למדינת ישראל ולארצות הברית של אמריקה יש, כידוע, יחסים מורכבים. מצד אחד, אנחנו נושאים אליה עיניים בכל מה שחשוב – בדיפלומטיה, בביטחון, ןגם בתרבות הישראלית שמאוד שואפת ונוהה אחרי אמריקה. פורמטים טלוויזיוניים שמצליחים שם מהר מאוד מגיעים לפה, מותגים אמריקאים הם הדבר גם בישראל וחצי מהחנויות בתל אביב מדברות אנגלית גם ככה.מצד שני, אנחנו תמיד אהבנו לשמור על הייחודיות שלנו, על "הישראליות", על ההבדל בין התרבות והחיים המקומיים החמים ובין האמריקאיות הקרה והמנוכרת. אין משפט שאתה לא שומע לפחות פעם בחיים יותר מ"בארה"ב, אתה יכול ליפול ברחוב ואף אחד לא יעזור לך" – אבל אצלנו, כידוע, יש סולידריות, כל ישראל חברים וכולנו אחים. איך אומרים ב"שטיסל"? נו נו.

>> איך לסחוט מדינה: "ארץ נהדרת" החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> האשמים קבעו: לא צריך לחקור אותנו. ואז הגיעה "זמן אמת"

על המתח הזה בדיוק רוקד הדוקו ריאליטי החדש של רשת 13, "האמריקאים" – שעלה אתמול (חמישי) עם פרק הבכורה שלו מה יש לנו שם? חמישה ישראלים לשעבר שחיים בארצות הברית ונפגשים בווילה בלוס אנג'לס למען מטרה קדושה: ההסברה הישראלית ומעמדה של המדינה בעולם. טכנית, הסדרה צולמה לפני ה-7.10 וגל המחאות האנטי ישראליות ששטף גם את ארה"ב – כפי שהיא מקפידה להבהיר לפני הפרק – אבל לא מפספסת הזדמנות לקשור בין הצילומים לבין השנים האחרונות שעברו עלינו.

דוגמא אחת מובהקת לכך היא הסיפור של טרישה פייטס, ידוענית-לשעבר אמריקאית שצולמה לסדרה, אבל ביקשה להוציא את עצמה מהסדרה בעקבות המלחמה. ב"אמריקאים" בחרו בתשובה ציונית דווקאית הולמת ואכן, היא לא מופיעה בסדרה, אלא פשוט מפוקסלת החוצה בדרך מגוחכת למדי. אין בזה ולו טיפה אחת של קלאס מצד ההפקה, וזה מעיד פחות על עאלק-פטריוטיזם ויותר על רצון קצת חולני לייצר רעש סביב הסדרה.

מי שמובילה את הסדרה היא לירון ויצמן, מגישת "האח הגדול", שמביאה את הטרנד החם של סדרות הדוקו-ריאליטי: קריינות מודעת לעצמה, טרנד שהגיע לשיאו עם שי אביבי ו"בואו לאכול איתי", כשהטסטמוניאלס של גיבורי הסדרה לא מגיעים כשלעצמם, אלא מלווים בהערות סרקסטיות של הקריין. וזה ההבדל הגדול בין "בואו לאכול אותי" או "ארבע חתונות" (שגם שם, שחר סגל הממצוינת כתבה את הטקסטים – כמו בקריינות של "האמריקאים") ובין "הישראלים" – התחושה היא שבניגוד להערות השנונות ולהומור ברוח טובה שבדרך כלל קיימות שם, כאן קורה משהו יותר וולגרי. זה לא הומור מגניב וכיפי שמעלה חיוך, אלה פשוט ירידות רדודות (לפעמים חסרות טעם ממש) על הגיבורים. והם מספיק מגוחכים בזכות עצמם. לא צריך לעזור להם בנושא.

נראה שיש כאן רצון ברור לייצר גילטי פלז'ר טראשי שמבקרים כמוני יגלגלו כלפיו עיניים, אבל יהיה עממי ומחובר לקהל הרחב. אבל אפילו כדי להשיג את המטרה הלא מרשימה הזו יש בוודאות דרכים מגניבות וקלילות יותר לעשות את זה ממה שהשתקף ב"אמריקאים".מה שהכי בלט – ובעיקר הכעיס – בסדרה המוזרה הזאת של רשת 13, הוא הניצול הציני של הרגש הפטריוטי. כי יש כאן נושא אמיתי: היחס של ישראלים שבחרו לעזוב את ישראל למדינה שלהם, הקושי לחיות בארץ שגורם לאנשים מלכתחילה לעזוב ללוס אנג'לס, השאלה האם בכלל אפשר לחיות כאן (או שם) כיהודים וכמה הבית הלאומי שהיה אמור לנו הוא כבר לא מקום בטוח.

"האמריקאים" לוקחת את החומר הקשה והעצוב הזה ועושה ממנו "חי בלה לה לנד". קרנבל של ישראליות צעקנית, מוגזמת, פרועה, שמרגישה לי רחוקה מאוד ממה שהישראליות באמת. מה שהשתקף ב"אמריקאים" זו לא ישראליות, אלא קריקטורה ישראלית גרוטסקית, בדיוק בתקופה שבה השאלות קיומיות מדי וכואבות מדי. הבחירה הלחלוטין-לא מקרית להשתמש בשירים כמו "אומרים ישנה ארץ" או ב"ארץ ישראל היא אמריקה שלי" לא נראית מתוחכמת כשם שהיא לועגת לפצעים הכי עמוקים של הצופים.

קצת כמו ש"מעושרות" באה לעולם אחרי המחאה החברתית וחטפה הרבה אש בגלל הציניות כלפי מי שיצאו אז לרחובות, כך גם "האמריקאים" נראית כמו ניסיון זול וטראשי לעשות הון מטראומת שבעה באוקטובר. כן, הגיבורים שלנו אמנם חיים בווילה מפוארת בלוס אנג'לס, נוסעים במכוניות מוגזמות וקונים תיקים ורודים ב-50 אלף דולר, אבל הם יצעקו "עם ישראל חי" ויסבירו כמה קשה לישראלים וכמה אנחנו צודקים. רביד פלוטניק כתב על זה את המשפט הכי נכון: החארטה הזאת, ממש, לא עובדת עלינו.

