מה יש באלפרד היצ’קוק שעדיין מצמרר אותנו, עשרות שנים אחרי שעזב את העולם? הסרטים שלו לא מפסיקים להטריד ולבלוע אותנו גם כשאנחנו יודעים מתי הסכין תיפול. הוא מצליח לגרום לנו לפחד לא רק מההתרחשות על המסך, אלא גם מאיתנו עצמנו. והוא עושה את זה על ידי כך שהוא גורם לנו להפוך לסוטים – ואז מעניש אותנו על כך. לקראת הקרנת דאבל פיצ’ר של "ורטיגו" ו"פסיכו" בסינמטק תל אביב בלילה הלבן (חמישי, 28.8), הנה הנוסחה של המשולש ההיצ’קוקיאני: מבט (Gaze), פרספקטיבה (ידיעה) ועונש (לעיתים בדמותה של אמא).

שלב 1: המבט – אנחנו המצלמה

בניגוד לרוב הבמאים, שמתחילים מסיפור ואז חושבים איך לצלם אותו, היצ’קוק עבד הפוך. קודם כל תנועת מצלמה, אחר כך השאלה "למה שמישהו ירגיש ככה?", ורק לבסוף – סיפור. תחשבו על זה כמו על כתיבת סימפוניה, אבל עם שוטים קולנועיים במקום כלי נגינה. תנועת המצלמה והרעיון הויזואלי הם מקור הרגש מבחינת היצ׳, ואת הסיפור הוא בונה סביבן.

הבסיס לרעיון הזה נובע מהתחושה של היצ׳קוק שכל אחד מאיתנו הוא מצלמה עם רגליים: אנחנו חווים את העולם בצורה ויזואלית תחילה, ורק אחר כך מרכיבים לו קונטקסט סיפורי. לכן הוא מייצר (גם רעיונית וגם ממש טכנולוגית) שוטים חדשים בשפה הקולנועית, מרבה להשתמש בשוטים ארוכים שבתוכם יש מספר רב של זוויות ומשתמש בתנועה בקום בעריכה. הסרט "Rope" מ-1948, שצולם כאילו בשוט אחד רציף, מוכיח את האמונה הזו: אין צורך בקאטים כדי להעביר מידע ורגש.

כך למשל ב"פסיכו" (1960), אחת מתנועות המצלמה המפורסמות ביותר היא השוט העילי שמלווה את החוקר ארבוגסט במעלה המדרגות, עד לרגע נפילתו. התנועה הזו, שמרחפת כמו ישות על־אנושית ממעל, יוצרת תחושת סכנה בלתי נמנעת. בסצינת הפתיחה, לעומת זאת, אנחנו עוברים ממבט רחב של העיר פנימה לחלון, ואז אל תוך חדר אינטימי – כל זה בלי מילים. רק מבט.

או קחו למשל את "זרים ברכבת" (1951), שם אנחנו עוקבים אחרי תנועת העיניים של קהל במשחק טניס – עד שבבת אחת בולטת עין אחת בלבד – עינו של הרוצח. זהו שוט שמעביר חרדה רק מעצם הצפייה בו. בעצם, בכל סרט של היצ׳קוק אנחנו הצופים הופכים להיות המצלמה. כל תנועה שלה היא תנועה של המבט שלנו. זו החוויה הכי אנושית שיש.

>> כל הלילה מסיבה: 31 דברים שכדאי לעשות בלילה לבן 2025
>> הלילה של תל אביב לא חוזר לעצמו. אין סיבה שיחזור // טור דעה
>> לא עצמנו עין: 23 הסרטים הכי טובים שמתרחשים אל תוך הלילה

שלב 2: הפרספקטיבה – הידע שלנו מפעיל אלימות

המבט שלנו, כמו של הדמות, משתנה לאורך הסרט. אנחנו לא רק מציצים – אנחנו יודעים.
זה המפתח למתח הקולנועי של היצ’קוק: לגרום לנו לדעת משהו שהדמויות לא יודעות. במונחים טכניים – ליצור פער דרמטי שמחולל אימה. או כמו שאמר פעם היצ'קוק בעצמו: "אם פצצה מתפוצצת פתאום – זו הפתעה. אם אתה מראה אותה קודם מתחת לשולחן – זה מתח".

ב"פסיכו", למשל, הסרט כולו יכול היה להסתיים במקלחת. עד הסצינה המפורסמת יש לנו "סרט שלם": גיבורה, שלוש מערכות, קונפליקט וכל מה שצריך. אבל אחרי שהגיבורה נרצחת, אנחנו מקבלים זווית חדשה – הזווית של נורמן בייטס ושל אמו. מה שהיה שוט נייטרלי, פתאום מקבל מטען חדש. ואנחנו, שראינו יותר מדי, מתחילים להרגיש חלק מהפשע. אנחנו חוזרים לאותם השוטים בדיוק, אבל עם ידע חדש כצופים, מה שמשנה דה פאקטו את נקודת המבט שלנו מבלי שהמצלמה תעשה שום תנועה חדשה.

אותו הדבר קורה ב"ורטיגו" (1958): הסיפור הכפול שבו אנחנו צופים באותן סצנות פעמיים – פעם אחת מתוך תמימות, ופעם שנייה כשאנחנו יודעים שהכול תרמית. התוצאה? אנחנו מבינים שהמבט שלנו לא תמים בכלל. ולפעמים, הפרספקטיבה היא ממש בלתי אפשרית – כמו השוט של ה"מפלצת" ב"פסיכו", שבו המצלמה מציגה זווית שלא שייכת לאף דמות. האם זה מבטו של הצופה? של אלוהים? של תודעה חטטנית?

