להקת הבריטפופ (הו, כמה הם שנאו את הכינוי הזה) Pulp היתה אחת מהיותר מתוחכמות של הז'אנר. בשנות ה-90 הם אולי הוצמדו לאואזיס ובלר, אבל עם וותק של 15 שנה לפני הפריצה והסרקזם של ג'ארוויס קוקר, הצליחו לסלול להם דרך משלהם, לפחות עד שהתפרקו ב-2002. אבל כמו שאנחנו יודעים, שום סוף של להקה הוא לא סופי עד הסולן מת, וגם אז לא בטוח. היום (ה') יצא שיר חדש של פאלפ, "Spike Island", שהוא סינגל ראשון מתוך אלבום חדש, הראשון שיוצא מאז We Love Life ב-2001.

>>הפלישה האמריקאית: גרסה בריטית ל-"סאטרדיי נייט לייב" תנחת ב-2026

מאז שהתפרקו התאחדה הלהקה פעמיים: בפעם הראשונה ב-2013 עבור סיבוב הופעות אירופאי שהוליד סינגל אחד חדש-ישן, אבל לא המשיך בשום צורה; אך הפעם השנייה, בסיבוב הופעות מ-2023, כבר נולד משהו חדש באמת – החשק לחזור. "ניגנו שיר חדש אחד לקראת סוף סיבוב ההופעות, ואף אחד לא זרק עלינו דברים או עזב לקנות משקה", סיפר היום קוקר לרדיו BBC6, "אז פשוט חשבנו שנמשיך ונראה מה אנחנו יכולים להעלות". מה שהם העלו זה "More", שיהיה אלבומם הראשון מזה כמעט 25 שנה, ואלבומם השמיני בסך הכל. דרך ארוכה מאותה להקת בית ספר שקוקר הקים בסוף שנות ה-70, כשהיה רק בן 15.

פאלפ לא פרסמו את תאריך יציאת האלבום, אבל מכיוון שאיתו יצא סינגל ראשון, אפשר להעריך בזהירות שהאלבום יגיע לקראת סוף הקיץ. הסינגל, שנקרא על שם הופעה מגדירת תקופה עבור דור הבריטפופ שנערכה בספייק איילנד ב-1990, מציג סאונד מאוד פאלפי ווידאו שקוקר יצר בעצמו בעזרת AI, אבל חכו – זה לא שימוש מעצבן בו. למעשה, זה אפילו אחד התרגילים היותר חמודים שראינו בשימוש בקרינג' של AI, ועם מסר מאוד קריטי על אינטליגנציה אנושית וקריצה אוהבת לעטיפת האלבום האייקונית של "Different Class", יצירתם המצליחה ביותר שחוגגת 30 שנה. חגיגה למעריצים, ואולי גם לדור חדש של ילדים בהירים שאוהבים דרמטיות סרקסטית.

• מוזיקה
• חדשות מוזיקה
• בריטפופ
• איחוד

אז אף אחד לא אמר לך שזה הולך להיות ככה, אה? אוי "חברים", "חברים". אולי תופעת התרבות הכי גדולה ומפלצתית שיצאה משנות התשעים. אם נוציא שניה מהבוידעם את מאבק הסיטקומים הגדול, אז "סיינפלד" אולי הייתה חשובה וטובה ממנה בכמה דרגות, אבל "חברים" אוכלת אותה מבחינה כלכלית, מבחינת כמות הקהל, מבחינת ההצלחה הבינלאומית המטורפת, וגם מבחינת העובדה הלא תמיד נעימה ש"חברים" היא מוצר הניינטיז שנשאר הכי פופולרי בימינו.

https://www.youtube.com/watch?v=HRXVQ77ehRQ

ובהרבה מאוד צדק – מדובר במכונת הסיטקום המושלמת. היא פיצחה את השיטה שאף אחד אחר לא יכול לפצח. "סיינפלד" היתה רדיקלית יותר, מצחיקה יותר, עמוקה ואפלה יותר. "חברים" לעומת זאת, היתה מהוקצעת יותר, מניפולטיבית יותר, ומחממת את הלב יותר. נכון, חיים סביבנו אנשים שהחליפו את האישיות שלהם באהבה לסדרה "חברים", אבל זה רק מדגיש כמה ההשפעה שלה הייתה עצומה. והכי חשוב להגיד זה שהיא מצליחה להיות להיט סטרימינג גם היום, 17 שנה אחרי שהפרק האחרון שודר. זה לא רק ילדי דור האיקס שמנסים לחוות נוסטלגיה מתוקה, אלה גם ילדי דור הזד והמילניאלז שאיכשהו מתחברים אליה מחדש.