כנראה שזו מורשת ערוץ 10, שחלחלה גם לרשת 13: מצד אחד מחלקת חדשות ואקטואליה אמיצה, עם עיתונאים חזקים ורוח קרב, ומצד שני טלוויזיה טראשית, קיצונית ומגוחכת, שפונה למכנה המשותף הכי נמוך. מ"הדוגמניות", דרך "היפה והחנון", "מעושרות", "הפליליסטיות" ו"הפוכים" ועכשיו גם "האמריקאים" – כל אלה סדרות שלא מבקשות להביא מציאות אותנטית אלא למסחר ולרדד אותה. לקחת את החומרים הכואבים של הישראליות ולהשתמש בהם כדי למכור פרסומות.

"האמריקאים", מסתמן, לא תחזיק מעמד. היא ניסיון נואש להביא קצת רייטינג לערוץ מידרדר שנמצא בהפסדים ומנוהל כמו בסטה כושלת בשוק. ונואשות – כמו שידע כל מי שאי פעם התנסה בעולם הרומנטי – אף פעם לא עובדת לאורך זמן. זהו עוד מופע מרהיב בז'אנר של "אדם צועק את שחסר לו" – בדיוק כמו שחבורת הישראלים לשעבר צועקת שייכות לארץ ובכך מעידה על הניכור והניתוק; גם הסדרה שמנסה להקליל ולהצחיק בכל הכוח מייצרת בעיקר ציניות צורמת ומבאסת.

בשיר "אמריקה שלי", שמוזכר כבדרך אגב בסדרה, כותב עוזי חיטמן ז"ל: "הגעתי לאמריקה למצוא אפשרויות / ירדתי לי שם בניו-יורק, עיר גדולה מאוד / הלכתי לאיבוד, בין המון שבילים / התחלתי להרגיששזה לא בשבילי". ואולי זה בעצם הטריק של כל הסדרה הזאת: לגרום לנו להעדיף את הישראליות המיוזעת והמתפוררת של תל אביב על הווילות הגדולות והריקות של "האמריקאים". קל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• דוקו ריאליטי
• אמריקה

עבור ישראלים מועדון חשפנות הוא לא בדיוק מקום נוצץ, ובצדק – אבל באמריקה (ובאטלנטה במיוחד) תרבות מועדוני החשפנות היא המקום בו כולם נפגשים – מפוליטיקאים מקומיים, דרך כדורסלנים ידועים ועד ראפרים גדולים – מטופאק וביגי ועד שאקיל אוניל ומייקל ג'ורדן. "מגיק סיטי", מועדון חשפנות אייקוני באטלנטה, הוא דבר אפילו גדול מזה – מקום שפיתח גם קריירות של לא מעט אמני היפ הופ מצליחים, ביניהם מיגוס ופיוצ'ר. לרגל שנתו ה-40, ברשת Starz מצאו לנכון להרים דוקומנטרי אודותיו, ויצא להם משהו יותר מורכב משאלת "חשפנות – בעד או נגד".
>>מראה שחורה: הרגעים הכי טובים של השנה בטלוויזיה. היו כל כך מעט

חמשת פרקי הסדרה "Magic City: An American Fantasy" מלווים את ההיסטוריה המורכבת של המועדון דרך הסיפור של העיר אטלנטה, השינויים שהתרחשו בה, הקהילה השחורה שבה וכל התרבות שהתאספה סביבה. מכיוון שקולן של החשפניות הוא הבולט בסדרה, יש גם לא מעט מנקודת מבטן על המקצוע שלא בטוח שבתל אביב יסכימו איתה, אבל בטוח שתהנו לשמוע ולהבין איך מועדון חשפנות יכול להיות יותר מאשר רק המקום שבו נשים מוכרות את גופן. הוא גם, כמובן, וזה נורא – אבל התמונה המורכבת תמיד יותר מעניינת מהצד צדדית.

בביקורת שכתב אבישי סלעעל הסדרה הוא הדגיש כי "'מג'יק סיטי היא סדרה כיפית למדי. לצד רגעים יותר רציניים, היא מכילה בתוכה לא מעט הומור, סיפורים משעשעים, מרואיינים מדהימים וקצב גבוה. בדרכה, היא חוגגת את הקהילה השחורה של אטלנטה בג'ורג'יה על כל החלקים שלה; ראפרים מפעם ומהיום, כוכבי NBA מכל התקופות, וגם חשפניות מדורות שונים – מכאלה שבאות לעשות את הכסף וגמרנו, לאלה שניסו גם לשלב אמירה אמנותית. וגם אם הסאבטקסט הוא לפעמים בעייתי, בסוף כשאתה בתוך העולם הזה – אתה מצליח ליהנות".
"

• מה רואים הלילה
• סדרות
• תיעודי
• אמריקה

כיף לאמריקאים. כי הם אמריקאים. ויש להם טלוויזיה אמריקאית שמספרת את הסיפור של אמריקה בכל ערב, גם אם הוא סיפור מטופש, וולגרי וצעקני. לפעמים זה בא עם מבטא דרומי כבד וכובע בוקרים ולפעמים זאת עוד משפחה גרעינית לא מתפקדת, ומדי פעם יוצאת גם איזו פנינה בוהקת, אבל שלל הייצוגים האמריקאים על המסך מייצר פסיפס שהוא פורטרט לאומי די מדויק בסך הכל. לכבוד יום עצמאותה ה-249 בחרנו את הסדרות הכי אמריקאיות של 50 השנים האחרונות (שימו לב, לא הסדרות הכי טובות באמריקה, אלא הסדרות הכי אמריקאיות באמריקה) כך נרצה לזכור אותם. היה נחמד בסך הכל כל עוד זה נמשך.

