Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

אחת שיודעת

כתבות
אירועים
עסקאות
שני כהן, אחת שיודעת, חינוכית 23 (צילום: שני צדיקריו)

לא יודעת כלום: "אחת שיודעת" עם שני כהן נכשלת במבחן הכי בסיסי

לא יודעת כלום: "אחת שיודעת" עם שני כהן נכשלת במבחן הכי בסיסי

התוכנית החדשה של חינוכית 23 באה לשפוך אור על נשים בהיסטוריה אך נכשלת בשילוב נשים בצוות הכתיבה וביצירת הזדהות ועניין עם המרואיינות. ואלה לא הבעיות היחידות

שני כהן, אחת שיודעת, חינוכית 23 (צילום: שני צדיקריו)
שני כהן, אחת שיודעת, חינוכית 23 (צילום: שני צדיקריו)

נדיר שתוכנית ילדים של הטלוויזיה החינוכית מצליחה לעורר עניין בקרב צופים מבוגרים. אם לא מדובר בפרק אהוב מסדרה ישנה ששודרה במהלך אחת מחופשות הקיץ וחזר במסגרת עמוד הפייסבוק המצליח של הערוץ, בטח מדובר בתוכנית ראיונות מעמיקה עם אנשי ספרות מובילים. אבל "אחת שיודעת" היא לא זה ולא זה. זו תוכנית חדשה לילדים ונוער. על הנייר היא נראית אטרקטיבית ומבטיחה.

"אחת שיודעת" מוגדרת כ"טוק שואו מומצא": שני כהן, בדמותה של שחקנית וזמרת בשם ירדנה גושן, מנחה תוכנית שבה היא מארחת דמויות נשיות חשובות מההיסטוריה. לצדה של כהן מופיעות דקלה הדר, שיפי אלוני ורונית אפל, ובתוך הראיונות משולבים קטעי וידיאו שבאים לספק לצופים הצעירים גירוי ויזואלי חזק יותר מזה המתקבל מצפייה בשני אנשים משוחחים. תוכנית לילדים שהיא גם לימודית, גם מצחיקה וגם פמיניסטית? נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, ונכון לעכשיו זה גם המצב: הרעיון המבטיח הזה יוצא לפועל באופן בעייתי מעט.

הרעיון של דמויות נשיות מההיסטוריה מעלה השוואה מתבקשת דווקא לתוכנית למבוגרים, "נעלמות", הסדרה המוקומנטרית של אילן פלד ויאיר קדר, ששודרה בתחילת השנה ב־yes דוקו ועוסקת ב"הדרה וקיפוח של אמניות מקבוצות מיעוט בחברה הישראלית". ביקורת בולטת שחזרה ועלתה כנגד "נעלמות" היא על הדרת נשים בתוכנית שעוסקת בנושא הטעון של הדרת נשים: הדמויות שלה פיקטיביות; הן מבוססות על נשים דומות מההיסטוריה התרבותית הישראלית, אך נרקחו במוחם של שני הגברים שיצרו את הסדרה. הן גם מגולמות בידי גבר (פלד), עובדה מעט מכעיסה כשנזכרים שהוא מבקש לדון בתופעת מחיקת הנשים מדפי ההיסטוריה ועל הדרך עושה בדיוק את זה.

טוב מכדי להיות אמיתי. "אחת שיודעת" (צילום: שני צדיקריו)
טוב מכדי להיות אמיתי. "אחת שיודעת" (צילום: שני צדיקריו)

הצפייה ב"אחת שיודעת" מעלה תהיות דומות. אמנם מככבות בה נשים בתפקידים המרכזיים, אך מבין שלושת תסריטאיה שניים הם גברים. זה, כמובן, לא אומר שגברים לא יכולים לכתוב על נשים ולהפך, אבל חייבים לשאול – מדוע תוכנית שמעמידה במרכזה נשים מההיסטוריה, כאלו שלא קיבלו עד כה את הבמה שלה הן ראויות, רואה לנכון להדיר מן הצוות שלה נשים? אם כבר רואים לנכון לספר סיפורים של נשים, תנו לנשים להיות אלו שמספרות אותם.

