לפני שכולנו קופצות וקופצים לשמוח על כך שבית המשפט המחוזי בנצרת ביטל את החלטת ועדת השחרורים להעניק לעבריין המין המורשע אלון קסטיאל שחרור מוקדם, כדאי לעצור ולהבין את המשמעות שמאחורי הפסיקה: בית המשפט ביטל את ההחלטה רק כי לא ניתנה האפשרות לכלל המתלוננות להתנגד לשחרור הזה. ועדת השחרורים תדון עכשיו שוב בבקשה והנפגעות יצטרכו להעביר את עצמן עוד מסכת עינויים, בחסות החוק, בנתינת עדות בוועדה כדי להתנגד לשחרור. למעשה, המערכת הולכת לאנוס אותן שוב כי לעבריין המין מתחשק להשתחרר מוקדם.

אני מבקשת שכולנו נעצור רגע ונשאל את עצמנו: למה בכלל עבריין מין במדינת ישראל זכאי לוועדת שחרורים?! למה במדינה שגם ככה הענישה בה כלפי עבירות מין היא ברף כל כך נמוך, מקבלים עברייני המין אופציה לקיצור עונש?

במדינת ישראל משתלם לאנוס. סליחה, משתלם "לנסות לאנוס ולבצע מעשה מגונה". אולי זו אמירה מכעיסה אבל זה המסר שהועבר אלי לאורך השנים בעודי עוקבת אחרי השתלשלות האירועים בפרשת אלון קסטיאל בפרט והטיפול בעברייני מין מורשעים בכלל. קסטיאל הוא אחד מעברייני המין הפוריים והמחרידים ביותר שהיו לנו כאן בשנים האחרונות, ונכון להיום יושב בכלא על "ניסיון אונס ומעשה מגונה". כן, מה שקראתם, למרות עדויות של עשרות נשים על אונס, המערכת שלנו נתנה לו הסכם טיעון מקל מאוד בו הודה בעבירות של ניסיון אונס ומעשה מגונה. העונש? ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר, זה היה אמור להיות המחיר על הפגיעה בנפגעות.

בשורה התחתונה, שווה לאנוס כאן, כי למדינה לא באמת אכפת מנפגעות ונפגעי עבירת מין. עד שלא יהיה פה שינוי ממשי בענישה, בייחס לפוגעים וביחס המערכתי לנפגעות – הם פשוט ימשיכו לאנוס אותנו

מכל עשרות הנפגעות שהתלוננו, "רק" ארבע נשים הצליחו להוכיח שאכן פגע בהם. במעמד העונש, קסטיאל התחייב בפני השופטים שלא יערער על העונש, כך סיפרה אחת מנפגעותיו, שרי גולן בראיון בחודש שעבר לקרן נויבך. מסתבר שהמערכות שלנו מאמינות לעברייני מין, כי הם סמכו עליו והסכימו לקבל את הסכם הטיעון. אבל אנחנו יודעות שמי שאנס פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, ולכן קסטיאל מנסה כבר שנים לערער על עונשו, כי הרי "לא" זו מילה שספק אם הוא מכיר בקיומה.

קסטיאל הוא כמובן לא עבריין המין הראשון שמשתמש בכרטיס היציאה מהכלא הזה – ועדת השחרורים. רק השנה ראינו את משה איבגי ורונן ביטי משוחררים על ידי אותה הוועדה. אני רוצה לשאול – למה בכלל מתאפשרת להם הזכות הזו? למה לוועדה דחוף לשחרר דווקא את עברייני המין? אני בטוחה שהכלא הישראלי מלא בעברייני צווארון לבן, אנשים שעישנו קצת יותר מידי מריחואנה ואנשים שהעבירות שלהם לא סיכנו חיי אדם. למה בשם "פינוי המקום" בכלא "מפנים" לתוך החברה שלנו אנשים שפגעו בנשים? למה אנחנו שוות פחות? למה על עבירות שנעשו נגדנו קל למחול? המצב הזה פשוט מרתיח.