>> זה לא מצחיק יותר: עולם הקומדיה מפוצל מתמיד, כמו אמריקה עצמה
>> פה זה לא מנהטן: 12 מקומות להרגיש בהם קצת אמריקה בתל אביב

הכל נשאר במשפחה (1979-1971)

ארצ'י באנקר חזה את הכול. יוצר הטלוויזיה הדגול נורמן ליר, שהלך לעולמו בדצמבר שעבר בגיל 100, הקדים את זמנו בכמה עשורים והצליח לייצר סיטקום להיט שעוסק בגזענות, שנאת זרים, מיזוגניה, הומופוביה, שנאת ליברלים וכל מה שהופך את ארצות הברית של דונלד טראמפ למה שהיא היום. הצופים העריצו כמובן את ארצ'י הממזר שפשוט אומר את מה שכולם חושבים, אבל ליר דחף להם מתחת לרדאר נרמול של שחורים וגייז בטלוויזיה והשיג ניצחון היסטורי.

שורשים (1977)

סדרה שהייתה אירוע טלוויזיוני מטורף בזמן אמת, כשחלקים גדולים מארצות הברית עדיין מסתגלת לרעיון של שחורים שווי זכויות, אפוס קולנועי רחב היקף שלא נראו רבים כמותו על המסך הקטן עד לאותו רגע. הוא עוקב אחר סיפורו של העבד האפריקאי קונטה קינטה שהגיע לעבוד בפרך במטעי הכותנה בדרום ארצות הברית, והסדרה מגוללת סיפור של שבע דורות עבדים ובעצם את הסיפור של אמריקה השחורה כולה. אי אפשר להבין את האתוס שהתפתח בקהילות האפרו-אמריקאיות של שנות השמונים בלי לראות את הסדרה הזאת.

דאלאס (1991-1978)

משנות השבעים ועד שנות התשעים האמריקאים עפו על דאלאס, לא סתם הסדרה הזאת שרדה עשרים שנה. הסדרה שעסקה בתככים ובסכסוכים בין החוואים של דלאס, ואם להיות ספציפים, על התחרות הבלתי פוסקת בין האחים יואינג. רבים ניסו לשחזר את ההצלחה של טלנובלת הבוקרים הפופולרית, אבל ללא הצלחה. הראן המקורי של "דאלאס" היה כל כך מוצלח כי בסיס הסיפור מדבר על הערכים האמריקאים: משפחה והמרדף הבלתי פוסק אחרי "החלום האמריקאי" שמתורגם לככ"כ – כוח כסף וכבוד. הסדרה הראתה את הצד האפל של ההצלחה ושימשה באותה תקופה מראה לחברה האמריקאית.

נשואים פלוס (1997-1987)

עד "נשואים פלוס", כשאמרו את צמד המילים "משפחה אמריקאית" אנשים כנראה חשבו על משפחה מאושרת ושמחה בפרברים שכל אחד היה רוצה להיות חלק ממנה. זה לא הנרטיב של "נשואים פלוס". משפחת באנדי ייצגה בעיני צופים אמריקאיים רבים את מודל המשפחה האמריקאית האמיתי, זה שהוליווד ניסתה להסתיר: משפחה עלובה ולא מתפקדת שכל חבריה הם אינטרסנטים עניים וחסרי מזל. "נשואים פלוס" בעטה למודל המשפחה האמריקאית בתחת והביאה גישה משלה, אולי פחות יפה ופחות מנומסת, אבל הרבה יותר אמיתית.

משפחת סימפסון (1989-הווה)

זה מדהים שמאז 1989 הסדרה הזאת ממשיכה לרוץ. המשפחה הצהובה והאהובה היא ייצוג מושלם של חיי עיירה קטנה בארה"ב, עם המון צחוקים על חשבון האמריקאים. אם זה לא מספיק היא חזתה המון אירועים משמעותיים לאורך השנים, החל בתחזיות לסופרבול, וכלה בהתמודדות דונלד טראמפ לנשיאות. אל תדאגו, אלה לא קונספירציות, רק סאטירה איכותית שקוראת את אמריקה כמו ספר פתוח.

טווין פיקס (1991-1990)

יצירת המופת העל-זמנית של דיוויד לינץ' הייתה מהפכה דרמטית בעולם הטלוויזיה של תחילת שנות ה-90', ובעצם נתנה תוקף לרעיון שסדרת טלוויזיה יכולה להיראות "קולנועית" יותר ולספר סיפורים ארוכים שאינם אפיזודיים (כלומר, אינם מתחילים ומסתיימים באותו פרק), כולל תעלומת רצח שלא באה על פתרונה. אבל יותר מכל, לינץ' ו"טווין פיקס" הראו לראשונה כמה ארצות הברית של העיירות הקטנות מוזרה ומקריפה מאחורי החזות המהוגנת ופאי הדובדבנים, תמה שתכבוש את הטלוויזיה והקולנוע בעשורים שיבואו.

אוז (2003-1997)

אם אחרי "טווין פיקס" התחלנו להבין שיש לארצות הברית צד מאוד אפל, אז "אוז" באה והראתה בדיוק כמה אפל הצד הזה יכול להיות. זו כנראה הסדרה הראשונה על המסך שהציגה בלי פחד את כישלון החלום האמריקאי ופשרו, ובמובנים רבים גם הסדרה שעיצבה מחדש את הסטנדרט של HBO וסללה את הדרך ל"סופרנוס" ו"הסמויה". זה היה גם הרגע שבו התחלנו לראות את ארצות הברית כפי שהיא באמת, מעבר לסיפורים היפים והחמודים שמכרה הטלוויזיה לציבור במשך עשורים ארוכים.

המלך היל (2010-1997)

נכון, עוד סדרת אנימציה, ולמרות הנטייה של סדרות אנימציה להיות מוגזמות ולא הגיוניות, זה לא המקרה של "המלך היל" שבחרה ללכת על קו יותר ריאליסטי עם קונפליקטים אמיתיים שנוגעים לאמריקה של אותה תקופה ונשארו רלוונטיים עד היום, החל מהשאלה "האם צריך ללמד חינוך מיני בבית הספר?" וכלה ביחס לזרים באמריקה. "המלך היל" מדברת על הבעיות הכי דחופות של אמריקה בדרך משעשעת ומלאה בלב ונשמה ודרך האנימציה היא מאפשרת לנהל דיאלוג. במובן מסוים, היא הייצוג הכי טוב של "אמריקה הרפובליקנית היפה", לפני שנהרסה על ידי דונלד טראמפ.

