אל תהיי כבדה: הוליווד עדיין לא סובלת נשים שמנות
הוליווד מקבלת בכיף גברים שבנויים כמו מקרר לצד גברים שנראים כאילו אכלו את כל תכולתו. אבל לנשים לא רזות, שלא לדבר על שמנות, עדיין אין מקום שם. אפילו לא לצד סת' רוגן
מאז המצאת התמונות הנעות בסוף המאה ה־19 הקולנוע עבר שלל תהפוכות, אבל דבר אחד נותר יציב – נשים תמיד נדרשו להיות צעירות, רזות ויפות. גם כשגודאר שבר את כל חוקי הנרטיב והייצוג הקולנועי בסרטי הגל החדש של שנות ה־60, לא עלה בדעתו לשנות את הדימוי הנשי, וכוכבות סרטיו היו הכי צעירות, רזות ויפות. כשבשנות ה־70 הקולנוע ההוליוודי נעשה ריאליסטי יותר וקלט כוכבים חדשים שלא ניחנו בפרופיל של אפולו, כמו דסטין הופמן וריצ'ארד דרייפוס, הנשים שלצדם נותרו יפות, כלומר צעירות ורזות. הדפוס הליהוקי הזה לא השתנה מעולם ואפשר למצוא אותו כיום גם בשלל סדרות טלוויזיה, כולל "Love", החדשה של ג'ד אפטאו.
אף שהוליווד אוהבת לספר סיפורים צדקניים על כך שמה שחשוב הוא היופי הפנימי, אלו הן תמיד היפות שבנשים הנדרשות למצוא את היופי הפנימי של גברים פחות אטרקטיביים. במקרים הנדירים שבהם גברים נאים – כלומר נערים בקומדיות תיכון חינוכיות – מוצאים את היופי הפנימי של ברווזוניות מכוערות, הם מלמדים אותן כיצד להתלבש ולהתאפר, והפלא ופלא, הן הופכות ליפהפיות מהשורה. וכולנו למדנו לקבל ולהפנים גם את חוסר השוויון הזה.
לפני שנתיים הפרק "So Did the Fat Lady" בסדרה "לואי" קרא תיגר על הנחת היסוד הזאת, ונתן פתחון פה יוצא דופן לאישה שמנמנה שהתחילה עם הקומיקאי השמנמן והמקריח שמתקשה להשיג דייטים, ונדחתה על ידיו בשל מראיה. "אילו היית עומד מהצד ומסתכל עלינו היית רואה שאנחנו לגמרי מתאימים", היא אמרה לו בסוף הפרק, "אבל אף פעם לא תצא עם בחורה כמוני". הכנות הכואבת בדבריה הייתה יוצאת דופן, וכך גם ההבנה שגילה התסריט להתחסדות המרגיזה שבהכחשה הכאילו־מנומסת ("אתה יודע מה הדבר הכי מרושע שאתה יכול להגיד לאישה שמנה? את לא שמנה") ולכך שגברים ממוצעי מראה חוששים להיראות עם נשים שמנות בציבור בגלל האופן שבו הם חושבים שזה מאיר אותם. כזכור, בסוף הפרק לואי יוצא מעורו ואוחז בידה, כולו מרוצה מעצמו, והם מטיילים על הטיילת יד ביד. אבל זאת הייתה הופעתה היחידה של ונסה השמנה (שרה בייקר) בסדרה. בפרקים הבאים לואי השמנמן והמקריח המשיך להתאהב בנשים רזות ויפות, ואף זכה שהן יתאהבו בו בחזרה, פחות או יותר.