היצ׳קוק לא רק מוכיח לנו שהתודעה שלנו משנה את המבט אלא שהיא ממש מפעילה אלימות, או לכל הפחות כוח, אל מול האובייקטים שאליהם היא מופנית. ככל שאנחנו מביטים יותר, למדים יותר, אנחנו מפעילים יותר כוח. הדוגמא המובהקת, שוב מ"ורטיגו", היא השוט שבו רק במבט הגיבור מביט על קים נובאק המהממת, והופך אותה בעל כורחה לאישה שהוא רוצה שהיא תהיה – ולא זו שהיא באמת.

בכל זה הופך אותנו היצ׳קוק לשותפים פסיכולוגיים ליצירה, לסוטים חשאיים. ככל שאנחנו מביטים יותר (כלומר, צופים יותר בסרט) וצוברים יותר קונטקסט, כוחנו גדל ואנחנו מפעילים יותר כוח על האובייקטים.

שלב 3: הפחד האמיתי – אמא, הענישה והעונג האסור

אז למה בעצם אנחנו מפחדים – לא מהרוצח, לא מהסכין, אלא מעצמנו? המבט הקולנועי של היצ׳קוק, כמו שאמרנו, הוא לא רק אקט של צפייה. הוא אקט של שליטה, של התערבות ולעיתים של סטייה. בקריאה הפסיכואנליטית שהיצ’קוק מזמין אותנו לעשות, ככל שאנחנו מביטים יותר, מציצים יותר, עוקבים אחרי דמויות ומתחברים לרצונן או לגופן, כך אנחנו הופכים להיות סובייקט אקטיבי שמפעיל אלימות כלפי האובייקט.

אלא שלצד העונג, מגיע גם העונש.
העונש ההיצ’קוקיאני מופיע לא כשוטר או חוק חיצוני, אלא כמשהו מוכר ועמוק בהרבה: אמא. האם היא הדמות שמענישה, אבל היא גם הדמות שאנחנו מדמיינים אפילו כשאיננה קיימת. זה לא רק שהיא מגיעה, אלא שאנחנו מזמנים אותה. היא מתגלמת בפחד מהצפייה, בפחד שהעונג שלנו ייחשף, בפחד שמישהו יגלה שאנחנו "מציצים", תרתי משמע.

הדוגמה המובהקת היא כמובן מתוך "פסיכו" שם האם של נורמן בייטס היא נוכחות דומיננטית גם כשאיננה בחיים. המתח והחרדה לא נוצרים רק מהאפשרות שהיא תרצח, אלא מהאשמה שהדמויות (ואנחנו) נושאים כלפיה. מהתשוקה שנולדת בצפייה ומהעונש הפנימי שבא בעקבותיה. ב"הציפורים", אמא אחרת מנסה לנדנד לבנה על הבחירה באישה הלא נכונה, עד שהעולם כולו, כאילו בהשפעת כוחות על-טבעיים, משתבש. הציפורים אינן רק יצורים תוקפניים אלא המטאפורה לאותו סופר-אגו אמהי שמבקש להעניש אותנו כשחצינו את הגבול.

ב"ורטיגו" מבט רומנטי הופך לקורבן של האובססיה שלו על דמות האישה: ככל שהוא מביט לתוך נפש מושא התשוקה, הוא נכנס לסחרור עמוק יותר (זה הורטיגו המדובר) ופתאום יש לנו מערכת ענישה שאנו יחד עם הגיבור, מייצרים לעצמנו. היצ’קוק בעצם אומר: זה לא העולם שינקום בך ויעניש אותך – אלא אתה. אתה תייצר את הדמות שתנקום בך, שתשמור על הסדר, שתגיד לך "הגזמת". ובכך, הפחד האמיתי איננו החוץ, אלא המנגנון הפנימי שלנו שמזהה את העונג, אבל גם לא מוכן לסלוח עליו. ככל שאנחנו יותר בתוך הסרט, וככל שאנחנו יותר מזוהים עם המצלמה, כך גם האשמה שלנו כבדה יותר. אנחנו רוצים לראות, אבל אסור לנו. והשסע הזה בין התשוקה לעונש יושב בלב השפה הקולנועית של היצ’קוק.

סיכום: עונג, אשמה, מבט

היצ’קוק לא רק ביים מותחנים, הוא בנה מנגנוני רגשות. סרטיו גורמים לנו לצפות, להסתקרן ואז להיענש על זה. הפחד האמיתי, בסופו של דבר, הוא מהצופה שעומד מול המצלמה. בואו נהפוך את הפחד לפרקטיקה: לראות ביחד, בלילה, משהו שמזעזע אותנו – ולא ללכת לישון. השתמשו בקוד "אוכלי סינמטק" להוזלה של הכרטיס!
>> “אוכלי סרטים" בלילה לבן, חמישי 28.8 החל מ-19:00 דאבל פיצ'ר היצ'קוק: ורטיגו + פסיכו + פרק חי של אוכלי סרטים.עוד פרטים וכרטיסים כאן

• אוכלי סרטים
• המסך
• לילה לבן
• פודקאסט
• סינמטק תל אביב
• אלפרד היצ'קוק

אחד מתחומי הבילוי והתרבות הכי מתפתחים בעיר בעשור האחרון הוא תחום ההרצאות. אנחנו לא מדברים כאן על הרצאות אקדמיות מייבשות באוניברסיטה, אלא על ז'אנר חדש של מופע: אדם אחד בעל בקיאות עמוקה בתחום תרבות כלשהו עומד ומרתק את שומעיו וצופיו, בדרך כלל תוך שימוש באמצעים אודיו-ויזואליים, הרבה פעמים על איזה דרינק ונשנוש ואפילו בברים ומועדונים. מדריך האירועים של טיים אאוט מלא בהרצאות מהסוג הזה, בחרנו כמה מהמוצלחות והמעניינות שבהן. תבלו.

