מסיבת חלומות לדיכאון הקיומי: ג'יימס מרפי רוקד את הגיל והפחדים של כולנו

שבע שנים אחרי האלבום האחרון, LCD Soundsystem חוזרים עם אלבום אפל אבל פנומנלי שאפשר לתאר כדאנס-נואר. ככה נראית מציאות שבה אלילים מתים והגוף מזדקן

LCD Soundsystem (צילום: Getty Images)
LCD Soundsystem (צילום: Getty Images)
5 בספטמבר 2017

LCD Soundsystem – American Dream

Untitled

יום אחד קמים בבוקר ומגלים שהרוב כבר קרה. מד החיים מתרוקן כמו במשחק מחשב ועכשיו זה השליש האחרון, הקצה האדום. האיום לא דיסקרטי, אלא נוכח, מרחף מעל. פעם היית ילד עם ספפה ופוסטר של הסטוג'ס מעל הראש, פתאום אתה מבוגר עם כאבים בגב התחתון, עול כלכלי ואמביציה של פקיד שומה. אתה אבא שלך, במובן המבאס של המילה. ובתוך כאוס הסימפטומים של ההתבגרות – בתוספת אישיות נוירוטית וקפדנית – ג'יימס מרפי פחד להיות צל של קלאבר/רוקסטאר. אמנם חלוץ בתחומו, עם משקל היסטורי והילה, אבל כבר מנוון וחסר משמעות לתעשייה. "כשהייתי בן 30 הבטחתי לעצמי שאצא מזה עד גיל 40, אני בן 40 עכשיו ולא רוצה לחזור על עצמי", הוא אמר בראיון שהקדים את הפירוק הזמני אך הרשמי של אל-סי-די סאונדסיסטם ב-2011.

עוד ביקורות מוזיקה:
רמי פורטיס היה צריך עוד דבר אחד בשביל אלבום מושלם
וור און דראגז מתחרים בקלות על אלבום השנה
ארקייד פייר שכחו לכתוב שירים טובים

אלא שהפירוק לא היה סופני גם בשעתו העצובה. עוד לפני המופע האחרון של הלהקה במדיסון סקוור גארדן ב-2011, מרפי הצהיר ש"תהיה עוד מוזיקה", בלי להתחייב לקהל או ללייבל. בשבע השנים שחלפו מאז האלבום השלישי, “This Is Happening”, האדם המודע לעצמו באמריקה עבד כאמן סאונד, מפיק ונגן. הוא עבד עם דיוויד בואי (ניגן על כלי הקשה בשני שירים ב”Blackstar”), ארקייד פייר (הפיק את “Reflektor”), מיקסס והתעסק בעוד כמה פרויקטים צדדיים כמו "Subway Symphony" שלא יצא לפועל. רק ב-2015 נשמע דופק ראשון מכיוונה של אל-סי-די, שיר ערב החג העצוב “Christmas Will Break Your Heart”, שמזכיר הרבה יותר את "New York, I Love You But You're Bringing Me Down" מאשר את אחד מעשרת השירים ב”American Dream”.

כמו בכל מוות מלאכותי וקימה לתחייה, החזרה של אל-סי-די יצרה הרבה ספקולציות. למה מרפי עצר את הפעילות ב-2010? האם הטריגר היה כלכלי? האם הוא התעצל? רצה הפסקה וקאמבק גדול? לנפח את המיתוס? שני הסינגלים ששוחררו במאי האחרון, “call the police” ושיר הנושא, אמנם זכו להייפ המתבקש, אבל לא הצליחו ללכד בין הפנאטיים והסקפטיים. זאת כבר לא היתה שיחה קולחת על דיסקו-Pאנק, דאנס-Pאנק, Pאנק-Fאנק, אלא כזאת שהתרכזה במניעים, יצירתיים או מסחריים. בסופו של דבר, רעשי הרקע (שמחוץ למוזיקה) גרמו לחזרה של אל-סי-די לעבור באופן קודר יחסית ולא בפיצוץ רגשי כמו שאפשר היה לצפות.

לא היה הפיצוץ הרגשי שהיה אפשר לצפות לו. מרפי בהופעה (צילום: Getty Images)
לא היה הפיצוץ הרגשי שהיה אפשר לצפות לו. מרפי בהופעה (צילום: Getty Images)

"American Dream" הוא התשובה המנומקת לשאלה "מה גרם למרפי הפרפקציוניסט והמחושב לחזור בו?". כמו ב-2005, 2007 ו-2010, גם האלבום הרביעי הוא אינטרוספקטיבי, מפלח את הדרך לצדדים ולניואנסים באישיות החידתית שלו. אפשר להגיד על מרפי הכל: שהוא חרדתי, היפראקטיבי, פילוסוף, איש אשכולות, מריר – בלי לדעת עליו כלום. יותר מזה, ראיונות מסוימים מרמזים שמדובר באדם נורמטיבי שהיה מעדיף להיות בבית, לאכול קורנפלקס ולא לטרוח לעולם. הפער בין הדמות הציבורית – ידיד נפש שייתן לך כיף ברחבה, לבין האיש המרוחק שהוא – הפכה אותו במובנים מסוימים לקורבן של הצלחתו. הדרך היחידה, כנראה, היתה לסגת משם. לקחת הפסקה מאל-סי-די, שקידמה אותו אל הפרונט והכריחה אותו להזדקן מול כל העולם ולהציג את זה כהרפתקאה לילית.

