Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
גם בעולם האופנה הגבוהה מבינים שאם אי אפשר לנצח אותם, כדאי להצטרף אליהם ורצוי עם בננה, נקניקייה, דונאט או אף של חזרזיר. המותג השבדי אקנה מעולם לא סבל מחוסר חוש הומור, כפי שמעיד עליו שמו המטריד וכפי שמדגישה קולקציית האימוג'י החדשה שלו. בניגוד לאינספור הפרשנויות הזולות ונטולות השיק שבחוץ (בראשן כריות הגללים הכעורות), קולקציית הקפסולה של אקנה היא מינימליסטית, נקייה וחפה מסמיילים מטופשים. מה כן תוכלו למצוא בה? סווטשירטים קופסתיים, סריגי צמר רכים, כובעי בייסבול ונעלי סניקרס הנושאים כולם את סמלי התרבות הגדולים של רוח התקופה, אם באמצעות רקמות עשירות ואם בהדפסים חדים. כמתבקש גם מחירי הפריטים אינם צ'יפיים בכלל (מתי לאחרונה הוצאתם 500 ש"ח על כובע מצחייה או 1,200 ש"ח על סווטשירט?).
אני, את והסמיילי הבא: מילון האימוג'יז למלחמה הקרובה
לאחר שבעמוד הפייסבוק של פיקוד העורף החליטו לחלק אזורים בתל אביב לפי אימוג'יז, החלטנו לתרום להם כמה אימוג'יז משלנו שיעזרו להם להעביר מסרים לעם במהלך המלחמה הבאה. זכרו: האויב מאזין ¯\_(ツ)_/¯
יחסית לעיר הכי כיפית, ליברלית ומודעת לעצמה בישראל, תל אביב יודעת להציג לפעמים מפגנים מרהיבים של קפיצוּת תחת. כשבסוף השבוע האחרון הודבקו אימוג׳יז על ״התרוממות״, פסלו של מנשה קדישמן ברחבת הבימה, אפשר היה להרגיש שדווקא התגובות של התל אביבים הן המזועזעות, הנחרדות והציניות ביותר למיצג החמוד הזה. כמו עוד חיות פלדה בעיר, "התרוממות" כה סתמי בעיניי שלמדתי להדחיק אותו. אני חולף לידו והוא כאילו לא שם – לא מפריע ולא מוסיף. לפעמים, כשאני מחכה למישהו בכיכר, אני נשען עליו בעצלות לכמה שניות ונזכר שהוא קיים. תל אביב סובלת מדפלציה של מונומנטים עירוניים, אבל גם אם המונומנט הזה ייעלם, חסרונו לא יורגש.
ההחלטה לקשט לזמן מוגבל (לפני כמה חודשים הייתה זו חזיית ענק שהולבשה על הפסל לרגל חודש המודעות לסרטן השד) את אחת מיצירות האמנות המושמצות בישראל לא רק שאינה מעליבה, היא אפילו מלהיבה בדרכה. אמנם הבחירה באימוג׳יז היא שטחית לכאורה מכיוון שאין בה שום אמירה קונקרטית, כפי שטוענים המבקרים; אבל כשמדובר בשטיק משתטה לפורים – האם בכלל צריך כזאת? כחגיגה ויזואלית, היוזמה הזאת מדברת וקורצת לכולם בגובה העיניים, בשפה עכשווית ואוניברסלית. אם נשאר קונצנזוס אחד אלה הם האימוג׳יז – כולם משתמשים בהם. אתם, ההורים שלכם, נבחרי ציבור, תושבי המרכז ותושבי הפריפריה, יהודים וערבים, פעילי זכויות אדם ושתולי הימין, בעלי ההון והממתינים בתור ללשכת התעסוקה.