אריק איינשטיין משנה את העולם | מועדון שבלול

איך ומתי הפך אריק איינשטיין להיות סמל המוזיקה הישראלית? מתי התחיל את דרכו ואך הפסיק להיות ספורטאי שפשוט אהב לשיר להנאתו? הזמר האגדי שאחראי על שלל זכרונות קולקטיביים בישראל הוא תמצית סיפורה של המוזיקה המקומית. אריק איינשטיין התחיל את דרכו בלהקה צבאית, המשיך לאחר שחרורו ליצור מוזיקה בלהקות כמו ״שלישיית גשר הירקון״ ו״החלונות הגבוהים״ ולאחר מכן פצח בקריירת סולו עם עשרות אלבומי מופת. יואב קוטנר הדגול, מעריץ של איינשטיין וידידו האישי, מביא בהרצאה יוצאת דופן ומיוחדת את הסיפור האישי של מי שנושא באיתן את המוזיקה הישראלית על גבו. הסיפור שאף אחד לא שמע, וכולנו רוצים לדעת, יחד עם תמונות נדירות, סיפורים אישיים וצילומי ראיונות שלא פורסמו מעולם. מעריצים שרופים? אל תפספסו.
יום ראשון 13.8, מועדון שבלול, קרליבך 23, תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

מחשבות אסורות מחדר הטיפול | מלון בראון לייטהאוס

בואו נדבר על מחשבות. כמה מתוכן אתם מדחיקים וכמה אתם באמת מעניקים להן מקום? האם יש מחשבות שאסור לנו לחשוב? איך מחשבות נוצרות בכלל? והאם מותר לנו להתעלם מקיומן או להתייחס לכל מחשבה באופן רציני וחשוב? בכל בוקר מחדש אנחנו מתעוררים אל העולם, ועד הרגע שבו אנחנו נרדמים ההכרה שלנו והחוויה שלנו בעולם מתבטאת באמצעות מחשבות שונות ומשונות. בהרצאה מיוחדת, ד״ר קרן בן יצחק, מומחית במדעי המוח ובפסיכולוגיה, מגיעה לקחת אותנו למסע מיוחד. מסע שבו נוכל להבין את המחשבות שלנו, את הטבע שלהן ולחקור את הלגטימציה שלהן. יחד עם סיפורים אישיים שיעבירו את כולנו מסע מההתחלה ועד לתודעה שלנו, שלא הכרנו לפני כן.
יום ראשון 27.8, מלון בראון לייטהאוס, בן יהודה 1, תל אביב,לפרטים נוספים ורכישה

אקדמיית הביטלס: תואר שני | הביטלס וההיסטוריה

הלהקה המוכרת ביותר בהיסטוריה, אסופה של סיפורים מרתקים וסמל תרבותי לשנות ה-60 כולן – נחשפת עכשיו באמת. אורי משגב וטל שגיא הולכים לשנות את עולמכם בכל מה שנוגע לביטלס, ולהפוך אתכם ככל הנראה ממעריצים רגילים למעריצים שרופים, לא רק בהקשר המוזיקלי של הביטלס, אלא בהקשר היסטורי. כיצד הם הצליחו להשפיע על כל העולם? ומה זה אומר עלינו, האנושות ובני האדם, שכל כך נהנים מהמוזיקה שלהם גם עשרות שנים אחר כך? אל תחמיצו את הדיון למתקדמים הזה בלהקה הבריטית ששינתה את העולם.
יום רביעי 27.9, מרכז ענב, תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

היצ'קוק – לא מה שראיתם | סינמטק תל אביב

אלפרד היצ'קוק תמיד היה חריג בנוף. הסרטים שלו, גם במאה ה-21, נשארו רלוונטיים וטומנים בתוכם הרבה רבדים ופרשנויות אפשריות, שלא תמיד קל להבין ולהסביר לעצמנו. בסדרת הרצאות יחקור הנרי אונגר ברמה הפילוסופית ארבע מיצירותיו המופתיות של היצ'קוק. הסרטים שלו הם לא רק ויזואליה מעניינת, אלא טומנים בתוכם פסיכואנליזה שלמה שמתכתבת היטב עם פרויד והוגים אחרים בתחום. היצ'קוק, כך מתברר, הוא ההתבטאות של סך הרגשות והקיום שלו שבאים לידי ביטוי בקולנוע. סדרת ההרצאות תוסיף לכם עוד אספקט ליצירתו, תצביע על מה שאנחנו לא רואים ולא מבינים, ותעשיר את הבהייה המשעממת והרגילה שלנו.
יום שלישי 28.11.2023, סינמטק תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

יצירות המופת המוסיקליות בקולנוע | סינמטק תל אביב

המאסטרו גיל שוחט מגיע לסדרת הרצאות-קונצרטים חדשה בסינמטק. ההרצאות הולכות לעסוק לא רק במוזיקה, אלא בקשר המופתי שלה אל הקולנוע ומשם אל חיינו האישיים ולתרבות האנושית. בין אם מדובר בקלאסיקה ישראלית, מוזיקה קלאסית על זמנית או פסקול לסרט, בכל הרצאה שוחט ינתח יצירה מוזיקלית שונה, ויבחן אותה באור הקולנועי ובהקשר האמנותי. ייחודו של שוחט הוא לא רק בדרך בה הוא מסביר את הדברים ומציג אותם, אלא בצורה שבה ההרצאה מחברת בין כלל העולמות וגורמת לנו להבין יותר טוב את המוזיקה שאנחנו שומעים – ולא תמיד מבחינים בה. חשבתם שזה הכל? בהרצאה יבוצעו היצירות גם בלייב. כי מה זה להתחבר למוזיקה, אם לא באמת נתחבר למוזיקה?
יום חמישי 2.11, סינמטק תל אביב-יפו,לפרטים נוספים ורכישה