לכבוד שנה לעליית HBO MAX, שירות הסטרימינג היוקרתי של וורנר שמשך אליו את כל הפרקים של "חברים", החליטו בחברה להפיק פרק איחוד ענק ל"חברים". למרות בשנה האחרונה השירות הציג סרטי ענק באותו היום שהם יוצאים לקולנוע, פרק איחוד של "חברים" זה עדיין נשק יום הדין שלהם, האירוע הזה שידווחו עליו אפילו במהדורת החדשות של ישראל, מדינה שיש מספיק מה לדווח בה גם ככה. לפני כשנתיים כל הצוות של "חברים" העלה תמונת סלפי שלהם ביחד, וזו היתה בזמנו התמונה שחצתה את מיליון הלייקים הכי מהר בהיסטוריה. זה לא האיחוד של הביטלס פה, אבל יש לאנשים האלה חתיכת כוח שאסור לזלזל בו.

אז מה היה באיחוד עצמו? כמובן שלא פרק חדש. מה הטעם? הקהל ישנא את זה, הקאסט ישנא את זה, ולמה לעשות את הדבר עצמו כשכל מה שאנשים רוצים זה לחגוג את זה שהם אוהבים את "חברים"? אז כן, פרק האיחוד של "חברים" הוא פרק נוסטלגיה והתרפקות על העבר, באותו הפורמט שכל תוכניות האיחודים בשנים האחרונות הלכו אליו. רק בגדול יותר. למען האמת, די בענק. וורנר לא חסכו פה כמעט כלום. מדובר בשעה ארבעים וחמש של מפגן כוח מוחלט. מלא מלא כמו שאוהבים לומר עכשיו. מפורסמים כמו סידני קרופורד וג'אסטין ביבר יופיעו לשניות בודדות, מפורסמים כמו דיוויד בקהאם יספרו על איך כשהם במצב רוח ירוד הם יראו פרק של "חברים" (אתה במצב רוח ירוד דיוויד? מה אתה, אנושי?), ואפילו פעילת זכויות האדם והאדם הצעיר ביותר שזכה בפרס נובל לשלום, מלאלה יוספזאי, תבוא לספר כמה היא אוהבת את "חברים". ואני לא מתכוון להתווכח עם אף אחת ששרדה את זוועות הטאליבן ומה שהיא בחרה לעשות עם החיים שלה אחר כך זה לצפות ב"חברים".

הפרק עצמו בנוי מכמה חלקים שנעים לסירוגין מאחד לשני, כשבמרכז שני אירועים גדולים. הראשון – חברי הקאסט מטיילים כביכול לבדם בתוך הסט העצום של "חברים" לראשונה מאז שהסדרה ירדה. הם מתחבקים, מתרגשים, מעלים זכרונות. הם אפילו עושים חידון "חברים" משלהם ומנסים להראות כאילו כל הפרטים האלה כמו "של מי הקול הזה" ממש חשובים להם. גם פה, וורנר לא חסכה, ברמה של להביא את השחקן המקורי שהיה בפרק אחד של "חברים" בתור כפיל הידיים של ג'ואי. ועדיין, החלק שהקאסט נמצא לבד הוא החלק הכי נחמד של פרק האיחוד. וגם אם הם משחקים היטב, לפחות הם נראים כמי ששמחים להיות אחד עם השני, להעלות קצת זכרונות ולדבר על איך הם הרגישו בזמן אמת. אלה הרגעים היותר כנים של כל הספיישל. זה גם מאפשר להתרגל קצת לאיך שכולם נראים, כי זה אירוע מאוד מאוד קשוח. מאט לבלאנק נראה כמו אבא קשוח שצועק על הילדים החצופים של השכנים לרדת מהדשא שלו. ליסה קודרו נראית מבועתת כשהיא צריכה לשיר שוב את "סמלי קאט". האישה הזאת לא עברה מספיק?