24 (2010-2001)

חודשיים אחרי אסון ה-9/11, קיבלה אמריקה גיבור מסוג חדש: ג'ק באוור הלוחם בטרור מבית ומבחוץ, בזמן אמת, 24 שעות בכל עונה אינטנסיבית של 24 פרקים. אנחנו קיבלנו ארצות הברית חדשה, אובססיבית ופרנואידית, בזה לשלטון החוק ולבירוקרטים האימפוטנטים והבוגדניים. "24" חזתה במדויק את עלייתו של נשיא שחור ראשון וגם את הפיכתו של הטרור לקלף משחק פוליטי בידי שמרנים קיצונים, ונתנה את האות לעידן חדש שבו אמריקה היא לא בהכרח הגוד גאי שחשבנו שהיא.

אחים לנשק (2001)

הסדרה הזאת חוזרת כאן בלא מעט רשימות, וזה מוצדק. זו סדרת מלחמה שהיא סדרה מושלמת מכל הבחינות. היא מספרת את סיפורה של המלחמה המוצלחת האחרונה של ארצות הברית, מלחמת העולם השנייה, סיפור מושקע ומרגש על יפי הבלורית והתואר של הצבא האמריקאי. למרות הספקטקל והאקשן ההוליוודי בהפקה של שפילברג, הרגעים הכי יפים של "אחים לנשק" הם בערבות ההדדית וברעות שהחיילים מפגינים אחד כלפי השני. כמו שאנחנו יודעים טוב מאד, כור ההיתוך של הצבא מביא למפגש בין אנשים שונים מאד, ובלי סולידריות אמיתית העסק הזה לא יכול להגיע רחוק.

הסמויה (2008-2002)

אם "אוז" נתנה לנו הצצה ראשונה אל החורבן הפנים-אמריקאי, באה סדרת המופת של דיוויד סיימון וציירה פורטרט מדויק של קריסת כל המערכות השלטוניות הפדרליות, וההשפעה ההרסנית של כל זה על עיר בינונית כמו בולטימור. סדרה שהיא רקוויאם לחלום והתעוררות אל הסיוט רווי השחיתות והאלימות של הערים הגדולות בארצות הברית. "המשחק הוא המשחק", כמו שחוזר ואומר בסדרה איוון ברקסדייל. כדי להבין את המשחק של ארצות הברית בת זמננו צריך לראות את "הסמויה".

פילדלפיה זורחת (2005-הווה)

אם רוצים לעקוב אחרי ההיסטוריה המודרנית של ארה"ב, "פילדלפיה זורחת" מציעה נקודת מבט מעניינת. הסדרה עוקבת אחרי בעלי בר בפילדלפיה ובכל פרק מגלים מחדש כמה הם אנשים נוראיים, למרות שהם לא מסתכלים על עצמם בכלל ככאלה. אפשר להגיד שחוסר המודעות, הבוטות והקולניות הם מה שהופך את הסדרה לכל כך אמריקאית, אבל זו גם העובדה שהיא איתנו כבר נצח. עם השנים הסדרה ליוותה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו מערכות בחירות חשובות (כולל את אלה שקניה ווסט התמודד בהן מול טראמפ והילארי קלינטון), אירועי ספורט גדולים (בסדר גודל של פילדלפיה) ואפילו דיברו בה על שיח מגדרי ו-Woke לפני שזה היה מגניב. "פילדלפיה זורחת" היא לא רק קומדיה מצוינת, אלא תיעוד של אמריקה מנקודת המבט של האנשים הכי גרועים בה.

שובר שורות (2013-2008)

הקריסה שהתחילה ב"אוז" והמשיכה לערים הגדולות עם "הסמויה", התפשטה מאז כמו מגיפה וסחפה גם את המעמד הבינוני בפריפריות. קחו למשל איש כמו וולטר ווייט, כימאי מבריק שהוא מורה מתוסכל לכימיה מאלבוקרקי, ומגלה כי הוא חולה בסרטן ונותר לו זמן קצר לחיות. מה הוא אמור לעשות אם לא לבשל במעבדה זן חדש של קריסטל מת', לכבוש איתו את שוק הסמים המקומי, לשקר לכל הקרובים לו, להפוך לברון פשע ולחסל בזה אחר זה את כל מי שמעז לעמוד בדרכו? אמריקה איבדה את זה.

מחלקת גנים ונוף (2015-2009)

כשלזלי נופ משתמשת באופטימיות האינסופית שלה כדי להילחם במערכת הבירוקרטית המוניציפאלית השחוקה שמעליה, היא מייצגת את אותה רוח אמריקאית תמימה, אמיצה וקצת עיוורת שהפכה את הארה"ב לאימפריה. אחר כך, אותה אופטימיות גם הובילה אותה לכאוס. אבל בעולם האוטופי של "מחלקת גנים ונוף", הביקורת החריפה על הפוליטיקה הקטנה היא סאטירה אדיבה, כזו שמעדיפה להאמין ל"yes we can" של אובמה. אל תטעו, היא גם רואה את עליית ה-MAGA, ורמזים להידרדרות השיח בפוליטיקה האמריקאית בהחלט נוכחים שם, בקרב תושבי העיירה הדמיונית פאוני. כולם ראו את זה מגיע.

מזרחה ומטה (2013-2009)

אם יש סדרה אמריקאית שחזתה את אמריקה של טראמפ, זו חייבת להיות "איסטבאונד אנד דאון". היא גאונית כמו כל דבר שדני מקברייד מופיע בו, וגם גסה ומופרעת ביותר, אבל אם מסתכלים מעבר, רואים שדונלד טראמפ כנראה רואה בעצמו מין קני פאוורס: גיבור סופר-פטריוט ופרובוקטיבי שנלחם בנורמות שנקבעו על ידי האליטות. הטיפוס של דני מקברייד רצוף ברגעים מעוררי קרינג', אבל איכשהו הוא תמיד גורם לקהל להיות בעדו.אין הרבה שחקנים שמייצגים את אמריקה כמו דני מקברייד – השמנמן הוולגרי והמשופם שתמיד מלהקים לתפקידים של אנשים נוראיים (ראו גם בסדרות "סגני המנהל" ו"משפחת ג'מסטון), מסוג האנשים שבסוף מסתערים על הקפיטול.זה אמור להיות סאטירי, אבל בסוף אתה בעדו.

