Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: הדוקו שמיועד למי שלא הקשיב למתלוננות
"לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע", נכתב בהחלטה לשחרר מוקדם את עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל. חברת yes מעלה בתגובה את שלושת פרקי סדרת הדוקו עליו לצפייה חינם ביוטיוב
הביקורת על שחרורו המוקדם של עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל גוברת ונראה שגם חברות מסחריות לא אדישות לכך. חברת yes הודיעה כי תעלה ליוטיוב את כל הפרקים של הסדרה התיעודית על קסטיאל "אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר".
"לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע", כך כתבו חברי ועדת השחרורים בהחלטה לשחרר את אלון קסטיאל", נכתב בעמוד הפייסבוק של yes, "דווקא לאור החשיבות הציבורית לשתף את סיפורן של הנפגעות, נעלה ליוטיוב לצפייה חופשית את כל פרקי הסדרה…" (מצ"ב הפוסט המלא).
"לא ראינו לתת לעמדתן משקל מכריע", כך כתבו חברי ועדת השחרורים בהחלטה לשחרר את אלון קסטיאל.דווקא לאור החשיבות הציבורית…
לפני מעל לשנה כתבה לנו התחקירנית של הסדרה, העיתונאית שקד (קדמי) אורבך, טור מטלטל שבו חשפה את תהליך העבודה עליה. "מיקה וקרן (יוצרות הסדרה) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות", היא כתבה, "אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30".לטור המלא
אלון קסטיאל הוא רק הפרזנטור. 5 צעדים יעצרו את הקסטיאל הבא
אלון קסטיאל (צילום: אביב חופי)
קל וגם מתבקש לזעום על השחרור המוקדם של עבריין המין הסדרתי אלון קסטיאל, אבל האמת היא שלא השלטון, לא המשטרה, לא הפרקליטות ולא בתי המשפט יכולים להוביל את המהפכה בזירות הפשע - רק בתל אביב יכולה להיוולד מהפיכה אמיתית בחיי הלילה. ויש לכם מה לעשות
פחות מארבע שנים אחרי שנשות תל אביב נשמו לרווחה – ועדת השחרורים שולחת את אלון קסטיאל בחזרה הביתה. במהלך החקירה בעניינו כ-17 נשים אמיצות הגיעו למשטרה להתלונן, אך רובן לא נכנסו לכתב האישום שנסגר עם שש תלונות בלבד מפאת התיישנות העבירות. קסטיאל, דמות דומיננטית ומוכרת בחיי הלילה של תל אביב ושותף (אחד מני רבים) במועדון הבלוק, הורשע לבסוף בעסקת טיעון בסעיפים של נסיון לאונס, מעשה מגונה בכוח, מעשה מגונה והטרדה מינית.
קל וגם מתבקש לזעום על השחרור של קסטיאל, למעלה משנה לפני הזמן שנקבע בגזר הדין, אבל האמת המרה שיודעת כל מי שיוצאת למועדונים וברים היא שקסטיאל הוא בסך הכל פרזנטור מוצלח של עברייני מין רבים בעיר. רובם פועלים ללא מפריע בחסות חוסר האמון העמוק שיש בציבור למוסדות האמונים על הטיפול בהם ואוזלת היד בפועל של המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט ומקומות הבילוי.
שרי גולן, זוהר להט, עירד מרציאנו צייגר. הנשים שנלחמו בקסטיאל
את הבעיות המובילות לשישה אחוזי דיווח ממוצעים בלבד על עבירות מין – תל אביב כנראה לא תפתור. יש אחרי הכל סייגים מסוימים גם לכוחה של עיר מובילת שיח. אבל גבולות האחריות של העוסקים במרקם חיי הלילה דווקא כן בידיים שלנו ולא צריך להתבייש לומר שאנחנו לא דורשים מהם מספיק. הנתונים מספרים סיפור עגום: המשרד לביטחון הפנים מדווח כי בשנים 2018–2020 נפתחו 366 תיקים בגין שימוש בסמי אונס. לאור אחוזי הדיווח העגומים יש לשער שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. במקומות הבילוי מכירים את הסכנות ולמרות זאת עושים מעט מדי כדי לטפל בהן.