החלק השני, והמעצבן הרבה יותר, הוא כשהקאסט יושב אל מול המזרקה המפורסמת מהפתיח, ואת האירוע מנחה ג'יימס קורדן. אם תהיתם מה יכול להיות יותר מביך מלראות את קורטני קוקס בימינו, אז ג'יימס קורדן מקפץ על הספה שלו בהתלהבות מכל שאלה עלובה שכנראה נלקחה מהיומן שלו מהחטיבה – זה הדבר. קורדן פה בשביל להראות לקהל עד כמה הכל חד פעמי, מרגש, ובעיקר – יקר. מאוד יקר. הוא מכריז על עוד אורח מיוחד באותה התלהבות כאילו הוא נותן לכל אחד מהקהל מכונית חדשה. ג'יימס קורדן כל כך גרוע שגם אם הוא יופיע בביאת המשיח ואחרית הימים הוא יהפוך את האירוע לבלתי נסבל.

באחד הרגעים היותר תמוהים של הספיישל, מופיעים אנשים שונים בכל העולם לספר לנו עד כמה "חברים" נתנה להם כוח. זהו רגע שמנסה להפוך בדיעבד את "חברים" לסדרה עם רגישות חברתית כלשהי, כאילו לא מדובר בסדרה על שישה קונפורמיסטים לבנים שגרים בניו יורק וכל פרק הם מוצאים מישהו חדש שעשה משהו פחות מקובל חברתית בשביל לצחוק עליו. אבל נו, צריך להלביש איזו אווירת Woke גם על "חברים", מסתבר. יש ל"חברים" הרבה דברים שאפשר לחגוג אותם, ואכן חוגגים אותם בספיישל, כמו למשל יכולות הסלפסטיק של הקאסט וכמות בדיחות מפחידה, המקצועיות המשוגעת של צוות הכותבים ששכתב על המקום את הבדיחות אם הקהל לא צחק מספיק, העובדה שהם באמת הצליחו לסחוב את הסיפור למשך די הרבה עונות. לחגוג את הרגישויות החברתיות של הסדרה זה קצת לקחת את זה רחוק.

אירוע האיחוד של "חברים" אינו משהו שרוב בני האדם באמת זקוקים לו בחיים שלהם. אבל אחרי שנת קורונה שבה העולם הפך לכל כך לא יציב, כשהבנו שהחיים שלנו יכולים להשתנות מהקצה אל הקצה בתוך כלום זמן, זה רק הגיוני שיותר ויותר אנשים מצאו נחמה בנוסטלגיה חמימה לזמנים שבהם הם הרגישו שיש להם יותר שליטה, שהם גדלים ומתפתחים ושלעולם היה איזשהו היגיון שהם יכלו להבין. באווירה כזאת, "חברים" מתאימה כמו כפפה ליד – זו סדרה של התבגרות, על משפחה, על קשרים אנושיים, שמתרחשת בעולם שהרבה מאיתנו מרגישים שהם מבינים הרבה יותר מהעולם שהם חיים בו עכשיו. בנקודה הזאת, האיחוד של "חברים" מגיע בדיוק בזמן. מי שממש אוהב את הסדרה הולך להתחרפן מאושר. המפיקים של האירוע הזה עשו הכל בשביל לרצות את הקהל כמה שיותר, בדיוק כמו שהמפיקים של "חברים" עשו באמת הכל בשביל לרצות את הקהל שלהם. פרק האיחוד של "חברים", בדיוק כמו "חברים" המקורית, הוא מפלצת בידור אימתנית שאי אפשר לעמוד בפניה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סיטקום
• חברים
• HBO
• איחוד
• פרק איחוד

• Facebook
• Twitter
• Email

את הריוניון של "חברים" אפשר להריח מתקרב מקילומטרים. בשלה השעה. 15 שנה אחרי ירידתו של הסיטקום הכי קלאסי של הניינטיז מהאוויר והואפופולרי מאי פעם: תרבות הבינג' של נטפליקס חשפה אותו בפני דור חדש של צופים צעירים שכבר מדקלמים את הפאנצ'ים של ג'ואי ופיבי מתוך שינה. איחוד של ששת המופלאים הוא לא רק מתבקש, הוא ממש נדרש. גל הנוסטלגיה גואה לכדי צונאמי. כולם אוהבים ומתגעגעים.

