• Facebook
• Twitter
• Email

LCD Soundsystem – American Dream

יום אחד קמים בבוקר ומגלים שהרוב כבר קרה. מד החיים מתרוקן כמו במשחק מחשב ועכשיו זה השליש האחרון, הקצה האדום. האיום לא דיסקרטי, אלא נוכח, מרחף מעל. פעם היית ילד עם ספפה ופוסטר של הסטוג'ס מעל הראש, פתאום אתה מבוגר עם כאבים בגב התחתון, עול כלכלי ואמביציה של פקיד שומה. אתה אבא שלך, במובן המבאס של המילה. ובתוך כאוס הסימפטומים של ההתבגרות – בתוספת אישיות נוירוטית וקפדנית – ג'יימס מרפי פחד להיות צל של קלאבר/רוקסטאר. אמנם חלוץ בתחומו, עם משקל היסטורי והילה, אבל כבר מנוון וחסר משמעות לתעשייה. "כשהייתי בן 30 הבטחתי לעצמי שאצא מזה עד גיל 40, אני בן 40 עכשיו ולא רוצה לחזור על עצמי", הוא אמר בראיון שהקדים את הפירוק הזמני אך הרשמי של אל-סי-די סאונדסיסטם ב-2011.

עוד ביקורות מוזיקה:
רמי פורטיס היה צריך עוד דבר אחד בשביל אלבום מושלם
וור און דראגז מתחרים בקלות על אלבום השנה
ארקייד פייר שכחו לכתוב שירים טובים

אלא שהפירוק לא היה סופני גם בשעתו העצובה. עוד לפני המופע האחרון של הלהקה במדיסון סקוור גארדן ב-2011, מרפי הצהיר ש"תהיה עוד מוזיקה", בלי להתחייב לקהל או ללייבל. בשבע השנים שחלפו מאז האלבום השלישי, “This Is Happening”, האדם המודע לעצמו באמריקה עבד כאמן סאונד, מפיק ונגן. הוא עבד עם דיוויד בואי (ניגן על כלי הקשה בשני שירים ב”Blackstar”), ארקייד פייר (הפיק את “Reflektor”), מיקסס והתעסק בעוד כמה פרויקטים צדדיים כמו "Subway Symphony" שלא יצא לפועל. רק ב-2015 נשמע דופק ראשון מכיוונה של אל-סי-די, שיר ערב החג העצוב “Christmas Will Break Your Heart”, שמזכיר הרבה יותר את "New York, I Love You But You're Bringing Me Down" מאשר את אחד מעשרת השירים ב”American Dream”.

כמו בכל מוות מלאכותי וקימה לתחייה, החזרה של אל-סי-די יצרה הרבה ספקולציות. למה מרפי עצר את הפעילות ב-2010? האם הטריגר היה כלכלי? האם הוא התעצל? רצה הפסקה וקאמבק גדול? לנפח את המיתוס? שני הסינגלים ששוחררו במאי האחרון, “call the police” ושיר הנושא, אמנם זכו להייפ המתבקש, אבל לא הצליחו ללכד בין הפנאטיים והסקפטיים. זאת כבר לא היתה שיחה קולחת על דיסקו-Pאנק, דאנס-Pאנק, Pאנק-Fאנק, אלא כזאת שהתרכזה במניעים, יצירתיים או מסחריים. בסופו של דבר, רעשי הרקע (שמחוץ למוזיקה) גרמו לחזרה של אל-סי-די לעבור באופן קודר יחסית ולא בפיצוץ רגשי כמו שאפשר היה לצפות.

"American Dream" הוא התשובה המנומקת לשאלה "מה גרם למרפי הפרפקציוניסט והמחושב לחזור בו?". כמו ב-2005, 2007 ו-2010, גם האלבום הרביעי הוא אינטרוספקטיבי, מפלח את הדרך לצדדים ולניואנסים באישיות החידתית שלו. אפשר להגיד על מרפי הכל: שהוא חרדתי, היפראקטיבי, פילוסוף, איש אשכולות, מריר – בלי לדעת עליו כלום. יותר מזה, ראיונות מסוימים מרמזים שמדובר באדם נורמטיבי שהיה מעדיף להיות בבית, לאכול קורנפלקס ולא לטרוח לעולם. הפער בין הדמות הציבורית – ידיד נפש שייתן לך כיף ברחבה, לבין האיש המרוחק שהוא – הפכה אותו במובנים מסוימים לקורבן של הצלחתו. הדרך היחידה, כנראה, היתה לסגת משם. לקחת הפסקה מאל-סי-די, שקידמה אותו אל הפרונט והכריחה אותו להזדקן מול כל העולם ולהציג את זה כהרפתקאה לילית.

