גרוב וחרדה: צלילה לעומק האישיות המסתורית של מארקי פאנק. ריאיון
על התפר בין "שם דבר" ל"סוד שמור", הדי.ג'יי והמפיק מארקי פאנק מוציא אלבום חדש שנמצא, כמוהו, על הגבול הגיאוגרפי הלא קיים בין חבר העמים, איטליה, ארצות הברית וירושלים
בקרב מוזיקאים, אנשי רדיו ואספני תקליטים רבים בארץ, מארקי פאנק נחשב לסוג של גאון. אמנם המילה סובלת משחיקה ומזילות מסוימת, אך כשמדובר במוזיקאי, הדי.ג'יי ואספן התקליטים הירושלמי – נדמה כי יש התאמה מופלאה בין הדרך שבה אנשים נוטים לדמיין גאונים ובין האנציקלופדיה המוזיקלית המהלכת שהיא המוזיקאי מארקי פאנק. תורמים לתפיסה הזאת האופן שבו הוא משלב, במשך יותר מעשור וחצי, את התשוקה היוקדת שלו למוזיקה, נדירה ויוצאת דופן ככל שתהיה, בתקלוטים שלו ובחומרים המקוריים שהוא יוצר, והלוק שלו – שמזכיר הכלאה בין מדען מטורף להיפי אירופי מהסיקסטיז.
בתחילת האלף החלמארקי פאנקלתקלט במסיבות אנדרגראונד היפ הופ בירושלים. פאנק, באופן טבעי, התחבר עם יוצרים בעלי רקע דומה לשלו והחל לנגן על פטפונים בלהקת ההיפ הופ דוברת הרוסית בנגלהדת', שבה היו חברים הראפרים אמ.סי קלין, מאסו, וולקן וצ'אק. דווקא דרך הלהקה הזאת, שאפשר לראות אותה כקבוצה השומרת על זהותה הרוסית ומבדלת את עצמה, החלה האינגטרציה שלו עם השפה העברית. זה קרה כשלהופעה שלהם הוזמן הראפר המצוין רוקי בי, וזמן קצר לאחר מכן החל פאנק לשתף עמו פעולה. שיתוף פעולה זה הניב את אחד מאלבומי האנדרגראונד היפ הופ הטובים ביותר ומהפחות מוערכים שראו אור בישראל – "שושנת הרוחות", ששילב את השירים של רוקי בי עם הביטים והסימפולים של מארקי פאנק אשר הושפעו ממוזיקה פסיכדלית משנות ה־60 לא פחות מאשר מהיפ הופ.
"כשהייתי בבית ספר התביישתי לדבר עברית", התוודה פאנק בתחילת השיחה, שהתקיימה לרגל צאת האלבום החדש שלו, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", עוד אבן דרך במסלול הארוך שעבר מבלרוס עד לב מחתרת ההיפ הופ והמוזיקה האלקטרונית בירושלים. "התחלתי לדבר עברית כשהתחלתי להיכנס לעניינים של הסצנה, או של הקהילה בירושלים", הוא נזכר, "רוקי היה איכשהו האדם הראשון שמשך אותי לדבר עברית".
אז אפשר להגיד שהאינטגרציה שלך בחברה הישראלית עברה דרך תקליטים?
"דרך היפ הופ, כן. עבדתי עם בנגלהדת' ובעקבות כך עם רוקי, שהיה האדם הראשון שעבדתי איתו וכתב בעברית, וזו הייתה עברית שחפרה עמוק מבחינה טקסטואלית. אני חושב שכשעבדנו על 'שושנת הרוחות' עוד היו חלקים גדולים מהטקסט שלא הבנתי. הוא עזר לי לפתח את השפה שלי".
עצור רגע. לפני שנמשיך, איך קוראים לך בכלל?
"מארקי. זה מספיק, לא?".
זה יכול להספיק, אבל עכשיו זה אפילו עוד יותר מסקרן אותי.
"קוראים לי מארק. לא יודע, אתה שואל את עצמך לפעמים מי זה בנקסי?".
לא, אבל אתה לא חורט את האנונימיות על הדגל שלך כמו בנקסי.
"כי אני לא מתעסק בדברים בלתי חוקיים בינתיים, לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל מה שתמיד נתן לי השראה ביצירה הוא התקופה שבה מוזיקה נוצרה על ידי אמנים אלמונים – כשהפנים והשם היו פחות חשובים מהיצירה".