יש שיאמרו שלא מדובר באחריות שצריכה להיות מונחת לפתחם, ובכל זאת יש לקוות שזאת אחריות שהם יבחרו לקחת. מי שלא הבין עד עכשיו שמוסדות השלטון כשלו בטיפול במגיפת עברייני המין כנראה לא יהיו שותפים לתחושה, אבל מי שמסתכלים על הנתונים במיאוס ושואלים את עצמם מה עוד ניתן לעשות, צריכים להיזכר בנתון פשוט – כאן תל אביב. לא השלטון, לא המשטרה, לא הפרקליטות ולא בתי המשפט או מוסדות מנותקים אחרים יכולים להוביל את המהפכה בזירות הפשע – רק בעיר הזאת, בנקודת הזמן הזאת, 2022 בישראל פוסט #MeToo, יכולה להיוולד מהפיכה אמיתית בחיי הלילה. הנה כמה דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות:
היד מימין שומרת על הכוס שלה (צילום: נעמה רוט)
1. אל תכניסו עברייני מין:קבלתם עליהם תלונות? אתם מזהים אותם כעברייני מין מורשעים? אל תתנו להם להכנס ותדע כל בליינית תל אביבית שהיא בטוחה במוסד שלכם (זה תקף גם לגברים).
2. תשמרו לנו על הכוס:הגיע הזמן שבמועדונים וברים תהיה אפשרות להחזיר את הכוס באורח זמני לצוות כשאנחנו הולכות לשירותים כי להשאיר אותה זה מסוכן ולקחת אותה איתנו – נו באמת, יש גבול.
3. תרחיבו את היוזמות:קבוצת לילה טוב שהשיקה אמנה חברתית למניעת אלימות עליה חתמו בעלי ברים ומועדונים שהתחייבו לפעול אקטיבית למען מרחבים בטוחים, קוקטייל קראש במסיבות גייז באדיבות מיזם "תורנו" החשוב של עומרי פיינשטיין – כולן יוזמות מצוינות אבל לא כל המקומות בעיר שותפים להן ואם לא היה ברור עד עכשיו שאין כיום הצדקה וסיבה לא להיות חלק מיוזמות כאלו – אז הנה, אנחנו אומרות.
4. אל תעמדו מנגד:אין בעל מועדון או בר בעיר שלא נתקל במראה של בחורה כושלת שיוצאת עם בחור שלא ברור אם הוא איתה או אם החליק לה משהו לכוס. יש מעט מדי מקומות בעיר בהם הצוות ניגש, מברר, מדבר ומנסה להבין את המצב. אל תתנו לאף אישה או גבר לצאת החוצה לטראומה אופציונלית מתמשכת. זה באמת בידיים שלכם.
