו או סתם נהנו לבלות קצת זמן במחיצתו. אבל אפאטו גם הביא מצלמה וצילם את שנדלינג במשך שעות רבות מדבר ומדבר – על זן בודהיזם, תחום שאותו למד וחקר לעומק במשך שנים, על החיים, על קומדיה ועל איך כל אלו הצטלבו אצלו.

ג'אד אפטאו בקליפורניה, השנה (צילום: פרייז'ר הריסון/Getty Images)
ג'אד אפטאו בקליפורניה, השנה (צילום: פרייז'ר הריסון/Getty Images)

אבל לא היה צריך להקשיב לשנדלינג מדבר על זן בשביל לראות את העורק הפילוסופי־רוחני שפעם מתחת לפני השטח של היצירה שלו. "לארי סנדרס" התרחשה בלוס אנג'לס, לכאורה בלב לבה של תעשיית הטלוויזיה, אבל היא נמנעה בעקביות מגלאם. היו בה שני סוגי צילום – אחד טלוויזיוני ומהודר במידה, עבור כל מה שהתרחש על סט הצילומים; ושני לכל מה שהתרחש מאחורי הקלעים או בזמן הפסקות הפרסומות – כל מה שמעניין באמת – שנעשה במצלמת יד רועדת וחטטנית, עם קלוז אפים לא נוחים ולא מחמיאים.

כל פרק של "לארי סנדרס" היה כזה, משל זן בלי הארה בסוף. לארי חושב שבחורה צעירה חומדת את הכסף של החבר־שותף־אויב־אידיוט שלו האנק קינגסלי ומנסה להגן עליו, אבל בסוף מגלה שהוא בעצם לא יודע שום דבר. לארי חושב שהוא רוצה לעבור לבקתה במונטנה ולמצוא שם את השקט המיוחל, אבל בסוף מגלה שהוא לא יודע מה לעשות עם הפנאי הזה. לארי חושב שצריך לרענן את קאדר האורחים בתוכנית שלו ונותן זמן מסך לאמן מיצג עם תוכן חתרני, רק כדי לגלות שהאמן קטנוני ונקמן לא פחות ממנו. זה היופי והפתטיות של "המופע של לארי סנדרס" – פעם אחר פעם לארי מסתכל לשיעורים על החיים בלבן של העיניים ועדיין מסרב לצמוח כאדם. זה הגיוני, כמובן. משלי זן יכולים להרשות לעצמם להסתיים פעם אחר פעם בנזיר שמגיע להארה (או לאי הארה) כי מלאי הנזירים התיאורטיים שלהם אינסופי. הם לא היו מוגבלים לאותו קאדר של דמויות ובטח שלא היו צריכים למלא שש עונות של טלוויזיה (בסעיף אחר באותה רשימה ב"אסקווייר" שנדלינג מציין ש"בודהה לא התחתן כי אשתו הייתה אומרת: 'מה, אתה סתם הולך לשבת ככה כל היום?'").

גארי שנדלינג בטקס פרסי הקומדיה בניו יורק, 2011 (צילום: Getty Images)
גארי שנדלינג בטקס פרסי הקומדיה בניו יורק, 2011 (צילום: Getty Images)

מאז "לארי סנדרס" לא חסרות יצירות שניסו להיכנס כך או אחרת לקרביים של הוליווד, אבל אף אחת לא עשתה את זה בכזו בוטות. "הפמליה" התעקשה לעטוף הכל בסכריניות־קוקאיניות של כסף, כוח, הדוניזם וחברמניות; "רוק 30", ממקום מושבה בניו יורק, התגוננה מאחורי מכונת ירייה של פאנצ'ים; "בוג'ק הורסמן" הסתתרה והתקרבה לצופים שלה בזכות אנימציה ודמויות של חיות; "תרגיע" הייתה הגיונית בקטנוניותה כי היא עסקה בעיקר בגמלאים מרצון של תעשיית הטלוויזיה שרבים ומתקוטטים כי אין להם שום דבר טוב לעשות. אבל לדמויות של "לארי סנדרס" פעם אחר פעם היה הכל, או כמעט הכל, וזה אף פעם לא היה מספיק עבורם. שנדלינג, בכל ההזדמנויות המעטות שבהן בחר להיחשף, ניסה להמחיש שהכל הבלים ושגדלות הרוח חשובה יותר מכל דבר ("בחורים נחמדים גומרים ראשונים. אם אתה לא יודע את זה, אתה לא יודע איפה באמת נמצא קו הסיום" הוא הסעיף הנוסף שאין בו בדיחה או התחכמות באותה רשימה ב"אסקווייר"). אבל גדלותה של "המופע של לארי סנדרס" היא דווקא בקטנוניותה, בכך שהיא ממחישה הכי טוב שלא משנה עד איזה דרג טיפסת בסולם החברתי, ממרחק מספק אתה עדיין נראה ממש, ממש זעיר.

← "יומני הזן של גארי שנדלינג", yes דוקו, סלקום TV ו־HOT HBO, שלישי־רביעי (27.3־28.3) 23:00