אז למה שווה לאנוס במדינת ישראל? כי המחיר שתשלם על האונס, או על עבירת המין – הוא נמוך מאוד. רוב הסיכויים שהנאנסת לא תגיש נגדך תלונה, כי מי יאמין לה. אם היא כן תעזור אומץ ותגיש תלונה – המערכת תאנוס אותה שוב בשבילך במשטרה, שעדיין (משום מה) לא יודעת לקבל תלונות של נפגעות בצורה מתאימה. אם הפרקליטות לא סגרה את התיק מ"חוסר עניין לציבור" ואשכרה הגעת לבית משפט – תבקש הסכם טיעון מקל. הרי ראינו איך עורכי ועורכות דין מרסקות נפגעות על דוכן העדות. עורכי הדין שלה ימליצו לה לחתום על העסקה. אם בטעות הגעת לכלא – אל חשש, יש לך כרטיס יציאה, לך בדרכם של גדולים ממך וצא על התנהגות טובה. הרי בכלא אין נשים לאנוס, אז לא יהיה לך קשה מדי להתאפק. אה, ואל תדאג, שמעתי שאיבגי הולך לככב בסרט חדש, אז אולי יהיה לו תפקיד גם בשבילך וגם תעסוקתית לא תיפגע.

בשורה התחתונה, שווה לאנוס כאן, כי למדינה לא באמת אכפת מנפגעות ונפגעי עבירת מין. עד שלא יהיה פה שינוי ממשי בענישה, בייחס לפוגעים וביחס המערכתי לנפגעות – הם פשוט ימשיכו לאנוס אותנו. לסיום יש לי בקשה לכל נבחרי ונבחרות הציבור שמיהרו לצייץ ש"טוב עשה בית המשפט שדחה את השחרור". אנא מכם, תצאו מהטוויטר, לכו לכנסת ותדאגו שלעברייני מין לא תהיה הזכות לשחרור מוקדם בשום מצב. ואז? תצייצו מה שבא לכם/ן.

• טור דעה
• אלון קסטיאל
• נפגעות תקיפה מינית
• אונס
• סם אונס
• metoo#

הביקורת על שחרורו המוקדם של עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל גוברת ונראה שגם חברות מסחריות לא אדישות לכך. חברת yes הודיעה כי תעלה ליוטיוב את כל הפרקים של הסדרה התיעודית על קסטיאל "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר".

אלון קסטיאל הוא רק הפרזנטור. 5 צעדים יעצרו את הקסטיאל הבא

"לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע", כך כתבו חברי ועדת השחרורים בהחלטה לשחרר את אלון קסטיאל", נכתב בעמוד הפייסבוק של yes, "דווקא לאור החשיבות הציבורית לשתף את סיפורן של הנפגעות, נעלה ליוטיוב לצפייה חופשית את כל פרקי הסדרה…" (מצ"ב הפוסט המלא).

לפני מעל לשנה כתבה לנו התחקירנית של הסדרה, העיתונאית שקד (קדמי) אורבך, טור מטלטל שבו חשפה את תהליך העבודה עליה. "מיקה וקרן (יוצרות הסדרה) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות", היא כתבה, "אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30".לטור המלא

לצפייה בפרק הראשון
לצפייה בפרק השני
לצפייה בפרק השלישי

• הבועה
• אלון קסטיאל
• אלימות מינית
• yes
• דוקומנטרי
• תיעודי

פחות מארבע שנים אחרי שנשות תל אביב נשמו לרווחה – ועדת השחרורים שולחת את אלון קסטיאל בחזרה הביתה. במהלך החקירה בעניינו כ-17 נשים אמיצות הגיעו למשטרה להתלונן, אך רובן לא נכנסו לכתב האישום שנסגר עם שש תלונות בלבד מפאת התיישנות העבירות. קסטיאל, דמות דומיננטית ומוכרת בחיי הלילה של תל אביב ושותף (אחד מני רבים) במועדון הבלוק, הורשע לבסוף בעסקת טיעון בסעיפים של נסיון לאונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית.