5. ציפוף שורות – אאוט:במקרה של קסטיאל המשטרה ניסתה לבחון האם התקיים קשר של שתיקה בינו לבין בעלי המועדונים, האם מעשיו תועדו במצלמות האבטחה והאם המידע לא הועבר למשטרה בזמן אמת. בזמנו זה הסתיים בלי כלום, אבל ציפוף השורות סביב קסטיאל היה ידוע לאנשים רבים בעיר. ללכת בפועל ולהתלונן במשטרה על תוקף או מטריד סדרתי זה משהו שכמעט כל בעל בר, מועדון, או מפיק מסיבות בעיר יכול לעשות ממש עכשיו – הם יודעים מי הם, מכירים אותם ומקבלים עליהם תלונות בשוטף. במקום להשתמש בסיפור כנורת אזהרה לציבור המבלות – האנשים המובילים את חיי הלילה של העיר השמחה הזאת יכולים להשתמש בו כאבוקה שתצית את המהפכה הבאה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שלחו אותי לחפש 5 נפגעות של אלון קסטיאל. הגענו ל-30
אלון קסטיאל (צילום: אביב חופי)
העיתונאית שקד (קדמי) אורבך שעבדה כשנתיים על התחקיר לסדרת הדוקו "אחרי חצות" בטור מיוחד | על נפח החומרים שהצטברו (וגם אלה שעדיין לא) על איש העסקים והלילה שמרצה עונש על פגיעות מיניות, על התנהלות מערכות החוק שהובילו להסדר טיעון רזה - וגם על התקווה האמיתית לשינוי
מיקה וקרן (היוצרות) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30
לפני כמעט שנתיים קיבלתי הצעה לעשות תחקיר לדוקומנטרי שיעסוק בפרשת אלון קסטיאל. היוצרות, קרן שעיו ומיקה תימור, הציעו לי לעבוד חודש ולחפש חמש נפגעות שיהיו מוכנות לדבר. אם אמצא, הן אמרו, נוכל לקבל תקציב לסרט ולהאריך את התחקיר. התלבטתי בהתחלה אם לקחת את העבודה. עבדתי אז בערוץ חדשות, הייתי שכירה, היתה לי משכורת קבועה ובדיוק קיבלתי קידום. אבל מצאתי את עצמי קורסת תחת זרם החדשות היומיומי.
באותו ערב, ישבתי על הספה בבית וצפיתי בפרק האחרון של הסדרה "לא ייאמן", שמתארת את התמודדותה של נערה עם שוטרים המחליטים שהיא בדתה את האונס עליו התלוננה. הסדרה נגמרה ואני נשארתי עם חור ענק של עצבים בתוך הבטן. פתחתי את הטלפון לחפש עוד מידע על הסדרה המבריקה הזו וגיליתי שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, פרי מיזם זוכה פוליצר של שני עיתונאים שכתבו על עיוות צדק במערכת המשפט האמריקאית. פתאום נפלה עליי ההבנה שקיימים שם בחוץ עיתונאים שעושים תחקירים שמשנים משהו בעולם, שצוללים לתוך סיפורים מורכבים, שגורמים לי לכעוס על מקרה שהתרחש בארה"ב לפני עשור. למחרת התפטרתי ולקחתי את התחקיר.
התקשרתי לכל מי שחשבתי שהכיר את המעורבים בפרשה או שיהיה לו מה להגיד עליה – עיתונאים, בליינים, דיג'יים, מסעדנים, פעילות חברתיות, עורכות דין וקרימינולוגיות. עברתי על עשרות תמונות ומאות הפוסטים שנכתבו בזמן התפוצצות הפרשה ודיברתי עם מעבדות שעוסקות בפיענוח דגימות של נפגעות במדינות כמו ארה"ב וגרמניה כדי להבין טוב יותר את נושא סמי האונס.
מיקה וקרן (יוצרות הסדרה) שלחו אותי לחפש חמש נפגעות, אחרי חודש חזרתי עם עשר, אחרי חצי שנה עם 20, אחרי שנה כבר הגענו ל-30.
בסדרה (המשודרת ביס-דוקו), מיטיבות לתאר העיתונאית שרון שפורר שחשפה את הפרשה, והחוקרת יעל כפיר שניהלה את התיק, שככל הנראה יש עוד הרבה נפגעות שאנחנו לא יודעות עליהן. ברור שאף אחת מאתנו – לא השוטרות, לא העיתונאיות ולא אני – הגענו לכולן. מתוך כל הנשים האלה שנפגעו בידי אלון קסטיאל ומסתובבות בעולם, 30 הגיעו אליי, 20 הגיעו למשטרה, 17 הגישו תלונה, 6 נכנסו לכתב האישום, 4 נשארו בהסדר הטיעון.