שני כהן היא ללא ספק מהשחקניות והקומיקאיות המוכשרות בארץ, וגם מהפופולריות שבהן. הבחירה בה כמנחה מעניקה ל"אחת שיודעת" לא רק תו תקן של איכות, אלא גם מסמנת אותה כמוקד עניין אטרקטיבי עבור ילדים והוריהם כאחד. כהן עושה עבודתה נאמנה, אם כי לא ברור מדוע דמותה המזרחית של ירדנה גושן, שנדמה כי היא מנסה להצחיק בעיקר עם ה-ח׳ וה-ע׳ שלה, מוצגת באופן נלעג כל כך. זו שאלה שיכולה הייתה להיות חשובה, אבל האמת היא שמרבית הדמויות בתוכנית מוצגות כנלעגות. יש קו דק בין דמות קומית לדמות שמשמשת מושא ללעג, ו"אחת שיודעת" חוצה אותו – לפעמים בגסות.

למשל, כשדמותה של מארי קירי מדגישה שוב ושוב את שני פרסי הנובל שבהם זכתה באופן שחצני ובוטה, קשה שלא לתהות מדוע היא מוצגת כאישה שטחית שמוצאת עניין רק בעיטורי כבוד, בעוד שבפועל מדובר במדענית חשובה שתגליותיה הן מהמשמעותיות בהיסטוריה ושאפילו אלברט איינשטיין אמר עליה כי לא נתנה לתהילה לשנות אותה. אז מדוע מתעקשים בטלוויזיה החינוכית לצייר אותה אחרת? התשובה היא, כנראה, כי הם יכולים. נדמה שב"אחת שיודעת" המטרה מקדשת את האמצעים. בהיעדר תוכניות אחרות ששמות במרכזן נשים שעשו היסטוריה, "אחת שיודעת" מרשה לעצמה לא לדפוק חשבון אך ורק מעצם קיומה.

בפרק אחר, שאפתני במיוחד, מתארחת סימון דה בובואר, פילוסופית חשובה וחלוצה פמיניסטית שעם טקסטים שלה נפגשים בעיקר סטודנטים באקדמיה. ״אחת שיודעת״ מנסה להתמודד עם האתגר שבלהסביר לילדים מושגים סבוכים כמו ״פילוסופיה״ ו״אקזיסטנציאליזם״, ובדרך גם מלמדת את ההבדלים שבין מין ומגדר דרך שאלה שמטרידה בוודאי ילדים רבים וילדות רבות: האם ורוד זה צבע של בנות וכחול זה צבע של בנים. התכנית מתמודדת יפה עם האתגר שהציבה לעצמה, ולצופה הבוגר נותר רק להתמוגג מהאופן הקומוניקטיבי והנהיר בו מעבירה התכנית את הרעיונות והמושגים המורכבים האלו.

אבל אז אנחנו חוזרים לירדנה. המנחה, גיבורת התכנית, והדמות הבעייתית שהיא. ירדנה לא מבינה, לא מנסה להבין ואפילו לא מתעניינת במרואיינות שלה. המראיין הבור הוא אמצעי נהדר לתכניות מסוג ״אחת שיודעת״: כלי ריק שצמא שימלאו אותו בתשובות, שואל מבלי להתבייש ומקבל תשובות פשוטות וישירות. אבל ירדנה לא מתעניינת, ואם כך, לא ברור מה אמור להמריץ את הצופים עצמם להתעניין.

על מנת להשיג את המיטב מדמות של מראיין בור, עליו לעבור מסע עם המרואיין שלו (כן, גם בתכנית בת 15 דקות). ירדנה קוטעת את הראיון עם סימון דה בובואר במשפט ״הרעב שלי מתגבר ואנחנו נאלצות לסיים״. והיא לא מתכוונת לרעב לידע. המנחה מתווכת את המרואיינות עבור הצופים, והם חווים אותן כמוה. זה לא מנגיש את הידע לצופים, להפך, זה עוד עלול להרחיק אותם ממנו.