קל וגם מתבקש לזעום על השחרור של קסטיאל, למעלה משנה לפני הזמן שנקבע בגזר הדין, אבל האמת המרה שיודעת כל מי שיוצאת למועדונים וברים היא שקסטיאל הוא בסך הכל פרזנטור מוצלח של עברייני מין רבים בעיר. רובם פועלים ללא מפריע בחסות חוסר האמון העמוק שיש בציבור למוסדות האמונים על הטיפול בהם ואוזלת היד בפועל של המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ומקומות הבילוי.

את הבעיות המובילות לשישה אחוזי דיווח ממוצעים בלבד על עבירות מין – תל אביב כנראה לא תפתור. יש אחרי הכל סייגים מסוימים גם לכוחה של עיר מובילת שיח. אבל גבולות האחריות של העוסקים במרקם חיי הלילה דווקא כן בידיים שלנו ולא צריך להתבייש לומר שאנחנו לא דורשים מהם מספיק. הנתונים מספרים סיפור עגום: המשרד לביטחון הפנים מדווח כי בשנים 2018–2020 נפתחו 366 תיקים בגין שימוש בסמי אונס. לאור אחוזי הדיווח העגומים יש לשער שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. במקומות הבילוי מכירים את הסכנות ולמרות זאת עושים מעט מדי כדי לטפל בהן.

>> הנפגעות מדברות: הנשים האמיצות שהסכימו להתלונן נגד קסטיאל בפנים גלויות
>> התקשורת מוגבלת: ריאיון עם שרון שפורר, העיתונאית שחשפה את פרשת קסטיאל

יש שיאמרו שלא מדובר באחריות שצריכה להיות מונחת לפתחם, ובכל זאת יש לקוות שזאת אחריות שהם יבחרו לקחת. מי שלא הבין עד עכשיו שמוסדות השלטון כשלו בטיפול במגיפת עברייני המין כנראה לא יהיו שותפים לתחושה, אבל מי שמסתכלים על הנתונים במיאוס ושואלים את עצמם מה עוד ניתן לעשות, צריכים להיזכר בנתון פשוט – כאן תל אביב. לא השלטון, לא המשטרה, לא הפרקליטות ולא בתי המשפט או מוסדות מנותקים אחרים יכולים להוביל את המהפכה בזירות הפשע – רק בעיר הזאת, בנקודת הזמן הזאת, 2022 בישראל פוסט #MeToo, יכולה להיוולד מהפיכה אמיתית בחיי הלילה. הנה כמה דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות:

1. אל תכניסו עברייני מין:קבלתם עליהם תלונות? אתם מזהים אותם כעברייני מין מורשעים? אל תתנו להם להכנס ותדע כל בליינית תל אביבית שהיא בטוחה במוסד שלכם (זה תקף גם לגברים).

2. תשמרו לנו על הכוס:הגיע הזמן שבמועדונים וברים תהיה אפשרות להחזיר את הכוס באורח זמני לצוות כשאנחנו הולכות לשירותים כי להשאיר אותה זה מסוכן ולקחת אותה איתנו – נו באמת, יש גבול.

3. תרחיבו את היוזמות:קבוצת לילה טוב שהשיקה אמנה חברתית למניעת אלימות עליה חתמו בעלי ברים ומועדונים שהתחייבו לפעול אקטיבית למען מרחבים בטוחים, קוקטייל קראש במסיבות גייז באדיבות מיזם "תורנו" החשוב של עומרי פיינשטיין – כולן יוזמות מצוינות אבל לא כל המקומות בעיר שותפים להן ואם לא היה ברור עד עכשיו שאין כיום הצדקה וסיבה לא להיות חלק מיוזמות כאלו – אז הנה, אנחנו אומרות.

4. אל תעמדו מנגד:אין בעל מועדון או בר בעיר שלא נתקל במראה של בחורה כושלת שיוצאת עם בחור שלא ברור אם הוא איתה או אם החליק לה משהו לכוס. יש מעט מדי מקומות בעיר בהם הצוות ניגש, מברר, מדבר ומנסה להבין את המצב. אל תתנו לאף אישה או גבר לצאת החוצה לטראומה אופציונלית מתמשכת. זה באמת בידיים שלכם.