• הרצאות
• הרצאה
• הביטלס
• אריק איינשטיין
• אלפרד היצ'קוק
• סינמטק

דיויד פינצ'ר – "הנוסע השמיני 3" (1991)

מכירים את אלו שעושים איזה סרט על סבא חמוד ונכד בתקציב של בזוקה ואז מציגים את זה ב"טרייבקה" ואז מתקשרים מדיסני ושואלים "מה דעתך על לעשות את 'אנט מן 7'?" אז זה הסיפור של תחילת הקריירה של דיוויד פינצ'ר, רק בלי ההתחלה. הוא היה רק בן 29 עם כמה פרסומות (לפפסי ונייקי, בין השאר) קליפים ("Freedom 90" של ג'ורג' מייקל) מאחוריו וב-20th Century Fox בחרו בו לרשת את רידלי סקוט וג'יימס קמרון בתור הבמאי של הסרט השלישי באחד הפרנצ'ייזים הרווחיים ביותר בתקופתו – "הנוסע השמיני". כך, בעוד במאי המתח ראה באפשרות הענקית מקפצה לקריירה והזדמנות להביא רעיונות חדשים לקדמת הבמה, האולפנים רצו בעיקר לנצל את הטירון שמצאו לעצמם. "זה היה נורא", אמר לימים פינצ'ר (שחגג רק לאחרונה 60), "זה היה הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה לי". אפשר להבין אותו – עם חמישה שבועות בלבד להכנה לצילומים, תסריט מבולבל ולא גמור, והלחץ להוכיח את עצמו בגדול, החוויה הגלקטית הזו כמעט שרפה לחלוטין את פינצ'ר בתעשייה. "אף אחד לא שנא את זה יותר ממני", אמר הבמאי בהזדמנות אחרת, "אף אחד לא ישנא את זה יותר ממני".

דיויד לינץ' – "חולית" (1984)

הרבה לפניהפןשל טימותי שאלמה המתנופף ברוח המדבר הירדני, דיוויד לינץ' עמד מאחורי מה שהיה אמור להיות עיבוד מבטיח לאפוס המד"ב של פרנק הרברט, "חולית" – אך במהרה, התברר שהדבר היחיד שהובטח כאן זה כאב ראש: להפקה, לשחקנים ובעיקר בעיקר לבמאי האבסורדי הנודע. אחרי שהביוגרפיה הקולנועית שביים, "איש הפיל", קיבלה שמונה מועמדויות לאוסקר (ואף גרמה ליצירתה של קטגוריה חדשה, אוסקר לאיפור הטוב ביותר) ב-1980, ללינץ' חובב הסיכונים הייתה האפשרות לעשות כל מה שירצה. עם זאת, ואולי דווקא בגלל שאהב סיכונים, הבמאי ויתר על האפשרות הקלה יותר לביים את "שובו של הג'דיי" והסכים במקום זאת לעבד את הספר הקלאסי, ש-412 העמודים שלו מלאים בסיפורים על מלחמות סחר ואלגוריות קולוניאליסטיות על כוכב מדברי מרוחק – למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו עובד ומגיש חמישה דראפטים שונים של התסריט ומדמיין את הסרט כחוויה של שלוש שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול". ההפקה המסובכת נמשכה והפכה לפלופ עצום. כשהבמאי הצ'יליאני האגדי אלחנדרו חודורובסקי,שרק עשור מוקדם יותר דחק את עצמו לקצה עם הניסיון הכושל שלו לעבד את הספר, ראה את הסרט בקולנוע עם בנו, הוא שמח – סוף כל סוף, לא רק הוא נכשל במשימה.

ג'וש טראנק – "ארבעת המופלאים" (2015)

בסופו של יום, לפינצ'ר יש את "מועדון קרב" וללינץ' את "קטיפה כחולה", אבל מה קורה כשהסרט המפורסם ביותר שלך הוא דווקא זה שהיית הכי מעוניין לשכוח? זה המקרה של ג'וש טראנק והעיבוד שלו לרביעיית הגיבורים של מארוול, "ארבעת המופלאים". טראנק התחיל את הקריירה שלו עם סרטון מחווה קצר ל"מלחמת הכוכבים" בערוץ היוטיוב שלו, משם התגלגל ליצירת סרט המד"ב "כרוניקה בזמן אמת", שהרוויח 125 מיליון דולר ברחבי העולם והופ – מצא עצמו מקבל שיחה מ—"פוקס המאה ה-20" לתת פייט לדיסני עם עיבוד חדש ל-"ארבעת המופלאים". הכל היה נראה יפה כשקאסט הסרט הוכרז – מיילס טלר ("וויפלאש"), מייקל בי. ג'ורדן ("קריד", שהתגלה ב"כרוניקה בזמן אמת"), קייט מארה ("בית הקלפים") ועוד כמה מדור השחקנים הצעיר והמבטיח – אך הכל באותה מידה התפרק כשהסרט הגיע לשלבי ההפקה האחרונים. "פוקס" הכריחו את טראנק לצלם מחדש חלקים נרחבים מהסרט (מה שהוביל ללא מעט פאלטות לאורך הסרט – פאה נוכרית למארה, זיפים לטלר) ודחו את מרבית הרעיונות שלו. כחודש לפני צאת הסרט, טראנק התפוצץ בטוויטר – ומיהר למחוק תוך שעה: "לפני שנה, הייתה לי גרסה פנטסטית של הסרט", כתב טראנק, "והיא הייתה מקבלת ביקורות טובות. אתם ככל הנראה אף פעם לא תראו אותה. זו המציאות עבורכם". טראנק צדק – הסרט נכשל בגדול בקופות (עם רווחים של 5-10 מיליון דולר בלבד), זכה לציון חביב של 9% ב-"רוטן טומייטוז", ולטראנק לקח חמש שנים עד שאסף את עצמו וביים סרט נוסף ("קאפונה").