יותר שעשוע משיעור

וזה חבל, כי גם ככה קשה מאוד להשיג מידע מספק על נשים, על אחת כמה וכמה עבור ילדים. מבט מהיר על הקטגוריה "אישים מפורסמים" מתוך השער לילדים של ויקיפדיה (מיזם שמטרתו להנגיש את ערכי האנציקלופדיה המקוונת עבור ילדים ונוער), מגלה כ־50 אישים מפורסמים, ממוצרט ועד צ'רלי צ'פלין, ואפילו לא אישה אחת. "זה לא מפתיע", אומרת ציפי ערן, אשת היי־טק ומייסדת המיזם ויקי נשים, שמטרתו הרחבת הערכים והתכנים החופשיים בוויקיפדיה על אודות נשים ותרומתן בכל תחומי הדעת. "הפרופיל של האנשים שכותבים בוויקיפדיה הוא של גברים לבנים סטרייטים. בוויקיפדיה העברית זה אומר יהודים אשכנזים. הם כותבים על מה שמעניין אותם ועל מה שהם יודעים, ובאופן הכי טבעי, גברים יכתבו פחות על נשים ועל נושאים שמעניינים נשים".

בעוד "אחת שיודעת" מתמקדת בדמויות של נשים שההיסטוריה אימצה לחיקה, בוויקי נשים מחפשים גם את אלו שנשארו בשוליה. המטרה של שני הפרויקטים דומה, אך כל אחד מהם מתמקד בחלק אחר של סקאלת התיעוד ההיסטורי. השניים עשויים למצוא נקודת מפגש כשחלק מהצופים יבקשו להמשיך לחקור דמות שהוצגה בתוכנית, והתחנה הראשונה שלהם תהיה, סביר להניח, ויקיפדיה. "יש קפיצה בין התוכנית ובין ויקיפדיה", מסבירה ערן. "הומור וחיוּת הן דרכים נהדרות ללמד היסטוריה, זה מוציא ממנה את השעמום והופך אותה לפחות מפחידה". אבל זה לא מספיק – "אחת שיודעת" היא יותר בידור מהיסטוריה, יותר שעשוע משיעור, וזה בסדר. אבל כדי להפוך למשמעותית באמת בנוף התקשורתי מוטב לה להקדיש יותר מחשבה לנשים שהיא מציגה ולאופן שבו הן מוצגות, אחרת היא תישאר עוד תוכנית ילדים שנראתה ממש טוב על הנייר.

"אחת שיודעת", חינוכית 23, כל יום ב-12:30 וב-18:00; ערוץ 2, כל יום ב-14:15; כל הפרקים זמינים בערוץ היוטיוב של החינוכית

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

התוכנית החדשה של חינוכית 23 באה לשפוך אור על נשים בהיסטוריה אך נכשלת בשילוב נשים בצוות הכתיבה וביצירת הזדהות ועניין עם...

מאתמאיה פז8 במרץ 2017
ההישרדות בתיכון חשובה מההישרדות בכלל. "סקרים קווינז"

אלוהים, נצור את מלכת הכיתה: על הדור החדש של פרודיות האימה

אלוהים, נצור את מלכת הכיתה: על הדור החדש של פרודיות האימה

רוצח סדרתי צמא דם מסתובב במסדרונות אוניברסיטה אמריקאית קטנה בסדרה החדשה של ריאן מרפי, " Scream Queens ", ולמרות זאת הנערות העשירות והמפונקות שנופלות קורבן לסכין שלו מטילות הרבה יותר אימה ממנו

ההישרדות בתיכון חשובה מההישרדות בכלל. "סקרים קווינז"
ההישרדות בתיכון חשובה מההישרדות בכלל. "סקרים קווינז"
7 באוקטובר 2015