קיץ אמריקני חם ורטוב (2017-2015)

כמה אמריקה יכולה להיות מטופשת? ככה: בשנת 2001 יצא סרט הקומדיה "קיץ אמריקני חם ורטוב" ונכשל קשות. הוא היה מטופש מאוד. עם זאת במרוצת השנים הסרט צבר מספיק קהל מעריצים שהפכו אותו לקאלט מטופש, כדי שנטפליקס יפיקו שתי סדרות, פריקוול וסיקוול, שמחזירות את הקאסט של הסרט לימיו במחנה הקיץ. זה נונסנס מטומטם וזה כיף גדול ומדבר על החוויה הכי בסיסית של נוער אמריקאי – מחנות קיץ, שהיו מאז ומתמיד לוקיישן מצוין לסרטים הוליוודים, בין אם מדובר בקומדיית נוער ובין אם מדובר בסרטי אימה. "קיץ אמריקני חם ורטוב" הוא כיף אמריקאי טהור, אם רק תתמסרו לטמטום כמו אמריקאים טובים.

השורד המיועד (2019-2016)

הסמל הכי חשוב של ארה"ב הוא דמות הנשיא, ואחרי תקופה ארוכה של טראמפ, קיבלנו את ביידן. טום קירקמן הוא כל מה שהאמריקאים רצו שביידן יהיה, מלך שלא רוצה מלוכה, נשיא טוב וחזק שרואה את טובת העם ומוכן להקריב את טובתו האישית לטובת העם, גם אם באופן קצת הרואי יותר מלפרוש מהמירוץ לנשיאות אחרי שכולם אמרו לו לפרוש. כמובן שכל זה מגיע עם המון אקשן בתוספת דרמות פוליטיות ואישיות, אז אל תצפו לדרמה נוקבת כמו "בית הקלפים", אלא יותר להתגשמות הפנטזיה האמריקאית על דמות הנשיא. ולא מזיק שקיפר סאת'רלנד מ"24" הוא הנשיא עכשיו.

החווה (2020-2016)

אם התגעגעתם לשילוב של אשטון קוצ'ר ודני מסטרסון, שלא הופיעו יחד על המסך מאז "מופע שנות ה-70" (שנשארה מחוץ לרשימה על הקשקש), אז יש גם את הסיטקום בניחוח דרומי של נטפליקס – "החווה". כבר באמצע הסדרה ההפקה הורידה את הדמות של דני מסטרסון לאחר שהואשם בשני מקרי אונס, אז אולי לא תרגישו כל כך בנוח לצפות בעונות הראשונות, אבל אם תצליחו להתעלם מהנוכחות שלו על המסך תגלו סדרה חמה ומשפחתית על אחד מהנרטיבים הכי אמריקאים שקיימים: הילד שיצא מהעיר הגדולה וחזר לבית הוריו. חוץ מזה יש פה ייצוג הרבה יותר טוב למידל אמריקה שחוקר באופן מעניין את מיתוס "האמריקאי שעובד קשה" באופן שלא מצפים לו בסיטקום משפחתי.

מי זו אמריקה? (2018)

אם יש משהו שסשה ברון כהן טוב בו, זה להוציא מהחברה האמריקאית את כל הרפש שלה ולהציג אותו לציבור. זה בדיוק מה שהוא עושה בסדרה "מי זו אמריקה?"' שם הוא מתחפש לדמויות שונות ומנסה להפיל בפח פוליטיקאים, פעילים פוליטיים, יועצים אמנותיים, ראפרים ורבים אחרים שמייצגים את החברה האמריקאית על כל רבדיה/ ואלוהים אדירים, הזבל שיוצא מהם הוא פשוט בלתי יאומן. הסדרה מלאה באינספור רגעים שיגרמו לכם לתהות אם אולי זה מבויים, אבל הרגע בגללו חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה ג'ייסון ספנסר, התפטר מתפקידו, הוא אולי הרגע הטלוויזיוני הכי חשוב ברשימה הזאת ורק בגללו שווה לראות את כל הסדרה.

ילוסטון (2018-הווה)

אם "דאלאס" מיושנת מדי, יש לכם טלנובלת בוקרים קצת יותר מודרנית – "ילוסטון" בכיכובו של קווין קוסטנר שהפך בזכות הסדרה לסמל עבור כל מה שאמריקאי בדרום ארה"ב (לטוב ולרע). מה כלול? נופים עוצרי נשימה, אקשן של בוקרים וכמובן המון בגידות וקאסט שחקנים מעולה. בסדרה קווין קוסטנר מביא את דמות הקאובוי המודרני עד הקצה עם סיפור חוצה דורות. הקשר לאדמה, המאבק של קווין קוסטנר הקפיטליסט ששומר על כל פיסה מרכושו – האדמה של חוות ילוסטון – מביא את את כל היופי שבאמריקה על המסך, אבל בכל דבר יפה יש גם משהו מאד מכוער, כמו כל היסודות עליהם אמריקה עומדת.

• המסך
• בחירות 2024 ארה"ב
• אמריקה
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות
• 4 ביולי

בסוף השבוע שודר בקשת 12 הפרק האחרון בהחלט של הסיטקום הישראלי "סברי מרנן". אז אמנם הם לא השתמשו באף אחד מההצעות שללעלילה לפרק הסיום של התכנית, אבל זה עדיין אירוע מרגש: תכנית שחשבנו, ותכלס פחדנו, שתלווה אותנו לנצח מגיעה לסיומה אחרי שמונה עונות ו-323 פרקים. ואם "סברי מרנן" יכולה לרדת מהאוויר, חשבנו איזה עוד תוכניות, תופעות ואירועים אנחנו פשוט מתים שסוף-סוף יעזבו אותנו.