אימוג'י בכיכר הבימה. צילום: ברק ברינקר
יצירה אחת הפכה בחודשים האחרונים לדינמית, נושמת ומתחדשת, וגם גבולות השיח סביבה נפרצים אל מעבר ל״יפה״ או ״מכוער״ הטרחני כל כך. אילולא הייתה זו עיריית תל אביב־יפו שעמדה מאחורי המהלך להדבקת האימוג׳יז על הפסל, היה אפשר להגדיר את הצעד כלא פחות מחתרני. זו אמנות רחוב, והיא מושקעת בדרכה וענקית בבולטות שלה. מי שישתחרר קצת מהאנאליות יוכל אפילו לחייך בזווית הפה. מי שלא, יתקטנן ויחפש משמעות של התרסה או מחאה מאחורי האקט הזה, אבל כשייגמר החג ויוסרו המדבקות, נחזור לפסל העגום הזה, שלשבוע אחד נראה הרבה יותר חגיגי, מזמין ומרומם משהיה בכל שנותיו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אנשים שהפעם האחרונה שפגשתי אותם הייתה לפני שלושה שבועות עשויים לחשוב שברגעים אלה אני מיוזע וחזק יותר. בכל הזדמנות אני מספר שהנה, עוד רגע, רק שיעבור כבר השבוע הזה, אני נרשם לאימונים כלשהם – חדר כושר, יוגה, אגרוף, אפילו על קונג פו יצא לי לדבר רק בגלל שאני מכיר מישהו שזו העבודה שלו וכבר פינטזתי על הנחת חבר (אם לא במחיר אז לפחות בעוצמת הבעיטות).
למה אני רוצה לעשות כושר? קודם כל, כי כולם עושים. בדרך כלל זה לא תירוץ לשום דבר, אבל יותר מזה – העישון, האכילה הלא סדירה והלחץ היומיומי מתחילים להראות סימנים והגוף שלי מתחיל לחרוק. אני עייף יותר מבעבר, השרירים תפוסים ובאופן כללי אין לי הרבה מוטיבציה לתזוזה שאינה הכרחית. לא משהו שצריך להתרגש ממנו, אבל גם לא מצב אופטימלי להיות בו.
הגנים שלי מורכבים משלושה מוטיבים מרכזיים: סרטן, שיער מקורזל ומבנה גוף נערי במשקל שאפשר רק לקנא בו. השניים הראשונים קצת מבאסים, אבל השלישי הוא שייתן לי את היכולת להתאמן בלי להתאכזב וללא שום ציפייה להשלת ק"ג או לפיתוח גוף. כמו משורר, אני מתכוון לעשות את זה בשביל הנשמה.
בניסיון להבין איך אני הופך מאדם שמדבר על כושר לאדם שעושה כושר, ביקשתי מרתם איזק, עורכת מדור "החיים היפים" בטיים אאוט המלצות לאימונים שיכולים להתאים לי. לפני שהתחילה להכין רשימה, היא נזפה בי ש"כל השמאלנים יושבים כל היום על טוויטר ובגלל זה אין לכם שרירים! אתה תהיה הראשון ליפול כשיתחילו לרדוף אותנו". אז הסתכלתי בטוויטר ובאמת מלא שמאלנים כתבו על איך הם יהיו הראשונים ליפול כשיתחילו לרדוף אותנו. לא ייאמן, אפילו על נפילה על הפרצוף יש תחרות – במקום להרים את הראש ולהכין את עצמנו לסיבוב הבא, אנחנו מתחבטים בכמה נוראית תהיה הפעם הבאה שמישהו ישבור עלינו ביצה או יאיים שאנחנו "הבאים בתור אחרי יהונתן גפן".
רק מהמחשבות על תוכנית האימונים העתידית שלי כבר התחלתי להתרגש כמו ילד שקיבל פלייסטיישן, או כל דבר אחר שמלהיב ילדים כיום. איך יפסיקו לי הקנאקים בכל חלק בגוף שמצליח להוציא את הצליל הזה. אזנק מהמיטה ב־7:30 ביקיצה טבעית ובתחושת סיפוק ואיהנה משלל היתרונות של גוף שעובר תחזוקה עקבית. נשאר רק מכשול פסיכולוגי אחד שעליי לצלוח – מכנסיים קצרים, נעלי ספורט, גופייה ולהזיע מול אנשים זרים. איך עושים את זה לעזאזל?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו