Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לילך רווה, שעבדה בין השאר בכתית של מאיר אדוני והתמחתה במטבחים בדרום מזרח אסיה, תבשל בקפה קאימק. היא תכין סלט בורמזי, כיסני בצק באן גואי ממולאים טופו, וקרם אורז וחלב קוקוס עם קולי פירות עונתיים ואגוזים בקרמל מלוח.
צ'ארלי רואן, השף הראשי של גילז פיש אנד צ'יפס בלונדון, יתארח בסניף קינג ג'ורג' של המזנון. עדיין לא ידוע מה יכין שם, אנחנו יכולים לנחש שכרוכים בזה דגים מטוגנים.
אלוהים מצוי בסנדוויצ'ים הפשוטים לכאורה, המורכבים מחומרי גלם משובחים ומתוך התכוונות מלאה. רק יחידי סגולה כמו קרן אדם מסוגלים להקדיש תשומת לב כזו למלאכת הרכבת הכריך המושלם. לחמי השאור הטובים מכילים קומבינציות כמו הרינג עם שמנת חמוצה, כוסברה, בצל ועגבנייה או כריך בנוסח עירקי של ממרח עגבניות מיובשות, טחינה, ביצה קשה וגבינת פטה קשה; ואפשר כמובן להרכיב לבד כריכים ממגוון הנקניקים, הגבינות, הדגים הכבושים והממרחים הביתיים המצויים מאחורי הוויטרינה. החנות הפלורנטינית היא אי של שפיות ורוגע גם בשעה שהיא מלאה בלקוחות, ובעונת החורף מציעים מדי יום גם תבשיל או מרק מתחלף (29־34 ש"ח).
השף אלן טלמור הוא אחד מיצרני הנקניקיות והנקניקים הבכירים בישראל – ארץ שאין בה כמעט מסורת שרקוטרי (עיבוד בשר לנקניקים ונקניקיות). במשך שנים נמכרות הנקניקיות האיכותיות שהוא מייצר במיטב המסעדות המקומית, ולאחרונה החליט טלמור לפתוח דוכן משל עצמו לממכר נקניקיות. בתפריט המקום הזעיר שבלב תל אביב מבחר מגוון של נקניקיות עשויות חומרי גלם משובחים: ברטוורשט גרמנית קלאסית, נקניקיית צ'וריסו מקסיקאית עם פלפל צ'יפוטלה ובצל ירוק, נקניקייה מבשר כבש ועשבי תיבול מקומיים שהוא מכנה "נקניקייה בדואית" ועוד נקניקיות קלאסיות ומקוריות המוגשות בלחמנייה עם כרוב כבוש, חרדל וכוס בירה צוננת (26־35 ש"ח).
מוסד תל אביבי בן יותר מ־50 שנה השוכן ברחוב שינקין. דודי (בן הדור השני למייסדים ממשפחת פליישר) ואשתו שולי ממשיכים להגיש בכוך הקטן מבחר כריכים מצוינים בטעם ביתי, נקניקיות של פעם ומשקאות גזוז צבעוניים. שקשוקה, סלט השף (מעין ביצה מקושקשת עתירת נקניקיות), סלט קישואים וסלט ביצים נמנים עם הקלאסיקות של המקום. כדוכן אוכל רחוב אמיתי לפועלי העיר העברית הראשונה – המקום נפתח בארבע לפנות בוקר והסיכוי למצוא סנדוויץ' אחר הצהריים שואף לאפס (18־25 ש"ח).
לפני יותר מ־50 שנה החל מומו (טנקה) ולנסיה לתור את סמטאות השוק עם עגלה קטנה ולמכור את הסנדוויץ' התוניסאי המפורסם. מאז העסק נדד למבנה קבע בשיפולי השוק, והיום מנהל אותו נכדו אלי ולנסיה. טונה כבושה בשמן זית, תפוח אדמה, ביצה קשה, לימונים כבושים, אריסה, ממרח פלפלים חריפים וסלט דלעת – כל אחד ממרכיבי הסנדוויץ' התוניסאי המוגש בלחמניות פריקסה המטוגנות במקום מדי בוקר הוא עולם ומלואו ולכל אחד מהם מקדישים במשפחת ולנסיה תשומת לב קפדנית (22 ש"ח).
