>> קרן אלכסנדר (כדאי שתעקבו) היא במאית ועורכת סרטים, דור שלישי של תל אביבים (מהצד של אבא), סטודנטית לתואר שני באמנות בבצלאל. ויוצרת הסרט "עיר המתים" המשודר בכאן 11, זוכה פרס הצילום בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב, זוכה פרס סרט הביכורים בפסטיבל קולנוע דרום, זוכה פרס הצילום בפורום היוצרים הדוקומנטרים ומועמד לפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר.אתם רוצים לראות אותו.

>> שריד מעידן הקרח ושלוחת פלורנטין בצפון הישן. העיר של איל חלפון
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. הספה של הפורום

בסינמטק תל אביב בקומה השניה שוכן הפורום הדוקומנטרי. מהחדר הקטן הזה מתנהל ארגון שהוא בית אמיתי ליוצרים. מכאן יוצאות יזמות מעניינות ומאבקים חשובים ולכאן אפשר לבוא להתרסק לשנ"צ הגון על הספה או להתפרק בבכי בנפילת המתח שאחרי שבוע הקרנות אינטנסיבי. תמיד יהיה מי שיקשיב, או מי שיתן לך רגע לעצמך, מי שיציע קפה ומשהו מתוק ולעיתים אפילו בירה קרה.

2. צופי-ים יפו

אני אוהבת לקום מוקדם בבוקר ולרדת לנמל יפו לספוט שלי על המסלעה שליד צופי-ים. אני אוהבת את המגע של הסלעים בכפות הרגליים, את האוויר הטוב שיש רק בים מתובל במלח שממתיק את הקפה, ואת הקרוולים העגונות המזכירות לי נעורים (בצופי ים תל אביב). בוקר מושלם הוא כזה שמתחיל שם – פרק או שניים בספר ובהייה ממושכת בכתמי הצבע של המים, רגע של שקט לפני שאני מטפסת חזרה לחדר החשוך שלי לעוד יום עריכה.

3. אטלס בר

האטלס כיכב במדור הזה לא פעם ולא בכדי. זה בר שכונתי עם חצר נהדרת וקהל נאמן. האווירה שם בדיוק נכונה, מלנכולית מספיק כדי שיהיה אפשר להרגיש בבית אבל עמוסה באנשים טובים שתמיד יעלו לך חיוך. זה המקום עם השיחות הכי מעניינות בעיר, לצד אוכל ומוזיקה פשוטים וטובים. עבדתי שם שלוש שנים ואני כולי געגועים (לא רן, אני לא באה הערב למשמרת).
מסילת ישרים 15 תל אביב

4. הכולל

במהלך המלחמה בית פנורמה הפך לעיר המקלט שלי. המבנה הכעור הזה הוא מקום מרתק שאפשר לשוטט בו שעות. מתקיימים בו עולמות. אבל לב ליבו הגועש הוא בית הספר לציור עכשווי "הכולל" של הציירים המופלאים רן טננבאום וגיא אביטל. השניים האלה הם לא רק ציירים נהדרים אלא מורים בחסד, שמטפחים באהבת אינקץ קהילה חיה של צייריםות ויודעים איך לעזור לכל אחת למצוא את הצבע הייחודי שלה, מבלי לנסות לדחוף אותה לתוך קונבנציות או חוקים. את השפיות שלי (האמנם?) אני חבה למקום הזה, שלמרות השם וחבל לא מקבל מימון מהממשלה.
בן צבי 84 קומה 6 תל אביב

5. הספריה של מגזין III

ברחוב עולי ציון יש פנינה קטנה שגיליתי לאחרונה,ספריית "ספרי אמן" למכירה או דפדוף מהופנט. זה מקום של אוצרות מקומיים קטנים בכריכות מגוונות שמגרה את הדמיון והחשק, מדגדג בקצות האצבעות. אפשר למצוא שם את הסכמי אוסלו (על נייר טואלט) של אנדי ארנוביץ ומכתבים מהכלא של רוזה לוקסמבורג (ופרח) שיצרו אורי יואלי וננה אריאל. החנות-ספריה נמצאת בתוך גלריה יפה שהיא שלוחה של המוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, ובה תוצג בעוד חודש (פתיחה ב-12.3) תערוכה של חברי המוכשרים לספסל הלימודים בתואר השני לאמנות בבצלאל.
עולי ציון 34 יפו (שוק הפשפשים)