משלל סיבות שכבר דובר בהן (נסתפק בסיבת העל – הגברים שולטים בעולם), על פי התפיסה המקובלת יופי נשי הוא צעיר ורזה, וכל חריגה קלה ממנו – כמו צילום השער של דוגמנית המידות הגדולות אשלי גרהם בגיליון בגד הים השנתי של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" – מעוררת רעש גדול. וזה מזכיר לנו שהמיעוט המדוכא ביותר בקולנוע, אפילו יותר מנשים מעל גיל 50, הוא נשים שמנות. הקולנוע, בעיקר ההוליוודי, אינו סובל נשים שמנות בהקשר מיני ורומנטי, והצגה של גיבורה כבדת משקל בהקשר כזה – בלי להתפתל ובלי לכבות את האור – היא כמעט בלתי נתפסת. יחסו של הקולנוע לנשים שמנות הוא מתחסד במקרה הטוב, ועירום של אישה שמנה כמעט תמיד מוצג בהקשר של הגחכה וחוסר מודעות עצמית.
קחו למשל את הקומדיה הרומנטית "המדריך לסינגלס" שעלתה בישראל בחודש שעבר. יש בסרט ארבע נשים פנויות, אחת מהן שמנה, בגילומה של האוסטרלית התוססת רבל ווילסון. רובין (ווילסון) היא הבליינית והמזדיינת שבחבורה, או כך היא טוענת. אך בעוד שלוש הנשים הרזות (כולל זו הזקנה בת ה־43) מתעלסות בחדווה עם גברים נאים, רובין אף פעם אינה נראית בסצנה מינית, ואף לא זוכה לנשיקה או לחיבוק אחד לרפואה. לפעמים אנחנו מוצאים אותה שיכורה אחרי לילה של סקס סוער לכאורה, המסומן על ידי נוכחותו של גבר עלום שמתעורר הרחק ממנה בצד השני של הדירה, אבל הם אינם נראים נוגעים זה בזה. וכך "המדריך לסינגלס" מעמיד פנים שהוא עושה מעשה יוצא דופן בהציגו גיבורה שמנה שהיא גם מינית ונחשקת, אבל בעצם בכך שהוא מסרב להראות לנו את מה שהוא מדבר עליו, הוא מתגלה כשונא נשים שמנות יותר מאשר רוב הסרטים שפשוט מתעלמים מהן, כמקובל.
![מתוך "המדריך לסינגלס"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/htbs2_h_wo_500_281.jpg "מתוך "המדריך לסינגלס"")
כאמור, הוליווד, שמלהקת ללא היסוס את סת' רוגן לצד קתרין הייגל (כפי שראינו ב"הדייט שתקע אותי" של אפטאו), אוהבת לספר לנו שמה שחשוב זה היופי הפנימי וכו', אבל סרט אחר סרט נחשף היחס המזויף, שלא לומר שקרי, של הקולנוע לנשים לא רזות. ב"שתי פנים למראה" מ־1996 ג'ף ברידג'ס המכור לסקס בוחר בנישואים אפלטוניים לברברה סטרייסנד השמנמנה והמרושלת (שגם ביימה), כדי שזו לא תסיח את דעתו. אבל היא רוצה יותר והנישואים מתפרקים. סטרייסנד הדואבת פוצחת בדיאטה ובסדרת אימונים ובתוך דקות מסך ספורות הופכת לבלונדינית זוהרת. כשברידג'ס שב הביתה ונדהם למראיה הוא אומר לה שהתאהב בה כשעוד הייתה שמנמנה ולא בלונדינית, ושהוא אוהב אותה "למרות שהיא יפה". אבל הצופים רואים את השניים מתנשקים רק אחרי הטרנספורמציה הפיזית שלה. התמונה מבטלת את הטיעון.