השיניים ננעצות בבגט שחום ופריך, רק כדי לגלות שכבת חמאה הולנדית צהובה, בצל ירוק ולבן, עגבניות שרי צהובות, פלפל חריף מהערבה וגולת הכותרת – דגים כבושים נהדרים מצפון אירופה. השילוב הזה יכול להתקיים רק בישראל, ורק בדוכן ההרינג של שרי אנסקי בשוק הנמל בתל אביב. כשאנסקי, עיתונאית אוכל ומחברת ספרי בישול, מאסה בקריירת הכתיבה שלה, היא החליטה לממש חלום ישן ולפתוח דוכן של כריכי דגים כבושים (בהשראה הולנדית, יהודית־פולנית ומקומית). תוך זמן קצר הפך המקום להצלחה היסטרית, והיום מוגשים בו כמה מהכריכים הטובים ביותר בארץ. אל כריך ההרינג הקלאסי (שמאלץ הרינג או מטיאס) מצטרפים גם כריכים יצירתיים של שפרוטים, אנשובי ומבחר משתנה של דגים כבושים ומעושנים (36 ש"ח).
ברכה שמואלי – האישה שכבר יותר מ־40 שנה עומדת מאחורי הדלפק שזכה בזמנו לשם המקסים "הכריכייה" – טוענת שמדובר בסנדוויץ' בר העברי הראשון. העיצוב נותר כפי שהיה בשנות ה־70 – אריחי קרמיקה צבעוניים ושלטים בגופנים ישנים המספרים על מבחר הסנדוויצ'ים המוצעים במקום. ברכה דוחסת בנדיבות אינסופית מיני נקניקים, גבינות וממרחים לתוך לחמניות גדולות שנאפות במקום, וצולה את הכריך הכביר על הפלנצ'ה ומגישה חם. ארוחה זולה, טעימה ומשביעה, ובחיפה כמו בחיפה – העברית והערבית משמשות בערבוביה ברקע (38 ש"ח).
שוק הכרמל, שעתיד לעבור בקרוב שיפוץ מקיף בדומה לזה שעבר שוק מחניודה בירושלים, הולך ומתמלא בדוכני רחוב ובבתי אוכל חדשים ומסקרנים. השומר 1 מייצג נאמנה את הגל החדש של דוכני אוכל רחוב ישראלי – מקומות שחולקים כבוד למסורת המקומית אבל מקפידים להכניס בה שינויים, חידושים וגוון מודרני. השניצל, אולי האוכל הישראלי המובהק ביותר, מוגש כאן עם לימון כבוש בתוך חלה פריכה. עוד בתפריט מעורב ירושלמי שמוגש בתוך חצי כיכר לחם, שקשוקה חצילים וזעתר ועוד מנות מסורתיות לכאורה שדוברות את שפת המטבח הישראלי החדש (32־42 ש"ח).
מנות אוכל רחוב כמו פיצה והמבורגר הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהשיח הקולינרי ולמקור עניין לשפים מפורסמים המציעים להם גרסאות גורמה. השינוי הזה, של האדרת המטבח העממי על פני המטבח העילי, מתרחש במקביל בכל רחבי העולם, וויטרינה התל אביבית היא מנציגותיו הבולטות בזירה המקומית. בוויטרינה – ספק דיינר אמריקני ספק מזללת רחוב – מגישים גרסאות משודרגות ומקוריות של פאסט פוד מוכר: קציצת המבורגר עבה מבשר צוואר עם גבינת אמנטל ורוקפור (שגרגרני תל אביב התמכרו לה), צ'יפס בטטה ותפוח אדמה עם גרידת לימון ומבחר נקניקיות קלאסיות בהגשה מודרנית (28־45 ש"ח).
זאב טנא – מוזיקאי, זמר מחאה וטכנולוג מזון בהכשרתו – עומד מאחורי רשת הנקניקיות המקסימה שהפכה תוך שנים אחדות למוסד תל אביבי. תריסר סוגי נקניקיות איכותיות מונה היום התפריט – מברטוורשט ופרנקפורטר קלאסיות עד לנקניקיית עגל עם אמנטל או קארי וורשט – ואל הנקניקיות (כשרות ולא כשרות) מצטרפים שישה סוגי חרדל ושלושה סוגי מיונז. נקניקייה עסיסית, מוגשת בלחמנייה לבנה רכה לצד סלט תפוחי אדמה וכוס בירה צוננת – ליותר מזה לא זקוק אדם בחייו כדי לחוש ולו לרגע מאושר (23־28 ש"ח).