>>איפשהו בתוך "מצב החשמל" מסתתר סרט הרבה יותר טוב וחשוב

תכניות אקטואליה

אנחנו לא מדברים על "החדשות" – העיתונות היא כמובן כלב השמירה של הדמוקרטיה ובלה בלה בלה, אבל האם באמת מגיע לנו העונש של שעות ארוכות של שידור בערוצים המרכזיים שמלאות בתכנית פאנל אקטואליות, בה מגישים ופאנליסטים ברמת מקצועיות מתדרדרת לועסים את אותם סיפורי החדשות שכבר שמענו שוב ושוב? או גרוע מזה, פשוט צועקים אחד על השני? אולי אם נרכז את החדשות שבאמת חשובות לשעה וחצי בערב, נוכל להשקיע את זמן המסך הזה ביצירה ישראלית מקורית: דרמות, דוקומנטרי, קומדיות, רחמנא ליצלן? משהו מרענן, שהצופים לא יברחו ישר לנטפליקס. אה, אתם מעדיפים את איילה חסון צועקת? בעיה שלכם.

סדרות פשע ישראליות

ז'אנר הפשע הטלוויזיוני אחראי לכמה מהיצירות המשובחות ביותר בהיסטוריית המסך הקטן, בעולם ובישראל. אבל בחייאת רבאק, כמה סדרות אנחנו צריכים על שוטרים, גנבים או המפגש ביניהם? זה מרגיש כאילו תסריטאי לא יקבל פיתוח לסדרה שלו אם אין לו כמות סבירה של שליפת אקדחים בכל עמוד. כולנו אוהבים את "הסופרנוס" ו"הסמויה" אבל יש גם עוד סדרות אמריקאיות שאפשר לקחת מהם השראה. מה עם דרמת מד"ב משרדית בסגנון "ניתוק" או פלאשבק היסטורי בסגנון "מד מן". רק לא עוד סצנה של חדר חקירות! אני אודה בהכול!

פרודיות על ראפרים

ז'אנר ההיפ-הופ כבר הפך ממשהו שולי לז'אנר השולט במוזיקה העולמית, ומספיק לראות את הטירוף סביב קנדריק-דרייק. אז למה בארץ אנשים עדיין מייצרים סרטונים קומיים בהם הבדיחה היחידה היא "היי, אני עושה ראפ". למה אנחנו עדיין רואים קליפים דלי תקציב עם גופיות כדורסל, שרשרים מזוייפים, משקפי שמש ועוד אביזרים מתחפושת ה"ראפר" שמוכרים בברוריה. אה, והודעה לנשים: הקטע הזה שבחורה מעמידה פנים שהיא "גבר ראפר סטריאוטיפי" נעשה כבר. המון פעמים. וואי, הוא מעמיד פנים שהוא גבר קשוח ובעצם גר עם אמא שלו? איזה קונספט מרענן. אם בכל זאת בא לכם לעשות פארודיה על ראפ, לפחות תתרכזו בתת-ז'אנרים ספציפיים כדי לדייק – תנו לנו איזה פרודיית הייפר-פופ טובה!

פרסומות עם שירים

ואם כבר מדברים עם פשעים נגד תחום המוזיקה הקומית: אפשר להפסיק עם פרסומות שהם פשוט פרודיה על שיר מוכר? ווירד אל ינקוביק מתגלגל בקברו (הוא לא מת, הוא פשוט עובד על פרודיה על ערפדים). זה כבר הגיע למצב שנסרין קדרי מככבת בפרסומת שהיא פרודיה על השיר שהיא הרגע הוציאה! תנו ללהיט לפחות להימאס לפני שאתם מקריבים אותו על מזבח חברת הביטוח. ואם אנחנו כבר מדברים על פרסומות: האם כל דמות קומית אהובה צריכה להפוך לפרזנטורית? איפה הבושה? למה ברגע שיש דמות עם קאץ'-פרייז שתופס ב"ארץ נהדרת", אז חבר הקאסט כבר על הסט של פרסומת למשקה אנרגיה חדש. תנוחו לרגע.

רמת החייל

כן, אנחנו מציעים לבטל את כל אזור רמת החייל. זה אולי נשמע לכם כמו צעד דרסטי, אבל תנו לנו לשאול אתכם: מתי בפעם האחרונה הייתם צריכים להגיע לרמת החייל והייתם מרוצים מזה? זה תמיד איזה תור להפנייה שתקוע לכם בלו"ז כמו קוץ ברגל, או פגישה שאתם חייבים להספיק להגיע אליה, ואז אתם צריכים לפנות שעתיים של פקקים הלוך וחזור למקום שכוח-האל והחנייה הזה. די! כל העסקים שיש ברמת החייל צריכים להתפזר ברחבי תל-אביב והאזור עצמו הולך להיות משהו אחר לגמרי. שיהיה פארק מים. שיהיה רמי לוי אחד גדול. שיהיה שטח צבאי סגור – לא אכפת לנו, רק שישאר רחוק מהעין ומהלב.

שיחות טלפון

השנה היא 2025. טכנולוגיית התקשורת הבין אישית הגיעה לשיאים שלא יכולנו לדמיין בעבר. אז למה אנחנו עדיין צריכים לנהל שיחות טלפון בטלפון שלנו כאילו אנחנו אלכסנדר גרהם פאקינג בל! אם יש לך משהו באמת חשוב להגיד, תשלח את זה בהודעת וואטסאפ כמו בן אדם נורמלי – ולא אכפת לי אם אתה חבר, רופא, רואה חשבון – הודעה! בוואטסאפ! ואני מדבר על הודעה כתובה, כן? דיר באלק על הקלטות קוליות, הבן-דוד החורג של שיחות הטלפון שעדיין מסבך את הכול – הו, תודה ששלחת לי את הסיסמא של ה-WIFI בהודעה קולית של שלוש דקות, עכשיו אני פשוט אקשיב לה כל פעם שאני צריך להתחבר לאינטרנט! הטלפון הוא להודעות טקסט בלבד, ולשיחות מוקלטות מקבר רחל, כמובן.