5. ציפוף שורות – אאוט:במקרה של קסטיאל המשטרה ניסתה לבחון האם התקיים קשר של שתיקה בינו לבין בעלי המועדונים, האם מעשיו תועדו במצלמות האבטחה והאם המידע לא הועבר למשטרה בזמן אמת. בזמנו זה הסתיים בלי כלום, אבל ציפוף השורות סביב קסטיאל היה ידוע לאנשים רבים בעיר. ללכת בפועל ולהתלונן במשטרה על תוקף או מטריד סדרתי זה משהו שכמעט כל בעל בר, מועדון, או מפיק מסיבות בעיר יכול לעשות ממש עכשיו – הם יודעים מי הם, מכירים אותם ומקבלים עליהם תלונות בשוטף. במקום להשתמש בסיפור כנורת אזהרה לציבור המבלות – האנשים המובילים את חיי הלילה של העיר השמחה הזאת יכולים להשתמש בו כאבוקה שתצית את המהפכה הבאה.

• הבועה
• טור דעה
• אלון קסטיאל
• metoo#
• תקיפה מינית
• נפגעות תקיפה מינית

מיקה וקרן (היוצרות) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30

לפני כמעט שנתיים קיבלתי הצעה לעשות תחקיר לדוקומנטרי שיעסוק בפרשת אלון קסטיאל. היוצרות, קרן שעיו ומיקה תימור, הציעו לי לעבוד חודש ולחפש חמש נפגעות שיהיו מוכנות לדבר. אם אמצא, הן אמרו, נוכל לקבל תקציב לסרט ולהאריך את התחקיר. התלבטתי בהתחלה אם לקחת את העבודה. עבדתי אז בערוץ חדשות, הייתי שכירה, היתה לי משכורת קבועה ובדיוק קיבלתי קידום. אבל מצאתי את עצמי קורסת תחת זרם החדשות היומיומי.

באותו ערב, ישבתי על הספה בבית וצפיתי בפרק האחרון של הסדרה "לא ייאמן", שמתארת את התמודדותה של נערה עם שוטרים המחליטים שהיא בדתה את האונס עליו התלוננה. הסדרה נגמרה ואני נשארתי עם חור ענק של עצבים בתוך הבטן. פתחתי את הטלפון לחפש עוד מידע על הסדרה המבריקה הזו וגיליתי שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, פרי מיזם זוכה פוליצר של שני עיתונאים שכתבו על עיוות צדק במערכת המשפט האמריקאית. פתאום נפלה עליי ההבנה שקיימים שם בחוץ עיתונאים שעושים תחקירים שמשנים משהו בעולם, שצוללים לתוך סיפורים מורכבים, שגורמים לי לכעוס על מקרה שהתרחש בארה"ב לפני עשור. למחרת התפטרתי ולקחתי את התחקיר.

התקשרתי לכל מי שחשבתי שהכיר את המעורבים בפרשה או שיהיה לו מה להגיד עליה – עיתונאים, בליינים, דיג'יים, מסעדנים, פעילות חברתיות, עורכות דין וקרימינולוגיות. עברתי על עשרות תמונות ומאות הפוסטים שנכתבו בזמן התפוצצות הפרשה ודיברתי עם מעבדות שעוסקות בפיענוח דגימות של נפגעות במדינות כמו ארה"ב וגרמניה כדי להבין טוב יותר את נושא סמי האונס.

מיקה וקרן (יוצרות הסדרה) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30.

בסדרה (המשודרת ביס-דוקו), מיטיבות לתאר העיתונאית שרון שפורר שחשפה את הפרשה, והחוקרת יעל כפיר שניהלה את התיק, שככל הנראה יש עוד הרבה נפגעות שאנחנו לא יודעות עליהן. ברור שאף אחת מאתנו – לא השוטרות, לא העיתונאיות ולא אני – הגענו לכולן. מתוך כל הנשים האלה שנפגעו בידי אלון קסטיאל ומסתובבות בעולם, 30 הגיעו אליי, 20 הגיעו למשטרה, 17 הגישו תלונה, 6 נכנסו לכתב האישום, 4 נשארו בהסדר הטיעון.