זו בדיוק הסיבה שצריך להתפלל לכישלון המגעים בין HBO לג'ניפר אניסטון, דיוויד שווימר, ליסה קודרו, מאט לה בלאנק, קורטני קוקס ומת'יו פרי. כל אחד מהם אמור לקבל מ-HBO בין 2 ל-4 מיליון דולר תמורת הסכמתם להשתתף בספיישל בן שעה שישודר ברשת הכבלים הפרימיומית, בטרם עלייתה של "חברים" לצפייה בשירות הסטרימינג HBO MAX באביב הקרוב. מדברים על זה כבר מנובמבר ועל פי הדיווחים מארה"ב בימים האחרונים, העסק כמעט כמעט חתום. אז למה להיות הייטר?

כי לפני שמתלהבים כמו מעריצי אושיות טיקטוק על ריטלין, כדאי לשים לב לפרטים: אנחנו לא מדברים על פרק ספיישל מתוסרט חדש בסדרה. לא לא. הו לא. התוכנית המדוברת תהיה שעה של ריאיון אולפן דביק שבו יושבים השישה מול מראיינת, מהרהרים ומלרלרים על רגעיה הגדולים של הסדרה בליווי קטעי ארכיון. והמראיינת תהיה כנראה אלן דג'נרס. אלן דפאקינגג'נרס. למה שלא תשפכו לנו סירופ תירס על המסך וזהו.

כבר ראינו תוכניות ריוניון כמו זו שמתכננים לנו ב-HBO. הן תמיד איומות ונוראות. ומאכזבות. תמיד. אנחנו מתגעגעים לדמויות הפיקטיביות ולסיפוריהן, לא לשחקנים ששיחקו אותן והזדקנו ב-20 שנה ועכשיו מוכנים לחפור ולצחקק על זה מלאכותית באולפן תמורת חופן דולרים. אין הרבה תוכן בעל ערך שאפשר לחלץ משעה כזאת פרט להתבוססות דביקה בנוסטלגיה.

זו בדיוק הבעיה: התבוססות בנוסטלגיה היא המצב הקבוע של צרכן התרבות במאה ה-21, וכשהטלוויזיה מנסה להצטרף אלינו תודעתית וללבות את הסיטואציה זה תמיד מרגיש מוגזם ולא טבעי. כמו לשפוך גיגית של נוסטלגיה מתוקה על אנשים שכבר טובעים בנוסטלגיה מתוקה. לרומאן הביזארי ומלא התשוקה שמנהל הצופה העכשווי עם "חברים", נושא למחקר ומאמרי עומק בפני עצמו, יש רק מה להפסיד מחגיגת ריוניון כמו זו שמתכננים לנו עכשיו ב-HBO. מוטב יהיה לכולנו להמתין כמה שנים לרימייק (וכמובן, בבוא העת – לתעב גם אותו).

• המסך
• תרבות
• איחוד
• חברים

• Facebook
• Twitter
• Email

אחרי סיבוב איחוד המדובר בקיץ האחרון, שהפך למופע הרוק המוזיקלי הרווחי ביותר ב־2016, ממשיכה Guns N' Roses לנגו מסביב לעולם ולישראל היא תגיע ב־15 ביולי להופעה בפארק הירקון שתסגור את סיבוב ההופעות האירופאי. מחיר כרטיס להופעה יחל ב־350 ש"ח (דשא) ויעלה ל־890 ש"ח לגולדן רינג. כמו כן יוצע כרטיס VIP (כולל אוכל ושתיה ללא הגבלה) ב־1300 ש"ח.המכירה החלה.