מאפיית סאלוף הוותיקה משכונת התקווה שולחת שלוחות של אוכל תימני טוב לשכונות נוספות ברחבי תל אביב. המקום – שמגדיר את עצמו כחמארה תימנית מודרנית – מציע תפריט של מגוון מאכלי בצק אהובים כמו מלאווח, לחוח, ג'חנון וקובנה, בצד מבחר מרקים תימניים וחומוס קומפלט. כראוי לחמארה יש גם תפריט אלכוהול, כמה שולחנות נמוכים ולוחות שש בש למי שרוצה לבלות את זמנו באכילה, בשתייה מדודה ובהאזנה למיטב להיטי הזמר המזרחי משנות ה־80 (18־40 ש"ח).
אראפס, אוכל הרחוב הפופולרי ביותר בוונצואלה, הן חביתיות קמח תירס עבות הנצרבות על פלנצ'ה לוהטת ואז ממולאות במבחר מילויים כמו תבשיל בקר או עוף, ממרח אבוקדו וגבינה מגוררת. בשוק הכרמל קם לנו השנה דוכן אוכל רחוב שמגישים בו את המעדן הפשוט והטעים הזה בדיוק כמו בארץ המקור (מתאים במיוחד גם לכל מי רוצה להימנע מגלוטן). האווירה השמחה והידידותית מעלה אף היא זיכרונות נעימים ממסעות רחוקים מעבר לים (25 ש"ח).
השם סמבוסק נועד למשוך עוברים ושבים מהמגזר היהודי, אבל בעצם מוכרים במקום את אחד התענוגות הגדולים ביותר של אוכל הרחוב המזרח התיכוני – מנא'יש (הידוע גם בשם ספיחה). את מאפה הבצק השטוח אופים בתנור אבן ומניחים מעליו מבחר תוספות נפלאות: בשר כבש טחון ומתובל, שנקליש (לבנה מיובשת) עם אגוזים, מחית פלפלים, שמן זית ותערובת זעתר, סבנח (תרד בר) עם גבינת ג'יבני ועוד. מטיילים בדרכם לצפון ובדרך חזרה עוצרים כאן כדי לקבל את אחת הארוחות הזולות, הטעימות והמשביעות ביותר שמציע המטבח המקומי (6־14 ש"ח).
בכל פינת רחוב בגיאורגיה אפשר למצוא מאפיות עממיות המוכרות את אחד המאפים המזוהים ביותר עם המטבח המקומי – חצ'פורי. מיני המאפה השונים נבדלים זה מזה בשומן הבצק, בצורה ובמבחר המליות. החצ'פוריאצ'מה הוא מאפה גבינה ושכבות בצק משוחות בנדיבות בחמאה מזוקקת צהבהבה; סירת הבצק המפוארת של החצ'פוריאדג'רי משיטה בתוכה גם ביצה רכה; ויש גם חצ'פורילוביאני, ממולא במחית שעועית אדומה המתובלת בפלפל חריף, ועוד מינים נהדרים. בחצ'פורייה המקומית, שקמה בשנים האחרונות באחת הסמטאות המובילות לשוק מחנה יהודה, אופים את המאפים הנהדרים האלה עם רגע ההזמנה (זמן ההמתנה ארוך, אבל שווה כל רגע) ואפשר לקנח בצ'ורצ'חלה, קינוח גיאורגי מסורתי של אגוזי מלך מצופים בדבש ענבים (13־19 ש"ח).
בוויטרינה הפונה לדוכני שוק הכרמל אפשר למצוא את הצ'וקור – שבלולי הבורקס הגדולים והנפלאים, ממולאים בחצילים, בתרד או בגבינת קשקבל (או בשילוב של השניים). את הבורקס אוכלים במקום עם כוס איירן מרווה, אבל במאפיית הבורקס התורכי הוותיקה של נסים ושל מלכה אפשר גם למצוא מיני מאפה ודברי מתיקה אחרים מהמולדת הישנה: סו־בורק (בורקס על בסיס בצק מים שמזכיר את הלזניה האיטלקית), פשטידת אטריות וקינוחים מסורתיים כמו אשורה (פודינג גרגירי חיטה מבושלים בסירופ עם פירות יבשים) וסוטלאץ' (20־25 ש"ח).
עגלת הבורקס של משפחת בכר ניצבת בעיר התחתית של חיפה עוד מהימים הראשונים לקום המדינה, כשברחובות סביב הנמל ניהלו ימאים מסחר ער בטובין שהובאו מעבר לים. יהושע בכר עלה לישראל מתורכיה – המולדת האגדית של בצק הפילו, פתיחתו וקיפולו לבורקס – והיום ממשיכים בניו ובני בניו להכין בורקס ברשת שסניפיה פזורים ברחבי העיר. בעגלה המקורית מתחממים מעל מגירה מלאה בפחמים בורקס חצילים נפלא (ששווה להגיע עבורו בשעות הבוקר), בורקס תרד ובורקס גבינה – כולם מוגשים עם ביצים חומות וחמוצים (15 ש"ח).
שוק רמלה הצבעוני ומלא החיים הוא שוק איכרים אמיתי שממשיכים למכור בו תוצרת חקלאית מקומית המגיעה משדות היישובים הכפריים הסמוכים. בלב דוכני הירקות, הפירות והתבלינים ניצב דוכן בורקס שהוקם בשנת 1957 על ידי אביו של חיים קולו שעלה מאיסטנבול. היום עובד במקום דור הנכדים, סניפים נוספים נפתחו ברחבי הארץ, אבל הבורקס נותר כשהיה: מאפי פילו מופלאים ממולאים בגבינה או בתרד ומלווים במינדוס ובחמוצים. מוכרים כאן גם את הלימונדה הרמלאית הטבעית שנוצרת מריסוק הלימון בשלמותו – על הקליפה, הציפה והגרעינים (13 ש"ח).
אצל ג'וזפה, שנטל לעצמו שם איטלקי אבל שוכן בלב שכונת פלורנטין, מאמינים בפיצה עשויה בצק דק פריך ברוטב עגבניות טרי, רוטב פסטו ורוטב שום יוצאי דופן ועם מבחר תוספות לא שגרתיות לצד הסטנדרטיות. העקרונות הבלתי מתפשרים של יוסי, בעליו של המקום, מכתיבים הכנה אטית ומדוקדקת וכפועל יוצא זמן המתנה ממושך, שהוציאו לו מוניטין של סופ־נאצי מקומי, אך ברגע שבו מגיע המשולש הלוהט והטעים הכל נסלח (20־25 ש"ח).
מאחורי הוויטרינה מונחים מרבדי הפיצות: משטחים נחשקים של בצק, רוטב עגבניות, גבינה מותכת, מיני נקניקים ופטריות משובצות בבצל סגול. רשת הפיצריות שייסדו האחים ירזין – מהוותיקים והמקצועיים שבמסעדני הארץ – מגישה פיצות מלבניות שנמכרות לפי משקל. חומרי הגלם טריים טובים – החל בקמח המשמש להכנת הבצק וכלה במגוון התוספות הקלאסיות, וזה סוד קסמה של הרשת הפופולרית (98 ש"ח לק"ג).
פיש אנד צ'יפס בנוסח האנגלי, כשהדגים מטוגנים בבלילה, לא נכנס עדיין לקאנון של אוכל הרחוב הישראלי, אבל בשנה האחרונה קמה לנו גרסה מקומית מקסימה בנמל יפו. על מזח הדייגים שוכנת זה עשרות שנים חנות דגים – הבעלים הם בני הדור השביעי למשפחת דייגים יפואית – המקבלת מדי בוקר דגה טרייה היישר מסירות הדייגים החוזרים לנמל. בשנה האחרונה זוכים עוברי אורח לאכול את הדגים המקומיים הטריים האלה גם על המקום: מבחר דגים קטנים מטוגנים (ביום יפה יכלול השלל מליטות, סרגוסים, ברבוניות ומרמירים), טבעות קלמרי, שרימפס מטוגן ולפעמים גם דגים גדולים מטוגנים בפשטות בשלמותם. קונים דגים מטוגנים וצ'יפס במחירים צנועים להפליא ומתיישבים לאכול אותם על אחד מספסלי הנמל מול נוף ים תיכוני עוצר נשימה.