ארוחות משפחתיות

כולנו אוהבים את המשפחות שלנו. טוב, אולי לא כולנו – אבל הרבה מאיתנו. ועדיין, מי רוצה להיפגש איתם כל-כך הרבה? די, בילינו עם המשפחה המורכבת שלנו יותר מדי זמן ואין לנו יותר על מה לדבר. בין האוכל הבינוני תהיה שיחה משעממת על אקטואליה, תכנית הפשע החדשה של קשת, הפרסומת החדשה הזאת עם סטטיק והתור שיש לסבתא ברמת החייל. למי יש כוח לזה? אם כבר, צריך לעשות ארוחות משפחתיות בהפתעה. כל אחד ימצא משפחה חדשה, ויתארח אצלה לערב. נשמע כמו תכנית ריאליטי מעניינת, לא? אנחנו היינו צופים בזה! "משפחה מתחלפת".

העולם המערבי

די, מיצינו. העולם המערבי הקפיטליסטי בו ארצות הברית היא הכוח השולט? נתנו לזה צ'אנס. זה בבירור לא עובד. תראו את ארצות הברית, תראו את הקרקס המטורף שקורה בממשלה שם: זה אמור להיות המודל לחיקוי שלנו? וזה לא שאירופה במצב הרבה יותר טוב. הגיע הזמן לתת למישהו אחר את המושכות, אולי לסינים הקומיניסטיים, או שכולנו פשוט נתחיל לחיות חיים פשוטים של שבט ילידי. מה רע בזה? לא צריך לקום כל בוקר לעבודה במשרד, ולהשתעמם בשיחות ברזייה. במקום זה נבלה את זמננו בציד, גידול תבואה, ופולחן דתי. נשמע כיף!

• הבועה
• המסך
• רמת החייל
• אמריקה
• ראפ
• סאטירה

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת – את זה אתם יכולים לעשות לבד – גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן עלינו להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נפוטר כתוצאה מכך ונבלה את המשך חיינו בבהייה במסכים, שזה בדיוק מה שעשינו עד עכשו בעצם. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי מידת התעופה שלנו עליהן. מי שהולכים לישון עושים זאת על אחריותם בלבד.

>>פספסנו: יגאל שילון ז"ל היה הרבה יותר ממלך המתיחות של ערוץ 2
>>יכול להיות יותר גרוע: 17 הסדרות הדיסטופיות הכי טובות על המסך
>>קליידוסקופ מוזיקלי: סרט הלגו על חייו של פארל וויליאמס פשוט מהפנט

1. הדיפלומטית // נטפליקס

באובייקטיביות מתבקשת של מעריצי קארי ראסל אנחנו אומרים: אם החמצתם את העונה הראשונה של "הדיפלומטית" – ממש חבל. ראסל מגלמת כאן קייט וויילר, דיפלומטית אמריקאית שמתמנה במפתיע לתפקיד שגרירת ארה"ב בבריטניה, ונשאבת לתוך מעגל של אינטריגות בינלאומיות בכיכובן של ארצות הברית, בריטניה, רוסיה ואיראן. בעלה האל וויילר (רופוס סיוול המצוין), דיפלומט בכיר לשעבר ודמות פוליטית דומיננטית בהווה, ספק דוחף אותה לקדמת הבמה ספק מקנא בה. היחסים ביניהם תועלתניים. מתח מיני מתפתח דווקא בינה ובין שר החוץ הבריטי (דיוויד גיאסי המצוין מ"אינטרסטלר"). היא הייתה יכולה להיות עוד סדרת דרמה גנרית על דמות נשית שצריכה להילחם בעולם של גברים, אבל העובדה שהיא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ושומרת על רמה גבוהה של שנינות סרקסטית, מסייעת לה לשבור מעט את קלישאות הז'אנר ולהפתיע בתפניות עלילתיות לא שגרתיות. העונה השנייה והמהודקת, שישה פרקים בלבד, מצליחה להיות טובה מקודמתה ומקבלת ביקורות מרהיבות.

2. ארץ נהדרת // קשת 12

חזרתה של תוכנית הסאטירה האחרונה בישראל (ד"ש ליהודים, נתגעגע) עמדה בסימן כאוס – פחות מ-24 שעות לפני פתיחת העונה, והם גם מקבלים את טראמפ כנשיא ואת הפיטורים של יואב גלנט. ולמרות בעיות מסוימות בבטן התוכנית, שנבעו בין היתר מהשינויים ברגע האחרון, היה שווה לראות את הפרק עבור 2 מערכונים שלא יצאו לנו מהראש לעוד הרבה זמן. הנה מה שאבישי סלע כתבבביקורת שלו על הפרק: "מצד אחד היא כואבת מאוד את המצב, תוקפת בחדות את ערלות הלב, את הסמרטוטיות ואת העליבות של השלטון. אבל לצד כל אלה, היא עדיין מורכבת מאנשים שיודעים, אוהבים, ומסוגלים להצחיק. בעונה הזאת, היא באה להודות שהיא גם וגם. בדיוק כמו המדינה שאותה היא מיטיבה לתאר כבר 21 שנה".

3. היהודי החדש // כאן 11

במהלך הקורונה, כיצאה הסדרה הדוקומנטרית של גורי אלפי על יהדות אמריקה, לא היה הרבה ממה להתלהב שם. כמה הפרשות חלה, טיפה סטודנטים יהודיים בקולג', לא יותר מדי לנעוץ בו שיניים. אבל עכשיו, בשנת המלחמה ובקרע הגדול בין ישראל לשאר העולם, החזרה לאותן קהילות יהודיות שונות לחלוטין. ולפי לירון רודיק,שכתב את הביקורת על החלק הראשון שיצא השבוע, זו הברקה של ממש. "המצב החדש מכריח את גורי אלפי לחזור מוכן יותר וישיר יותר. הוא כבר לא מתרגש מהפרשת חלה, ולא משחק ביר-פונג עם חברי אחווה בקולג' אמריקאי. להפך. הוא מייצר ראיונות יותר מעניינים ורציניים, כמו שיחה קצרה עם סטודנט פרו-פלסטיני או סטודנטיות יהודיות בקולומביה. זה גורי קצת אחר, קצת מקורקע יותר, גורי שיש לו מה להגיד, ממש כמו גורי של פעם, אבל יותר מהאמצע. מה נעשה, גם אותו צריך לשמוע". מספיק בשבילנו לרוץ ולבדוק את שני החלקים.

