Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הספוט הכי קריר שאפשר להעלות על הדעת בימים אלה נמצא אמנם מתחת למזגן בסלון, אבל כמו שלא מפסיקים להבטיח ב"משחקי הכס" – החורף מגיע. נכון, ייקח עוד קצת זמן עד שהטמפרטורות יבצעו צניחה חופשית, אבל בינתיים לא כדאי לשבת בחיבוק ידיים. סריג הכפפות של Rocket x Lunch, מותג אופנת הרחוב המוצלח מסיאול המיובא בלעדית על ידי אתר האופנה המקומי We Must Shop, מציג פריט גאוני מזן ה"איך לא חשבו על זה קודם" – סריג כותנה ששרווליו מסתיימים בכפפות חמימות ונעימות. הפריט קיים בשלושה צבעים (שחור, אפור וצהוב סימפסונס) ובשתי מידות (סמול ומדיום), ואף שבחוץ כמעט 30 מעלות הוא אוטוטו אוזל מהמלאי.
20 שנה אחרי ש־ck1 הושפרץ לראשונה לאוויר העולם משיק קלווין קליין את ck2, במה שמסתמן כמשבר האלבום השני הכי ארוך בתולדות ענף הבישום. הניחוח שפותח מתאווה להיות איקוני לפחות כמו אביו הרוחני, שהיה לבושם היוניסקס הראשון בהיסטוריה. גם הבושם החדש לא בודק מה יש לכם בתחתונים ואף ממותג כ"ג'נדר פרי", יען נטול מגדר כליל. והריח? ערבוב של וואסבי, מנדרינה, סיגליות ובטון רטוב (בחיינו). תכף תריחו אותו בכל חור.
כשקניה ווסט ביקש לשכנע את כולם בתצוגה שלו בשבוע האופנה בניו יורק כי הוא אבי מהפכת אופנת היוניסקס בכבודו ובעצמו, אולגה מרון, המייסדת והקניינית של אתר האופנה האהוד We Must Shop, לא התרשמה במיוחד. מרון פוקדת זה כמה עונות שבוע אופנה אחר, זה המתרחש בסיאול, ובו היא רוכשת על בסיס קבוע את הקולקציות שממריצות את הדם של האתר שמאחוריו היא ניצבת. אם תשאלו אותה, המעצבים הקוריאנים יכולים ללמד דבר או שניים את ווסט: "יש להם את זה פשוט מלידה. אפשר לראות בהיסטוריה של הלבוש הקוריאני המסורתי שלאורך השנים מלבישים את הילדים והילדות בדיוק באותן צלליות ובאותם צבעים וחומרים. הם גדלים בצורה הזאת, ונפוץ מאוד לראות זוגות בקוריאה מסתובבים ברחוב בלבוש זהה או בהתאמת צבעים ודפוסים". בעוד האתר שלה פונה כרגע לנשים, הטי שירטס המודפסות והגיאומטריות של Rocket X Lunch יקרצו גם לגברים, ואפילו ז'קט הספארי של המותג Salad Bowl יעטוף בחן גם מסת גוף עתירת טסטוסטרון. אחרי הכל, מסרים כמו "Eat a lot, Sleep a lot", הרשום על גבו, הם חוצי מגדר.
למרות העדפתנו הברורה את אורח החיים הבלתי תלוי במחויבויות מסוג כלשהו, מדי פעם אנו נאלצים להעיף מבט בשעון, ולו רק כדי לדעת אם הגיע זמן ארוחת הצהריים או ארוחת הערב. אבל מאז שתלינו על הקיר את השעון החדש של Pulp – המותג המקומי בעל האפיל החו"לי המובהק (והשם הכה נוסטלגי, היוש ניינטיז) – כל הפרוצדורה הסחית של התעדכנות בזמנים הפכה נסבלת ואפילו קצת כיפית. הקרדיט ברובו לבלוק הנייר המקיף את השעון, המזמין מיני שרבוטים, התחכמויות בכתב וכיוצא באלה דאחקות.
מפתיע, אבל אבות המזון של המותג זיגי פרידה אינם סטארדאסט וקאלו, אלא סבה של אודרי קאווה וסבתה של דבי שחר, צמד בלגיות בעלות חוש אופנתי מפותח שעשו עלייה. השתיים מייצרות בארץ אקססוריז בוהמייניים ובמקביל מייבאות מספוטים אקזוטיים יותר או פחות – מבאלי והודו עד צרפת. תיק הקילים שעשה את כל הדרך לתל אביב ממרוקו, למשל, הוא לא רק יפהפה אלא גם מתומחר בריסון.
שוב מסעות, עוד קצת בוהו והרבה אווירת פסטיבלים כמיטב המסורת האביבית: קולקציית הסטודיו החדשה של H&M, שנוחתת היום (חמישי) בתל אביב, אולי לא תגרום לכם לנהור לעזריאלי באמוק משל הייתם ראשל"ציות בנות 15, אבל כמה פריטים מצטיינים ייתנו לכם בכל זאת סיבה טובה להצטופף עמן בכיף. הצעת ההגשה שלנו מורכבת מחולצת משי מכופתרת ומכנסי ברמודה קלילים בגוון שנהב כמעט תואם. בתיאבון.