צביעות קשה עוד יותר הופגנה ב"הפנטזיה של הל" של האחים פארלי (2001), סיפור על בחור שמנמן ושטחי (ג'ק בלאק) שמוטל עליו כישוף והוא מתחיל לראות רק את יופיים הפנימי של אנשים, שהופך בעיניו ליופי חיצוני. כך הוא מתאהב בצעירה שמשקלה 140 ק"ג, אך בעיניו (ובעיני הצופים, שרואים את הסרט דרך עיניו) היא נראית כמו גווינת' פאלטרו. אם המסר המוצהר של הסרט הוא שקר החן והבל היופי, הרי שהמסר האמיתי שלו הוא שיופי פנימי הוא רזה ובלונדיני. גרוע מכך, הבחורה השמנה מקבלת טיפול של מפלצת בסרט אימה. רוב הזמן היא מצולמת מאחור ונחשפה בפני הצופה בכל הדרה רק בדקות האחרונות של הסרט. וכשנפקחות עיניו של הל לראותה כפי שהיא באמת הוא בורח ממנה כמו מאש. בשביל ההפי אנד החינוכי הוא מחליט שלא משנה לו איך היא נראית ומתדפק על דלתה. כשזו נפתחת על ידי עוזרת הבית השמנה והמבוגרת הוא מתנפל עליה ומנשק אותה כאחוז דיבוק, מבלי להבחין בהבדל בין השתיים – העלבון האחרון והגדול ביותר לנשיותה של הגיבורה.
![מתוך "הפנטזיה של הל"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/shallow-hal_h_wo_500_281.jpg "מתוך "הפנטזיה של הל"")
במקרה של ברידג'ט ג'ונס, הגיבורה השמנה הכי רזה בקולנוע – שתחזור השנה בסרט המשך שלישי בשם "תינוקה של ברידג'ט ג'ונס" – ההתחסדות נמצאת לא בסרט עצמו, אלא בכל הסובב אותו. העיבוד לרב המכר של הלן פילדינג מספר על רווקה בריטית חמודה וקצת מטורללת שלא מצליחה לרדת במשקל, אבל בכל זאת מוצאת בחור שאומר לה שהוא אוהב אותה "בדיוק כמו שאת". הרבה נכתב על הקילוגרמים שרנה זלווגר נאלצה להעלות על עצמה כדי לגלם את התפקיד (אף אחד לא העלה בדעתו ללהק שחקנית שמנמנה באופן טבעי), אך מיד בתום הצילומים היא מיהרה להיפטר מהם, ולפרמיירות הופיעה דקיקה כתמיד. בעצם כך היא ביטלה את המסר המפורש של הסרטים, כפי שאמרה זאת בראיונות הבמאית ביבן קידרון: "זה בסדר לא להיות רזונת, וזה בסדר שיהיה לך תחת גדול". כביכול.
תאכלו את הלב
הטלוויזיה, ככלל, נדיבה יותר לנשים כבדות משקל, ומגלה נכונות כלשהי להציג אותן בהקשר רומנטי, אם כי לרוב מדובר בכוכבות עבר רזות שהעלו שנים ובשר, כמו קירסטי אלי מ"חופשי על הבר" (רזה) ו"הארון של ורוניקה" (שמנה). אבל גם על המסך הקטן זה לא עניין של שגרה. קמרין מנהיים, שגילמה את אלינור פרט בסדרה "הפרקליטים" (1997־2004), מספרת באוטוביוגרפיה המאוד מצחיקה שלה "Wake Up I'm Fat!", כיצד נאבקה ביוצר הסדרה דיוויד א' קלי (בעלה של מישל פייפר הרזה) כדי שזה יאשר לדמותה להתנשק מול המצלמה עם גבר שניהלה איתו רומן. עצם העובדה שקלי כתב בשביל הגיבורה השמנה עלילה רומנטית הייתה חדשנית, אבל הוא עצמו התקשה להעלות בעיני רוחו תמונה של אישה שמנה מתנשקת עם גבר. לשם השוואה, הנשיקה הטלוויזיונית הראשונה בין שני הומואים נראתה שבע שנים לפני כן בסדרה "פרקליטי אל.איי", שקלי היה בין כותביה. בתום נאום התודה שלה בטקס האמי ב־1998, מנהיים הניפה את הפסלון אל על וקראה "זה בשביל כל הנערות השמנות!".