נדמה שחומר הגלם העיקרי שממנו עשויה הסדרה החדשה של רשת פוקס, Scream Queens, הוא הייפ, ואכן, היא יצרה התעניינות מסיבית בקרב הקהל והעיתונות האמריקאיים. עומדים מאחוריה יוצר פופולרי (ריאן מרפי, שעשה את "גלי" ואת "אימה אמריקאית") ושחקניות קולנוע מוכרות בתפקידים הראשיים (אמה רוברטס, ג'יימי לי קרטיס ואביגיל ברסלין), יש בה הופעות אורח של מוזיקאים צעירים ולוהטים (אריאנה גרנדה וניק ג'ונאס), והעיקר – היא שייכת לז'אנר שכבר הוכיח את יעילותו: פרודיה על סרטי אימה.

היוצרים של "סקרים קווינז" כלל לא מנסים להסתיר את הטקסטים התרבותיים שהם מרפררים אליהם. הרחיק ללכת אחד מיוצרי הסדרה, ברד פלצ'וק (שעבד עם מרפי גם על הסדרות הקודמות שלו), שאמר בריאיון שמטרתם היא להחזיר אלמנטים מהימים המוקדמים יותר בתולדות בז'אנר, כאשר דמויות בסרטי אימה היו תמימות ולא ידעו לצפות את המלכודות שטמנו להם. כלומר, לחזור לימים לפני שסדרת סרטי "צעקה" הפכה את הז'אנר על פיו, הפכה את הדמויות למודעות למסורת של הז'אנר ולחוקיות שלו ובכך ציידה אותו בכלים ששיקפו טוב יותר את הדור החדש של הצופים בסרטי האימה.

אם בעשורים הקודמים היו סרטי האימה אלגוריות ביקורתיות על התרבות האמריקאית ועל השיטה הכלכלית, הגלגול המחודש שלהם העביר מסרים אחרים שלא פנו למציאות אלא עסקו באובססיביות בפירוק ובנייה מחדש של הז'אנר עצמו והתאימו לדור שנות ה־90 האירוני והמודע לעצמו. בכך הפך ז'אנר האימה התבניתי מטבעו לממלכת הרפלקסיביות בקולנוע.

אבל "סקרים קווינז" לא באמת מצליחה לחמוק ממלכודת המודעות העצמית. היא מנסה להשיב את התמימות הראשונית של הדור שלא הכיר את חוקי הז'אנר, אבל היא עושה זאת בעלילה המתרחשת בשנת 2015 , ולכן הרעיון הזה, גם אם כוונותיו טובות, נכשל מראש. הניסיון לקרוץ לאותה תקופה (למשל, בציטוט ויזואלי ברור מאוד ל"פסיכו" בפרק הבכורה) הופך לבליל רפרנסים רדודים, שבמקרה הטוב ממחזרים יצירות אחרות ובמקרה הרע מפספסים לחלוטין הזדמנויות לחדש או להגיד משהו חכם על הז'אנר (או בכלל). עם זאת, אפשר למצוא בה מאפיין אחר של הטלוויזיה והקולנוע האמריקאיים שראוי לדיון מחודש – דמות הנערה העשירה והמרושעת.

העיקר זה ההיררכיה

אם מוציאים מן הכלל את "קלולס" – שבו הנערה העשירה דווקא נלחמת בסטריאוטיפ השטחי ומנסה, כנגד כל הסיכויים, להיות אדם טוב יותר – דמות הנערה העשירה בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאיים היא בעלת תכונות אופי שליליות כמעט קבועות: היא קטנונית, מתנשאת, מרושעת כלפי חבריה הקרובים ובוודאי כלפי כל מי שנמצא שמחוץ למעגל החברתי שלה (שזה הרוב) ומנהלת ביד רמה ממלכה שבה רק בעלות אמצעים הכלכליים ומראה המצודד מתקבלות לחצר. שאר הנתינים נאלצים לחיות בצלה ותחת איום מתמיד.