מקום לא אהוב בעיר:

מאז שנגנב לי הטוסטוס, כל מקום שלא במרחק עשר דקות רכיבה על אופניים או על קו הרכבת הקלה הוא מבחינתי אזור עוין שיש להימנע ממנו בכל מחיר. הרכבת באמת נהדרת ואילו רק הייתה פועלת בסופי שבוע היה אפשר לרגע לדמיין שאנחנו חיים במדינה נורמלית. אבל מכיון שלא – יש למישהו כיוון לטוסטוס קטן משומש במחיר מציאה?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה" במוזיאון תל אביב מציגה עבודות מהאוסף הפרטי של יאן פישר וכוללת אוצרות נהדרת, תפאורה מושקעת ועבודת סאונד מצוינת של ד"ר נועם גל, האוצר המחונן. אלו עבודות שנעשו בצל מלחמה, ערב אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות גרמניה, עידן של אי ודאות ושל חברה מתפרקת – תזכורת מצמררת לניחוח הפשיסטי שהולך ומציף את רחובות חיינו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
כשהתחילה המלחמה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות זה לצייר ולהקשיב לאביב גדג'. בהתחלה חרשתי בלופים את "מנועים קדימה" המופתי, עד שיצא "עולם מופלא איפה אתה" שכמו נכתב במיוחד עבור השביעי באוקטובר. באופן כללי, אביב גדג' הוא אחד האמנים שכותבים הכי כואב את המקום הזה: כל מילה שלו וכל יללת גיטרה מפלחת לי את הקישקע. לא סתם הקהל שלו הוא הכת היחידה בארץ שמצליחה לאגד בתוכה נערי גבעות באפטר מהצבא ורוקרים תל אביבים מזדקנים. הופעה שלו בבארבי (מתי??) היא תופעה תרבותית (לסקרנים), חוויה מיסטית (לרוחניים) ורגע של חיבור קורע-נפש למקום הדפוק והאהוב הזה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון 255(כמספר החטופים בעזה בשבעה באוקטובר) הוא ארגון שהמטרה שלו היא להעניק בית ותמיכה לחטופים, לחטופות ולמשפחות שעצרו את חייהם לטובת המאבק להשבת האהובים שלהן הביתה, חיים או מתים. הארגון פועל ליצור מעטפת של שיקום ותמיכה עבור החטופים ובנות ובני המשפחה ממעגלי קרבה שונים, שרבים מהם לא מוכרים על ידי המדינה, כדי לסייע להם להתמודד עם האתגרים שבחזרה לחיים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אודי ירדן, נהג מונית תל אביבי עם פנקס ההמלצות המוזיקליות הכי מגניב בעיר ומעבר לה. נסיעה במונית שלו זו הזדמנות להכיר להקות ישראליות שוות (יאללה) ולשתף באובססיה חדשה (הפסקול הגאוני של קלרה הקדושה). אודי אוסף המלצות מנוסעים, מאזין להן במלוא תשומת הלב וממליץ הלאה כשמשהו מרשים אותו. עמוד הפייסבוק שלו הוא מקום נהדר לחפש את האלבום הבא.

מה יהיה?
יהיו בחירות. זה הרגע המכריע. זה הזמן להתפקד למפלגות, להצטרף לאיגודי עובדים ובאופן כללי להתחיל להרים חזרה את הראש. בעידן ובדור שיודע בעיקר לשתוק, גם מאבק קטן ולכאורה בלתי חשוב מייצג התנגדות למדרון החלקלק של חיסול התרבות החופשית ושאריות הדמוקרטיה.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• כאן 11
• סינמטק תל אביב
• נמל יפו
• אטלס בר
• מגזין III

>> פנינה חלפון לנג (כדאי שתעקבו) היא המנכ"לית והמנהלת האומנותית של קרן קופרו, המקדמת קולנוע ישראלי בעולם ומובילה תוכניות לקולנוע אימפקט, שמטרתן ליצור קולנוע ישראלי משמעותי, מעורר שינוי ובעל יכולת השפעה חברתית. בין שלל פעילויותיה מארגנת הקרן גם את שוק קופרו השנתי, אירוע השיא של תעשיית התוכן הישראלית במאמצי השיווק של סרטים וסדרות לחו"ל, שיתקיים השנה בחודש יוני.