הציפייה היתה לעשות את זה תוך כדי שמירה על החושים המחודדים ועל היכולת לייצר אופנות וטרנדים תרבותיים, דברים הנדרשים ממי שהמציא סצנה שלמה בניו יורק, שביטל את ההפרדות הז'אנריות, שגרם למוזיקה לגדול לממדים פיזיים, להרקיד, גם אם באמצעות שירי קינה. האימפקט של מרפי בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בכך שכולם רצו חתיכה; ילדי האינדי הכריזו על ביאת המשיח וילדי המועדונים ניכסו אותו בקנאות לעצמם.

בפרספקטיבה של שבע שנים, הוא יכול היה לעשות הכל אחרת. אלא ש"American Dream" הוא בין היתר מה שמרפי לא רצה – לחזור על עצמו. הביטים שוב מסונתזים, הלופים שוב ארוכים והקצב שוב מונוטוני. הוא עדיין מרגיש ניכור, החמצות ופחדים. שוני אחד קיים בפיזיות, שהיא קצת יותר מוחשית ויש עיסוק כמעט קומפולסיבי בה. אלה רק חלק מהדוגמאות: "נהגתי לרקוד לבד מרצוני" (“i used to”), "הרגליים נוגעות ברצפה" (“other voices”), "אני יותר מדי זקן בשביל זה עכשיו" (“change yr mind”), "אני כבר לא שומע אותך" (“how do you sleep?”), "אני מבטיח לך את זה, אתה מזדקן". "הראש שלך עולה באש, הידיים שלך נחלשות" (“call the police”), "בבוקר הכל ברור יותר, כשהשמש חושפת את הגיל שלך" (“american dream”).

מזדקן מול כל העולם בהצגה לילית. מרפי (צילום: Getty Images)
מזדקן מול כל העולם בהצגה לילית. מרפי (צילום: Getty Images)

שוני נוסף הוא בהומור שנעדר ממנו. "American Dream" הרבה יותר "כבד" מקודמיו. יש בו אלמנטים זהים, כאמור, אבל הוא דרמטי, מבועת, לא מבשר טובות. בחלקים מסוימים אפשר לתאר אותו כדאנס-נואר, כשהאופי המועדוני נשמר באופן הקפדני שבו נשמרת האומללות. חיוניות הנעורים חלפה מזמן, עכשיו צריך לרבוץ במציאות בה אלילי נעורים, לימים גם חברים לחיים, מתים בטרם עת.

ב”black screen”, קטע שובר לב שנמשך 12 דקות ומנקר את המוח בלופ שדועך וחוזר, הוא כותב על המיילים שהחליף עם דיוויד בואי, שהיה "עונה מהר". מרפי אמור היה להיות מפיק שותף באלבום הפרידה של בואי, אבל חטף רגליים קרות והפסיק לענות למיילים (הוא הסביר בראיון ל-BBC1 שזה היה הלם משתק עבורו). בשיר הוא מתאר את החרטה, "אני גרוע בדברים של אנשים, אבל הייתי צריך לנסות יותר". לגילוי הזה ולביט הרפטטיבי מצטרפים פסנתר ופולסים של קלידים אלקטרוניים – וההחמצה הופכת לסרט אימה.

ב”oh baby”, אחת המחוות היפות באלבום, אפשר לשמוע את סואיסייד ואלן וגה. ב”i used to” מרפי מתרפק כמו בונו של האייטיז. “how do you sleep?” הוא קטע אקסטטי וחסר גבולות, מחווה משוערת ל"איך אתה ישן?" של ג'ון לנון. שיר הנושא הוא האינטימי ביותר באלבום, מרפי נשמע כמו מרפי, שר "מצא את המקום בו אתה יכול להיות משעמם". משפט שצריך לנצור.

LCD Soundsystem (צילום: Getty Images)
LCD Soundsystem (צילום: Getty Images)

הכותרת "חלום אמריקני" מרמזת על הצהרה פוליטית – אבל אין באמת אחת כזאת. המוזיקה של אל-סי-די, כמו תמיד, עוסקת במוזיקה, בשינויים, במצבי רוח. השבר והנבזיות של החלום האמריקני לא באמת משתווים לשבר והנבזיות של הזמן, שאותו מרפי בן ה-47 מתאר ב"other voices" כדיקטטור. למעשה, למעט “emotional haircut” הפשטני (ביחס לשאר), כל אחד מהקטעים באלבום שווים שלוש האזנות לפחות, כשההבטחה הגלומה בהשקעה מהסוג הזה היא שבהאזנה הרביעית, כשהיופי הולך וגובר, הגוף – זקן או לא – ירקוד מעצמו.

אם היה אפשר לארגן מסיבה לדיכאון הקיומי, “American Dream” היה הפסקול החלומי שלה. כמו את הניכור האורבני של האלבומים הקודמים, אפשר לרקוד גם את החרטות, את הגיל, את הפחדים. מרפי מיצק את כל אלה לאלבום אפל שלא נותן מנוח ונמתח עד השעות של השבורים, וחברי אל-סי-די נענו לו. התוצאה שוב פנומנלית.

שירים שכדאי לשמוע: oh baby, how do you sleep?, american dream, black screen, i used to, other voices, tonite

[interaction id="59ae4cbb6ea3200001fa5e7d"]