מה?! אני לא ביימתי את זה: הבמאים שהתכחשו לסרטים שלהם

דיויד פינצ'ר – "הנוסע השמיני 3" (1991)

מכירים את אלו שעושים איזה סרט על סבא חמוד ונכד בתקציב של בזוקה ואז מציגים את זה ב"טרייבקה" ואז מתקשרים מדיסני ושואלים "מה דעתך על לעשות את 'אנט מן 7'?" אז זה הסיפור של תחילת הקריירה של דיוויד פינצ'ר, רק בלי ההתחלה. הוא היה רק בן 29 עם כמה פרסומות (לפפסי ונייקי, בין השאר) קליפים ("Freedom 90" של ג'ורג' מייקל) מאחוריו וב-20th Century Fox בחרו בו לרשת את רידלי סקוט וג'יימס קמרון בתור הבמאי של הסרט השלישי באחד הפרנצ'ייזים הרווחיים ביותר בתקופתו – "הנוסע השמיני". כך, בעוד במאי המתח ראה באפשרות הענקית מקפצה לקריירה והזדמנות להביא רעיונות חדשים לקדמת הבמה, האולפנים רצו בעיקר לנצל את הטירון שמצאו לעצמם. "זה היה נורא", אמר לימים פינצ'ר (שחגג רק לאחרונה 60), "זה היה הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה לי". אפשר להבין אותו – עם חמישה שבועות בלבד להכנה לצילומים, תסריט מבולבל ולא גמור, והלחץ להוכיח את עצמו בגדול, החוויה הגלקטית הזו כמעט שרפה לחלוטין את פינצ'ר בתעשייה. "אף אחד לא שנא את זה יותר ממני", אמר הבמאי בהזדמנות אחרת, "אף אחד לא ישנא את זה יותר ממני".

דיויד לינץ' – "חולית" (1984)

הרבה לפני הפן של טימותי שאלמה המתנופף ברוח המדבר הירדני, דיוויד לינץ' עמד מאחורי מה שהיה אמור להיות עיבוד מבטיח לאפוס המד"ב של פרנק הרברט, "חולית" – אך במהרה, התברר שהדבר היחיד שהובטח כאן זה כאב ראש: להפקה, לשחקנים ובעיקר בעיקר לבמאי האבסורדי הנודע. אחרי שהביוגרפיה הקולנועית שביים, "איש הפיל", קיבלה שמונה מועמדויות לאוסקר (ואף גרמה ליצירתה של קטגוריה חדשה, אוסקר לאיפור הטוב ביותר) ב-1980, ללינץ' חובב הסיכונים הייתה האפשרות לעשות כל מה שירצה. עם זאת, ואולי דווקא בגלל שאהב סיכונים, הבמאי ויתר על האפשרות הקלה יותר לביים את "שובו של הג'דיי" והסכים במקום זאת לעבד את הספר הקלאסי, ש-412 העמודים שלו מלאים בסיפורים על מלחמות סחר ואלגוריות קולוניאליסטיות על כוכב מדברי מרוחק – למרות שלא קרא אפילו עמוד אחד ממנו. בעודו עובד ומגיש חמישה דראפטים שונים של התסריט ומדמיין את הסרט כחוויה של שלוש שעות, המפיקים רצו ממנו משהו יותר "ניתן לעיכול". ההפקה המסובכת נמשכה והפכה לפלופ עצום. כשהבמאי הצ'יליאני האגדי אלחנדרו חודורובסקי, שרק עשור מוקדם יותר דחק את עצמו לקצה עם הניסיון הכושל שלו לעבד את הספר, ראה את הסרט בקולנוע עם בנו, הוא שמח – סוף כל סוף, לא רק הוא נכשל במשימה.

ג'וש טראנק – "ארבעת המופלאים" (2015)

בסופו של יום, לפינצ'ר יש את "מועדון קרב" וללינץ' את "קטיפה כחולה", אבל מה קורה כשהסרט המפורסם ביותר שלך הוא דווקא זה שהיית הכי מעוניין לשכוח? זה המקרה של ג'וש טראנק והעיבוד שלו לרביעיית הגיבורים של מארוול, "ארבעת המופלאים". טראנק התחיל את הקריירה שלו עם סרטון מחווה קצר ל"מלחמת הכוכבים" בערוץ היוטיוב שלו, משם התגלגל ליצירת סרט המד"ב "כרוניקה בזמן אמת", שהרוויח 125 מיליון דולר ברחבי העולם והופ – מצא עצמו מקבל שיחה מ—"פוקס המאה ה-20" לתת פייט לדיסני עם עיבוד חדש ל-"ארבעת המופלאים". הכל היה נראה יפה כשקאסט הסרט הוכרז – מיילס טלר ("וויפלאש"), מייקל בי. ג'ורדן ("קריד", שהתגלה ב"כרוניקה בזמן אמת"), קייט מארה ("בית הקלפים") ועוד כמה מדור השחקנים הצעיר והמבטיח – אך הכל באותה מידה התפרק כשהסרט הגיע לשלבי ההפקה האחרונים. "פוקס" הכריחו את טראנק לצלם מחדש חלקים נרחבים מהסרט (מה שהוביל ללא מעט פאלטות לאורך הסרט – פאה נוכרית למארה, זיפים לטלר) ודחו את מרבית הרעיונות שלו. כחודש לפני צאת הסרט, טראנק התפוצץ בטוויטר – ומיהר למחוק תוך שעה: "לפני שנה, הייתה לי גרסה פנטסטית של הסרט", כתב טראנק, "והיא הייתה מקבלת ביקורות טובות. אתם ככל הנראה אף פעם לא תראו אותה. זו המציאות עבורכם". טראנק צדק – הסרט נכשל בגדול בקופות (עם רווחים של 5-10 מיליון דולר בלבד), זכה לציון חביב של 9% ב-"רוטן טומייטוז", ולטראנק לקח חמש שנים עד שאסף את עצמו וביים סרט נוסף ("קאפונה").