נמל יפו, 5281671־03
[tmwdfpad]
חאן מנולי
המסבחה – גרגירי חומוס מבושלים עם טחינה ומיץ לימון – עומדת במרכז התפריט שבנה השף פליקס רוזנטל (בתמונה). המנה המקומית המסורתית – גרגירים הטובלים בשמן זית ונכתשים ברגע ההזמנה – זוכה לשלל גיוונים יצירתיים: יש מסבחה עם בשר טלה או עוף קצוץ, מסבחה עם ירקות שרופים מהגריל, מסבחה עם קציצות דגים ועוד, כיד הדמיון הטובה. למבחר המסבחות מצטרף תפריט עונתי מתחלף בכיכובם של דגים ופירות ים שעלו ברשתות דייגי יפו, של בשר טלה ושל ירקות בלדי המגיעים מהשוק הסיטונאי במזרח ירושלים. רוזנטל, שעבד במטבחי מסעדות כמו יועזר בר יין והסלון, מצליח לחלוק כבוד למורשת המקומית ובו בזמן לדבר בשפת המטבח הישראלי החדש. החלל היפואי היפה שוכן תחת קשתות האבן של חאן מהתקופה העותמנית, האווירה תוססת והמחירים עממיים (18־58 ש"ח).
השם הוא מחווה לאחת החומוסיות הוותיקות והידועות בעכו (כף הזהב) – מושא חלומותיהם של נערים צעירים שגדלו בצפון הארץ ובבגרותם פתחו בית חומוס בהשראה גלילית בתל אביב. בתפריט משאוושה, מחלוטה (גרגירים שלמים של חומוס ופול עם לימון ושום), חומוס עם פול, סלט טאבולה, מטבוחה חצילים, חריף ביתי, טובורג וגולדסטאר מהחבית (10־19 ש"ח).
חומוסייה יפואית מיתולוגית שנחשבת בעיני רבים לחומוסייה הטובה ביותר באזור המרכז. עלי קרוואן (אבו חסן), המייסד, נפטר זה מכבר, אבל בניו ממשיכים את מסורת החומוס המשפחתית. הסניף המקורי שוכן ברחוב דולפין ולפתחו משתרך כמעט תמיד תור ארוך. כדי להקל על הלחץ פתחו בני המשפחה סניף נוסף וגדול יותר ברחוב שבטי ישראל. המנה המשולשת המפורסמת כוללת מסבחה, חומוס ופול בצלחת אחת. המסבחה נהדרת, השירות ענייני ומהיר והתוספות היחידות המוגשות הן בצלים ורוטב שום ולימון (18 ש"ח).
הדולפין 1 יפו, 6820387־03 שבטי ישראל 14 ת"א, 6828355־03
האוטובוס הכחול שוטט תחילה בדרכים על תקן "גזלן" והציע את מרכולת החומוס שלו בנקודות שונות. אחר כך הוצב האוטובוס הישן במקום אחד, על אם הדרך בין פרדס חנה לכרכור, והפך אבן ניגוב שואבת לתושבי האזור. בשנים האחרונות נבנה סביב האוטובוס המיתולוגי, מעשה טלאי על טלאי, מבנה של קבע. במשך כל אותו זמן ממשיך מרסלו בשלו – המלאכה היומית של כתישת גרגירי חומוס למשחה כבדה, חלקה וטעימה. יש חומוס גרגירים, חומוס עם פול ומסבחה, אווירת שאנטי המזמינה לרביצה נינוחה ומדי פעם גם פריטה משותפת עלי גיטרה (21־28 ש"ח).
גל עילם – חומוסאי נלהב, טבעוני וחובב רגאיי – פתח את החומוסייה התל אביבית לפני עשור ולאחר שהיה שותף לפתיחת סניף תל אביבי של אבו אדהם הצפוני. תור של אנשים ממתינים לשולחן על המדרכה בקינג' ג'ורג' ומוזיקה שחורה המתנגנת ברקע הם סימני היכר של החומוסייה הטובה (24 ש"ח).
אף שמדובר במסעדה מזרחית לכל דבר, עם שיפודים טובים, מבחר סלטים טריים וכדומה, עיקר תהילתה היא המסבחה. למסבחה של חליל אוהדים מושבעים לרוב, ובעיני רבים היא נחשבת למסבחה הטובה בישראל. גם אלו שסבורים שהמסבחה הטובה ביותר בארץ נמצאת במקום אחר מסכימים בדרך כלל על כך שהמסבחה של חליל – חלקה, עדינה, וקלילה – היא מהמנות שכל חובב חומוס צריך לנסות (20 ש"ח).
אחת החומוסיות המפורסמות בארץ. לפתח החומוסייה, השוכנת בסמטאות שוק עכו, משתרך תור תמידי של חובבי חומוס ולקוחות קבועים. בתפריט חומוס, משוואשה ומחלוטה – הגרסה הגלילית לחומוס־פול. המחירים נמוכים, השירות זריז וענייני ויש גם חלון של חומוס טייק אוויי, כמו במזללות מזון מהיר אמריקניות (15 ש"ח).
בית החומוס של אבו מרון החל את דרכו לפני 40 שנה כמסעדת פועלים שכונתית קטנה. את החומוסיה הוותיקה, השוכנת מתחת למסגד איסתיקלל, פוקדים היום מבקרים מכל רחבי הארץ, אבל החומוס הטוב – לימוני, קליל ומתאים מאין כמותו לארוחת בוקר – נותר כשהיה.אסור לפספס את המשוואשה הנהדרת, שופעת גרגרים קטנים של חומוס בלדי ושמן זית סורי טוב. הצ'יפס הנהדר שמוגש במקום (שזכה בבדיחות הדעת לשם "שרימפס לעניים") ראוי לפרס אוסקר בקטגוריית אוכל רחוב – קוביות תפוחי אדמה שטוגנו עד פריכות ונטבלו ותובלו במיץ לימון, ברוטב השום המפורסם של המקום, בסומאק ובפטרוזיליה.
זה קצת מצחיק שביפו, עיר שמושלים בה מלכי חומוס הנושאים שמות כמו אבו חסן ואבו מרואן, יש גם חומוסייה שנקראת מזנון דני, אבל כשטועמים את החומוס הנהדר ואת הפלאפל המצוין מבינים שדני הרוויח ביושר את הזכות להצטרף אליהם. דני צבי, הבעלים, עבד במשך 30 שנה אצל אבו חסן ולמד ממנו את רזי הכנת החומוס. החומוסייה שפתח קיימת כבר 16 שנה ומלאה מדי יום בלקוחות קבועים ומרוצים (20 ש"ח למנה).
שאו-לונג הם כיסוני חיטה ממולאים בשר לבן. מן הסתם לא פגשתם אותם במרבית מסעדות הדים סאם בארץ, כמו גם פשטידת אורז ממולאת בשר, ונו-מי-צ'י אורז ועוף עטופים בעלה במבוק. אמנם הדים סאם ממשפחת הבאו לא מצליחות להתרומם כאן אבל כל הדים סאם השקופים ממשפחת השאו הם פשוט אלוהיים וכך גם המטוגנים ממשפחת הגאו-טי. משפחת וונג שהקימה את מסעדת פוראמה בבן יהודה כסניף למסעדת האם באשקלון, הגיעה לארץ מסין. לפיכך תוכלו לגוון ולהכיר כאן אוכל סיני אותנטי מיד ראשונה. הכופתאות מותקנות לעיני הלקוחות והחסרון הוא שריחות הטיגון נספגים בבגדים. סגנון הישיבה בפוראמה מעט סגפני לאורך ספסלים, אך המחירים נוחים במיוחד, עסקית צהריים ב- 39 שקלים כוללת מרק, אגרול, מנה עיקרית ושתיה. אפילו מסע קולינרי ממושך נפתח בנגיסה בכופתה אחת
המסעדנית דנה ירזין גדלה בלוס אנג'לס, השף שחר שטרן חי ועבד בחוף המערבי של ארצות הברית. יחד פתחו השניים בתל אביב מקום המייצג נאמנה את רוח הטקס מקס – מזון מהיר מקסיקני־אמריקאי שנוצר בחיבור ההיסטורי והגיאוגרפי בין שתי המדינות. בתפריט נאצ'וס, טאקו (טורטיות תירס שנאפות במקום ומממולאות בשלל מילויים), בוריטו, קסדייה ועוד מנות קלאסיות של המטבח העשיר והצבעוני הזה, מוגשות עם גוואקמולה, מיני סלסות ושפע ליים. המרגריטות זורמות כיין, האווירה אנרגטית ומלאת חיים ויש גם תפריט נחמד של מיני טקילה מיובאת מהמולדת הרוחנית (18־38 ש"ח).
