אתהביקורת שלי על "אווטאר 2"מלפני שלוש שנים סיימתי במילים: "גם אם לא ציפיתם לו, 'אווטאר: דרכם של המים' מצליח להפוך לעוד סרט אירוע. כמו בפעם הקודמת, לא נראה לי שאשוב לצפות בו על מסך ביתי, אבל אגיע בשמחה לפרק הבא שמיועד לצאת למסכי הקולנוע ב-2024". בחרתי לציין זאת משום של"אווטאר 3" אכן הגעתי בשמחה, ובתחילתו שבתי והתפעמתי מהעולם החזותי עוצר הנשימה שג'יימס קמרון ברא. אבל אחרי כשעה וחצי מצאתי את עצמי מסתכלת בשעון לראות כמה זמן עוד נשאר. במאה דקות שנותרו ישבתי מול המסך די משועממת, וזה דבר שלמיטב זכרוני שמעולם לא קרה לי בסרט של קמרון.
>>מונטאז': הפסטיבל שיהפוך את הקאמרי למקום הכי מגניב בתל אביב

עד כה, כל סרט של קמרון הביא לנו משהו חדש, וזה כולל את שני סרטי ההמשך "שליחות קטלנית 2" ו"אווטאר 2". אבל "אווטאר: אש ואפר" ממשיך את עלילת הסרט הקודם לעבר עוד ועד סצנות אקשן, שאף לא אחת מהן משתווה לשיאי הסרט הקודם, ובמהלך הצפייה גוברת התחושה שאת זה כבר ראינו. במקום להעמיק את הדמויות, "אווטאר 3" הולך על ריבוי – תופעת ה"אותו דבר אבל יותר גדול" המוכרת מסרטי המשך. יתרה מכך, מבחינות מסוימות קמרון הורס כאן את מה שבנה בשני הסרטים הראשונים. כשתופעת ה"Franchise fatigue" (עייפות הפרנצ'ייז) מתחילה להופיע כבר בסרט השלישי – כרגע מתוכננים עוד שניים – זה לא סימן טוב (אם כי רק בימים הקרובים נדע אם העייפות המדוברת תתבטא גם בקופות).

בתחילת הסרט אנחנו מוצאים את ג'ייק סאלי, זוגתו נייטירי וארבעת ילדיהם, הביולוגיים והמאומצים, עדיין שוהים בקרב בני שבט הריף בעלי העור בצבע טורקיז. כשהם נאלצים לחמוק משם, הם תופסים טרמפ על אחת הספינות המעופפות של "סוחרי הרוח". בשלב זה המראות שומטי הלסת עומדים בציפיות שעוררו הסרטים הקודמים. אלא שאז פולשים לסיפור בני שבט נוסף, הרבה פחות ידידותי. "אנשי האפר" איבדו את האמונה באלוהות שוחרת ההרמוניה של כוכב פנדורה, והם משתפים פעולה עם הקולוניאליסטים הלבנים שהגיעו מכדור הארץ. השבט מונהג על ידי ואראנג הרצחנית (אונה צ'פלין, נכדתו של צ'רלי) העוטה כרבולת אדומה, שמדמה אותה לאינדיאנית במערבונים ישנים. זאת דמות סקסית ומרשימה, אבל היא מביאה איתה הרס וישימון, וגוונים של אפור מחליפים את השילוב הפסטורלי של כחול וירוק.

אחרי המתקפה על ספינות האוויר, בני המשפחה נפוצים לכל עבר, והסרט מתפצל לכמה עלילות של מרדפים. אחד המכשולים העיקריים במסע הבריחה הוא נוכחותו של הנער ספיידר, בן האנוש שאומץ על ידי ג'ייק ונייטירי, אך זקוק למסכת חמצן כדי לשרוד בפנדורה. ספיידר בעל הרסטות הבלונדיניות היה דמות מגניבה למדי בשולי הדרמה בסרט הקודם. עכשיו הוא זז למרכז, אך דמותו נותרת שטוחה, וג'ק צ'מפיון מתגלה כשחקן מוגבל וחסר חן, עד כדי כך שלא היה אכפת לי מה יקרה לו. אם הסרט הקודם הקדיש זמן לחיבוטי ההתבגרות של ילדי המשפחה, וסחף אותנו לכיף של תעופה על גבי איקרנים, הפעם הם תקועים במקום מבחינה דרמתית.