נערה שמנה אחת הרימה את הכפפה. אף אחד לא היה מלהק את לינה דנהאם לתפקיד ראשי בסדרה על הרפתקאותיהן הניו יורקיות של בנות 20 פלוס. רק היא עצמה יכלה לעשות זאת, בסדרה שהיא יצרה ומביימת. האנה ב"בנות" לא תואמת שום מודל מקובל של יופי, ולכן סצנות הסקס שלה עם גברים שונים הן מעשה חלוצי. ועדיין הפרק הסקסי "One Man's Trash" שבו האנה בילתה יומיים עם רופא חתיך (פטריק ווילסון) בן 40, שבמהלכם השניים הזדיינו ושיחקו פינג פונג בעירום, עורר סערה אינטרנטית (ב"ווראייטי" הגדירו את האירוע כ"פרק הכי מקטב בעונת השידורים") סביב השאלה הכה מהותית – האם זה בכלל אפשרי שגבר שנראה כמוהו יימשך לאישה שנראית כמותה. כאמור, אפילו אפטאו, ממפיקי הסדרה, לא הפנים את האופציה שדנהאם מציעה.
גם מליסה מקרתי צמחה בטלוויזיה. אחרי שכבשה את הצופים בתפקידי החברה השמנה והתוססת של הגיבורות הרזות ב"בנות גילמור" וב"סמנתה מי?" היא זכתה בסדרה משל עצמה ("מייק ומולי"), ומשם הגיעה לקולנוע. הכישרון הקומי והדרמטי הבלתי נדלה של השחקנית הקורעת הזאת שכנע את ג'ייסון בייטמן להעניק לה תפקיד שנכתב במקורו לגבר ב"חשבון משותף". זה היה תפקיד מעליב בקומדיה ירודה, שעורר את המבקר הוותיק רקס ריד להתייחס בעיקר למשקלה של מקרתי. הוא תיאר אותה בביקורתו כאישה "בגודל של טרקטור", "היפופוטם" ושאר עלבונות גסים. הטקסט המגעיל עורר ביקורת רחבה, גם מצד מבקרי קולנוע אחרים, ופול פייג, שביים את מקרתי ב"מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחי השדים" (שייצא למסכים ביולי השנה), קרא לריד ללכת להזדיין.
![מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/Identity-Thief_h_wo_500_281.jpg "מליסה מקרתי בסרט "חשבון משותף"")
פייג כתב וביים את "מרגלת" כשיר הלל למקרתי, אבל גם קומדיית הריגול הפמיניסטית הזאת, שמבקרת גברים על יחסם המבזה לגיבורה השמנה (הסוכן ג'וד לאו שמנצל אותה, הברמן שמתעלם ממנה בעודו דוהר על סוכנת זוהרת), לא הצליחה לדמיין אותה בהקשר רומנטי ו/או מיני נורמלי. כשסוזן קופר מגיעה לרומא מצוות לצדה סוכן איטלקי המקבל את פניה בחרמנות יתרה – הוא שולח לשון לתוך פיה וידיים לשדיה ולא מוותר גם כשהיא דוחה אותו בפסקנות. יחסו אליה תואם את כל ההגדרות של הטרדה מינית, ומוצג כסוג של פטיש. אותה תמונה עולה גם מ"גרימסבי", שבו רבל ווילסון מגלמת את חברתו של סשה ברון כהן. הסרט נפתח בסצנת סקס לוהטת של השניים ונדמה כי בא לשמנות גואל (כזכור, הדמות היחידה ב"בוראט" שזכתה ליחס אוהד הייתה זונה שחורה זקנה ושמנה, כך שיש לברון כהן רקורד מפתיע בתחום). אבל בהמשך הסרט אנחנו מגלים שנובי (ברון כהן) הוא אידיוט מדופלם שנמשך אך ורק לנשים שמנות מאוד, וכשהוא קופץ על גבורי סידיבה ("פרשס"), סצנת המיטה מבוימת באופן גרוטסקי עד אימה (אם כי יש בסרט סצנת סקס איומה עוד יותר, בהשתתפות פילה). וכך הבדיחה היא על חשבון השמנה. שוב.