סטנלי קובריק – "פחד ותשוקה" (1952)

מעטים הבמאים שהיו פרפקציוניסטים בעשייה שלהם כמו סטנלי קובריק, וככזה – גם לא חסך הערות ביקורתיות מהסרטים שלו עצמו (את "ספרטקוס", למשל, קובריק נישל לחלוטין מהפילמוגרפיה שלו, ולא ניסה לקבל כלל את הזכויות ההפצה המגיעות לו). עם זאת, רק סרט אחד שלו סטנלי קובריק באמת תיעב – את הסרט הראשון שלו אי פעם, "פחד ותשוקה", דרמה אנטי-מלחמתית אודות ארבעה חיילים מאחורי קווי האויב של מדינה אנונימית (אלגוריה ברורה למלחמת קוריאה, שהייתה בשיאה באותה העת), הייתה תוצר של החלטתו של קובריק לעבור לליגה של הגדולים אחרי מספר סרטים אקספרימנטליים קצרים, ורצונו לקדם את חברו התסריטאי הווארד סאקלר. אבל קובריק נאלץ לעבוד בתת-תנאים: צוות של 15 איש (כולל השחקנים), תקציב של 1000 דולר מחברים ומשפחה (+9000 דולר מדודו "העשיר", בעל בית מרקחת בלוס אנג'לס), חמישה שבועות בלבד של צילום, והמנעות מדיאלוג מרובה או סאונד כדי לחסוך בהוצאות. למרות שמספר ביקורות היו דווקא מחמיאות בעת צאת הסרט, "פחד ותשוקה" היה קטסטרופלי בעבור קובריק. דיווחים שונים בשנות ה-60 סברו כי הבמאי שרף את העותק המקורי וחיפש אחר כל העותקים הנותרים כדי לעשות להם אותו הדבר.

אלפרד היצ'קוק – "חבל" (1948)

עוד במאי שלא זכה לאותה התהילה לה זוכה כיום, והוכתר לא פעם בזמן אמת כ"במאי סרטי מתח זולים" הוא אלפרד היצ'קוק. כפי שקובריק לא חסך ביקורת מתוצריו, כך גם הבמאי הבריטי מעולם לא חסך מעצמו ביקורת, ובייחוד לגבי סרט אחד, "חבל" (“Rope”). "חבל" היה ראשוני בהרבה מובנים בעבור היצ'קוק: הוא הסרט הראשון שצילם בצבע (טכניקולור), הראשון בו כיכב ג'יימס סטיוארט (עמו המשיך לסרטים יותר מוצלחים, כמו "ורטיגו" ו"חלון אחורי") והראשון בו הבמאי נתן מקום מכריע לשיטת הצילום: את "חבל" (המבוסס על מחזה) יצר היצ'קוק בוואן-שוט, מה שדרש ממנו חיבור עדין ככל האפשר של טייקים ארוכים (למשל, עם גב של דמות המסתירה את המצלמה, מה שאיפשר לצוות להחליף את סליל הפילם). כך, לא רק שהיצ'קוק נאלץ למקם מחדש בכל שוט את השחקנים והאביזרים כדי לשמור על תחושת רציפות, אלא שהדבר החשוב ביותר מבחינתו אבד מהסרט – המתח. כך, נשאר "חבל" בעיני הבמאי כ"ניסוי אחד גדול וכושל".