קו עלילתי נוסף חוזר אל הטולקונים – יצורי הים הענקיים, הנבונים ושוחרי השלום – ומציע סצנה של ציד טולקונים, שמתפתחת לקרב ימי. קמרון הוא מבמאי האקשן הגדולים מעולם, והסצנה אדירת היקף ומרשימה, אבל דווקא בשל ריבוי הטולקונים חסרה כאן הדרמה הרגשית המוחצת של ציד הטולקונית הבודדה בסרט הקודם. תופעת ההפרזה פוגמת גם בדרמה המשפחתית, כשהמשפט "אני רואה אותך", שנהגה ברגע מפתח בסרט הקודם, חוזר כאן שוב ושוב עד אובדן משמעות.

זה לא חדש שכשרונו הגדול של קמרון אינו טמון בתסריטים שהוא כותב, אבל עד כה רובם השתבחו במבנה ובקצב נכון. ב-1998 וויליאם גולדמן, התסריטאי האגדי של "קיד וקאסידי", "כל אנשי הנשיא" ו"הנסיכה הקסומה", אף התגייס להסביר מדוע לדעתו התסריט של "טיטאניק" היה ראוי למועמדות לאוסקר (הסרט גרף 11 אוסקרים בלי להיות מועמד על התסריט). הפעם המבנה לקוי, וזה בולט במיוחד בסצנת אקשן גרנדיוזית, שבה ד"ר איאן גארווין (ג'מיין קלמנט), שעד כה תפקד כסטטיסט, קופץ פתאום למרכז העניינים ועושה מעשים גרנדיוזיים שאינם משכנעים בשום רובד. כדי להאמין שהאיש הזה יבחר לעשות מעשים קיצוניים כאלה, שהם מהותיים לעלילה, היינו צריכים להכיר אותו. אך הוא צץ משום מקום (הוא היה דמות זניחה גם בסרט הקודם) והעלילה מתפרקת.

בתום הצפייה אנחנו נשארים עם אוסף של סצנות מרשימות שהודבקו ברוק, ועם ריק בלב. ביולי השנה אמר קמרון בן ה-71 שהוא מתכוונן לביים גם את שני הסרטים הבאים בפרנצ'ייז, כי "אין סיבה שלא. אני בריא. ואני מוכן לצאת לדרך". יש לי סיבה בשבילך – אנחנו לא צריכים עוד "אווטארים", ונשמח לראותך עושה דברים אחרים. אולי אפילו סרט דל תקציב יחסית – נגיד, 50 מיליון דולר במקום 400 מיליון – וקצר יחסית, שישחרר אותך מכובד ההפקה ויאפשר לך להתנסות במשהו חדש, אולי אפילו לעוף.
3 כוכבים
Avatar: Fire and Ash בימוי: ג'יימס קמרון. עם סם וורת'ינגטון, זואי סלדנייה, סיגורני וויבר, סטיבן לאנג, אונה צ'פלין. ארה"ב 2025, 197 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ג'יימס קמרון
• אווטאר 2
• קולנוע

שחקנים יפים מדי

אחד הדברים שעדיין לא נכחדו לגמרי הם שחקנים יפים מדי. נכון, תמיד יהיה להם ביקוש, אבל לאחרונה אנחנו רואים גם בתפקידים הכי גדולים יותר ויותר שחקנים שפחות עונים על אידיאל היופי. פעם זה היה מובהק יותר: הגיבור היה חייב להיות אדם יפה תואר. הנה דוגמה נשכחת, אבל רלוונטית: בקומדיה הדי נשכחת "רק ידידים" משנת 2005, ריאן ריינולדס היה פשוט חייב להיכנס לחליפת שומן לשנייה וחצי בשביל להצדיק את זה שמתישהו, בעבר הרחוק, הבחורה היפה לא רצתה אותו – עד שהסרט קופץ להווה, הילד שמן הוא כבר ריאן ריינולדס, שהבחורה היפה נשארה יפה ופתאום היא רוצה אותו. זה לא סרט טוב, כמובן, אבל זה כן סרט שמראה כמה היופי של כוכבים נמצא במרכז. אפילו כריס פראט היה צריך להיפטר מהכרס שלו (איתה הוא התפרסם ב"מחלקת גנים ונוף") כדי להתקבל ל"שומרי הגלקסיה". אבל בעשור האחרון הדברים האלה נעלמו, או לפחות התערערו: אחד מהכוכבים הכי גדולים שיש עכשיו הוא אדם דרייבר, למרות בדיוק בראד פיט או ג'ורג' קלוני ועדיין מלוהק למלא פרויקטים ואפילו נתפס לפרקים כסמל מין. גם ריאן ריינולדס טשטש את המראה המלוטש שלו עבור "דדפול" ולאורך רוב הסרט הוא נמצא עם מסיכה או בלעדיה, אז הוא נראה כמו אשך מטוגן. אז אולי אנחנו רואים פחות אנשים יפים על המסך, אבל לפחות הדמויות יותר אנושיות.