מארקי מציין את הניינטיז כשנים של פריחה של מוזיקה אלקטרונית, כתקופה שבה לא הייתה חשיבות לאיך היוצרים נראו, ובדרך כלל אכן לא היית יודע זאת עד שהיית זוכה לראות אותם מתקלטים. "וזה גם לא היה כל כך חשוב", הוא מוסיף, "עד שהומצא המניפסט של 'God is a DJ' ופתאום לכולם נהיו פנים. הרי לא היית שואל את עצמך איך קוראים לדי.ג'יי שאדו. מארקי פאנק הוא לא דמות, הוא מי שאני".
מי סימפל
בסצנת הברייקביט והתקלוטים של תחילת האלף בירושלים החל מארקי פאנק לתקלט לעתים קרובות לצד וולטר (כהן@מושון, תדר). "וולטר ואני השתתפנו בתחרות הפריסטייל הישראלית (תחרות תיקלוט. אז"א), וככה הכרנו את עופר טל ואורי וורטהיים (חברי הצמד רדיו טריפ, שלעתיד יתרחב ללהקת התפוחים. אז"א). פגשנו אותם במוקדמות, ואחר כך, כששניהם לא עברו לגמר, ישבנו איתם, ממש באותו ערב, משהו כמו חמש שעות והם השמיעו לנו סימפולים".
בהמשך הפך לרזידנט בליין ההיפ הופ והפריסטייל "מקלט מוצאי שבת" בפאב הירושלמי המיתולוגי דיוואן, ושנה לאחר מכן נעשה לאחד ממייסדי הלייבל הירושלמי אגיטפופ שפעל בשנים 2004־2007. כמו כן, במשך שנים הופיע לצד אמנים שונים ובהם רדיו טריפ, התפוחים, קולולוש, קותימן, די.ג'יי מש, Tree, ואמנים בינלאומיים ובהם קיד קואלה, Daedelus ואנדי סמית'. הוא הפיק מוזיקה לסרטים ומיצגי אמנות וגם היה אחראי על מספר רב של אירועים במעוזי האלטרנטיבה בירושלים – אוגנדה והסירה.
נוסף על רמיקסים, מיקסטייפים ושתי תוכניות רדיו, הוציא מארקי פאנק ב־2008 בלייבל אודיו מונטאז' את אלבום הסולו הראשון שלו, "Forgot the Word", אלבום שמבוסס על סימפולים מתוך ספריית התקליטים הענקית שלו. אחרי שיצא החל לשתף פעולה עם נגנים חיים. "הרגשתי שחקרתי את המדיום של סאמפלינג לאורך ולרוחב. אחד הדברים הכי חשובים בעבודה על האלבום הזה היה שהרחבתי את הטעם שלי ונחשפתי להרבה מוזיקה שלא הכרתי קודם לעומק".
על איזה כלי אתה מנגן שהוא לא פטיפון?
"קלידים. לא הייתי מגיע כל כך הרבה לתל אביב לפני העונה הראשונה של התדר ופתאום הייתי מגיע פעם בשבוע-שבועיים. כך קרה שישבתי עם הראל שרייבר (Mule Driver) אחרי שעשינו תוכנית רדיו משותפת על אלקטרוניקה מוקדמת, אחרי שאנחנו כבר מכירים שנים ומודעים לנקודות החיבור בטעם המוזיקלי שלנו. כתוצאה איכשהו נולד הרעיון להיפגש אצלו ולעבוד על משהו ופתאום קלטתי איזה כיף זה לנגן על סינתיסייזרים אנלוגיים".
שיתוף הפעולה עם שרייבר הניב ב-2012 את האלבום המצוין “The Mystery of Mordy Laye”, שיצא תחת השם Group Modular. את היצירה הפסיכדלית הזאת ייחסו הצמד אל מוזיקאי חלוצי ומיסתורי, פרי דמיונם, בשם מורדי ליי. את הרעיון למורדי ליי שאב הצמד ממוזיקאי Library Music שהפיקו מוזיקה עבור טלוויזיה, קולנוע ורדיו, אך נותרו אלמונים למרות שפעמים רבות יצרו מוזיקה שהקדימה את זמנה.
התרחקת קצת מהיפ הופ, לא? פעם היית מזוהה עם הז'אנר ואילו היום אתה הרבה יותר באזורי הפסיכדליה.