היום זה נשמע מוזר, אבל לפני פחות מחצי עשור קניות בגדים ברשת עדיין לא היו נחלת הכלל בארץ. לאחר מכן התרבו ההזמנות הישראליות מאסוס (עד שהחברה הלונדונית החלה לצאת במבצעים המיועדים לקהל הישראלי בלבד), ועדיקה הפכה למפלצת שהשתלטה על הקהל הצעיר המקומי. צרכניות מכל הסוגים רוכשות אונליין, לא רק חובבות האופנה המושבעות שאוהבות לדוג מציאות באי.ביי. אך כמו בצריכה הרגילה, גם כאן התעורר הצורך באתרים שייתנו קונטרה לתחושת ההמוניות המלווה את הרשתות הגדולות, לאו דווקא מבחינת המחירים אלא בעיקר בגלל ההיצע הרב וחוסר הייחוד, כמו בשופינג בזארה או H&M. לקוחות שלא אוהבות לעמוד ברמזור ליד בחורה עם אותו בגד בדיוק החלו אפוא לחפש אלטרנטיבה גם אונליין.
We Must Shop, חנות האונליין שהקימה אולגה מרון (31) לפני פחות משנה, הפכה במהירות ליעד שופינג המעניק חוויית קנייה בוטיקית. ההיצע בחנות מצומצם ומורכב מקולקציות קפסולה ממוקדות שלא נועדו לרצות את כולן, והתעריפים נגישים באופן מפתיע.
"הקמתי את האתר בשביל למכור דברים שאני עושה לצד יבוא", מספרת מרון, "אבל מהר מאוד הבנתי שייצור בארץ לא משתלם ושהבגדים שאני יכולה לייבא מקוריאה הם בקו שהייתי רוצה לעצב בעצמי, רק בעלויות אפשריות בהרבה לצרכנית".
We must shop. צילום: יח"צ
בעברה עיצבה מרון תלבושות לתיאטרון גשר, וכעת הצטרפה לגל של בוגרות המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר שמעדיפות להתמקד ביבוא עקב תנאי השוק הבעייתיים בישראל. היא לא רואה ויתור במעבר מיצירה למנגנון קניינות עסקי. "ראיתי באתר הזדמנות לייצר בועה של אסתטיקה משלי", היא מסבירה, "אני אוהבת דברים נוחים מאוד אבל גם מתוחכמים. אני מרגישה שמלבד COS שכולם מביאים מחו"ל אין כאן הרבה היצע מהשילוב הזה".
האופרציה של החנות ביתית מאוד – היא נעשית ממשרד הממוקם בדירתה של מרון בגבעתיים, אך הגדילה המתמדת – שהיא מודה שהפתיעה אותה – מאיצה בה למצוא חלל נפרד שבו תוכל גם להעסיק צוות. בינתיים היא מבצעת את העבודה בעצמה, מהקניינות בתערוכות המעצבים עד שירות הלקוחות. האדם היחיד המסייע לה הוא בעלה. היא אפילו מדגמנת בעצמה את הבגדים שמוצגים בצילומים. לדבריה הדבר נבע תחילה משיקולי חיסכון, אבל נמשך עד היום מטעמי דוחק זמן, כדי לעמוד בסטנדרט התחלופה המהירה של חנויות האונליין.
"אני מעלה מדי שבועיים קולקציית קפסולה חדשה", היא מסבירה, "ברגע שהיא מגיעה לארץ מתחיל מירוץ שכולל שחרור מהמכס, צילום והעלאה מהירה לאתר. האינטרנט הוא מדיום מהיר מאוד שצריך להתעדכן כל הזמן. נוסף על כך, לקוחות מעידות שהתמונות מסייעות להן להבין את האטיטיוד של הבגד, אולי מכיוון שאני כבר מכירה אותו".
אחד היתרונות של קניינות לאינטרנט, בעיקר כשהמערך קטן ועצמאי כל כך, הוא ההיכרות המדויקת עם קהל היעד. למרון יש מושג טוב מאוד מיהן הנשים שרוכשות אצלה: "הן בנות 30 ומעלה, רובן באמצע העשור הזה. הן אוהבות להתלבש ועובדות כדי לממן את זה – חלק ניכר מהמשלוחים הם למשרדים". בניגוד למצופה, הלקוחות הן לא רק תל אביביות. מרון מספרת שהרבה מהן מהרצליה, רמת השרון, כפר סבא וחיפה.
We must shop. צילום: יח"צ
"אני חושבת שמכיוון שבערים האלו יש פחות היצע מאשר במרכז תל אביב, יש יותר צמא לאופנה שם והנגישות של האינטרנט היא משמעותית יותר", היא מסבירה. הפיזור הגיאוגרפי משמעותי עוד יותר עבור לקוחות של אתר שמייבא בכמויות קטנות ("40־50 יחידות של דגמים מסחריים יותר, עד עשר יחידות מדגמים מסחריים פחות"), שמקטינות עוד יותר את הסיכויים להיתקל במישהי שלובשת פריט זהה לשלך. אבל גם אם כן, רוב הבגדים שמייבאת מרון הם נקיים למדי, רפויים בגזרתם, ומלבד כמה הדפסים בולטים – כמו חולצות הקקטוס המלבבות שהתווספו לאחרונה לאתר – הם לא דורשים תשומת לב מיוחדת אבל מצליחים ליצור מראה מסוגנן.
"זה צריך להיות קול", מסבירה מרון את הקו האסתטי המנחה אותה. "לצד נוחות, זו ההנחיה היחידה שלי כמעט בתהליך הקניינות. אני לא הולכת על עקבים וחשוב לי שהבגדים שאני מציעה ייראו טוב עם נעל שטוחה".
כשהיא נשאלת לגבי שם האתר – שהוא לא רק שובר שיניים אלא גם צורם מבחינת המסר הבלתי אלגנטי שהוא מעביר – מרום מסבירה שאין טעם להסתיר את העובדה שהיא ולקוחותיה הן חלקים באותה המכונה: "על מי אנחנו עובדים? כולנו רוצים להתחדש לעתים קרובות, וגם המותגים הגבוהים והאנינים ביותר רוצים בסופו של דבר שנקנה מתוצרתם".