הנשים האמיצות שהתלוננו נגד אלון קסטיאל בפנים גלויות

במסגרת אותו הסדר טיעון סעיף האונס הומר לניסיון אונס, ניסיון האונס הומר למעשה מגונה בכוח, המעשה המגונה בכוח הומר למעשה מגונה והמעשה המגונה הומר להטרדה מינית. כמו שעון שהזיזו את המחוגים שלו שעה אחורה ובמקום לכוון אותו, הוא מראה כעת את השעה הלא נכונה. רצף המלים והמספרים האלו הם בעיני הסיפור כולו – הרדוקציה שהחברה שלנו עושה לעבירות מין, זהו המכבש הבלתי נסבל שדרכו נשים אמורות לדרוש צדק.

נציגי המערכת מסבירים תמיד שלתהליך החברתי והמשפטי המעביר את עבירות המין דרך מסננת צפופה יש לכאורה סיבה טובה. הם אומרים שהפרקליטות לא יכולה להשתמש בכל הכוח האדיר שלה כנגד אדם אלא אם היא בטוחה שתוכל להביא להרשעתו, שעדיף לסגור הסדר טיעון כדי לא לגרור את הנפגעות להעיד בבית משפט, שאי אפשר להשאיר תיק שיש עליו חוק התיישנות ולא ניתן להוכיח שימוש בסם אונס ללא דגימות. לכל טענה יש הסבר אבל במבט על התמונה הגדולה אפשר לראות שהיא צועקת – המערכת פשוט לא בנויה להגן עלינו.

במהלך התחקיר היו עיתונאים שסירבו לסייע, בעלי מועדונים שטרקו את לי את הטלפון בפנים, עדים שפתאום לא ראו כלום ואנשים שהעדיפו "לא לרקוד על הדם" (כאילו שלהציף סיפור על אנס סדרתי זו איזו מסיבה גדולה). מולם עמדו כל אותם אנשים ונשים, כמו שי פניני וירון טראקס (בעלי מועדון הבלוק) ואחרים שעשו זאת מאחורי הקלעים, שבחרו בצעד אמיץ לשתף פעולה בתחקיר למרות פחד מביקורת ולמרות תחושת אשמה.

בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר

ומעל הכל, עמדו שורה של נשים אמיצות שסירבו לשתוק. הן כבר שילמו מחירים בקריירה, בזוגיות, חלקן בחקירות ארוכות במשטרה ובהתנהלות הפרקליטות אבל הן באו, אחת-אחת, ובטחו בנו עם הסיפור שלהן, חלקן מול המצלמה וחלקן מאחוריה. הן ישבו וסיפרו שוב על הפגיעה, שוב על התחושות, שוב על כל פרטי הערב ההוא כדי להשתמש בכוח שיש להן לספר את הסיפור שלהן ולשנות באמצעותו את המציאות.

בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר. בכל סיפור כזה יש משהו קטן שמבהיר כמה המערכת עקומה אבל יש גם איזו תקווה שהחלטנו להילחם חזרה. אני מקווה שבעוד עשר שנים מעכשיו נסתכל אחורה על התקופה הזאת ונראה שזאת לא היתה תהום, אלא שבדיוק חצבנו מסלול בסלע – יותר נפגעות ונפגעים ידברו, חוקרי משטרה יתייחסו ברצינות ובמקצועיות לתלונות, הפרקליטות לא תפחד להגיש כתבי אישום, החוק ישקף את ימינו, החברה תגונן על הנפגעות ולא על האנס – ואז נדע שהזזנו קצת את מחוגי הצדק לכיוון הנכון, כדי שייראו את השעה הנכונה.

• טור אישי
• אלון קסטיאל
• אלימות מינית
• הטרדה מינית
• דוקומנטרי

• Facebook
• Twitter
• Email

שרון שפורר

עיתונאית חוקרת, בת 40

שרון שפורר (40) פרסמה בשנים האחרונות תחקירים מטלטלים במגוון תחומים – מסחר בנשים ועד התנהלות מוזיאון ישראל ולשכת עורכי הדין. הכתבה הראשונה שלה בגוף התקשורת העצמאי "המקום הכי חם בגיהנום" הייתה זו שבה נחשפה פרשת קסטיאל (שאותה חקרו במקביל גם כלי תקשורת נוספים).