סטנלי קובריק – "פחד ותשוקה" (1952)

מעטים הבמאים שהיו פרפקציוניסטים בעשייה שלהם כמו סטנלי קובריק, וככזה – גם לא חסך הערות ביקורתיות מהסרטים שלו עצמו (את "ספרטקוס", למשל, קובריק נישל לחלוטין מהפילמוגרפיה שלו, ולא ניסה לקבל כלל את הזכויות ההפצה המגיעות לו). עם זאת, רק סרט אחד שלו סטנלי קובריק באמת תיעב – את הסרט הראשון שלו אי פעם, "פחד ותשוקה", דרמה אנטי-מלחמתית אודות ארבעה חיילים מאחורי קווי האויב של מדינה אנונימית (אלגוריה ברורה למלחמת קוריאה, שהייתה בשיאה באותה העת), הייתה תוצר של החלטתו של קובריק לעבור לליגה של הגדולים אחרי מספר סרטים אקספרימנטליים קצרים, ורצונו לקדם את חברו התסריטאי הווארד סאקלר. אבל קובריק נאלץ לעבוד בתת-תנאים: צוות של 15 איש (כולל השחקנים), תקציב של 1000 דולר מחברים ומשפחה (+9000 דולר מדודו "העשיר", בעל בית מרקחת בלוס אנג'לס), חמישה שבועות בלבד של צילום, והמנעות מדיאלוג מרובה או סאונד כדי לחסוך בהוצאות. למרות שמספר ביקורות היו דווקא מחמיאות בעת צאת הסרט, "פחד ותשוקה" היה קטסטרופלי בעבור קובריק. דיווחים שונים בשנות ה-60 סברו כי הבמאי שרף את העותק המקורי וחיפש אחר כל העותקים הנותרים כדי לעשות להם אותו הדבר.

אלפרד היצ'קוק – "חבל" (1948)

עוד במאי שלא זכה לאותה התהילה לה זוכה כיום, והוכתר לא פעם בזמן אמת כ"במאי סרטי מתח זולים" הוא אלפרד היצ'קוק. כפי שקובריק לא חסך ביקורת מתוצריו, כך גם הבמאי הבריטי מעולם לא חסך מעצמו ביקורת, ובייחוד לגבי סרט אחד, "חבל" (“Rope”). "חבל" היה ראשוני בהרבה מובנים בעבור היצ'קוק: הוא הסרט הראשון שצילם בצבע (טכניקולור), הראשון בו כיכב ג'יימס סטיוארט (עמו המשיך לסרטים יותר מוצלחים, כמו "ורטיגו" ו"חלון אחורי") והראשון בו הבמאי נתן מקום מכריע לשיטת הצילום: את "חבל" (המבוסס על מחזה) יצר היצ'קוק בוואן-שוט, מה שדרש ממנו חיבור עדין ככל האפשר של טייקים ארוכים (למשל, עם גב של דמות המסתירה את המצלמה, מה שאיפשר לצוות להחליף את סליל הפילם). כך, לא רק שהיצ'קוק נאלץ למקם מחדש בכל שוט את השחקנים והאביזרים כדי לשמור על תחושת רציפות, אלא שהדבר החשוב ביותר מבחינתו אבד מהסרט – המתח. כך, נשאר "חבל" בעיני הבמאי כ"ניסוי אחד גדול וכושל".

פרנסואה טריפו – "הכלה לבשה שחורים" (1968)

מהיצ'קוק נעבור לאחד ממעריציו הגדולים (וזה שבאוזניו התוודה לראשונה הבמאי על סלידתו מ"חבל"), פרנסואה טריפו. כמי שהתחיל ממבקר קולנוע ומי שבמשך שנים היה חברו הקרוב של המנוח הטרי ז'אן-לוק גודאר (עד שזה קטל באכזריות פומבית את סרטו "לילה אמריקאי"), טריפו היה מורגל לביקורות, ולכן כשהמבקרים קטלו את סרט המתח שיצר, "הכלה לבשה שחורים", לא עבר זמן רב עד שהבמאי הכריז: "הם צודקים". כשנשאל זמן קצר לפני מותו בטרם עת איזה מסרטיו היה משנה, טריפו ציין כי מעולם לא היה שלם עם "הכלה לבשה שחורים", אך הוא לא ידע לשים את האצבע על פגם אחד ספציפי. לטענתו, העובדה שזה היה סרטו הראשון בצבע (זה לא היה – הוא יצר "פרנהייט 451" בצבע כשנתיים לפני כן) הגביר את החיכוך בינו לבין הצלם שלו, מה שתפס שעות צילום יקרות רבות; כמו כן, הערות אינטימיות וקריטיות לשחקנים מבחינת טריפו פרחו מזכרונו, ובשל עיסוקו באלמנט הטכני, מרבית הערות המשחק הגיעו בלית ברירה מהכוכבת הראשית, ז'אן מורו. כך, בערב הפרימיירה החגיגית, טריפו לא ידע מה לעשות – לשמוח עם הצוות או להריץ שוב ושוב בראש את כל מה שלא הספיק. אגב, אם העלילה מצלצלת לכם מוכר – אלמנה שבעלה נרצח בחתונתם ויוצאת לנקום בנוגעים בדבר – תדעו שלקוח ותיק אחד של "זליג" טען כי מעולם לא ראה את הסרט, והרעיון "המקורי" שלו הגיע אליו ממוחו הקודח. כן. אה וקייט בוש כתבה על זה שיר.