הבחור השחור מת ראשון

בסרטי אימה יש, או לפחות פעם היו, חוקים ידועים: אתה לא תשרוד אם תעשה סמים או תשתה, אתה לא תשרוד אם תזדיין ואתה לא תשרוד אם אתה שחור. אבל בשנים האחרונות אנחנו יכולים לראות יותר דוגמאות לכך שהאדם השחור בסרטים שורד ולאו דווקא נרצח בברוטליות. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו רואים יותר ויותר במאים שחורים כמו ג'ורדן פיל שביים את "תברח" (2017) והוא סוג של מנסח של קולנוע אימה שחור בהוליווד, או מישה גרין שיצרה את הסדרה "ארץ לאבקראפט" (2020) ל-HBO. גם אם הדמויות השחורות מתות בסוף (בכל זאת אימה), הן כבר לא נקטלות ברבע השעה הראשונה של הסרט בשביל שיראו לנו איך הרשע עובד – תהליך שקרה לא רק בגלל שקצת התקדמנו מבחינה פוליטית אלא גם בגלל שהקלישאה הזאת הפכה לבאמת נעלגת וזכתה למלא פרודיות.

פעלולים לא ממוחשבים

למרות שהדמיית המחשב הגיעה רק בעשרים השנים האחרונות, אבל זמן רב לפני כן סרטים כמו "מלחמת הכוכבים", "מקס הזועם" ואפילו "הקוסם מארץ עוץ" פשוט צילמו פעלולים על הסט. אפקטים נוצרו באמצעות מיניאטורות, יצורים נבנו באמצעות בובות אנימטרוניות, תחפושות ואיפור. ככל שאנחנו מתקדמים בזמן אנחנו רואים פחות ופחות במאים ויוצרים שמתמשים באפקטים מהסוג הזה ופונים לאופציה הקלה – CGI. למרות שבראשית דרכה היא סיפקה הרבה ניסויים מביכים כגון דוויין ג'ונסון בתפקיד מלך העקרבים או קאטוומן, הדמיית המחשב הפכה להיות כל כך דומיננטית, שכיום כמעט ואין צורך בשחקן על הסט כדי לייצר סצינת אקשן מרהיבה. אפשר לראות דעיכה מהותית בסרטים שמשתמשים במה שנקרא Practical Effects, ולמרות שאנחנו יכולים לראות אותם אצל טום קרוז, ג'ורג' מילר ("מקס הזועם"), גיירמו דל טורו ואפילו אצל כריסטופר נולאן, השימוש בהם הפך לסוג של גימיק/גאווה – תראו את הסצינה הזאת! היא נעשתה בלי מחשב בכלל! (בערך כמו שבשנות השמונים להקות רוק מסוימות היו משוויצות בכך שהן לא משתמשות בסינטיסייזרים).שלא תטעו, אין כאן התנגדות אידיאולוגית להתפתחות טכנולוגית, אבל בעתיד כנראה נתגעגע לימים שבהם טום קרוז היה קופץ על אמת ממטוס או ראינו בובה אנימטרונית על המסך ששבתה אותנו בקסמיה. בעצם, טום קרוז אף פעם לא יפסיק לקפוץ ממטוסים.

כסאות זזים

לפני עשור בתי הקולנוע התפארו באולמות 4DX, סרט בארבעה מימדים שנותן אפקטים שונים שכביכול מכניסים אותך לעולם הסרט כמו ריחות מסוימים, שפריץ של מים לפנים או רוח, אבל לפני זה היו סתם כיסאות זזים באיזה אולם צדדי ולא חשוב שמציג סרטי ילדים לא מושקעים במיוחד בזמן שההורים הולכים לראות סרט למבוגרים. בתור ילד לא הייתה חוויה מגניבה יותר בשבילי מאשר לשבת על כיסאות זזים ולהרגיש שאני על רכבת ההרים שמוקרנת על המסך, אבל בפועל אלה היו סתם כיסאות שזזו הרבה יותר מדי. אולמות ה-4DX היו אמורים לקחת את הקונספט לשלב הבא ולהקרין סרטים איכותיים בטכנולוגיה ההו כה מתקדמת. בסופו של דבר הפרסום לאולמות האלה הפסיק ואף על פי שהם עוד קיימים ומוכרים כרטיסים, השיווק שלהם כבר כמעט גוסס – ולמען האמת, אפשר להבין את זה. למה שמישהו ירצה שבזמן הסרט יטלטלו לו את הכיסא וישפריצו לו מים לפנים?