23 שנים אחרי שעמדו יחדיו על הבמה בפארק הירקון, יגיעו שוב שלושת חברי ההרכב המקורי: הסולן אקסל רוז, הגיטריסט סלאש והבסיסט דאף מקגן ולצדם סוללת נגנים הכוללת את המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי רד (שהיה חלק בלתי נפרד מההרכב גם בשנות התשעים), הגיטריסט ריצ'ארד פורטוס והקלידנית מליסה רייס.

מאז הופעת האיחוד הראשונה בפסטיבל קאוצ'לה באפריל האחרון, הפך סיבוב ההופעות של ההרכב לאחד המופעים המבוקשים באמריקה ונחשב נכון לסוף 2016, לסיבוב ההופעות הרווחי ביותר של השנה עם למעלה מ־2 מיליון כרטיסים שנמכרו והכנסות של למעלה מ־200 מיליון דולר.

בימים אלה סיימה הלהקה סיבוב מצליח בדרום אמריקה במסגרתו הופיעה בברזיל, ארגנטינה ומקסיקו. כל ההופעות בסיבוב ההופעות החדש של הלהקה נמכרות עד אפס מקום ויוצרות עניין רב בקרב הקהל. בינואר תמשיך הלהקה ליפן ומשם לאוסטרליה, תאילנד, סינגפור, דובאי וביולי תגיע כאמור לישראל.

• מוזיקה
• הופעה
• איחוד
• פארק הירקון
• גאנז אנד רוזס
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"היא לא הייתה מספיק טובה. לא הייתי מספיק משוחרר", אומר שרון מולדאבי על הופעת האיחוד המפתיעה של להקת גן חיות בשנה שעברה, שהתקיימה במסגרת "פסטיבל החזרה לרוקסן" שארגן אביב גפן. במה שאמורה הייתה להיות הופעה חד פעמית בהחלט, להקת הרוק שהנהיגו מולדאבי ושחר בן־ברק (לשעבר מלהקת פופלקס) ביצעה את הלהיטים שגרמו בתחילת הניינטיז לנערות עם הנצח לאבד את זה לגמרי: "חם ומתוק", "ירח כחול", "הגבר שלך" ועוד.

בניגוד להצהרות גן חיות תעלה שוב על במה, הפעם כמופע הפתיחה של להקת גרבאג' בזאפה אמפי שוני. בסיבוב הזה, נוסף על מולדאבי ויובל לייבליך (הגיטריסט וחבר ההרכב המקורי היחיד, פרט למולדאבי, שהשתתף באיחוד הקודם), ישתתף שחר בן־ברק, שכתב עם מולדאבי את רוב השירים ויבוא במיוחד מארצות הברית. גם המתופף דובי קיזלשטיין הפתיע והצטרף בדקה ה־ 90. "לא ידעתי שהוא עוד יכול לנגן, אבל הוא יבוא לנגן פרקשן", מולדאבי מתרגש. "אני רוצה לבלות עם האנשים האלה על הבמה ולהיות קצת פחות קפוץ תחת".

אף שהשיחה עם מולדאבי התקיימה בתל אביב והשיחה עם בן־ברק התנהלה במייל (הוא גר, כאמור, בארצות הברית), נשמע שהם מתואמים להפליא באופן שבו הם מספרים את ההיסטוריה שלהם. בן־ברק מספר שמולדאבי עבר מעין טרנספורמציה בשנתיים שבהן פעלה גן חיות, 1991־1993: "הוא נעשה סגור ומצא שקשה לו להיכנס לתפקיד. הוא הרגיש כמו מוקיון רוק. הוא לא היה כזה, אבל בסופו של יום ככה הוא הרגיש והוא לא יכול היה לעשות את זה יותר, אז הוא הוריד הילוך ושינה את המוזיקה שלו במסגרת קריירת הסולו". מולדאבי אכן הוציא ארבעה אלבומי סולו והמשיך לעבוד כעיתונאי ומבקר מוזיקה. "אתה לא יכול לעמוד על במה ושיהיה מרחק גדול מדי בין מה שאתה מרגיש בפנים למה שאתה מקרין החוצה", הוא אומר, "לא יודע, אולי יש כאלה שיכולים, אבל אני לא שחקן".