קוונטין טרנטינו – "רוצחים מלידה" (1994)

יש סרט אחד שקוונטין טרנטינו ממש לא רוצה שתראו. אמנם הוא לא ביים אותו (וסליחה על החריגה מן הפורמט), אבל חשוב לספר עליו כי הוא היה נדבך משמעותי בבניית חוסר האמון המפורסם שלו בהוליווד. "רוצחים מלידה", סרט הפשע חוצה הז'אנרים על זוג רוצחים צעירים ומופרעים, התחיל כתסריט מקורי של טרנטינו – בו זוג נשוי מחליט לפצוח במסע רציחות. לאחר ניסיון כושל לביים את הסרט בעצמו (מה שהוביל אותו במקום זאת לביים את "ספרות זולה"), טרנטינו מכר את התסריט לאולפניי האחים וורנר, שבתורם העבירו אותו לאוליבר סטון, שהיה נואש למשהו חדש אחרי שיצר עוד סרט שעוסק במלחמת ויטנאם ("Heaven & Earth"). סטון התלהב מהתסריט, אך מלבד מספר סצנות דיאלוג שנשמרו, שכתב כמעט לחלוטין את התסריט – ואולי בחסות הדכאון בו היה בעקבות התפרקות נישואיו השניים, יצא לו משהו אלים ומוגזם הרבה יותר מהמקור. הסרט ההפך ללהיט – אמנם שערורייתי בפני עצמו – ובזמנו, טרנטינו טען כי הוא לא "נוטר טינה לסטון ומאחל לסרט רק הצלחה", אך כשניסה להחזיר לעצמו את התסריט המקורי כדי לפרסמו כספר (כפי שעשה עם מספר סרטיו), מפיק הסרט תבעו אותו, בטענה כי כשמכר להם את התסריט, הוא ויתר גם על זכויות פרסומו. טרנטינו חמום המוח במהרה שינה את דעתו, ואמר: "אני שונא את הסרט המזדיין הזה. אם אתם אוהבים את הדברים שלי, אל תראו את הסרט הזה בחיים".

ארתור הילר – "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn"

לסיום, סיפור מטא של ממש: כשבמאי הוליוודי מואס בסרטו שלו, ולא מעוניין לקבל את הקרדיט המגיע לו, לפי הנהוג באיגוד הבמאים האמריקאים (DGA) הוא חותם על הסרט תחת שם העט "אלן סמית'י". כשארתור הילר, במאי הוליוודי יהודי ותיק ("סיפור אהבה", "מלון פלאזה"), עבד על מוקמנטרי בשם "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn", אודות במאי שלמרבה הצער נולד בשם אלן סמית'י (אריק איידל) שלא מסוגל להיפטר מקרדיט על סרט כושל שביים רק משום ששמו הוא כבר שם העט הנדרש לכך – הוא ממש לא ציפה שהוא עצמו יגיע להיות… אלן סמית'י (או שאולי כן, כי יש טענות שזה היה הכל תרגיל שיווקי לא מאוד מתוחכם). החיים חיקו את האמנות, ואולפני ההפקה שבו והפריעו להילר בהליך היצירה, עד שלקחו ממנו לחלוטין את המושכות, סילקו אותו מהסרט, ונתנו את הקרדיט לבסוף – כמובן – לאלן סמית'י. כל הסמית'ים כולם יצאו נפסדים: הסרט התברר כפלופ עצום, עטור פרסי ראזי, ואף הביא לבסוף להפרשת השם "אלן סמית'י" ע"י ה-DGA לאלתר.

• המסך
• קולנוע
• אלפרד היצ'קוק
• סטנלי קובריק
• קוונטין טרנטינו
• דיוויד פינצ'ר
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 913 // הכל מטומטם

רבקה הוא שמה של אשתו המתה של מקסים דה ווינטר, שמטילה צל ענק על אשתו החדשה – דמות חסרת שם וזהות. אין מטאפורה טובה מזו ליחסים בין העיבוד הקולנועי הראשון והמופתי לספרה הגותי של דפנה דה מוריה, לבין העיבוד החדש וחסר הזהות שעלה אתמול בנטפליקס.

העיבוד הקולנועי מ-1940, שנוצר שנתיים אחרי שהספר יצא לאור, היה סרטו ההוליוודי הראשון של אלפרד היצ'קוק האנגלי. אף שלא קיבל יד חופשית מהמפיק הדורסני דיוויד או. סלזניק, היצ'קוק זכה לעבוד עם תסריט משובח וברא קלאסיקה קולנועית שליחה לא נס כלל וכלל. פרט טריוויה – האוסקר לסרט הטוב ביותר הלך לסלזניק, ששנה לפני כן זכה גם על "חלף עם הרוח", והיצ'קוק מעולם לא זכה בפרס על אף סרט שביים.

אז למה צריך עיבוד חדש? כי הסרט הישן צולם בשחור לבן ואנשים היום רוצים צבע. סיבה נוספת, שהיתה אמורה להיות משכנעת יותר, היא שבגלל קוד ההפקה (צנזורה פנימית שהאולפנים בהוליווד כפו על עצמם בשנות השלושים) גילוי מהותי לקראת סוף הספר עבר שינוי מהותי בדרך למסך, ואילו הסרט החדש, המשוחרר מהמגבלות המוסרניות ההן, יכול לחזור לעלילה המקורית שרקחה דה מוריה. אלא שלמרות השינוי הכפוי, היצ'קוק ביים גם את הסצנה המדוברת כל כך הרבה יותר טוב.

על הנייר, בן וויטלי, שצבר מוניטין כיוצרם של סרטי אימה דלי תקציב רצחניים ושנונים ("Sightseers", "Kill List"), דווקא נראה כמו בחירה מעניינת לתפקיד הבמאי של העיבוד העדכני. אבל הוא עובד כאן עם טקסט תקופתי שבו האימה היא יותר פסיכולוגית מאשר פיזית, והוא אינו מצליח להשאיר חותם. אפשר לומר שכמו הגיבורה שלו וויטלי הלך לאיבוד במנדרלי.