הציפייה היתה לעשות את זה תוך כדי שמירה על החושים המחודדים ועל היכולת לייצר אופנות וטרנדים תרבותיים, דברים הנדרשים ממי שהמציא סצנה שלמה בניו יורק, שביטל את ההפרדות הז'אנריות, שגרם למוזיקה לגדול לממדים פיזיים, להרקיד, גם אם באמצעות שירי קינה. האימפקט של מרפי בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בכך שכולם רצו חתיכה; ילדי האינדי הכריזו על ביאת המשיח וילדי המועדונים ניכסו אותו בקנאות לעצמם.

בפרספקטיבה של שבע שנים, הוא יכול היה לעשות הכל אחרת. אלא ש"American Dream" הוא בין היתר מה שמרפי לא רצה – לחזור על עצמו. הביטים שוב מסונתזים, הלופים שוב ארוכים והקצב שוב מונוטוני. הוא עדיין מרגיש ניכור, החמצות ופחדים. שוני אחד קיים בפיזיות, שהיא קצת יותר מוחשית ויש עיסוק כמעט קומפולסיבי בה. אלה רק חלק מהדוגמאות: "נהגתי לרקוד לבד מרצוני" (“i used to”), "הרגליים נוגעות ברצפה" (“other voices”), "אני יותר מדי זקן בשביל זה עכשיו" (“change yr mind”), "אני כבר לא שומע אותך" (“how do you sleep?”), "אני מבטיח לך את זה, אתה מזדקן". "הראש שלך עולה באש, הידיים שלך נחלשות" (“call the police”), "בבוקר הכל ברור יותר, כשהשמש חושפת את הגיל שלך" (“american dream”).

שוני נוסף הוא בהומור שנעדר ממנו. "American Dream" הרבה יותר "כבד" מקודמיו. יש בו אלמנטים זהים, כאמור, אבל הוא דרמטי, מבועת, לא מבשר טובות. בחלקים מסוימים אפשר לתאר אותו כדאנס-נואר, כשהאופי המועדוני נשמר באופן הקפדני שבו נשמרת האומללות. חיוניות הנעורים חלפה מזמן, עכשיו צריך לרבוץ במציאות בה אלילי נעורים, לימים גם חברים לחיים, מתים בטרם עת.

ב”black screen”, קטע שובר לב שנמשך 12 דקות ומנקר את המוח בלופ שדועך וחוזר, הוא כותב על המיילים שהחליף עם דיוויד בואי, שהיה "עונה מהר". מרפי אמור היה להיות מפיק שותף באלבום הפרידה של בואי, אבל חטף רגליים קרות והפסיק לענות למיילים (הוא הסביר בראיון ל-BBC1 שזה היה הלם משתק עבורו). בשיר הוא מתאר את החרטה, "אני גרוע בדברים של אנשים, אבל הייתי צריך לנסות יותר". לגילוי הזה ולביט הרפטטיבי מצטרפים פסנתר ופולסים של קלידים אלקטרוניים – וההחמצה הופכת לסרט אימה.

ב”oh baby”, אחת המחוות היפות באלבום, אפשר לשמוע את סואיסייד ואלן וגה. ב”i used to” מרפי מתרפק כמו בונו של האייטיז. “how do you sleep?” הוא קטע אקסטטי וחסר גבולות, מחווה משוערת ל"איך אתה ישן?" של ג'ון לנון. שיר הנושא הוא האינטימי ביותר באלבום, מרפי נשמע כמו מרפי, שר "מצא את המקום בו אתה יכול להיות משעמם". משפט שצריך לנצור.

הכותרת "חלום אמריקני" מרמזת על הצהרה פוליטית – אבל אין באמת אחת כזאת. המוזיקה של אל-סי-די, כמו תמיד, עוסקת במוזיקה, בשינויים, במצבי רוח. השבר והנבזיות של החלום האמריקני לא באמת משתווים לשבר והנבזיות של הזמן, שאותו מרפי בן ה-47 מתאר ב"other voices" כדיקטטור. למעשה, למעט “emotional haircut” הפשטני (ביחס לשאר), כל אחד מהקטעים באלבום שווים שלוש האזנות לפחות, כשההבטחה הגלומה בהשקעה מהסוג הזה היא שבהאזנה הרביעית, כשהיופי הולך וגובר, הגוף – זקן או לא – ירקוד מעצמו.