רימייקים, רימייקים, רימייקים

יש שני סוגים של רימייקים: רימייקים אמריקאיים ליצירות זרות ורימייקים אמריקאיים ליצירות אמריקאיות. לא פעם היה נסיון של הוליווד לייצר גרסאות אמריקאיות לסרטים זרים ולא היה ברור למה בכל פעם כשיוצר מחליט לקחת יצירה זרה ולעבד אותה מחדש, הם לא מצליחים להתעלות על המקור. אחת התשובות היא כמובן שאין באמת צורך בגרסאות אמריקאיות. היחיד שהצליח להתקרב איכשהו למקור הוא דייוויד פינצ'ר כשעשה רימייק אמריקאי מצוין ל"נערה עם קעקוע דרקון" בשנת 2011, שנתיים לאחר שיצא הסרט השוודי (המבוסס בתורו על רב המכר השוודי לא פחות). אבל רוב הרימייקים לא היה את רוני מארה ואת דניאל קרייג, והם לא צלחו – כמו במקרה של ספייק לי עם "שבעה צעדים", גרסה כושלת למותחן הקוריאני הסופר-מלחיץ של פארק צ'אן-ווק. הרימייקים מהסוג השני הם רימייקים לסרטים אמריקאים, כמו הכישלון שהיה הסרט "בן חור" (2016. כן, היה אחד ב-2016. לא, ברור שאתם לא זוכרים אותו). בשנים האחרונות הוליווד מייצרת פחות ופחות רימייקים, אבל מתמקדת יותר בסרטי המשך, ספינאופים ופריקוולים. הכל, רק לא להמר חלילה על שם חדש.

עירום נשי שלא לצורך

פעם אם סרט היה רוצה לעמוד בסטנדרט ההוליוודי הוא היה צריך שני דברים בלבד: ציצים. כל סרט שמכבד את עצמו היה חייב להציג אישה עירומה, לרוב באופן סתמי לחלוטין וללא צורך מהותי. הסדרה "ספרטקוס" משנת 2010 הפכה את העירום הנשי לנגיש גם בטלוויזיה עם כמויות גדולות של עירום ודם ולאחר מכן גם "משחקי הכס" הנכיחה את עירום נשי, כשבעונה הראשונה הייתה אישה עירומה כמעט בכל פרק – ויש סיבה שבגללה הדחקתן את סצינות הסקס המביכות ממש ב"סמויה".בשנים האחרונות לא רק שאנחנו רואים פחות עירום נשי, אנחנו מקבלים יותר עירום גברי: "אופוריה" האמריקאית הציגה בעונה השנייה סצינת סקס בין אישה טרנסקסואלית לבין גבר בעירום מלא, וגם בשתי העונות של "הלוטוס הלבן" היה עירום גברי, וגם במיני סדרה משנת 2021, "תמונות מחיי הנישואין". אנחנו בעידן האפליה המתקנת לעירום בקולנוע ובטלוויזיה ותכל'ס? זה די הוגן.

תלת-מימד

היו כל כך הרבה נסיונות להציל את הטרנד הזה, כל כך הרבה התעקשויות, וזה די מפתיע שאפילו כשהוא גוסס הוא עדיין מצליח לשרוד. סרטי תלת-מימד קיימים עוד משנות החמישים ומאז כל פעם היו חוזרים בגלגול אחר. בתור ילד חוויתי סרטי תלת-מימד בתור אטרקציות במוזיאונים שונים, באיימקס באילת או את "ספיי קידס 3" (למעשה, 3D) עם משקפי תלת-מימד ממותגים? השיא הגיע עם הסרט "אווטאר" של ג'יימס קאמרון ב-2009, שהציג טכנולוגיית תלת מימד חדשנית ששינתה את פני הקולנוע, לפחות בעשר השנים האלה – וכמעט כל סרט, בין אם צולם כך או ש"תיקנו" אותו לתלת-מימד אחר כך, יצא גם בפורמט הזה (בין היתר כי יכלו ככה לגבות יותר כסף על הכרטיס). אבל לאט לאט החידוש הפך למטרד והתחילו להתקבל יותר ויותר תלונות על כך שאיכות הצפייה דווקא נפגעת מההחלטה להציג את הסרט בפורמט הזה. אבל מתישהו קצת לפני פרוץ הקורונה, הפסיקו לצאת סרטי תלת מימד וכיום הסרט היחיד שקיים בקולנוע בתלת מימד הוא "אווטאר 2" ולמרות שהבטיחו שהוא יחזיר את הפורמט לקולנוע, לא בטוח שזה יקרה כל כך מהר.

בית הקולנוע עצמו

הזמנה של כרטיסים מראש, בחירת המקומות הטובים ביותר, ההמתנה לתור לפופקורן ואפילו רגעים שבהם מגיעים לאולם והאולם כמעט ריק, כל אלה רגעים שנעלמו לגמרי עם הקורונה ואם זה לא מספיק, גם שירותי הסטרימינג המרובים די הרגו את בתי הקולנוע ובזמן המגיפה אפשרו לצופים להנות גם בזמן הסגר. אז נכון, קיימים עוד אנשים שיעדיפו לראות את הסרטים שלהם על מסך עצום שהם כנראה לא יכולים להכיל בבית, אבל הצפייה בבית הקולנוע היא כבר לא הכרחית כמו פעם. היום ניתן להשיג מסכים גדולים באיכות טובה לבית במחירים סבירים ולפעמים זה נחמד יותר לראות סרט בבית מאשר לשבת באולם צפוף עם מלא אנשים זרים, בזמן שנופל עליך פופקורן מהשורה מעליך ולנסות לראות את הסרט דרך מסך העשן מהוייפ של הילדים בכיתה ו' שיושבים בשורה השנייה. אז כן, לפעמים עדיף לראות סרט בבית ושירותי הסטרימינג מעודדים את זה על ידי סרטים שיוצאים מהר יותר מבעבר בנטפליקס ("רעש לבן" של נואה באומבך הוקרן בהתחלה בבתי הקולנוע וחודש מאוחר יותר כבר עלה לנטפליקס) ואפילו סרטי מארוול מגיעים לדיסני+ בתוך שבועות ספורים. ברור מה הרווחנו פה, השאלה היא מה אנחנו מפסידים.

• המסך
• קולנוע
• הוליווד
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?
• אווטאר 2

בסוף השבוע שעבר, עם צאת הביקורות על "אווטאר: דרכם של המים", חשש אחד התפוגג: הציפיה בת 13 השנים לסרט חדש של ג'יימס קמרון לא הייתה לשווא, מדובר בסרט מוצלח (סביר, טוב מאוד, מצוין – תלוי את מי שואלים, אבל כמעט ולא נמצאו לו שונאים מובהקים). אבל ברגע ששמנו את הרגשות הסינמטיים שלנו בצד, אפשר לעבור רגע לבחון גם סוגיות אחרות סביב הסרט – והן יותר מרחיקות לכת משהייתם חושבים.

בשביל להיחשב לסרט רווחי עבור האולפנים שלו (20th Century, כיום בבעלות דיסני), פשוט הצלחה זה לא מספיק. לא רק בגלל שהוא מגיע לקופות בצילו של אחיו הגדול, שהוא עדיין הסרט הרווחי ביותר בכל הזמנים (2.9 מיליארד דולר), ושגם שתי הפקות ענק כמו "הנוקמים: סוף משחק" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף" לא הצליחו להשתוות אליו (אגב, לקמרון יש עוד סרט קטן בחמישיה הפותחת – "טיטאניק". הוא גם הסרט היחיד ב-50 המקומות הראשונים שאינו חלק מיקום קולנועי, פרנצ'ייז, סיקוול, ריבוט או גרסה מצולמת לסרט אנימציה מוכר. עם כל הרצון שיש לפעמים לרדת על "טיטאניק", זה הישג מדהים). עם תקציב הפקה בלבד שמוערך בין 350 ל-400 מיליון דולר – כלומר, לפני הוצאות תפעוליות, הוצאות שיווק, וכו' – לפי ההערכות, הוא יוכל להחזיר את ההוצאות שלו רק אם הוא ירוויח למעלה מ-2 מיליארד דולר – מה שכבר אמור להספיק בשביל למקם אותו במקום השישי ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר אי פעם. לא פלא שקמרון עצמו כבר קרא לסרט הזה "הרעיון העסקי הכי גרוע אי פעם", תוך כדי שהוא מקדם אותו, כמובן.

אז מה הסיכויים שלו להפוך לאחד מחמשת הסרטים הרווחיים ביותר אי פעם, שלא לומר – הרווחי ביותר, שזה בבירור המקום בו הוא שואף להיות? התשובה מורכבת, ובשביל לענות עליה, צריך ללכת להיסטוריה הקופתית המפתיעה של "אווטאר" הראשון. למשל, שבסוף השבוע הראשון שלו, "אווטאר" הביא הביתה, בארצות הברית בלבד, 77 מיליון דולר נחמדים מאוד – אבל באותה שנה, רק חודש מוקדם יותר, "דמדומים – ירח חדש" (אה כן, זוכרים את הסדרה הזאת?) הרוויח 142 מיליון דולר, בעיקר מנערות נלהבות מאוד. בקיצור, הסוד של קמרון בקופות הוא לא לבוא עם מותג ענק ומבוסס עם המון מעריצים שכולם נדחסים לקולנוע לראות שוב ושוב – אלא לעשות בלוקבאסטרים עם בעירה איטית, שהדימוי שלהם אשכרה משתפר משבוע לשבוע ואנשים רוצים לבוא לראות לא רק בגלל שזה "הסרט הגדול של העונה" אלא גם בגלל שאנשים באמת אומרים שזה סרט טוב. חלקם אפילו חוזרים לראות אותו שוב. אם "אווטאר 2" היה יוצא פחות או יותר במועד המיועד שלו (קמרון תכנן במקור לצלם במקביל שלושה סרטים, שיצאו ב-2016, 2017 ו-2018), דרכו הייתה יכולה להיות סלולה. אבל שלל גורמים – התחרות ההולכת וגוברת לעצם ההליכה לקולנוע מצד הצפייה הביתית, שינויים בהרגלי צפייה וצריכה פוסט-קורונה ואפילו החרם על השוק הרוסי (שם "אווטאר" הראשון היה להיט ענק) כולם עלולים להשפיע על תפקודו הכלכלי לרעה.

בהקשר הזה, נראה שסוף השבוע הראשון של "אווטאר: דרכם של המים" מבשר לו רק טובות. הוא כבר סופ"ש הפתיחה הקופתי הטוב ביותר של קמרון – עם 134 מיליון דולר בארצות הברית בלבד. אבל מה שמדהים, מופרע – וגם עצוב – הוא שיש מצב שגם זה לא יספיק. זה עדיין פחות מהרווחים שהאולפנים ציפו להם (בין 150 מיליון ל-175 מיליון), וכתוצאה מכך, נרשמו נפילות לא רק במניות של דיסני אלא גם במניות של רשתות בתי הקולנוע השונות בארצות הברית. בתקופה בה בתי הקולנוע מתמודדים בו זמנית עם איום כפול – גם עדיין בהתאוששות ממושכת מתקופת הקורונה וגם בקרב מול רשתות הסטרימינג, שהולך ונעשה יותר ויותר קשה – סרט כמו "אווטאר 2", מהסוג שמדביקים לו את התואר "אבל חייבים לראות את זה בקולנוע", הוא לא סתם בגדר אוויר לנשימה, הוא בגדר דפיברילטור.

לג'יימס קמרון עצמו אין מה לדאוג: את "אווטאר 3" הוא כבר צילם במקביל לסרט הנוכחי והוא צפוי לצאת בדיוק בעוד שנתיים. התוכניות שלו לצלם גם סרט רביעי וחמישי בסדרה הן מעניינות, אבל הן בדיוק זה – תוכניות. גם דיסני, יש להניח, יהיו בסדר, וגם אם "אווטאר 2" ו"אווטאר 3" יוכיחו את עצמן כהרפתקאות שלא היו בדיוק כדאיות כלכלית, עדיין יש להן משמעות עסקית ותדמיתית. בתי הקולנוע, לעומת זאת – זקוקים להם (ולכם) יותר מתמיד. הם היחידים בכל המשוואה הזאת שאין להם אפיקי רווח מלבד להושיב אנשים במושבים שלהם ולהקרין משהו על המסך.

• המסך
• הוליווד
• אווטאר 2
• ג'יימס קמרון

לפני 13 שנה יצאתי מהקרנה של "אווטאר" נפעמת מהעולם החזותי עוצר הנשימה שברא. מהעלילה הפשטנית, לעומת זאת, לא התפעמתי, ולכן לא שבתי לצפות בסרט מאז. כשהחלו לטפטף פרסומים על ביאתו של סרט המשך, תהיתי את מי מעניין עוד סרט על אנשים כחולים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה שלמה (כרגע מתוכננים עוד שלושה סרטים). הרי בשנים שחלפו נדמה שאפקט התלת ממד מוצה והעולם המשיך הלאה. גם הטריילרים לא ממש עוררו בי חשק. רק גורם אחד לא לקחתי בחשבון – אף פעם לא מומלץ להמעיט בערכו של ג'יימס קמרון, הקולנוען שיצר גם את "טיטאניק" ו"שליחות קטלנית" (הראשון והשני). מה גם שקמרון תמיד היה מרותק למצולות – הוא אפילו עשה סרט בשם זה – ואם הוא רוצה להמשיך לספר על אנשים כחולים הוא כנראה יודע מה הוא עושה.