הלוקיישנים מרהיבים – במקום מיניאטורות שהורכבו באולפן בהוליווד, וויטלי צילם במונקו ובבית אחוזה מפואר בדרום אנגליה. הבעיה היא שאין לו תפיסה ברורה של הדרמה, ונראה שדווקא הניסיון לכוונן מחדש את הדמויות כדי שיתאימו יותר לימינו היה בעוכרי הסרט התפל הזה.

בגרסת היצ'קוק, האלמן העשיר מקסים דה ווינטר גולם על ידי לורנס אוליביה כגבר צופן סוד, אובדני וגם שרמנטי מאוד. כשהוא מחזר אחרי הצעירה התמה שתהפוך לאשתו השנייה (ג'ואן פונטיין), הוא עושה זאת כנמר המכתר צבייה מבוהלת. מסיבות שיובנו בהמשך, הוא רוצה שתישאר ילדה שתולה בו עיניים מעריצות. הוא חושש שתתבגר ותהפוך אישה העומדת על דעתה, ולכן הרומנטיקה המדומה של החלק הראשון של הסיפור, המתרחש במונטה קרלו מוצפת השמש, צופנת בחובה את האיום של החלק השני, המתרחש באנגליה.

ארמי האמר ("קרא לי בשמך"), לעומת זאת, נראה כמו דוגמן בחליפה קיצית בצבע קש והופעתו חלבית לחלוטין. זאת טעות רצינית בליהוק ובקונספט של הדמות. לצידו, ברוח הימים האלה, לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון") מעצבת את הגיבורה חסרת השם כאישה יותר נועזת ומתריסה מזו שתוארה בספר ובסרט הקודם. אלא שזה הולך נגד המורכבות הפסיכולוגית של הדרמה. גם העובדה שג'יימס שחקנית יותר מוכשרת מהאמר מפרה את האיזון בין דמויותיהם, ומרוקנת את הדרמה של יחסיהם מתוכן.

במקום לבנות סצנה אחת טובה שתעביר לנו בצורה משכנעת את המשיכה המתפתחת בין השניים, וויטלי מספק לנו מונטאז' קלישאתי של דייטים בנופי גלויה (כולל סקס על חוף הים, רחמנא ליצלן) וזה תמיד נראה כמו התחמקות מהתמודדות עם הדבר האמיתי. כך יוצא שתהליך ההתבגרות שעוברת הגיבורה בסרט מ-1940, על אפו ועל חמתו של בעלה, בסופו של דבר יותר פמיניסטי מה"תיקון" שהוכנס בדמותה בגרסה החדשה.

היחידה שמצליחה לעצב דמות בעלת תוכן היא קריסטין סקוט תומאס כגברת דנברס, סוכנת הבית הנאמנה לאדוניתה הקודמת. בגילומה הבלתי נשכח של ג'ודית אנדרסון, האובססיה המטורפת של גברת דנברס לרבקה פוענחה כנושאת גוון לסבי, פרשנות שנתמכה על ידי הבימוי הרומזני של היצ'קוק. סקוט תומאס מגישה הופעה מאופקת יותר ומעצבת את דנברס כאישה בודדה שלא היו לה יותר מדי אפשרויות בחיים, גם כתוצר של החברה האנגלית המעמדית.

את חסרון הדרמה בין הדמויות וויטלי מנסה למלא בסמלים צופני רעה – להקת ציפורים שחורות בשמיים, דימוי מצויר של ציפור בכלוב, וגם כמה חזיונות אימה הטורדים את שנתה של הגיבורה. זה לא שאין בסרט דימויים יפים – אחד מרשים במיוחד מגיע ממש בסוף – אבל הם מתפקדים כמו תכשיטים על בובות בחלון ראווה ואינם מצליחים לייצר אווירה. כל השלבים בעלילה המתעתעת של הספר נמצאים על המסך, וגם המשפטים המפורסמים (בהם הצעת הנישואים האדנותית), אבל הם נשמעים חלולים, כי ככה זה כשמחליפים דמויות בבובות.

★★☆ 2.5 כוכבים

Rebeccaבימוי: בן וויטלי. עם לילי ג'יימס, ארמי האמר,קריסטין סקוט תומאס, אן דואד. בריטניה 2020, 121 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אלפרד היצ'קוק
• נטפליקס
• קולנוע
• סטרימינג

• Facebook
• Twitter
• Email

"North by Northwest"

קלאסיקת הריגול הסופר כיפית של אלפרד היצ'קוק מ־1959 מחזיקה גם כמעט 60 שנה אחרי צאתה, ואין הרבה סצנות בקולנוע שמסוגלות להתחרות בארבע וחצי הדקות המושלמות עם מטוס הריסוס.

אורך: 136 דקות

[tmwdfpad]

"Better Call Saul"

הפריקוול המפתיע באיכותו ל"שובר שורות" נישא מעלה בעיקר בזכות הנוכחות הכריזמטית של בוב אודנקירק המופלא – שחקן עם עבר קומי ענף והווה דרמטי מעולה.

אורך: 53 דקות. סך הכל: 3 שעות, 15 דקות

"W/ Bob and David"

רוצים לראות את בוב אודנקירק בשיאו הקומי? כאן הוא חוזר לשתף פעולה עם חברו דיוויד קרוס בעונה קצרה (ארבעה פרקים וספיישל מאחורי הקלעים) של סדרת מערכונים משוגעת ומעולה שהיא היורשת הרוחנית של תוכנית הקאלט "Mr. Show".