>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר מזון // העיר של גלעד כהנא
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. פארק החורשות // המצפור

כתושבת שכונת קרית שלום למעלה מחמש עשרה שנה ועד לפני כחודשיים, אני מאוד אוהבת לטייל עם המשפחה בפארק החורשות שלידנו, לעשות הליכות וליהנות מהריאה הירוקה הזו במרחק הליכה מהבית. לאחרונה, וסוף סוף אחרי ציפייה של שנים, נפתח שם "המצפור", בית קפה חדש ומקום לאירועים מגניבים בתוך מתחם שעובר חידוש עירוני מוצלח. זוהי הזדמנות נהדרת לטיול קל בתוך העיר עם קפה משובח.
מצפור // היינריך היינה 17 תל אביב

2. ת"א תרבות דה וינצ'י

מרכז תרבות עירוני שקרוב ללב שלי. הרבה מאירועי שוק קופרו ופעילויות העמותה מתקיימים שם לאורך השנה. כמה ימים לפני הפגיעה בבניין במהלך המתקפה האירנית, קיימנו שם פגישות של יוצרי קולנוע ישראליים עם מקבלי החלטות מרחבי העולם, והייתי שם גם כחלק מתוכנית פרסיץ למנהלי מוסדות תרבות של עיריית תל אביב-יפו. אני שמחה לראות שהעירייה טיפלה במהרה בפגיעה כדי לאפשר לצוות דה וינצ'י ולקהילת האמנים.ות ששוהה בו לחזור למבנה ולהמשיך ליצור.
דה וינצ'י 14 תל אביב

3. אטלס

פנינה קטנה בלב שכונת שפירא. בר מעולה עם חצר גדולה שתמיד כיף לשבת בו אחרי יום עבודה ארוך או להרים לחיים עם קולגות וחברים.
מסילת ישרים 15א' תל אביב (שכונת שפירא)

4. דליקטסן X בניין פנורמה

מדי יום שישי אני משתדלת לפקוד את חנות המפעל וללקט פינוקים לסופשבוע מכל הטוב שאפשר למצוא בדליקטסן. מיטבי לכת יודעים שלקראת הצהריים המחירים צונחים ואפשר למצוא גם מציאות. ממליצה מאוד על עוגת השמרים הממכרת.
דרך בן צבי 84 תל אביב

5. לה מעלה

גם כשאנחנו רוצים ממש להתפנק בארוחה מעולה אנחנו לא מתרחקים הרבה מדרום תל אביב. לה מעלה היא מסעדה מקסיקנית טעימה בטירוף שנמצאת בתוך בניין תעשייתי בקריית המלאכה, שתמיד כיף להגיע אליה ומשאירה טעם של עוד. ממליצה על הסביצ'ה מוסר ים ועל המרגריטה המעולה שלהם.
שביל המרץ 5 תל אביב (קריית המלאכה)

מקום לא אהוב בעיר:

היציאה לתחנת רכבת ההגנה ואזור התחנה המרכזית.אין משהו שממחיש טוב יותר את הכאוס הישראלי מאשר היציאה מתחנת רכבת ההגנה. אני מוצאת את עצמי יורדת מהרכבת, אחרי ימים של פגישות מקצועיות באירופה היפה – פריז, ברלין או אמסטרדם, שם אני נאבקת על דעת הקהל העולמית ועל מקומה של היצירה הישראלית מול חרמות ואתגרים – ואז, ברגע אחד, אני חוזרת הישר אל תוך תערובת של רעש, פיח, פקקים וריחות שכולנו מכירים, שמזכירים עד כמה האזור הזה מוזנח וזקוק לשדרוג.והכי מתסכל? כבר למעלה משנתיים שהכביש שם חסום, אי אפשר לחצות לצד השני, והיציאה המערבית מהתחנה נסגרה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת במעגלים, מנסה להבין איך בכל זאת מגיעים הביתה בדרך נורמלית.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ביקרתי בתערוכה של חנאן אבו־חוסיין במוזיאון תל אביב, והיא פשוט הותירה עליי רושם עמוק. התערוכה אספה עבודות גדולות ומרשימות שלה משלושת העשורים האחרונים – גוף יצירה שהוא גם אישי מאוד וגם פוליטי, נשי, מקומי ואוניברסלי בו־זמנית.משהו באנרגיה של העבודות, בעוצמה ובכאב שהן נושאות, ובאופן שבו הן מתמודדות עם נושאים של זהות, גוף וחברה, הצליח ממש לפתוח לי את הלב. יש בתערוכה שילוב נדיר בין יופי חזותי בלתי מתפשר לבין אמירה חדה ונוגעת. הרגשתי שאני עומדת מול אמנית אמיצה שמביטה ישירות במציאות, גם כשהיא לא נוחה, ומתרגמת אותה לשפה ויזואלית כנה ומטלטלת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ביומיום אני מוקפת בעיקר בעשייה דוקומנטרית – סרטים ותכנים שמביטים ישר למציאות הישראלית הקשה, בלי פילטרים. אבל דווקא בתוך התקופה הטעונה הזו, ובעיקר בזמן טיסות עבודה הלוך ושוב, החלטתי לברוח קצת לעולם אחר והשלמתי סוף־סוף את כל העונות שלBetter Call Saul.איזו חוויה. זו סדרת מופת – חכמה, עשויה בקפדנות, כתובה לפרטי פרטים ומלאת לב והומור שחור. מעבר לעלילה המורכבת ולדמויות הבלתי נשכחות, מצאתי בה השראה אמיתית לחשיבה יצירתית על טלוויזיה מתוסרטת: איך מספרים סיפור מורכב, איך בונים עולם שלם, ואיך שומרים על מתח ואנושיות גם כשהכול מתפרק.

באופן מפתיע, דווקא הסדרה הזו – עם כל הציניות והעיסוק שלה בכישלון ובבחירות אנושיות גרועות – החזירה לי קצת תקווה. תקווה בכוח של סיפור טוב, בעומק של כתיבה חכמה, ובאפשרות של טלוויזיה איכותית לגעת, לרגש ולתת לנו רגע של נשימה.במובן המקצועי, היא גם נתנה לי השראה אמיתיתלעשות ולתמוך בדרמות מתוסרטות איכותיותבמסגרת העבודה שלי – כאלה שמעזות לספר סיפורים גדולים דרך פרטים קטנים ואנושיים באמת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני ממליצה לתמוך בארגוןעומדים ביחד– תנועה חברתית שמנסה, בעקשנות מעוררת הערכה, לחבר בין יהודים וערבים שמאמינים שאפשר וצריך לבנות כאן מציאות שוויונית וצודקת יותר. בתקופה כל כך מקוטבת ומלאת פחד, הם מצליחים להזכיר שדווקא השותפות היא המפתח לעתיד אחר – לא של הסכמה מוחלטת, אלא של הקשבה, סולידריות ואנושיות.הם פועלים גם בשטח, בעיירות, בכפרים ובערים מעורבות, כדי לקדם זכויות חברתיות, שוויון אזרחי ושלום אזורי אמיתי, ובמקביל עושים עבודת חינוך ושיח שמחזירה מעט תקווה למרחב הציבורי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לאפרת טילמה, אישה חלוצה, אמיצה, מצחיקה וחכמה – שעשתה היסטוריה בקהילה הטרנסית בארץ ובתל אביב בכלל. אפרת היא גיבורת הסרט התיעודי "הגברת הראשונה" – סרט שהתחיל אצלנו בשוק קופרו, גייס שותפויות והשקעות בינלאומיות, והיה חלק במעבדת האימפקט שלנו. הסיפור שלה ממשיך להדהד ולהשפיע רחוק מעבר למסך, ובימים אלוהיוצרים בשיתוף עם פרויקט גילהיצאו בקמפיין האימפקט ויוזמים הקרנות ייעודיות בשילוב מפגש עם אפרת בכדי להציף את האתגרים והמענים הדרושים לקהילה הטרנסית. מעבר להיותה סמל לשינוי חברתי, אפרת היא גם מרצה, מתנדבת במשטרה, אישיות שכולה נדיבות ואייקון אופנה וביוטי!