"הכתבה על קסטיאל הייתה כתבה שלא התכוונתי לעסוק בה", היא מספרת, "אבל בעקבות הפוסט שכתבה עירד מרציאנו צייגר הגיע אליי מידע שכמה בעלי מועדונים הרחיקו את קסטיאל מהמקומות שלהם בגלל הטרדות. זה אפשר לי לפרסם את השם שלו, ואז התחילו לפנות אליי נשים זו אחרי זו".

>> לפרויקט המלא

עוד אנשים שעשו לנו את השנה:
נרי ליבנה
אושרת קוטלר
הנשים שהתלוננו נגד אלון קסטיאל

ומה קרה מאז?
"בשנה האחרונה, וביתר שאת בחודשיים האחרונים, מגיעות אליי המון פניות מצד נשים שהותקפו מינית או גברים שיודעים על סיפורים כאלה. לצערי התקשורת לא יכולה לפצח כל פרשה והרבה פעמים אין לנו יכולת לפרסם. אם האישה לא רוצה להיחשף ולעבור פוליגרף, או להתלונן במשטרה, אי אפשר לפרסם. במקרה של קסטיאל ובמקרה של עמנואל רוזן, המספר הגדול של הנשים הוא מה שאפשר את החשיפה".

מה את אומרת לכל הנשים שפונות אלייך?
"את רוב הנשים שפונות אליי אני מפנה קודם כל למאגר התוקפים מינית שפתחו שלומית הברון וגל שרגיל. זו יוזמה נהדרת, שקוראת לנשים ולגברים לדווח על התקיפה שעברו ולהזין את שם התוקף במאגר סודי שיש בו היום 2,500 תלונות על פגיעות מיניות. ברגע ששם עולה יותר מפעם אחת, הן פונות לנשים – לא מקשרות ביניהן – ומדווחות להן שיש עוד מישהי כמוהן. יש לזה כוח גדול כי ברגע שיותר מאישה אחת פונה למשטרה זה מקל את הקושי של מילה מול מילה. זה משהו שהרשויות לא השכילו לפתח ושתי הנשים האלה פיתחו בעצמן".

מהם הכשלים העיקריים במערכת?
"הכנסת היא זו שצריכה לדון בנושא הזה ברצינות ולחשוב איך לשנות את הטיפול בנפגעות, כמובן גם מצד הפרקליטות. בפרשת קסטיאל למשל רואים את חוסר היכולת שלה להגיע לכתב אישום בלי ללכת לגישור. איך אדם ש־15 נשים התלוננו נגדו במשטרה בסופו של דבר מגיע לגישור שבו הוא אמור להודות בניסיון אונס בלבד? ברור שיש בעיה מערכתית קשה. למערכת נוח להתעלם מהכמות. מצד אחד כל מקרה לגופו, אבל מצד שני אי אפשר להתעלם מהסדרתיות. בכתב האישום הנוכחי נגד קסטיאל נשארו חמישה מקרים. בהסדר הטיעון יהיו ארבעה. האישום החמור ביותר יהיה ניסיון אונס במקום אונס".

מה את מקווה שיקרה בשנה הבאה?
"גיליתי בשנה האחרונה שיש עומס נפשי שמתלווה לעיסוק הזה בתקיפות מיניות ושאני לא היחידה. חוות את זה עיתונאיות שמטפלות בפרשות האלה, עובדות סוציאליות, עובדות המרכז לנפגעות תקיפה מינית, כל אישה שכותבת בפייסביק ופונות אליה נשים אחרות… ויש קושי לעזור לכל הנפגעות. אני חושבת שצריך למצוא פתרון לדבר הזה שהוא קצת יותר מלמעלה".

• קסטיאל
• שרון שפורר
• אלון קסטיאל
• אנשי השנה 2017
• עירוני