אפשר לציין את "אחת שיודעת" כטקסט המכונן של הז'אנר ששכלל את כל מה שבא לפניו, כיוון ששם הנערה העשירה לא הייתה דמות משנית שלרוב מתגלה בסוף בשיא עליבותה, אלא ארכיטיפ נכסף שיש לשאוף אליו בכל מחיר. הצבת העלילה בסביבה של בית ספר תיכון או קולג' יוקרתי מאפשרת לנערה העשירה ליהנות באופן מוחלט מהפריבילגיות שמעמדה הסוציו־אקונומי והמראה החיצוני מעניקים לה, לפני שתצא לחיים האמיתיים ואלה יתחילו להישחק בתוך העולם הפטריארכלי התחרותי. שם כבר יש להצטייד בעוד כמה תכונות וגם באיבר מין אחר כדי להגיע לראש הפירמידה.

ב"סקרים קווינז" הנערות העשירות ששולטות בבית האחווה הן גם הקורבנות על כוונת הרוצח הסדרתי המסתורי. גם כאן לוקחים היוצרים את הז'אנר והופכים אותו על ראשו, שכן באופן מסורתי הקורבן המרכזי של הרוצח בסרטי אימה הוא מי שמכונה "הנערה הסופית" (Final Girl). הנערה הסופית היא כמעט ההפך המוחלט של קריקטורת הנערה העשירה – היא תמימה ובתולית, חכמה ובעלת תושייה. הנערות העשירות והמרושעות ב"סקרים קווינז" מזכירות יותר מכל את שלישיית הבנות בסרט "מלכות הכיתה" (Heathers), שבו הן נרצחות זו אחר זו על ידי הצלע הרביעית בחבורה (וינונה ריידר), שפקעה סבלנותה כלפי חברותיה.

כמו ב"מלכות הכיתה", "אחת שיודעת" ו"ילדות רעות", גם ב"סקרים קווינז" הנערה העשירה הראשית מוקפת כמה נתינות פופולריות כמעט כמוה, אך הן הגרסה החיוורת שלה – עשירות אבל לא כמוה, יפות אבל פחות ממנה. במקרה הזה הן אף מקבלות את שמה של העריצה – שאנל (בגילומה המצוין של אמה רוברטס) – ונקראות בהתאמה שאנל מספר 2, שאנל מספר 4 וכמובן – שאנל מספר 5 (כדי לא לפספס, חלילה, את הבדיחה).

ריאן מרפי ייבא הפעם מ"גלי" את אסופת האנדרדוגים שהוא כל כך אוהב – ליה מישל חוזרת כחנונית הארדקור עם חגורת תמיכה אימתנית לצוואר, ולצדה דמויות כמו "מעריצה חירשת של טיילור סוויפט", "הלסבית המיליטנטית", הבחורה השחורה שאין בה שום דבר אנדרדוגי חוץ מהיותה שחורה וכמובן – השמנה. בעוד ב"גלי" חבורת הלוזרים עברה את המסך דרך פילטר של חמלה והטפה לקבלת האחר, כאן מדובר בקבוצה נלעגת של דמויות שבוודאי יירצחו זו אחר זו וישאירו את הנערות העשירות להתמודד מול הרוצח לצד הדמויות המצודדות יותר.

חוקי הג'ונגל

השימוש הזה בנערה העשירה הסטריאוטיפית – גם אם היא מרושעת – כגיבורה, מתאפשר משתי סיבות. האחת – למרות האש שהיא רושפת לכל עבר, הנערה העשירה היא עדיין מודל לחיקוי. נערות אחרות רוצות להיות היא, ואפילו נשים מבוגרות מייחלות בסתר לבן לחזור לתיכון ולהיות בסיבוב הזה קצת יותר פופולריות, קצת יותר רזות וקצת יותר אופנתיות. ב"ילדות רעות" למשל, רג'ינה ג'ורג' נערצת על ידי כולם, וחבריה לספסל הלימודים בונים סביבה מיתוסים זוהרים למרות רשעותה.