מה יהיה?
אמנם תקופה מאתגרת ומתישה אבל אני מאמינה שחייבים לחשוב חיובי ולעבוד לקראת היום שאחרי. מחשבה יוצרת מציאות ואנחנו בעולם התרבות הישראלי צריכים להמשיך ליצור, לנהל דיאלוג על מורכבות, על ריפוי ועל שלום.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• פארק החורשות
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• אטלס בר
• דליקטסן
• לה מעלה
• סמוך על סול

>> איילת גולן היא במאית, בובנאית ופרפורמרית, וגם יוצרת באנסמבל עתים ובתיאטרון הקרון, רכזת תיאטרון בביה"ס עירוני א' לאמנויות ומנהלת תכנית חדשה לאמניות ואמנים בת"א תרבות דה וינצ'י. השנה העלתה במסגרת פסטיבל ישראל את "עתיד מזהיר" – מופע בהשתתפות 55 בני ובנות נוער, ששואלים שאלות אישיות על המלחמה ועל החיים . גולן תשתתף בכנס משחק/מלחמה שיתקיים בתיאטרון הקרון ב-20.11 ויכלול גם סדנא בת יומיים שתתקיים לפניו, ובו יבחנו מיטב היוצרים כיצד ניתן לעסוק ב"מלחמה" ביצירה חזותית לילדים, ויכלול הרצאות, מופעים ופעילויות אינטראקטיביות.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות
>> העיר של אביב שריקי: חומוסיה עם טאץ' צרפתי ורחוב של אבק קסמים

1. אטלס בר

הבר השכונתי של שכונת שפירא. החצר האחורית שלי. אני יכולה להגיע אליו בכל מצברוח, עם חברה או לבד, ותמיד אתגלגל לשיחה מפתיעה על כוס יין עם חברים חדשים. רן המנהל הוא איש עם לב ענק והכי חשוב לו שתהיה אווירה קהילתית ומקום לכולם. ויש גם שיח יערת-הדבש שמציף את החצר בניחוח מתוק ולרגע את בדרום העיר-פינת קאפרי. לאחרונה האטלס נפתח גם בבקרים כבית קפה מתוק לא פחות (ואני עדיין מחכה שדשה תכין לי כריכים ללא גלוטן!).,
מסילת ישרים 15א

2. תיאטרון החנות

מה שהיה פעם מעין תיבת-אוצרות שהיא גלריה וגם תיאטרון וגם סטודיו לבניית מנגנונים ובובות (בתוך חנות-כוך קטנטונת על רחוב העלייה), נמצא עכשיו בבניין המשונה שנקרא בית טפר (המלצה בתוך המלצה!). זה מרחב לכל מיני אקספרימנטים חזותיים ובעיקר לתיאטרון בובות, ומתאים ליוצרים הרפתקניים ולקהל הרפתקני. כיוצרת בעצמי, אני מגיעה לשם לעשות חזרות על הצגות שלי ולראות מופעים של אחרים. הצגה שלי בשם "אקו אקו וואן וואן" עלתה שם לראשונה, וצוות המקום
(והמנהל שחר מרום) היה הכי נדיב ואכפתי בעולם.
תל גיבורים 5

3. נמלות האש וכדורגל קל

הנה אני אומרת את זה – בשנתיים האחרונות התמכרתי לכדורגל. אני משתדלת ללכת לפחות פעמיים או שלוש בשבוע. אני משחקת בשתי קבוצות – אחת בשכונת שפירא שמתהדרת בשם "נמלות האש" (רק נשים. בועטות ואז הולכות לאטלס, ע"ע, כי חלקנו מבקיעות יותר טוב עם צ'ייסר טקילה באופק), בהובלתו של המאמן האגדי של השכונה דוד שוחט, והשניה בשכונת התקווה (נשים וגברים יחד) בהובלת צמד שחקני הנשמה אור רימר ורפי בלבירסקי (בנות נמרות ובנים שלא אוהבים להרביץ מסרבים להיות אויבים). לרוץ אחרי כדור ולא לחשוב על כלום זה ציפרלקס בלי מרשם.