אם היה אפשר לארגן מסיבה לדיכאון הקיומי, “American Dream” היה הפסקול החלומי שלה. כמו את הניכור האורבני של האלבומים הקודמים, אפשר לרקוד גם את החרטות, את הגיל, את הפחדים. מרפי מיצק את כל אלה לאלבום אפל שלא נותן מנוח ונמתח עד השעות של השבורים, וחברי אל-סי-די נענו לו. התוצאה שוב פנומנלית.

שירים שכדאי לשמוע: oh baby, how do you sleep?, american dream, black screen, i used to, other voices, tonite

[interaction id="59ae4cbb6ea3200001fa5e7d"]

• מוזיקה
• lcd soundsystem
• מה נשמע
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התחתונים

היום השלישי של הפסטיבל. הרגליים שלנו שבורות מעמידות ממושכות והליכות מוגזמות מבמה לבמה, בנסיון לטרוף את ההיצע המוגזם של הליינאפ, אבל אין ברירה, חייבים לנוח לכמה רגעים. חברתי, איניד, מצביעה על איזו פינה על החול ליד הגדר להתיישב בה לכמה דקות ולפני שאני מספיק להתיישב לצידה היא קמה בבהלה, פרצופה נסדק והחיוך היפה שלה נעלם כלא היה. "איכס!!" היא צועקת ואני כבר מבין מה קרה. מסתבר שזאת לא הייתה פינה טובה לשבת בה. כל החצאית, התחתונים, הגרביונים ותיק הגב התמלאו בשתן של כמה אלפי שיכורים שכנראה גם ראו בפינה הזאת אטרקטיביות, אבל מסוג אחר לגמרי. מה לעזאזל עושים עכשיו? מסריח! כך מצאתי את עצמי מוריד את התחתונים ונותן אותם לאיניד, שכבר חשבה לחתוך הבייתה לפני ההופעה המשוגעת של טיי סגל, וממשיך עד סוף הלילה קומנדו סטייל.

הנזק

בדרך משדה התעופה לדירת ה־airBNB, ביום של הנחיתה בברצלונה, כבר הספקתי לאבד את הטלפון שלי במונית ולתת לו להמשיך לסייר בלעדיי ברחבי העיר. באסה ממש, בייחוד בהינתן העובדה שאנחנו עומדים להיות תשעה חבר'ה בדירה שלה יש רק שלושה צרורות של מפתחות (וכדאי מאוד שנהיה בקשר זה עם זה, אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו חוזרים מפארק דל פורום רק כדי לישון ברחוב). אז רכשתי למחרת נייד חדש. כבר הספקתי לפתח יחסי תלות בו, אבל קשר אינטימי עמוק עוד לא נוצר בינינו כשהוא התנפץ למחרת בנסיבות אלימות ועליזות בפוגו שהשתולל בהופעה של טיטוס אנדרוניקוס, שהייתה, אגב, לחלוטין אחת ההופעות הכי מרגשות ונותנות בראש של פרימוורה סאונד 2016. פשוט לא יכולתי שלא להצטרף לחבורת הבריטים שצרחו את כל המילים של השירים וקפצו אחד על השני. אני חושב שאפילו הזלתי דמעה בשיר “The Battle of Hampton Roads”. והייתם צריכים להיות שם כדי להבין עד כמה הראמונז עדיין חיים כשטיטוס ביצעו את הקאבר המושלם ל־”Blitzkrieg Bop”. אגב, במצב של חוסר תקשורת סלולרית, פאה מטופשת בצבע זרחני תעזור מאוד לחברים שלכם למצוא אתכם. סתם, שתדעו. לי זה עבד.

האאוטפיט

ללא ספק Goat השוודים לוקחים את התואר והם גם היו אחת ההופעות הראשונות שראינו, ביום הראשון, רגע לפני שסווייד הוכיחו שהם עדיין צעירים. אבל רגע, נחזור ל־Goat. את אחת התלבושות אתם יכולים לראות בתמונה כאן למטה אז אין סיבה להכביר במילים, אבל גם המוזיקה הייתה לפנים. תחשבו להקה שוודית, שעושה סטונר רוק פסיכדלי Fאנקי עם השפעות של מוזיקה אפריקאית שבטית וליינים של גיטרות סטייל הטוארגים ממדבר סהרה פלוס שתי סולניות מהממות, שבתכל'ס היו מכוסות מכף רגל ועד ראש – אבל סמכו עלי – הן היו מהממות.