פרנסואה טריפו – "הכלה לבשה שחורים" (1968)

מהיצ'קוק נעבור לאחד ממעריציו הגדולים (וזה שבאוזניו התוודה לראשונה הבמאי על סלידתו מ"חבל"), פרנסואה טריפו. כמי שהתחיל ממבקר קולנוע ומי שבמשך שנים היה חברו הקרוב של המנוח הטרי ז'אן-לוק גודאר (עד שזה קטל באכזריות פומבית את סרטו "לילה אמריקאי"), טריפו היה מורגל לביקורות, ולכן כשהמבקרים קטלו את סרט המתח שיצר, "הכלה לבשה שחורים", לא עבר זמן רב עד שהבמאי הכריז: "הם צודקים". כשנשאל זמן קצר לפני מותו בטרם עת איזה מסרטיו היה משנה, טריפו ציין כי מעולם לא היה שלם עם "הכלה לבשה שחורים", אך הוא לא ידע לשים את האצבע על פגם אחד ספציפי. לטענתו, העובדה שזה היה סרטו הראשון בצבע (זה לא היה – הוא יצר "פרנהייט 451" בצבע כשנתיים לפני כן) הגביר את החיכוך בינו לבין הצלם שלו, מה שתפס שעות צילום יקרות רבות; כמו כן, הערות אינטימיות וקריטיות לשחקנים מבחינת טריפו פרחו מזכרונו, ובשל עיסוקו באלמנט הטכני, מרבית הערות המשחק הגיעו בלית ברירה מהכוכבת הראשית, ז'אן מורו. כך, בערב הפרימיירה החגיגית, טריפו לא ידע מה לעשות – לשמוח עם הצוות או להריץ שוב ושוב בראש את כל מה שלא הספיק. אגב, אם העלילה מצלצלת לכם מוכר – אלמנה שבעלה נרצח בחתונתם ויוצאת לנקום בנוגעים בדבר – תדעו שלקוח ותיק אחד של "זליג" טען כי מעולם לא ראה את הסרט, והרעיון "המקורי" שלו הגיע אליו ממוחו הקודח. כן. אה וקייט בוש כתבה על זה שיר.

קוונטין טרנטינו – "רוצחים מלידה" (1994)

יש סרט אחד שקוונטין טרנטינו ממש לא רוצה שתראו. אמנם הוא לא ביים אותו (וסליחה על החריגה מן הפורמט), אבל חשוב לספר עליו כי הוא היה נדבך משמעותי בבניית חוסר האמון המפורסם שלו בהוליווד. "רוצחים מלידה", סרט הפשע חוצה הז'אנרים על זוג רוצחים צעירים ומופרעים, התחיל כתסריט מקורי של טרנטינו – בו זוג נשוי מחליט לפצוח במסע רציחות. לאחר ניסיון כושל לביים את הסרט בעצמו (מה שהוביל אותו במקום זאת לביים את "ספרות זולה"), טרנטינו מכר את התסריט לאולפניי האחים וורנר, שבתורם העבירו אותו לאוליבר סטון, שהיה נואש למשהו חדש אחרי שיצר עוד סרט שעוסק במלחמת ויטנאם ("Heaven & Earth"). סטון התלהב מהתסריט, אך מלבד מספר סצנות דיאלוג שנשמרו, שכתב כמעט לחלוטין את התסריט – ואולי בחסות הדכאון בו היה בעקבות התפרקות נישואיו השניים, יצא לו משהו אלים ומוגזם הרבה יותר מהמקור. הסרט ההפך ללהיט – אמנם שערורייתי בפני עצמו – ובזמנו, טרנטינו טען כי הוא לא "נוטר טינה לסטון ומאחל לסרט רק הצלחה", אך כשניסה להחזיר לעצמו את התסריט המקורי כדי לפרסמו כספר (כפי שעשה עם מספר סרטיו), מפיק הסרט תבעו אותו, בטענה כי כשמכר להם את התסריט, הוא ויתר גם על זכויות פרסומו. טרנטינו חמום המוח במהרה שינה את דעתו, ואמר: "אני שונא את הסרט המזדיין הזה. אם אתם אוהבים את הדברים שלי, אל תראו את הסרט הזה בחיים".

ארתור הילר – "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn"

לסיום, סיפור מטא של ממש: כשבמאי הוליוודי מואס בסרטו שלו, ולא מעוניין לקבל את הקרדיט המגיע לו, לפי הנהוג באיגוד הבמאים האמריקאים (DGA) הוא חותם על הסרט תחת שם העט "אלן סמית'י". כשארתור הילר, במאי הוליוודי יהודי ותיק ("סיפור אהבה", "מלון פלאזה"), עבד על מוקמנטרי בשם "An Alan Smithee Film: Burn Hollywood Burn", אודות במאי שלמרבה הצער נולד בשם אלן סמית'י (אריק איידל) שלא מסוגל להיפטר מקרדיט על סרט כושל שביים רק משום ששמו הוא כבר שם העט הנדרש לכך – הוא ממש לא ציפה שהוא עצמו יגיע להיות… אלן סמית'י (או שאולי כן, כי יש טענות שזה היה הכל תרגיל שיווקי לא מאוד מתוחכם). החיים חיקו את האמנות, ואולפני ההפקה שבו והפריעו להילר בהליך היצירה, עד שלקחו ממנו לחלוטין את המושכות, סילקו אותו מהסרט, ונתנו את הקרדיט לבסוף – כמובן – לאלן סמית'י. כל הסמית'ים כולם יצאו נפסדים: הסרט התברר כפלופ עצום, עטור פרסי ראזי, ואף הביא לבסוף להפרשת השם "אלן סמית'י" ע"י ה-DGA לאלתר.