4. יומו של התן // פיקוק

כבר לא עושים דרמות מתח כמו פעם, זה ידוע, ולכן הפתרון הברור הוא לעשות את דרמות המתח של פעם מחדש. בהוליווד אזלו מזמן הרעיונות ובעיקר האומץ להמר על סיפורים חדשים, וכך מגיע תורו של "יומו של התן", המבוסס על ספרו הקלאסי של פרדריק פורסיית מ-1971 ויצא גם כסרט מצליח ב-1973, שעלה השבוע בסטרימינג כסדרה בת עשרה פרקים שתמרוט לכם את העצבים כמו פעם, רק מחדש. במקור עוסק ספרו של פורסיית בניסיון התנקשות שהיה באמת של ארגון טרור שהיה באמת בנשיא צרפת שארל דה גול (לכן קראו לסרט בישראל "נשיא על הכוונת"), ומשם ממריא לעלילה פיקטיבית סוחפת בכל רחבי אירופה במצוד אחר המתנקש המקצועי המסתורי הידוע רק בכינויו "התן". הסדרה מעדכנת את הסיפור לימינו אנו, ולכן במקום סוכן MI5 בריטי שרודף אחרי איש ההרג, יש לנו סוכנת MI5 קשוחה שמוכנה לעשות הכל כדי ללכוד אותו, ובמקום שארל דה גול מנסים להתנקש במישהו אחר, אבל לא נספיילר לכם.
מה-17.11 תשודר גם ב-Yes

5. חסן מינאג': ערפו את ראשו // נטפליקס

ב-15 לספטמבר 2023 פרסם הניו יורק טיימס, מגזין מכובד לכל הדעות, כתבה תחת הכותרת "ה'אמת הרגשית' של חסן מינאג'", במסגרתה הם מאשימים אותו בכך שבדה סיפורים על גזענות מילדותו, ושילב אותם לתוך הסטנדאפ שלו. המגזין יצא לכתבת תחקיר, במהלכה העיתונאית קלייר הגיעה עד לנערה שלמדה איתו בתיכון, שמינאג' סיפר בסטנדאפ כי שברה את ליבו. עד אותה כתבה מינאג' היה המועמד המוביל (ובצדק) להשתלטות על כיסא המנחה של הדיילי שואו, ואחריה הוא כבר לא היה במירוץ. לאחר הכתבה מינאז' פרסם הודעות טקסט ותיעודים שהוכיחו כי ניו יורק טיימס שגה, או לכל הפחות השמיט עובדות חשובות, אבל זה היה קצת חסר טעם בשלב הזה. הדין כבר הוכרע, והדרך היחידה שמינאג' יכול להגיב באמת היא במגרש הביתי שלו – סטנדאפ. הספיישל החדש של מינאג' עלה לנטפליקס לפני כמה ימים, והוא כולל גם את התגובה הדי מדויקת שלו, גם אם קצרה, לאותה פרשייה דבילית, אבל גם פשוט בדיחות טובות (בסדר נו, וגם עקיצות על ישראל, אבל עדיף להתרגל מלהתעצבן).

6. מגוון רחב של סרטי דוקו על ארה"ב // yes ו-Hot

כיאה לשבוע במהלכו התקיימו הבכירות הכי משפיעות בארצות הברית מאז בחירתו של לינקולן, גם המסך שלנו כוון לעבר ידידתנו הטובה מאמריקה. אחרי שאספנו אתהסדרות הכי אמריקאיות, נשאר לנו לנסות ולהבין מה באמת קורה שם בעזרת כמה סרטים דוקומנטריים ששודרו ב-yes וב-HOT (ועדיין זמינים ב-VOD): "קמלה האריס: עושה היסטוריה", הגולל את סיפור חייה ומסעה מתובעת כללית בקליפורניה עד לקמפיין הנוכחי – לא כולל ההפסד;"טראמפ: על בחירות וכתבי אישום", הסוקר את הקמפיין של טראמפ, במקביל לצל שמוטל עליו מהתמודדות בארבעה בתי משפט במקביל;"לגנוב את הבחירות",המתמקד בפשעיו של טראמפ בעזרת שרטוט האופן בו הנשיא לשעבר כמעט והצליח להרוס את הדמוקרטיה אחרי בחירות 2020 כשסירב לקבל את תוצאות הבחירות.

"משחק מלחמה",מציג בדוקומנטרי מפגש דו-מפלגתי של אנשי הגנה, מודיעין וקובעי מדיניות מארה"ב, שהשתתפו בסוג של משחק תפקידים בו הם מנסים להבין איך להתמודד עם התקוממות אמתית בדמוקרטיה;"אל ומדינה: עלייתה של הנצרות הלאומנית",הבוחן את האופן בו טראמפ משתמש בלאומנות נוצרית כדי לתדלק את המפעל."האריס-טראמפ: הבחירה"של פרונטליין שאסף יותר מ-40 ריאיונות עם החברים, היועצים והמבקרים של המועמדים לנשיאות, במטרה לחפור קצת יותר עמוק מתחת לעור שלהם כדי להבין את התמונה הרחבה;"סטורמי", על חייה של שחקנית הפורנו שתבעה את טראמפ;"רוג'ר סטון: האסטרטג של טראמפ",שילמד אתכם איך הוא נהיה כזה אכזר; וגם"פלוסי בבית הנבחרים"שיכיר לכם יותר את מנהיגת הרוב הדמוקרטי

• מה רואים הלילה
• אמריקה
• סטנדאפ
• סדרות מומלצות