באמצע שוק לוינסקי – מוקף חנויות תבלינים, בתי קלייה ומעדניות – נמצא קפה קאימאק. המקום עול ימים, אבל נראה כאילו מאז ומעולם שכן בלב השוק הראשון של העיר העברית הראשונה. התפריט הצמחוני־טבעוני המתחלף מבוסס כולו על תוצרת הדוכנים הסמוכים. תמורת סכום צנוע מאוד יכול אדם לשבוע מתבשיל יומי, כריך טרי ושופע ירק, סלט רענן או מרק. האווירה נונשלנטית ונטולת יומרות, העיצוב נטול עיצוב במתכוון והלקוחות קבועים ואוהבים (14־40 ש"ח).
השף אורן גולדווסר החל את דרכו במטבח היפני – חובבי האוכל עדיין זוכרים אותו עורך ארוחות בלתי נשכחות ביועזר בר יין – ובשנים האחרונות הוא פונה בעיקר אל מחוזות המטבח האיטלקי. בפיורי, בשוק האיכרים בתל אביב, הוא אחראי לדוכן משובב של פסטות טריות מוגשות עם מבחר מצומצם של רטבים עונתיים. בתפריט של שמונה – ספק מסעדונת ספק דוכן רחוב צנוע – הוא משלב בין מטבחי איטליה, ישראל וצפון אפריקה ומדי פעם מרחיק עד אסיה. בתפריט המתחלף יכולים לדור בכפיפה אחת מיני פסטה, נקניקיות, חריימה בורי ואטריות סובה, וכל המנות שומרות על תמחור נגיש (32־50 ש"ח).
עם עמבה וסחוג או מיונז וחרדל, עם צ'יפסלט או חמוצים, בצלחת או בפיתה, על רגל אחת או בישיבה - האוכל הכי טעים בארץ לא בהכרח מתחבא במסעדות יוקרה, אלא דווקא מחכה לכם בסבלנות על הדרך (ומשאיר עודף מ־50 שקל). אין צורך להזמין מקום
אין אדם בישראל שאין לו דעה מוצקה בסוגיית החומוס הטוב ביותר, אין איש או אישה שאינם יודעים היכן מסתתר דוכן הפלאפל המנצח או איפה נמצאת השווארמה המושלמת. מלכתחילה, רשימה של 50 מקומות אוכל הרחוב הטובים בישראל היא שנויה במחלוקת, אבל עצם הדיון הוא תרומה חשובה לעיצוב המטבח הישראלי החדש.
אבל איך מגדירים מהו אוכל רחוב? הפרשנות הצרה מגדירה אותו כמזון שאוכלים בעמידה. פרשנות רחבה יותר מכלילה בקטגוריה גם דוכנים שיש בהם מקומות ישיבה; וההגדרה הכי סלחנית כוללת מוסדות שיש בהם שירות, לא רק שירות עצמי, אבל מגישים בהם מזון עממי במחירים נגישים, וסועדים מבלים בהם פרקי זמן קצרים המיועדים לאכילה תכליתית ונטולת גינונים.
אנחנו השתמשנו בהגדרה הרחבה, אבל ניסינו לא לכלול בתוכה מסעדות של ממש. בשנים האחרונות, בתהליך נפלא ומרתק, הולכת ומיטשטשת ההפרדה בין מטבח עילי למטבח עממי. מסעדות רבות בארץ ובעולם מגישות היום גרסאות משודרגות של מנות כמו פיצה והמבורגר – פעם נחלתם הבלעדית של דוכני אוכל רחוב – אבל המנות שלהן, גם אם הן הטובות בתחומן, נותרו מחוץ לרשימה. דוכני אוכל ותיקים ויציבים נכנסו אליה, וכך גם מקומות חדשים ויצירתיים של שפים שירדו אל העם.
על תהליך הבחירה
רשימת 50 מקומות אוכל הרחוב הטובים בישראל נערכה בשיתוף פפסי מקס, ששמה לה למטרה לקדם את תרבות אוכל הרחוב בישראל. לראשונה בישראל נערכה פנייה לעשרות שפים מפורסמים, טבחים, עיתונאי אוכל, בלוגרים ובשלנים מכל רחבי הארץ, והם התבקשו לבחור ולדרג את דוכני האוכל הטובים ביותר. הרשימה הסופית, שעתידה להפוך למסורת שנתית, היא שקלול בחירותיהם האובייקטיביות של טובי אנשי המקצוע בתחום.
![פרנק. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/12/פרנק-יחצ_top101-P-500x281.jpg "פרנק. צילום: יח"צ")