אורך: 27 דקות. סך הכל: 3 שעות, 36 דקות

"Going Clear"

חובבי הקונספירציות כבר שרצו שעות באתרים החושפים את הצדדים של הסיינטולוגיה, שהם יותר אפלים מהדברים שהם אשכרה מאמינים בהם (ספוילר: משהו עם נשמות של חייזרים מתים). לכל השאר, הסרט הדוקומנטרי מביא שעתיים מצמררות באריזה מעולה.

אורך: 120 דקות. סך הכל: 5 שעות, 36 דקות

"Mission Impossible"

כי האסוציאציה הנכונה היחידה לסיינטולוגיה היא טום קרוז, וכי הסרט המקורי (מ־1996) הוא הרבה כיפי משאתם זוכרים.

אורך: 110 דקות. סך הכל: 7 שעות, 26 דקות

"Unbreakable Kimmy Schmidt"

הקומדיה המעולה והקלילה (עם הסאבטקסט האפל) של טינה פיי היא יהלום מפוספס. לוקח לה כמה פרקים להתניע, אבל זה לגמרי שווה את זה. חוץ מזה, יש לה את שיר הפתיחה הכי מידבק בעולם.

אורך: 28 דקות. סך הכל: 7 שעות, 54 דקות

"DMT: The Spirit Molecule"

סרט תיעודי מרתק על הגלגולים ההיסטוריים השונים של הסם DMT, משימושים משוערים בימי קדם ועד היום (בין היתר בגלגולו בשם איוואסקה). עושה תיאבון.

אורך: 75 דקות. סך הכל: 9 שעות, 9 דקות

"Archer"

סדרת ריגול מצוירת שהיא מעין יורשת רוחנית ל"משפחה בהפרעה" (השתיים חולקות חלק מהקאסט ומהכותבים). העונות המאוחרות קצת מאבדות כיוון, אבל שלוש הראשונות לגמרי שוות את זה.

אורך: 20 דקות. סך הכל: 9 שעות, 29 דקות

"It Happened One Night"

קומדיות רומנטיות התחילו כאן. קלאסיקה ענקית של פרנק קפרה.

אורך: 105 דקות. סך הכל: 11 שעות, 14 דקות

"Anthony Jeselnik: Thoughts & Prayers"

במופע הסטנד־אפ החדש של אנתוני ג'סלניק הוא מרחיב את המנעד שלו מפאנצ'ים קצרים ואפלים למשהו שונה לגמרי. אין מה לדאוג, הוא עדיין חוצה את גבולות הטעם הטוב חמש פעמים בדקה.

אורך: 59 דקות. סך הכל: 12 שעות, 13 דקות

"The One I Love"

הסרט הזה מסווג משום מה בנטפליקס (גם) כקומדיה רומנטית, אבל הוא לא. מדובר במותחן פסיכולוגי משונה עם כמה תפניות מטרידות, מסוג הסרטים שעדיף להגיע אליהם טאבולה ראסה.

אורך: 91 דקות. סך הכל: 13 שעות, 44 דקות

"Brooklyn Nine-Nine"

קומדיית משטרה כיפית ומוגזמת עם אנדי סמברג בתפקיד הראשי ועוד הרבה פרצופים כיפיים (צ'לסי פרטי! פרד ארמיסן!) בכל פינה.

אורך: 23 דקות. סך הכל: 14 שעות, 7 דקות

"True Grit"

המערבון המעולה של האחים כהן מצליח להיות כבד וקודר מצד אחד והרפתקה קלאסית מצד שני. נראה שהסרט, שקיבל ביקורות טובות בזמן אמת, נשכח קצת בחלוף השנים בפילמוגרפיה של האחים, ולא בצדק.

אורך: 110 דקות. סך הכל: 15 שעות, 57 דקות

"The Fall"

מותחן בריטי שחור משחור שעוקב מצד אחד אחר שוטרים המחפשים רוצח סדרתי, ומצד שני מציג מקרוב מאוד את חייו הכפולים של אותו רוצח.

אורך: 60 דקות. סך הכל: 16 שעות, 57 דקות

"Beasts of No Nation"

הסרט העלילתי הראשון שנטפליקס הפיקו. קורי פוקונאגה (מהעונה הראשונה והפנטסטית של "בלש אמיתי") בכיסא הבמאי, אידריס אלבה בתפקיד הראשי בתור מפקד של צבא ילדים־חיילים באפריקה.

אורך: 137 דקות. סך הכל: 19 שעות, 14 דקות

"Star Trek: First Contact"

כי זה הסרט הכי טוב בסדרה, נקודה. ואפילו לא צריך היכרות עם הסדרה בשביל ליהנות ממנו (אבל יותר כיף אם שוחים בחומר כמובן).

אורך: 111 דקות. סך הכל: 21 שעות, 5 דקות

"Bloodline"

הפקת מקור של נטפליקס. דרמה משפחתית שהולכת ומתפתחת למותחן. אטית מאוד, קצת רצינית מדי וקצת מלאה בעצמה, אבל בסך הכל שווה את ההשקעה.

אורך: 60 דקות. סך הכל: 22 שעות, 5 דקות

"Adventureland"

קומדיית נעורים כיפית (אבל חכמה) מהתקופה שהפרצוף של ג'סי אייזנברג עוד לא נמאס לחלוטין (טוב, זה היה ב־2009).

אורך: 107 דקות. סך הכל: 23 שעות, 52 דקות

• DMT
• סיינטולוגיה
• משפחה בהפרעה
• Unbreakable Kimmy Schmidt
• Better Call Saul
• שובר שורות
• טינה פיי
• נטפליקס
• המסך
• NETFLIX
• The Fall
• בוב אודנקירק
• בינג'
• מלחמת הכוכבים
• אלפרד היצ'קוק
• האחים כהן
• תרבות