במסגרת אותו הסדר טיעון סעיף האונס הומר לניסיון אונס, ניסיון האונס הומר למעשה מגונה בכוח, המעשה המגונה בכוח הומר למעשה מגונה והמעשה המגונה הומר להטרדה מינית. כמו שעון שהזיזו את המחוגים שלו שעה אחורה ובמקום לכוון אותו, הוא מראה כעת את השעה הלא נכונה. רצף המלים והמספרים האלו הם בעיני הסיפור כולו – הרדוקציה שהחברה שלנו עושה לעבירות מין, זהו המכבש הבלתי נסבל שדרכו נשים אמורות לדרוש צדק.
נציגי המערכת מסבירים תמיד שלתהליך החברתי והמשפטי המעביר את עבירות המין דרך מסננת צפופה יש לכאורה סיבה טובה. הם אומרים שהפרקליטות לא יכולה להשתמש בכל הכוח האדיר שלה כנגד אדם אלא אם היא בטוחה שתוכל להביא להרשעתו, שעדיף לסגור הסדר טיעון כדי לא לגרור את הנפגעות להעיד בבית משפט, שאי אפשר להשאיר תיק שיש עליו חוק התיישנות ולא ניתן להוכיח שימוש בסם אונס ללא דגימות. לכל טענה יש הסבר אבל במבט על התמונה הגדולה אפשר לראות שהיא צועקת – המערכת פשוט לא בנויה להגן עלינו.
ירון טראקס. צילום: איליה מלניקוב
במהלך התחקיר היו עיתונאים שסירבו לסייע, בעלי מועדונים שטרקו את לי את הטלפון בפנים, עדים שפתאום לא ראו כלום ואנשים שהעדיפו "לא לרקוד על הדם" (כאילו שלהציף סיפור על אנס סדרתי זו איזו מסיבה גדולה). מולם עמדו כל אותם אנשים ונשים, כמו שי פניני וירון טראקס (בעלי מועדון הבלוק) ואחרים שעשו זאת מאחורי הקלעים, שבחרו בצעד אמיץ לשתף פעולה בתחקיר למרות פחד מביקורת ולמרות תחושת אשמה.
בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר
ומעל הכל, עמדו שורה של נשים אמיצות שסירבו לשתוק. הן כבר שילמו מחירים בקריירה, בזוגיות, חלקן בחקירות ארוכות במשטרה ובהתנהלות הפרקליטות אבל הן באו, אחת-אחת, ובטחו בנו עם הסיפור שלהן, חלקן מול המצלמה וחלקן מאחוריה. הן ישבו וסיפרו שוב על הפגיעה, שוב על התחושות, שוב על כל פרטי הערב ההוא כדי להשתמש בכוח שיש להן לספר את הסיפור שלהן ולשנות באמצעותו את המציאות.
בימים האחרונים צפים עוד סיפורים חדשים על פוגעים ישנים וסביבה שידעה ושתקה. אני לא מצליחה להפסיק את עצמי מלקרוא כל עדות וכל סיפור, של כל נפגע ונפגעת שהחליטו לדבר. בכל סיפור כזה יש משהו קטן שמבהיר כמה המערכת עקומה אבל יש גם איזו תקווה שהחלטנו להילחם חזרה. אני מקווה שבעוד עשר שנים מעכשיו נסתכל אחורה על התקופה הזאת ונראה שזאת לא היתה תהום, אלא שבדיוק חצבנו מסלול בסלע – יותר נפגעות ונפגעים ידברו, חוקרי משטרה יתייחסו ברצינות ובמקצועיות לתלונות, הפרקליטות לא תפחד להגיש כתבי אישום, החוק ישקף את ימינו, החברה תגונן על הנפגעות ולא על האנס – ואז נדע שהזזנו קצת את מחוגי הצדק לכיוון הנכון, כדי שייראו את השעה הנכונה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