4. אל מנו

מסעדה משפחתית וייטנאמית-פיליפינית בלב נווה שאנן. האוכל מושלם, אבל השוס מגיע רגע לפני הקינוח כשמציעים לך קריוקי. יש מיקרופון ואת כל השבנג כולל מסך וקלסר פלייליסט עבה ומנויילן, בעיקר בפיליפינית. לאורך הערב המקום מתמלא עד אפס מקום בסועדים מהשכונה (מסתבר שקריוקי רץ ממש חזק בפיליפינים!) ודי מהר כולם שרים יחד בבליל של שפות ואלכוהול מקומי מעל מפות שעוונית, אבל עם שואו ובלינג של הבמות הגדולות בעולם.
יסוד המעלה 46

5. גשר בגין

כוכב הצפון שלי. אם יש מקום אחד להיות בו, לצד משפחות החטופים ואזרחים מודאגים, זה שם. תזכורת שהלב שלך במקום הנכון ולא מתרגל לעוול והפקרות, גם אם זה הרבה זמן ויש הסחות דעת, גם אם זה עצוב וקשה ומעמת. הגוף שלנו במרחב הציבורי הוא חלק מההיסטוריה, ואנחנו יכולים לבחור איפה להניח אותו, אז לכל הפחות שיהיה מתחת לגשר.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

מחסור בשבילי אופניים, הזנחת נווה שאנן, אבל תכלס הכי מפריע לי האוויר… מפגע ריח הוא מפלץ שקוף וחסר צורה אבל כל-כך משפיע על איכות החיים; לעת ערב על כל שכונות דרום-מזרח תל אביב משתלט ריח חומצי בלתי נסבל שמגיע מחיריה. לפעמים אני מתעוררת בלילה מהסירחון. מסוג המפגעים שתוקעים לך אצבע משולשת לתוך הנחיר. אין חמצן, תרקדו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
פסטיבל ישראל השנה עצר הכל והסתכל למציאות בלבן של העין. את המהלך המדהים הזה הובילו איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין המנהלים האמנותיים. מזה הרבה זמן, הרגשתי שוב איך אמנות טובה לא "נותנת הפוגה" מהמציאות, אלא מאירה אותה. בחמלה, בכאב, בהומור. אני ועלית קרייז יצרנו לפסטיבל מופע בשם "עתיד מזהיר", בו השתתפו 55 בני ובנות נוער ששאלו שאלות אישיות על המצב ועל החיים, בלי להתחסד ובלי הנחות. זה היה אחד התהליכים האמנותיים הכי משמעותיים שעשיתי בחיים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "ימים מושלמים" של וים ונדרס וטאקומה טקאסאקי. סיפור קטנטן על איש שמנקה שירותים ציבוריים ביפן. הכל איטי ויפהפה ודורש מהצופה להוריד הילוך ולהתמסר למבט. מחזיר את האמונה בטבע העמוק שלנו ובכוח החיים. ובכלל תודה לכל אמן.ית שמתעקש.ת ליצור מתוך עדינות וחמלה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות. תנועה שהיא קהילה ובית למעשים סולידריים ולאירועי אמנות. בבוקר – חלוקת סלי-מזון והצלת מזון, סיוע למבקשי מקלט וקשישים, ועוד… ובערב – הקרנות קולנוע רדיקליות, הרצאות, תערוכות ויוזמות יצירתיות. תחת קורת-גג אחת הבינו שכדי לתרום לקהילה – צריך לטפח אחת כזו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רננה רז. אישה שאני כל כך מעריכה. יוצרת שעושה הכל ולעומק, ואקטיביסטית בדם. מאז ומעולם היצירות שלה ריגשו אותי ונגעו לי, אבל מאז המלחמה (ובעצם גם לפני) אני מרגישה שהיא משמיעה קול צלול וברור בעד החיים ונגד המלחמה, קול אמיץ שכל-כך חסר עכשיו. כל מי שרואה מה קורה פה ומארגן מחדש את חייו, במעשים ובדיבורים, כדי להבדיל בין טוב לרע – זה א/נשים שנותנים לי השראה.

מה יהיה?
הציוויליזציה מוכיחה שהכל הפתעות ואסור ליפול לייאוש (למרות שתודה לאלוהי הפחמימה והנטפליקס). אני מנסה להזכיר לעצמי כל הזמן שתקווה זו פעולה אקטיבית.

• העיר שלי
• תיאטרון
• אטלס בר
• בית טפר
• כדורגל
• אל מנו