הפספוס

חרא על הראש שלי, שלוש שעות עמדתי ברדיוהד האלה. שלוש שעות שבהן לא ראיתי כלום על המסכים הארטיסטיים האלה שהיו מחולקים לריבועים קטנים עם פילטרים זולים של אינסטגרם. כך יצא שגם תפסתי מקום שעה לפני, גם עמדתי שעתיים במהלך ההופעה וגם לא ראיתי כלום. לפחות היה יפה לבהות בזוג החברים הישראלי המאוהב והיפהפה שעמד מולי והתנשק כל הזמן ושיום קודם התארס במהלך הופעה של LCD Soundsystem. כפרה עליהם. יצאתי מההופעה הזאת גמור פיזית ובצעדה ההמונית לצידו השני של הפארק בחרתי, משום מה, לאכול משהו במקום לטוס להופעה של אנימל קולקטיב. נורא ואיום לשמוע את כל החברים מספרים כמה מדהימה היא הייתה. תמותו. אל תדברו איתי עד מחר. כן זאת אשמתי, די! שקט.

ההתפרעות

ווווואאאאווו, מה הולך פה?! שמעו לי, ושמעו לי טוב – Thee Oh Sees היא אחת הלהקות עם הלייב הכי משוגע או אולי עם הקהל הכי משוגע שראיתי בחיים שלי. וראיתי כבר הופעה או שתיים בחיי. שלא תעזו לפספס אותם ב־31 באוגוסט בראשון לציון כשיחממו את Foals. הבנתי שההופעה שלהם תהיה משהו כמו שעה, ולא רק הופעת פתיחה קצרה. ובחזרה לפסטיבל, Thee Oh Sees הופיעו בזמן ש־LCD Soundsystem היו על הבמה המרכזית, מה שאומר שהגיעו להופעה שלה בעיקר ההרדקור פאנז ומי שחיפש רוקנ'רול חייתי. אבל שום דבר לא הכין אותי לזה. על האקורד הראשון פרצה שם מהומת אלוהים של פוגו משוגע שאליו הצטרפתי בשמחה של נער מתבגר. קלטתי בתוכו שכדאי מהר שאפטר מהתיק ומכל מה שיש לי בכיסים ואחזור מוכן לחטוף. מצאתי את עצמי שם שוכב על הקהל (ע"ע קראוד סרפינג) ארבע פעמים, צורח ורוקד בטירוף. וההופעה, מוזיקלית, הייתה כל כך מהנה וטוטאלית. אמאל'ה!

איזה ספרדי אפילו תפס אותי קראוד סרפינג (דקה 1:15)

הישראלים

אני לא בטוח, אבל יש לי הרגשה שהעם שלנו ממש ממש דלוק בפרימוורה ביחס ליתר הקהל. כאילו, רוב הישראלים שפגשתי, ובאמת שפגשתי המון, היו פצוצים לחלוטין. היי, אני בעד. הבנתי שעל כל השמחה הזאת מנצח דילר אחד מבסוט מאוד. אבל לא אלה הישראלים שעליהם התכוונתי לדבר, אלא על הלהקות שפתחו את תחילת היום הראשון של הפסטיבל. נגה ארז, יחד עם המתופף הנהדר רן יעקובוביץ', הרביצה הופעה מוצלחת מאוד בבמת ה־Pro הקטנה יחסית, והגיע אליה קהל רב. אחריה עלו הקאט אאוט קלאב וגם זכו לקהל אוהד ונתנו ברוקנ'רול כמו שהם יודעים, רק שאט אט היום התקדם לו והקהל החל להתמעט לטובת ההופעות הגדולות יותר בבמות האחרות. גם אני, אני מודה, הלכתי בשלב מסויים לתפוס קצת מההופעה של אלג'ירס, שהציגו את החיבור האולטימטיבי בין פוסט Pאנק למארווין גאיי, ואז לקאס מקומבס – שבדיעבד היה לא מדהים למרות הציפייה הגדולה. אחרי הקאט אאוט קלאב הופיעו טייני פינגרז שכבר הופיעו מול קהלים עצומים ופרימוורה, עם כל הכבוד, לא היה הדבר הכי גדול שהם עשו עד היום. הבנתי מבלוגים בינלאומיים אחרים שההופעה שלהם נחשבת לאחת מהפתעות הפסטיבל. את בום פם עם סלדה בהג'ן המלכה התורכית פספסתי לטובת הופעות שעוד לא ראיתי בעבר, אבל כבוד עצום שהם הופיעו איתה ועוד על במת הרייבאן.