"בשלב מסוים די נמאס לי מזה, למרות שאני חושב שאין שום סתירה בין שניהם. לדוגמה, בלי ‘Beauty and the Beat’ של Edan לא היה את 'שושנת הרוחות'. אני פשוט הרגשתי שמיציתי את העניין של ביטים".
זאת הסיבה שלא שמעתי עד היום על שיתוף פעולה שלך עם אנשי הלייבלRaw Tapes? הרי זה כמעט מתבקש.
"הם התחילו כשאני הפסקתי לעשות ביטים ויש להם אג'נדה מסויימת. אם יש מישהו בארץ שמושפע Stones Throw Records זה הם. וזה מגניב שהם גם מצליחים לקחת את זה הלאה".
לחץ, פחד וחרדה
שם האלבום החדש, "Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety", מרמז על הסאונד שלו. אכן, האלבום נשמע כמו פסקול לסרט אימה איטלקי מהסבנטיז, אך כמו בכל דבר שאי פעם נגעו בו ידיו של מארקי – זה גרובי גם כשזה אפל. "המלחינים לקולנוע באיטליה היו מקבלים את החלק העיקרי של התקציב", הוא מספר, "כי על זה לא היו חוסכים שם. אני לא באמת חשבתי על זה בתור פסקול לסרט ספציפי, אבל לכל קטע יש את האווירה שלו. מוזיקה מאוד קשורה לוויזואליה, ולכן אני מאוד נהנה לעשות פסקולים. תמיד יש לי דימויים בראש כשאני עובד על קטעים".
היום מארקי פאנק הוא השם הראשון שעולה לראש כשנדרשים לחיבור בין גרוב ופאנק למוזיקה פסיכדלית. אמנם תקלוטיו, הרמיקסים והחומר המקורי שהוציא נפרשים על יריעה רחבה בהרבה מהז'אנרים לעיל, אך ככל הנראה אין מומחה גדול ממנו במחוזותינו לחיבור המופלא בין גרוב להזיה.
יש רושם שאתה נטוע עמוק בירושלים, ושאין שום סיכוי להזיז אותך משם לעומת כל כך הרבה אנשים שאפשר היה להגיד עליהם את זה, שכבר עברו לתל אביב או לברלין.
"לא יודע, אני מרגיש שם בבית. אני לא יודע למה אני צריך לעבור משם. עם הזמן הבנתי איפה אני מרגיש בנוח. אני גר במקום שקט, רחוק מספיק ממרכז העיר. זה מאוד יחסי כמובן, אבל האזור שאני גר בו שקט מאוד".
מה שקורה בירושלים מבחינה אמנותית נתפס כמעט תמיד יותר הארדקור ופחות אופנתי. זה על גבול הקלישאה כבר. אבל ברמה היצירתית, חוסר הפשרנות הזה מתיישב טוב עם גוף העבודה שלך.
"אני לא יודע מה גרר מה, אבל אני יכול להגיד שאני חושב ש'אינסטינקט' הוא האלבום הראשון שנראה לי שיש מצב שהקהילה היוצרת בירושלים תרגיש בו את העיר. זה לא נעשה בכוונה, אף פעם לא חשבתי איך אני יוצר לתוך המקום שאני נמצא בו, אבל שמעתי את זה מכמה אנשים, שהם שומעים את ההשפעה של העיר על האלבום".
אולי העובדה שהאלבום הוא מפחיד, אפל ודי הארדקור, אפילו שהוא גרובי – היא שמקשרת לירושלמיות.
"בזמן שעבדתי עליו תהיתי אם חבר'ה מהקהילה הממש הארדקוריסטית של ירושלים יתעניינו ויאזינו לו. ניסיתי לבנות לאלבום שפה מוזיקלית מסוימת. הרי כאמור, יש בו השפעה של סרטי מתח ואימה משנות ה־70 ואני רואה את הקשר בין המוזיקה היותר דיסוננטית שהיו שמים בסצנות מתח, ואולי איזה רצח, לדיסוננס של ז'אנרים כמו נויז ואינדסטריאל. אני לא מפריד בין הדברים, ההבדל הוא איפה אתה שם דגש – אם אתה שם דגש רק על הרעש או על המתח של הצלילים. אני כן משתמש בשפה מאוד דומה במקומות מסוימים".