הסיבה השנייה היא שהמיקום בתיכון או בקולג' מאפשר סביבה שבה נשים, כאמור, באמת יכולות להיות חזקות ובעמדת שליטה, לעומת שלבים מאוחרים יותר בחיים שבהם הן מוחלשות. נוסף לכך, הגיל הצעיר משמש כמרכך של התחושות הקשות שעלולות להתעורר אצל הצופים והצופות כלפי הדמות המרושעת. ב"סקרים קווינז", בדומה ל"אחת שיודעת", הדמויות אינן חד ממדיות ולרוע שנוטף מהן יש סיפור רקע: הורים מזניחים וסביבה חברתית תחרותית, ומאחורי אלו עוד שכבות שקל יותר להזדהות איתן או לגלות כלפיהן אמפתיה. גם ההצגה הרדודה ביותר של הנערה העשירה מקפלת בתוכה בהכרח עוד שכבות של אישיות שהצופה מכיר מתוך טקסטים אחרים וגם מהחיים עצמם.

הן האחוז האחד. "סקרים קווינז"
הן האחוז האחד. "סקרים קווינז"

גילן הצעיר מקל על הצופים לעשות להן הנחות שיכולות להגיע מתוך הזדהות עם חוסר הביטחון של שנות הנעורים – שעליו לפעמים מפצים בעודף ביטחון – וכן מהסביבה החברתית־מעמדית הרעועה וההפכפכה, שבה גם הנערה הפופולרית ביותר עלולה להפוך למנודה במהלך אחד שגוי או כתוצאה של שמועה מרושעת שצצה, כאשר הסביבה המחייבת של מערכת החינוך לא מאפשרת לה בריחה.

אין זה מקרי שיוצרי "ילדות רעות" – המבוסס על ספר עזרה עצמית בשם Queen Bees and Wannabes – השתמשו בדימוי הג'ונגל כדי לתאר את מלחמת ההישרדות היומיומית של התיכוניסטיות שחייבות להפוך לחיות טורפות כדי לא להיטרף בעצמן. הספר, שהוא מעין מדריך להתמודדות עם קליקות התיכון האכזריות, הפך תחת שרביטה של טינה פיי לקומדיית נקמה בנערה העשירה הפופולרית, שמתאפשרת רק כאשר קמה לה יריבה ראויה, שאמנם לא מגיעה מהרקע הכלכלי הרלוונטי אך נראית טוב מספיק כדי להתברג לקליקת מלכות הכיתה ולהפוך אותה מבפנים.

גם ב"סקרים קווינז" ההישרדות החברתית היא חלק מהותי בעלילה, שבמהלך פרודי היא הופכת חשובה אף יותר מאשר ההישרדות האמיתית. בכך מתחדדת התפיסה של סביבת התיכון כמיצוי של כל מה שמתהווה בפרופיל הפסיכולוגי של נערה מתבגרת בעולם המודרני ונשאר שם בעיקשות גם בחייה הבוגרים, למרות הניסיונות להדחיק – הרצון להיות יפה ולהרשות לעצמך את כל החשקים שעולם הפרסום עומל להחדיר בנו, גם אם במחיר של ויתורים מוסריים שהם לפעמים הכרחיים כדי לשרוד כאישה. לא מפתיע, אם כך, שסדרות המתמקדות בנערות עדיין נוחלות הצלחה אצל קהל נשים מבוגרות ואף הופכות לקאלט. עמוק בפנים כולנו היינו רוצות להיות בלייר וולדורף.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

רוצח סדרתי צמא דם מסתובב במסדרונות אוניברסיטה אמריקאית קטנה בסדרה החדשה של ריאן מרפי, " Scream Queens ", ולמרות זאת הנערות העשירות והמפונקות...

מאתמיכל ישראלי7 באוקטובר 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!