הוא מספר שבגן חיות הרגיש נורא ואיום, בייחוד כשהיה צריך להקרין החוצה משהו הרבה יותר קליל. היום הוא רק רוצה ליהנות ממשבצת הסולן, "מה שלא קרה לי כמעט אף פעם בחיים", מולדאבי מוסיף, "אני רוצה תיקון למה שהיה לפני 23 שנה. הרי סבלתי נורא. זאת אחת הסיבות שפירקתי את הלהקה. הייתי אדם צעיר וסובל ומיוסר". להגנתו ייאמר שהיו אלה תחילת הניינטיז ולהיות מיוסר היה לגמרי באופנה, וגם הרוק עדיין לא השתחרר אז מהכבדות.

"לקחת את זה בקלות" לא היה חלק מהלקסיקון של סולן של להקה, אבל מולדאבי התבגר מאז, והוא מודה שהוא גם כבר לא ממש מתעניין יותר ברוק גיטרות, עם כל הכבוד לימי הרוקסן ולפסטיבלים שחוגגים אותם. גם בן־ברק מודע לכך שגן חיות שייכת לזמן אחר, אך עדיין נזכר באותם ימים בערגה. "התקופה האהובה עליי היא זו שהייתה לפני שהקלטנו את האלבום", הוא אומר, "כשנתנו בראש עד הסוף בלילות המוטרפים של הרוקסן. אז זה היה כן וחי לגמרי".

שרון, כשביצעת את "ירח כחול" בשנה שעברה החלפת את "אני גבר אחד בעולם הגדול" ל"אני ילד אחד בעולם הגדול", ונתת מין חיוך קטן כששרת את המילה ילד במקום גבר.

"אני שר את זה כך מאז שהתחלתי לשיר לבד. אם נחזור שוב לאדם האבוד שהייתי בגן חיות, אז המילה 'ילד' יותר מתאימה, אפילו שאת השיר בכלל כתב שחר. אני רק עזרתי קצת".

אולי לעובדה שהפכת באחרונה לאב יש השפעה על היכולת שלך לקחת סוף סוף את כל עניין ההופעה והעבר שלך יותר בקלילות?

"אני עוד לא יודע כי אני אבא ממש טרי, אבל אין ספק שהעובדה שאני פחות שקוע בייסורי מולדאבי הצעיר מאפשרת לי להיות אבא. אתה לא צריך להביא ילדים לעולם במצב שבו הייתי פעם. זה המסע. אני חושב שבן אדם צריך להיות קודם כל הורה טוב לעצמו לפני שהוא נעשה הורה לאחרים".

המוזיקה של גן חיות הייתה פופ כיפי, לא משהו מאוד עמוק וכבד משקל (לא שיש בזה משהו רע). אתה לא ראית את זה ככה גם?

"אני מסכים. בהופעות סולו שלי במשך המון שנים הייתי מציג את השירים של גן חיות כשירים של 'להקת בנים עם דיסטורשן' שהייתי חבר בה פעם. זה מה שזה היה. להיטי פופ עם גיטרות, פחות או יותר".

איך אתם מרגישים כשאתם רואים היום קליפים או הופעות של גן חיות?

בן־ברק: "הילדים שלי אוהבים את זה. מבחינתי זה בסדר, אלו היו חיים אחרים לגמרי בשבילי. זה מצחיק איך היום יוטיוב הוא כמו מוזיאון לפלוצים של עולם הרוק".
מולדאבי: "מביך. מאוד מביך".

גן חיות תחמם את גרבאג' בזאפה אמפי שוני, שלישי־רביעי (16.8 ־ 17.8) 20:30, 289 ש"ח

• גרבאג'
• שחר בן-ברק
• שרון מולדאבי
• איחוד
• ראיון
• הופעה
• מוזיקה
• אמפי שוני
• תרבות
• בעלי חיים