בתחילת הצפייה ב"אווטאר: דרכם של המים" עוד הייתי מסויגת, ומשום שלא זכרתי מי מהדמויות סיימה את חייה בסרט הראשון, לא לגמרי הבנתי מה קורה שם (אף שנהרג על ידי נייטירי, הקולונל הנבל בגילומו של סטיבן לאנג חוזר כאווטאר שבמוחו הושתלו זיכרונותיו של המת, ונראה שגם רגשותיו). אבל כעבור זמן מה, כשבני הזוג ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון) ונייטירי (זואי סלדניה) וארבעת ילדיהם חמקו מ"אנשי השמיים" ומצאו מקלט בקרב "אנשי השונית" בעלי העור בצבע טורקיז, צללתי (תרתי משמע) אל תוך עולמם ולא רציתי לצאת משם.

גם הפעם עיקר כוחו של הסרט הוא העולם הדמיוני העשיר שנבנה בדקדקנות שלא תאומן. התקציב מוערך ב-350 מיליון דולר, מה שממקם את "אווטאר 2" במקום הרביעי ברשימת הסרטים היקרים מעולם, וזה לא בגלל המשכורות ששולמו לשחקנים. הסרט, שנפרש על פני קצת יותר משלוש שעות, אינו ממהר להגיע אל הקונפליקטים לחיים ולמוות, אלא מקדיש לא מעט זמן להיכרות עם פלאי העולם החדש שמעל ומתחת לפני המים. והעולם הזה עתיר יופי עוד יותר מזה שבסרט הקודם. משום שהשתמשתי בתארים מרהיב ומלהיב כמה פעמים בשנה החולפת, אני רוצה לחדד ששום דבר שראיתי בסרטים אחרים לא מתקרב אל "אווטאר: דרכם המים". תחשבו על סרטי הטבע הכי מהממים שראיתם, תכפילו פי שלוש ורבע, תזכרו שהכל נוצר בעזרת מחשב (לקח 13 שנים לפתח את הטכנולוגיה של לכידת תנועה מתחת למים), ואז תשכחו מזה ותתמסרו למראות על המסך הכי גדול שתמצאו בסביבתכם.

בעניין התסריט – הפעם קמרון כתב אותו עם שני שותפים, ואחרי ההתחלה המקרטעת שבה אנשים מכדור הארץ שוב מגיעים לפנדורה עם מטרות זדוניות, הדרמה פחות או יותר מתגבשת סביב בני הדור הבא. בני הנאבי הצעירים נקלטים בקרב נערי השונית שמלמדים אותם לרכב על דגים טורפים ולעצור את הנשימה מתחת למים, וממש מתחשק להצטרף אליהם.

קירי המאומצת (אחרי מות המדענית שגילמה בסרט הקודם, סיגורני וויבר מגלמת את בתה הכחולה) ולואק מתחבטים כמו בני עשרה טיפוסיים. היא מרגישה לא שייכת (גם משום שאינה יודעת מי אביה הביולוגי), והוא מקנא בהערכה לה זוכה אחיו הבכור נטיאם, והופך לבן סורר. ככזה הוא מתפתה לצאת להרפתקה מסוכנת בלב ים, ופוגש טולקון פצוע – המקבילה הפנדורית של לווייתן. הטולקונים החכמים והידידותיים הם חלק מתפיסת העולם של הסרט לגבי הקשר הגורדי בין כל היצורים החיים והצמחים והאדמה והמים. חבל שהתפיסה היפה הזאת מתוארת בקריינות מתפייטת יתר על המידה המוגשת על ידי ג'ייק. במילים אחרות, קמרון כותב תסריטים שישרתו את העולם שהוא מדמיין, והכישרון היותר גדול שלו הוא כבמאי (בגלובוס הזהב הצבעתי לו בקטגוריית הבימוי, אף שלא הצבעתי לסרט).

בכל אופן, סצנת ציד של טולקונית שזה עתה ילדה היא משיאיו של הסרט, והיא מזעזעת. תחשבו "מלתעות", רק שהפעם ההזדהות היא עם הניצוד ולא עם הציידים תאבי הבצע מזן בני האדם הפולשים. בסיקוונס הזה קמרון מזכיר לנו שהוא עדיין אחד מגדולי במאי האקשן מעולם, ושאקשן לא באמת עובד כשאנחנו לא מושקעים רגשית במה שקורה. חלקו האחרון של הסרט מעלה הדים ל"טיטאניק" – קמרון מגיש עוד סיקוונס אקשן עוצר נשימה על גבי כלי שיט טבוע. בכותרות הסיום גיליתי שקייט ווינסלט מהסרט ההוא מגלמת את אשתו ההרה של ראש שבט אנשי המים. לסיכום, גם אם לא ציפיתם לו, "אווטאר: דרכם של המים" מצליח להפוך לעוד סרט אירוע. כמו בפעם הקודמת, לא נראה לי שאשוב לצפות בו על מסך ביתי, אבל אגיע בשמחה לפרק הבא שמיועד לצאת למסכי הקולנוע ב-2024.