המאכזבת

ג'וליה, הו ג'וליה. כמה חיכיתי להופעה שלך. וזו אפילו לא אשמתך, ג'וליה יפתי. האלבום “Have You In My Wilderness”, שהולטר הוציאה בשנה שעברה, הפך במהרה לאחד מאלבומי השנה שלי. לכן, היה מאכזב פי כמה לראות אותה דווקא על במת הרייבאן – שאמנם הייתה אחת הבמות הכייפיות – אבל כנראה שלא בשביל ג'וליה. הסגנון האינדי-קלאסי שלה פשוט לא היתרגם יפה להופעה בחוץ, עם כל הרעש והדיבורים של הקהל. הופעה עם צ'לו, כינור וקלידים צריכה הייתה להתקיים באודיטוריום. באסה.

בגוף

שתיים מההופעות הכי טובות לטעמי פעלו עלי באופן די דומה, למרות השוני הרב בסגנון המוזיקלי. אני מדבר על ההופעה של

המעיפה

ג'ני בת', סולנית להקת Savages הלונדונית, דפקה את הופעת חייה. רק להביט בהבעות החמורות של פניה כבר עשה לי חצי מההופעה. היא השתוללה, קפצה על הקהל, הופיעה בתוכו והתכוונה לכל מילה שיצאה לה מהפה. אמנם הן לא ביצעו את שני השירים הכי טובים שלהן – “She Will” ו־”Shut Up”, אבל עדיין הצליחו לסחוף לחלוטין. והשיר האחרון שהן ביצעו היה פאקין מדהים. מישהו זוכר איך קוראים לו? בתודה מראש.

התקלה

אני לא יודע מה הייתה תקלה חמורה יותר בהופעה של טיים אימפלה, העובדה שאשכרה נפל החשמל אחרי שעה בערך וההופעה נעצרה לגמרי לפרק זמן לא מגניב בכלל, או שהווייב של האלבום האחרון השתלט גם על הביצועים של השירים משני האלבומים הקודמים – ששונים ממנו לחלוטין. וקווין פארקר, עם כל אהבתי אליו ואל להקתו, הוא חביב נורא אבל לא פרפורמר מי יודע מה. עם זאת, כל זה על סמך ההופעה הזאת בלבד. מי שהיה בהופעות אחרות שלהם מספר שהם מדהימים, רק חבל לי שלא ראיתי את זה בעצמי. מצפה לחווייה מתקנת ב־11 ביולי ב"לייב פארק" ראשון לציון אליו הם יגיעו עם הופעת פתיחה שווה ממש של Jaguar Ma האוסטרלים אף הם.

המלכה

גם מי שעוד לא לגמרי נתפס על האלבום החדש של פיג'יי הארווי לא יכול היה שלא להישבות בקסמה. לא ברור אם היא פיה או מכשפה. הדרך שבה היא זזה, הקול האלוהי הזה, הפאסון, יא אלוהים כמה פאסון. ומגובה בשורה של מוזיקאים ענקיים ובהם ג'ון פאריש ומיק הארווי שהולכים איתה שנים אחורה, היא פשוט היממה אותי. כשחתכתי קצת מוקדם כדי להספיק להופעה של אקשן ברונסון בקצה השני של הפסטיבל, מצאתי את עצמי הולך שני צעדים קדימה ואחד אחורה בחזרה לכיוונה למשמע “Down By The Water” ו־”To Bring You My Love”.

מני

האם הוא שתול של ההפקה? הדעות חלוקות אבל אני חושב שהבחורצ'יק שטיי סגל העלה מהקהל לבמה (והלך במקומו לצפות במופע של עצמו עם הקהל) היה כל כך קול, כל כך בווייבז שקשה היה להאמין שהמני הזה הוא אשכרה אמיתי. אם תשאלו אותי, אגיד שהוא היה אותנטי לגמרי ושזה בטוח היה היום הכי טוב בחיים שלו. וכשהוא צרח לתוך המיקרופון “Ty Segall and the Emotional Muggers are playing at my house, MY HOUSE!” זה באמת היה מרגש. מני, פרימוורה 2016 לא תשכח אותך.

• טיי סגל
• טיטוס אנדרוניקוס
• הקאט אאוט קלאב
• פרימוורה
• נגה ארז
• מוזיקה
• lcd soundsystem
• ברצלונה
• תרבות