4 כוכבים. Avatar: The Way of Water בימוי: ג'יימס קמרון. עם סם וורת'ינגטון, זואי סלדניה, סיגורני וויבר, קייט ווינסלט, סטיבן לאנג, קליף קרטיס. ארה"ב 2022, 192 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אווטאר 2
• ג'יימס קמרון
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 926 // מי הזיז את הבינה שלי

מקהלת הספקנים מוזמנת להירגע: התגובות הראשונות של מבקרים לסרטו החדש של ג'יימס קמרון, "אווטאר: דרכם של המים" (או "אווטאר 2", עבור רובנו), שצפו בו בהקרנת העיתונאים הראשונה בלונדון, כבר יצאו לחלל של טוויטר והן נעות בין נלהבות מאוד לחיוביות למדי. בוראייטי צוטטו, בין היתר, אריק דייויס מאתר פנדנגו, שקרא לסרט "פנומנלי, גדול יותר, טוב יותר ומרגש יותר מ'אווטאר'… העלילה, הרוחניות, היופי – זהו קולנוע במיטבו המוחלט", ופרי נמירוף מאתר קוליידר שכתב "האמנתי בג'יימס קמרון שירים את הרף עם האפקטים אבל זה מתעלה על כל הציפיות. פריים מרהיב אחד אחרי השני". טום ביזלי (יאהו) אף כתב שהסרט "מבטיח כל הבטחה מופרעת שהיוצרים שלו פיזרו על חדשנות קולנועית". וגם גיירמו דל טורו, שראה את הסרט עוד קודם לכן, כתב שמדובר ב"הישג אדיר, מלא במחזות מופלאים ורגשות אפיים, אפיים" וקרא לקמרון "מאסטר בשיא כוחו". תגובות חיוביות נוספות התמקדו בעיקר בתסריט, בדגש גדול יותר על הדמויות ולא רק על האפקטים.

הסרט הראשון בסדרה, שיצא ב-2009, עשה היסטוריה בתור אחד מהסרטים היקרים ביותר בכל הזמנים – אף שתג המחיר שלו נפרץ למעלה מ-20 פעמים מאז וכיום הוא רק במקום ה-24 ברשימה, מתחת למספר סרטי מארוול, "מהיר ועצבני" ו"שודדי הקאריביים") – ועדיין עומד בראש הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים, עם קרוב ל-3 מיליארד דולר של הכנסות. עם זאת, במשך שנים לאחר צאתו, מבקרים רבים הטילו ספק ברלוונטיות התרבותית שלו מעבר ללהיט המטורף שהיה בזמנו. סקוט מנדלסון כתב בפורבס ב-2014 שהסרט "נשכח" ושבניגוד למותגי ענק אחרים, אין לו עדת מעריצים.

זה לא מנע מקמרון להודיע ראשית על שני סרטי המשך, אותם תכנן במקור להוציא למסכים ב-2014 וב-2015, לא לעמוד בדדליין, להודיע על לא פחות מארבעה סרטי המשך ולצלם את השני והשלישי במקביל (הצילומים הסתיימו ב-2018). העיכובים המאסיביים גם בצילומים וגם בשחרור הסרטים ("אווטאר: דרכם של המים" היה אמור להיות מופץ בשנה שעברה) גרמו למבקרים ולצופים רבים, כאמור, לספקנות שקמרון יצליח לשחזר את ההצלחה ושייתכן שהסרט החדש והשאפתני – לארבעת הסיקוולים המתוכננים תקציב משותף של לא פחות ממיליארד דולר (כלומר, 250 מיליון לסרט אחד). על סמך התגובות הראשוניות, קמרון הצליח לכל הפחות לעשות סרט המשך מצוין (לא שזה חדש לו: הוא חתום על שניים מהסיקוולים הטובים בכל הזמנים, "שליחות קטלנית 2" ו"הנוסע השמיני 2"). כעת הוא ניצב בפני האתגר האמיתי שלו, לפחות מבחינת העתיד של הפרנצ'ייז הזה – האם הוא יצליח, גם ב-2022, להביא לבתי הקולנוע כמות צופים שתצדיק את העלויות המטורפות של הסרטים שלו.

• המסך
• אווטאר 2
• ג'יימס קמרון